חזקת הגיל הרך

מהי חזקת הגיל הרך

מעמדה של חזקת הגיל הרך הוא סוגיה המעוררת מחלוקת רבה ולאחרונה (2017), עלה נושא זה לכותרות, בשל ניסיונות מחודשים להביא לביטול חוקחזקת הגיל הרך. מדובר בכלל מפתח בדיני משמורת ילדים, במסגרתו נקבע כי ילד עד גיל 6, יהיה באופן אוטומטי בחזקת האם, בעת פרידת ההורים. מהם הטיעונים בעד ביטולה של חזקת הגיל הרך ומהם הנימוקים של מי שמבקש לחזק את מעמדה?

בעד ונגד חזקת הגיל הרך

טרם נוכל להציג את הטיעונים בעדה ונגדה, עלינו להבין ראשית כל מהי בכלל חזקת הגיל הרך. ובכן, זהו כלל מרכזי העובר כחוט השני בדיני המשמורת, על פיו ילד עד גיל 6, יעבור אוטומטית לחזקת האם, במקרה של גירושין. פירוש הדבר הוא, כי האב אינו יכול לקבל משמורת מלאה על ילדיו הקטנים והקשר שלו עמם יתקיים במסגרת הסדרי ראייה בלבד. הסייג לכלל זה הוא במקרים חריגים בלבד בהם יוכח כי האם אינה כשירה להיות ההורה המשמורן (למשל בשל התמכרות לאלכוהול או סמים, או מצב נפשי לקוי) ולקיים משמורת מלאה על הילדים.

המצב המשפט המתואר לעיל, מקבע את התפיסה כי ילדים זקוקים יותר לאמם והיא מהווה את ההורה המרכזי והחשוב יותר, בעוד שלאב יש תפקיד משני בגידול הילדים. יש הסבורים כי גישה זו תואמת את ההתנהלות היומיומית של משפחות בישראל, בה מרבית הנטל הוא על כתפי האם, על אף העובדה כי אימהות רבות כיום עובדות ומפתחות קריירה מרשימה ותובענית. מנגד, יש הטוענים כי בעידן המודרני, האבות מעורבים יותר בחיי ילדיהם וראוי כי תינתן להם הזדמנות שווה למשמורת מלאה על הילדים, בעת גירושין.

הטיעונים לביטולה

חלק ניכר מן הציבור ובראשו האבות הגרושים, סבור כי חזקת הגיל הרך חוטאת לעקרון השוויון משהיא מונעת מראש את ההזדמנות של אב בישראל לקבל משמורת על ילדיו. בכך, היא יוצרת ניתוק כפוי בין האב לילדים ומונעת ממנו להמשיך ולהיות מעורב בחייהם כפי שהיה טרם הפרידה. מלבד הפגיעה המובהקת בזכויות האב, הרי שניתוק זה פוגע בילד, הזקוק לקשר קרוב עם אביו.

בהקשר זה, נטען על ידי המתנגדים לחזקת הגיל הרך כי כלל זה פועל תחת ההנחה כי האם היא ההורה המרכזי וכי לאב יש תפקיד משני בגידול הילדים ובהשפעה על עיצוב אישיותם ורווחתם. הנחה זו הייתה נכונה אולי בעבר, טוענים אלו, אך אינה רלוונטית לחיים המודרניים. בימינו, אבות רבים מעורבים מאוד בחיי הילדים וראייה לכך הוא העלייה במספר הזוגות הגרושים הבוחרים במשמורת משותפת, אשר במסגרתם, ישנה חלוקה שווה בין ההורים של החזקה על הילדים. על כן, אין כל הצדקה למנוע מאבות בישראל הזדמנות שווה להורות בעת פרידה מן האם, שכן צעד זה פוגע הן באב והן בילד.

המבקשים לבטל את חזקת הגיל הרך, קוראים לשינוי המצב המשפטי והחלת כלל של בחינה פרטנית, במסגרתו יתאפשר לכל אב שירצה בכך, להציג טיעונים בפני בית המשפט, מדוע יש להעניק לו את המשמורת המלאה על הילדים. זאת בשונה מן המצב הנוהג כיום בו האם מקבלת באופן אוטומטי את המשמורת המלאה על הילדים עד גיל 6 והאפשרות היחידה של האב לזכות בחזקה, היא כאמור, אם יוכיח את אי כשירותה של האם.

מדוע יש לחזק מעמדה?

קשה לחלוק על כך כי טיעוני המבקשים לבטל את חזקת הגיל הרך הם עניינים ואיתנים ואלו קיבלו גיבוי מלא במסקנות ועדת שניט, אשר חקרה היטב את הנושא והמליצה לבטל כלל זה ולאמץ מודל של בחינה פרטנית, המעניק הזדמנות שווה לאבות לקבל משמורת מלאה על ילדיהם.  אולם לצד הקולות הברורים הקוראים לביטול חזקת הגיל הרך, ישנם קולות צלולים לא פחות, המבקשים לחזק את מעמדה ואלו הם נימוקיהם. ראשית, הלכה למעשה, על אף חלוף הזמן, האם נותרה ההורה המרכזי והיא הנושאת במרבית האחריות ההורית. משכך, אין כל טעם לאפשר הליך משפטי אשר בסופו, במרבית המכריע של המקרים, תימסר המשמורת לאם ממילא.

שנית, נטען כי ביטולה של חזקת הגיל הרך יפגע במעמדה של האישה בהליך הגירושין. במה דברים אמורים? בשל כללי ההלכה, הקובעים כי גט יינתן בהסכמת שני הצדדים ומטיל השלכות כבדות על אישה מסורבת גט, הרי שהבעל מחזיק בידו קלף, המשמש אותו להשגת יתרונות על פני האישה, בהליך הגירושין, תמורת הסכמתו למתן גט. עבור ציבור הנשים בישראל, מדובר במצב אבסורדי וחלקן הגדול סבור כי עד אשר עוולה זו לא יתוקן, לא ניתן לנקוט בצעד מהפכני כביטול חזקת הגיל הרך, אשר יפגע עוד יותר במעמדה של האישה.