הסבר על תקדים בית המשפט העליון בע"מ 919/15 פלוני נגד פלונית

השפעת משמורת משותפת על חבות במזונות

המהפכה במזונות שנקבעה בהלכת העליון 919/15 בה נקבע שוויון בחלוקת נטל מזונות הילדים החלה בפסק דין מהפכני בבית משפט לענייני משפחה בראשון לציון.

במאמר זה נסקור כיצד נולדה הלכה חשובה זו וכיצד היא משפיעה כיון על חבות המזונות במשמורת משותפת כיום וכן נסקור פסיקה עדכנית בתחום מזונות הילדים.

פסק הדין הראשוני שעליו מבוססת ההלכה 919/15

תמ"ש 16785-09-12 ל.ר ואח' נ' ד.ר הוא פסק דין של בית הדין לענייני משפחה הדן בסוגיית השפעת משמורת משותפת על חבות במזונות ילדים. זהו פסק דינו האחרון של השופט יעקב כהן (סגן נשיאת בית המשפט דאז) טרם פרישתו.

פסק הדין ניתן ב-11 בדצמבר 2013 והוא הווה תקדים וקבע הלכות חדשות בדיני מזונות במדינת ישראל, בפסיקתו כי כאשר חלוקת זמני השהות בין ההורים שווה ומשכורותיהם שוות - כל צד ידאג לכלכת הילדים כאשר הם נמצאים אצלו, ואילו בהוצאות חינוך ובריאות - יחלקו ההורים במידה שווה.

רקע בנושא משמורת משותפת ומזונות

הגדרת המושג "משמורת"

בחוק הישראלי, משמורת (או "משמורת פיזית", או "חזקה על הילד") מתייחסת למקום מגוריו וסידור הלינה הקבוע של הקטין. בעת פרידה, לרוב מוגדר עבור הקטין הורה יחיד (בדרך כלל האם) עליו מוטלת החזקה על הקטין. הביטוי השגור "משמורת ילדים", מכוון אף הוא למונח זה. המילה משמורת איננה מופיעה בחוק הכשרות והאפוטרופוסות המשפטית, ונוצרה רק עקב פסיקתם של בתי המשפט.

סמכות הערכאות לדון בענייני משמורת

הסמכות המקורית לדון בקביעת החזקה על הילד נתונה לבית משפט לענייני משפחה, אם כי לעתים עשוי גם בית הדין הרבני לקבל סמכות מכוח כריכת הסוגיה בתביעת גירושין, או מכוח הסכמת הצדדים. בפועל, הסמכות קיימת בערכאה שבה החל תהליך תביעת הגירושין.

קביעת המשמורת בפועל

בעת פרידה, יכולים ההורים לגבש הסכם עצמאי ביחס לענייני המשמורת. אם הערכאה השיפוטית מוצאת כי ההסכם תואם את טובת הקטינים, קרוב למדי שההסכם יאושר, ויינתן לו תוקף של פסק דין.

בנוסף, במקרים רבים בהם מי מהצדדים הפר את מתווה המשמורת כפי שסוכם ביניהם במסגרת הסכם גירושין כולל, לא יטיל בית המשפט סנקציות על ההורה שהפר את המתווה ויחליט על משמורת הילדים מחדש, בנימוק כי זוהי טובת הילד.

על פי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, במקרה שהורים לא מגיעים להסכמה, הערכאה השיפוטית רשאית להכריע מי יחזיק בקטין, "ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

החוק קובע חזקה משפטית לפיה הגיל הרך של הילד מהווה שיקול מכריע המעניק לאם את המשמורת הפיזית במקרי מחלוקת בשאלת החזקה על הילדים. בפועל, במקרים רבים יוצרת החזקה מציאות שבה הילדים ללא כל קשר לגילם, בסופו של דבר, תמיד יישארו בחזקת אמם, אם מכיוון שאחיהם הקטנים יימסרו לחזקת האם והערכאה המשפטית לא תרצה להפריד בין אחים ואם מכיוון שלאחר גיל שש, הערכאה המשפטית תימנע מלשנות את המצב הקיים.

מזונות

מזונות הוא תשלום המושת על ידי בית המשפט המחייב אדם לשלם לבן משפחתו את הוצאות מחייתו. המזונות הרווחים ביותר הם מזונות ילדים, המשולמים במשפחה שבה ההורים נפרדו, על ידי אחד מההורים לבן הזוג האחר שהילדים נמצאים במשמורתו. מזונות נוספים משולמים במקרים מסוימים לבן זוג או לבגיר שאינו יכול לפרנס את עצמו.

ענייני נישואים וגירושים מתנהלים בישראל לפי דתם של בני הזוג, ובהתאם לכך גירושים של יהודים נעשים לפי המשפט העברי, ושל מוסלמים לפי הדין המוסלמי.

על-פי המשפט העברי, על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו עד גיל 15, גם אם שכרה של האם גבוה משלו. מגיל 15 מוטלת חובת המזונות גם על האם וגם על אב מדין צדקה, אולם בפועל בתי המשפט ממשיכים להשית את דיני המזונות על האב בלבד גם כשמדובר בילדים מעל גיל 15, ואף אינם נוהגים להפחית בדמי מזונות אלה, אף שבשלב זה מדובר בדיני מזונות מדין צדקה.

מאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, מופעל עקרון איזון המשאבים, והרכוש המשותף מתחלק בין ההורים בצורה שווה, אלא אם כן נחתם הסכם ממון שקבע אחרת. חוק זה חל גם על בתי המשפט למשפחה וגם על בתי הדין הרבניים. כדי להישפט על פי כללי ההלכה, השונים מחוק זה, שני בני הזוג צריכים לבקש זאת במפורש.

אולם ההטמעה של מדיניות שוויונית לא התרחשה בחוק המזונות, וכך יוצא שבעוד הרכוש מתחלק באופן שווה בין ההורים, נותרו על כנם החיוב המוחלט המוטל על האב לזון את ילדיו והפטור המלא של האם מכך.

חיובו הבלעדי של האב בדמי מזונות הילדים, ללא התחשבות במצבו הכלכלי וברמת מעורבותו ההורית, הביא לכך שאבות רבים לא היו מסוגלים לשלם את הסכומים שהושתו עליהם. פעמים רבות נפלה האחריות למזונות על המוסד לביטוח לאומי, שהעביר לאם סכומים חלקיים ובנוסף גרם הדבר לריבוי התדיינויות משפטיות וסכסוכים בין ההורים.

על מנת לתקן את האפליה המגדרית שנוצרה עקב המצב הזה, הוקמה בשנת 2005 ועדת שיפמן על ידי חיים רמון בעת שכיהן כשר המשפטים. הוועדה גיבשה נוסחה מתמטית המבוססת על שני מרכיבים עיקריים: הכנסות כל אחד מן ההורים, וחלוקת הזמנים המתקיימת בין ההורים, ובאמצעות כך ביקשה לפשט ולאחד את פסיקת מזונות בישראל, מתוך נקודת המוצא ששני ההורים צריכים לשאת באחריות משותפת לילדיהם, טיפולית וכלכלית. נכון ל-2017, המלצותיה עדיין לא הבשילו לכדי חקיקה.

עובדות המקרה בפסק דין בע"מ 919/15

בני הזוג היו נשואים כ-12 שנים, וגידלו ביחד 3 ילדים: ילד בן 11, ילדה בת 6 וילדה בת 9 וחצי. טרם הגירושין חלקו בני הזוג את נטל גידול הילדים בצורה שווה.

במו"מ שהתקיים לקראת הסכם הגירושין הוסכם בין בני הזוג כי כל רכושם של הזוג וזכויותיהם ברכוש יחולקו ביניהם באופן שווה.

כל אחד מההורים שכר דירה למגוריו עם הקטינים בעת שהותם עימו שחולקה באופן שווה.

כל אחד מההורים נשא בכל צרכי הקטינים בעת שהותם עימו, לרבות מזון, ביגוד והוצאות אחרות.

האב הביע הסכמה מוחלטת לחלוק עם האם את כל הוצאות הבריאות והחינוך של הקטינות, הן הרגילות והשוטפות והן החריגות.

על אף כל האמור לעיל, תבעה האם דמי מזונות מצד האב עבור שלושת ילדיה הקטינים, בסך 9,000 שקלים מידי חודש.

טענות העותרים

עיקר טענותיה של האם שערערה על ביטול המזונות מצד האב:

1. הוראת החוק - סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 קובע "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו...". על בסיס הוראה זו תבעה האם מהאב מזונות לשלושת ילדיה הקטינים.
   
   
2. על פי הדין העברי (החל על הצדדים וילדיהם, במקרה שהם יהודים) האב בלבד חב חבות מוחלטת, בסיפוק צרכי חייהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד שימלאו להם 15 שנה. רק עבור ילדים מעל גיל 15 חלים דיני הצדקה על שני ההורים.
   
   
3. הכנסתה של האם אינה רלוונטית כלל ועיקר לעניין הזכות לתבוע את מזונותיהם ההכרחיים של הקטינים. ובא כוח התובעת ביסס קביעה זו על דברי כבוד השופטת ארבל בבית המשפט העליון בבע"מ 2561/08: "חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היאניתנת במשותף לשני ההורים".
   

האב יוצג על ידי עורכת הדין מאיה רוטנברג וטען כי:

1. האב ביקש כי, חרף היותם של ההורים וילדיהם יהודים, יפסוק בית המשפט בהתאם להוראות סעיף 3 א (א) (ב) (תיקון תשמ"א) לחוק המזונות לפיהם:

(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו;

להכנסותיהם מכל מקור שהוא.

3. על בית המשפט לקיים את מגמת החוק והפסיקה באשר לקיום שוויון בין המינים.

2. סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מטיל את החובה על שניההורים האפוטרופוסים לדאוג לצרכי הקטין.

4. סעיף 1(א) לחוק שיווי זכויות האשה התשי"א – 1951, הקובע כי "דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית..."

5. שני תקדימים משפטיים –

• בע"מ 2433/04 צינבוי נ' צינבוי
  
• ובע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה

בפסקי דין אלו נקבע כי "פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולת מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות".

פסק הדין

השופט יעקב כהן כתב בפסיקתו:

"תוצאה לפיה מחוייב האב המשתכר סך של 6,500 ₪ נטו לחודש לשאת בדמי מזונות ילדיו הקטינים לידי אם המשתכרת סך של 17,500 ₪ נטו לחודש [...], כאשר הילדים מצויים במשמורת משותפת של הוריהם וכאשר שני ההורים נושאים באחריות טיפולית וכלכלית זהה ומשותפת לצרכי הילדים, הינה בעיני תוצאה מקוממת הפוגעת בערכים של צדק ושל שוויון ופוגעת בעקיפין באופן חמור בטובתם של קטינים העלולים להינטש כמעט כליל בפועל ע"י אב שאיננו מסוגל לעמוד במטלות שהוטלו עליו ע"י ביהמ"ש והופך להיות לאדם נרדף ע"י הליכי הוצל"פ, אב שאינו מסוגל לקיים משק בית עצמאי ולהעניק במסגרתו בית לילדיו בעת שהותם עימו".

עוד הוסיף השופט כהן כי "חיים להם בני זוג יחדיו, מביאים ילדים לאויר העולם, ומגדלים אותם במאמצים משותפים ובמשק בית משותף. משכורות שני ההורים (נניח לצורך הבהרת הדוגמא שמדובר במשכורות זהות או דומות) מופקדות לחשבונם המשותף של בני הזוג ומתוך חשבון זה נושאים בני הזוג בכלל הוצאות חייהם, ובהוצאות חייהם של ילדיהם המשותפים.

והנה בפרוץ משבר בין ההורים וכאשר מההכנסות שהספיקו עד לאותו מועד בקושי רב לקיומו של משק בית אחד, נאלצים ההורים לקיים שני משקי בית ונדרש האחד מהם לשאת לבדו במלוא הוצאות חייהם ההכרחיות של הילדים, ואילו ההורה האחר שהשתתף אף הוא עד לאותו מועד בהוצאות חייהם ההכרחיות של ילדיו הקטינים פטור מכך לחלוטין, כיצד ניתן ליישב תוצאה שכזו עם ערכים של שוויון וצדק?"

סוף דבר, דחה השופט כהן את עתירת האם לתשלום מזונות על ידי האב עבור ילדיהם הקטינים המשותפים וקיבל את טענתה של ב"כ הנתבע, עו"ד מאיה רוטנברג. השופט כהן קבע כי היכן שהדין האישי אינו מטיל חובה לתשלום מזונות ילדים על האם, יטיל זאת חוק המזונות, הקובע כי חובת דמי המזונות חלה על ההורים בשיעור יחסי להכנסותיהם.

על כן, במקרה של משמורת משותפת, בו שכרם של ההורים דומה, אין להטיל תשלום דמי מזונות מהורה אחד למשנהו וכי כל אחד מההורים מחוייב לשאת בכל צרכי הקטינים באופן שווה עד הגיעם לגיל 18 או עד לסיום השירות הצבאי, המאוחר מביניהם.

בנוסף הכריע השופט כי כל הוצאה עבור הילדים, לרבות תשלומים לבית הספר, קייטנות, צהרון/מועדונית, הוצאות רפואיות, חוגים, שיעורי עזר וכל הוצאה אחרת תחולק באופן שווה בין שני ההורים. האם גם חויבה בהוצאות משפט בסך 8,000 שקלים.

צפו: עורכת דין מאיה רוטנברג שייצגה את האב

מתראיינת בנושא תקדים בית המשפט העליון 919/15 פלוני נגד פלונית

בעקבות פסק הדין

פסק הדין הזה קבע לראשונה כי כאשר חלוקת זמני השהות בין ההורים שווה ומשכורותיהם שוות - אין כל סיבה לפסוק מזונות ילדים כנגד האב באופן קטגורי, ועל כל צד לכלכל את הילדים כאשר הם אצלו ובהוצאות חינוך ובריאות - יחלקו ההורים שווה בשווה. דבר זה היווה תקדים בסוגיית מזונות ילדים, במקרה של משמורת משותפת.

קביעת דמי המזונות על פי הדין האישי, כפי שביקשה התובעת –הטלת דמי המזונות בגין הצרכים ההכרחיים הבסיסיים על האב בלבד – יש בה כדי לפגוע בערכים שמצאו ביטוי במגילת העצמאות שהינה מקור עצמאי לזכויות אדם ובמיוחד מאז חקיקתם של חוקי היסוד המעלים על נס את ערכי השוויון, ערכים שאינם מתקיימים כאשר מלוא החיוב הבסיסי של מזונות ילדים מוטל על האב.

משום כך, יש בפסיקה זו חשיבות גדולה הרבה יותר מאשר השפעתה על תחום המזונות והמשמורת על ילדים והיא משקפת גישה משפטית חדשה המעמידה במרכז עקרונות של שוויון בין המינים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם.

ההיסטוריה של ההלכה התקדימית שקבעה ביטול תשלום מזונות ילדים מהאב לאם במשמורת משותפת

-הלכת פסק הדין בע"מ 919/15

תחילת הדרך: תמ"ש 16785-09-12, עמ"ש 50603-01-14 | התיק ששינה לראשונה את ההלכה הנהוגה לחייב גברים במזונות ילדיהם ללא קשר לרמת השתכרות האם, ולמעשה תיק זה הביא להחלטת בית המשפט העליון לקבוע תקדים היסטורי |

ניצניה של ההלכה אותה קבע בית המשפט העליון אתמול, נוצרו עוד בפס"ד תמ"ש 16785-09-12, (לחצ/י לקריאת פסק הדין של כבוד השופט יעקב כהן).

בו קבע בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ, לראשונה, כי במקרה של משמורת משותפת, שבו ההורים משתכרים שכר דומה, יהיה האב פטור מחובת המזונות. פסיקה זו ניתנה על בסיס טענותיה של עו"ד מאיה רוטנברג אשר ייצגה את האב וטענה בין היתר כי עקרון השוויון מחייב את ביטולו של החיוב במזונות, היכן שהילדים שוהים זמן שווה עם שני ההורים וכאשר רמת הכנסתם של האב והאם דומה או זהה. במצב זה אין מקום להטיל חיוב במזונות על האב משכל אחד מן ההורים נושא בעלויות הילדים כאשר הם שוהים עמו.  

האם ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, אשר ביטל את פסק דינו בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי על פי הדין העברי, חובת מזונות הילדים מוטלת על האב וזו נותרת על כנה גם במקרה של משמורת משותפת (עמ"ש 50603-01-14). עו"ד מאיה רוטנברג ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (בשלב זה הצטרף עו"ד זרח רוזנבלום לתיק) אשר קבע בפסק דין מכונן את ההלכה החשובה של שוויון בנטל בדמי המזונות בין האב לאם במשמורת משותפת.  

ההלכה החדשה: בע"מ 919-15 פסק דינו של בית המשפט העליון קבע כאמור כי במשמורת משותפת, תהיה להורים חבות שווה לעניין מזונות הילדים, כאשר כל צד יישא בתשלום המזונות על פי יכולתו הכלכלית. ההלכה החדשה מבטלת את החיוב האבסולוטי של האב במזונות הכרחיים ומותירה בידי בתי המשפט לענייני משפחה, את שיקול הדעת לקבוע, בכל מקרה לגופו, על בסיס מכלול הנתונים, את אופן חלוקת המזונות בין ההורים, אולם הנחת המוצא הנה כי לשני ההורים ישנה חבות שווה לעניין זה וגובה התשלום שיוטל על כל אחד מהם, יהיה על בסיס מצבו הכלכלי.  

הפתרון טרם קביעת התקדים: הפחתת המזונות

משמורת משותפת הפכה לנפוצה יותר ויותר בשנים האחרונות ובתי המשפט לענייני משפחה הבינו כי מצב זה מצריך שינוי בסוגיית המזונות. משכך, אימצו כלל אצבע על פיו, יש להפחית כ25% מהמזונות המוטלים על האב במקרה של משמורת משותפת. לעיתים הפחתה זו גם יכלה להגיע לכדי 50%. זאת על סמך ההנחה כי הוצאות האם בגין הילדים אמנם פוחתות כאשר הם שוהים אצל האב, אך מנגד, ישנן הוצאות שאינן מושפעות משינוי היקף המשמורת כגון הוצאות המדור. אלו הן הוצאות קבועות אשר אינן פוחתות כי הילדים שוהים מחצית מהזמן אצל האב. על כן, במשך זמן רב נותרה על כנה הלכה זו, אשר קבעה כי יש להפחית את גובה המזונות המוטלים על האב אך למעשה, לא הוטלה כל חבות אקטיבית על האם בדמי מזונות.  

יתרה מזאת, הפחתת דמי המזונות לא נעשתה באופן אוטומטי, אלא נבחנה מחדש בכל מקרה ומקרה, כאשר שיעור ההפחתה יכול היה להיות נמוך מ 25% ולעיתים לא הופחתו דמי המזונות כלל. בית המשפט העליון קבע כי המצב הקיים מותיר חבות עודפת של האב בדמי המזונות, מפר את העקרון השוויון ופוגע בטובת הילד. משכך, הורה על הלכה חדשה וקבע כי מעתה הנחת המוצא היא כי לאם יש חבות שווה במזונות הילדים במשמורת משותפת. חובה זו אינה מוטלת עוד בלעדית על האב וגובה התשלום שיוטל על כל אחד מן הצדדים, יהיה בהתאם לרמת הכנסתו.  

חשוב להבהיר כי הלכת 919/15 רלוונטית רק כאשר גילאי הילדים הנם בין 6-15 והיא אינה מתייחסת למקרים בהם גילאי הילדים הנם 0-6, שהרי בשלב זה, עת עומדת על כנה חזקת הגיל הרך, ילדים מתחת לגיל 6 נמצאים בחזקתה המלאה של האם, כך שחבות המזונות מוטלת כולה על האב.

בית המשפט העליון ערך דיון נרחב ומקיף בסוגיית מזונות הילדים ופסק דינו מנומק היטב ובהתאמה הוא משרתע על עמודים רבים וקצרה היריעה מלהביא את כל תוכנו למאמר זה. לנוחיותכם, נציג את שני הנימוקים המרכזיים שהובילו להלכה החדשה: עקרון השוויון וטובת הילד. 

שוויון בין אבות לאימהות 

בראש ובראשונה קבע בית המשפט העליון כי אין מנוס מן המסקנה כי ההסדר הקיים מפלה בין אבות לאימהות. הסדר זה מבוסס על הנחות סטריאוטיפיות אשר אולי היו נכונות בעבר אך אינן עוד.

המציאות החברתית הקיימת אינה מאפשרת להמשיך לראות כהנחת מוצא, את האב כדמות המפרנסת הבלעדית או העיקרית ועל כן כמי שצריך לשאת בחבות המזונות ואת האם כמי שמופקדת על טיפול בבית ובילדים ושכרה, אם היא משתכרת, נמוך מאוד.

נכון, קיימים פערי שכר בישראל בין גברים לנשים, לא ניתן להתווכח עם עובדה זו אך רבים הם המקרים בהם האם משתכרת שכר מכובד ונאה, אשר אינו רחוק מזה של האב. לעיתים היא משתכרת שכר דומה או זהה לו ויכולים אף להיות מקרים בהם שכרה הוא גבוה יותר.  

מצב זה שריר וקיים ואינו מקבל בשום צורה מענה תחת ההסדר הנוכחי אשר אינו בוחן פרמטרים ענייניים לעניין חבות המזונות, אלא מטיל חובה זו כולה ללא כחל וסרק, על האב אך ורק בשל מינו. מצב דברים זה איננו ראוי ויש לשנותו וליישם הסדר שוויוני בין האב לאם.

בהקשר זה מציין בית המשפט גם את ועדת שיפמן, אשר המלצותיה דיברו רבות על הצורך בביטול הסטראוטיפ המגדרי לעניין מזונות הילדים. 

טובת הילד 

הסדר של משמורת משותפת מטיל נטל כלכלי מוגבר וזהה על שני ההורים, מן הטעם כי הילדים שוהים עם כל אחד מהם, מחצית מן החודש ואין המדובר במפגשים קצרים ונקודתיים. על כן, נדרש כל אחד מן ההורים להכין חדר קבוע לילדים, לדאוג לכל הריהוט הנדרש, לביגוד והנעלה, לפעילויות ולמעשה לכל צרכיהם.

למען רווחתם של הילדים, יש להבטיח כי לכל אחד מן ההורים יהיו את המשאבים לספק את מלוא צרכיהם והמצב הנוהג אינו נותן פתרון לעניין זה, שהרי גם כאשר מופחת גובה המזונות שמוטל על האב, הוא עדיין נושא בחבות כלכלית מוגברת והדבר פוגע ביכולתו להעניק לילדים את כל אשר הם זקוקים לו בעת שהותם עמו.

על פי ההסדר החדש, לשני ההורים תהיה חבות בתשלום המזונות וזו תקבע בהתאם להכנסותיהם הפנויות. מצב זה מבטיח כי כל אחד מן ההורים יוכל לכלכל כראוי את הילדים כאשר הם שוהים עמו והדבר תואם אפוא את עקרון טובת הילד, הדורש כי היכן שהילד נמצא, כל צרכיו יסופקו.  

הביקורת על הלכת המזונות החדשה 

בית המשפט העליון היה ער היטב לכך כי לצד תחושת צדק ברורה עבור רבים, תביא עמה ההלכה החדשה גם ביקורת לא מעטה. בית המשפט ראה לנכון להתייחס לדברים ונביא להלן את מקצתם.

ראשית, ישנה הטענה כי דיני הגירושין מפלים את האישה בכל הנוגע לסוגיית הגט, משהיא תלויה בהסכמתו של הבעל לגירושין.

משכך, לטענת המבקרים, אין זה ראוי להעניק לבעל יתרון נוסף, אשר מפר עוד יותר את העדר השוויון כלפי האישה. לטענה זו משיב בית המשפט העליון כי אין מתקנים עוול בעוול והעובדה כי נשים מופלות לרעה לעניין סידור הגט, אין בה כדי לשמש בסיס להמשיך ההפליה בין אבות לאימהות בכל הנוגע לחבות במזונות הילדים.  

ביקורת אפשרית נוספת היא הטענה כי חלוקת נטל המזונות בין ההורים במשמורת משותפת, אשר משמעה הפחתה ניכרת בדמי המזונות שיוטלו על האב, תוביל לכך כי אבות ידרשו משמורת משותפת כאשר אין להם רצון כנה בכך או מסוגלות הורית לחזקה משותפת על הילדים.

לטענה זו משיב בית המשפט כי ראשית כל, בניגוד לדעה הרווחת, חלוקת השהות באופן שווה בין ההורים, אינה מביאה לחיסכון כספי משמעותי משההוצאה הכספית העיקרית לשני הצדדים תהיה המדור אשר אינו מושפע מכך כי הילדים שוהים מחצית מן החודש אצל ההורה השני.

שנית, בית המשפט קובע כי אין זה נכון לפעול תחת הנחת המוצא כי רצונו של אב במשמורת משותפת מקורו במניע כלכלי. הרצון לגדל את הילדים, לדאוג להם ולהיות מעורבים בחייהם, אינו נחלתה הבלעדית של האם ובאשר למסוגלות ההורית של האב, הרי שהעניין מצוי בשלב ההכרעה השיפוטית בדבר התאמתה של המשמורת המשותפת במקרה הנדון, היא אינה עניין לסוגיית המזונות.  

לסיכום, החל מיום 19.7.17, בכל מקרה של משמורת משותפת, כאשר הילדים הם בגילאי 6-15, החבות במזונות הילדים תחול על שני ההורים והיא אינה מוטלת עוד באופן בלעדי על האב.

גובה התשלום שיוטל על כל צד, ייקבע בהתאם למצבו הכלכלי, לרבות הכנסה מעבודה ונכסים אחרים. זהו עידן חדש של שוויון בנטל המזונות בעת גירושין ויש לקוות כי בקרוב תוביל הלכה חדשה זו גם לשינוי חקיקתי.  

ראו גם

·          משמורת ילדים

·          ועדת שניט

·          ועדת שיפמן

·          מזונות

לקריאה נוספת

·          נתי פרלמן, ‏ חזקת הגיל הרך בישראל ובעולם , באתר הכנסת - הלשכה המשפטית, 20 במאי 2012.

·          מעורבות המדינה בגיבוש הסדרי הורות בעת גירושים ובמימושם - סקירה משפטית משווה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 7 ביולי 2013.

קישורים חיצוניים

• פסק דין תמ"ש 16785-09-12 ל.ר ואח' נ' ד.ר