מרוץ הסמכויות

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין , קובע :
"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".

כריכת מזונות

הפסיקה העוסקת בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים

פרשנותו של הסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים על ידי בית המשפט העליון עברה תמורות לאורך השנים.

ניתן לחלקה לארבע תקופות עיקריות:

הראשונה היא החל מחקיקת החוק, בשנות החמישים, ועד לשלהי שנות השישים.

השנייה נסובה סביב הלכת שרגאי, אשר ניתנה בשנת 1969. במסגרתה, בית המשפט העליון הביע דעה שונה מזו שתוצג בתקופה הראשונה.

התקופה השלישית נפתחת בתחילת שנות השבעים, וסיומה בתחילת התקופה הרביעית. התקופה האחרונה והרביעית, אשר תסגור את מסענו הפסיקתי – החלה לפני כשני עשורים, בחפיפה לתחילת המאה הזו, והיא נמשכת עד ימינו אנו.

תחילת פרשנותו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין בשנות החמישים, אז גם נפתחת התקופה הראשונה. באותו הזמן פורש הסעיף כלשונו, קרי ככזה המאפשר לכרוך בתביעת גירושין גם מזונות ילדים.

פסק דין רחמני

ראו למשל את דברי השופט ש' ז' חשין, בעניין רחמני:

"...בסעיף 3 שבו מדובר על גירושין, הנתון לשיפוטי הייחודי של בית-הדין הרבני, נאמר בפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'ענין הכרוך בתביעת הגירושים, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג'.

כאן לא הסתפק המחוקק בביטוי הסתמי 'מזונות', וציין במפורש, כי מזונות לילדי הזוג אף הם בכלל הענינים הנתונים לשיפוטי הייחוד של בית-הדין הרבני, בבואו לדון בתביעת גירושין" (בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני, בית הדין הרבני האזורי, תל אביב-יפו פ"ד, יא 247, 250 (1957)).

באופן דומה כתב השופט מ' זילברג בעניין וינטר, בדיונו בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין:

"פירושו של דבר, כי מזונות הילדים אפילו אם הם נדרשים על-ידי הילדים גופם, ולא ההורים המתגרשים, נחשבים ל'ענין הכרוך בתביעת הגירושין'..." (בד"מ 1/60 וינטר נ' מסיה בארי, פ"ד טו 1457, 1467 (1961) (ההדגשה איננה במקור) (להלן: עניין וינטר); ראו גם את ע"א 120/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, טז 2514 (1962)).

סיכומה של התקופה הראשונה הוא כי במסגרתה בית משפט זה פירש את סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין ככזה המסמיך את בית הדין הרבני לדון בתביעה למזונות ילדים, בין אם היא הוגשה על ידי "הילדים גופם" ובין אם על ידי הוריהם, ככל שזו כרוכה בתביעת גירושין.

באותה העת בית המשפט שם את הדגש על כוונת המחוקק, כנלמדת מלשון החוק. כפי שנכתב, לשון זו איננה מסתפקת בקביעה כי ניתן לכרוך סוגיות כלשהן בתביעת גירושין – אלא מציינת במפורש כי קביעת המזונות של ילדי הזוג תהיה בתחום שיפוטו הייחודי של בית הדין הרבני כאשר היא נכרכה בתביעת גירושין.

ועתה לתקופה השנייה בפרשנות סעיף 3 לחוק.

כמו התקופה הראשונה, זו מתאפיינת באחידות פסיקתית יחסית. ברם, ההלכה המרכזית בתקופה זו מושכת לכיוון הפוך לעומת זה שאליו משכה הפסיקה בתקופה הראשונה.

לאמור, בעוד שעד שלהי שנות השישים פורשה לשון החוק באופן דווקני, בתקופה השנייה נעשו הבחנות אשר נסובו סביב זהות התובע וסוג התביעה, שלפיהן בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון במזונות ילדים מכוח כריכה. עניין זה מהווה שינוי מהותי בסמכויות בתי הדין הרבניים. והמעניין הוא כי השינוי הפרשני לא נבע משינוי או מתיקון של סעיף החוק הרלוונטי.

במרכז התקופה ניצבת הלכת שרגאי. מעבר לכך שמדובר בפסק דין המייצג את התקופה, הוא גם עמוד התווך שלה, והוא אף ממשיך להיות רלוונטי בתקופות המאוחרת יותר. בהלכה זו קבע השופט י' זוסמן, ואליו הצטרפו השופטים מ' לנדוי וח' כהן, כי:

"...ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא (או העומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה האישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושים, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים...

תביעת מזונות של הילד...לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני...[ו]אינה יכולה להיות 'כרוכה' בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל" (שם, בעמ' 175-176; ההדגשות אינן במקור).

מלומדים בדיני המשפחה לא התעלמו מהקושי בקביעה זו, אשר על פניו נוגדת את התקופה הראשונה. במסגרת האחרונה, כזכור, בין אם המזונות נתבעו על ידי הילדים גופם ובין אם על ידי אחד מהוריהם – לבית הדין הייתה סמכות ייחודית לדון בהם ככל שהם נכרכו בתביעת גירושין.

כך בניגוד להלכת שרגאי, המצמצמת את סמכות בית הדין לדון בתביעת השבה של הורה אחד נגד השני, בגין מזונות שהוציא בלבד. כפי שהיטיב לתאר המלומד א' רוזן-צבי בספרו:

"הלכה מצמצמת זו [שרגאי] נקבעה למרות לשונו המפורשת של סעיף 3 לחוק, שממנה נובע לכאורה, כי ניתן לכרוך גם תביעת ילדים למזונותיהם" (אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, תש"ן, בעמ' 58).

ויודגש כי השינוי האמור נעשה ללא התייחסות לפסיקה שהוצגה בתקופה הראשונה.

בית המשפט הסתפק באמרה לפיה מה שנקבע הוא "ידוע" – מבלי להפנות להלכות התומכות בכך.

פס"ד וינשטוק

זאת למעט ע"א 501/64 וינשטוק נ' וינשטוק, יט 533 (1965) (להלן: עניין וינשטוק, שניתן מפי השופט י' זוסמן ואליו הצטרפו השופטים א' ויתקון וב' הלוי).

ברם, עיון בפסק דין זה מלמד כי הוא עסק בפרשנות המונח "אגב גירושין" המופיע בסעיף 3. זאת משום שבעניין וינשטוק המחלוקת לגבי המזונות לא הייתה קיימת בזמן הגירושין, ועל כן לא נכרכה בפועל.

לאמור, פסק דין וינשטוק לא קבע, או התיימר לקבוע, שבלתי אפשרי לכרוך מזונות ילדים – אלא פסק הדין דן בעיתוי הכריכה – לאחר שהסתיימה תביעת הגירושין.

בפסק הדין אף צוין כי ככל שהיה מדובר בתביעת מזונות שהייתה מוגשת במהלך הגירושין – היא הייתה בת כריכה. כך הן על פי לשון החוק והן על פי הגיונו. וכפי שביאר פסק דין וינשטוק: "אילו תבעה האשה מזונות לילד בשעת הדיון בתביעת הגירושין, הייתה תביעה זו כרוכה בתביעת הגירושין והייתה בגדר סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, הן על-פי לשון הסעיף 3 הנ"ל, 'אגב גירושין', והן על-פי הרעיון המונח ביסודו, שלא תהא האישה נאלצת לפנות לבית-המשפט המחוזי בתביעת המזונות כאשר בית-הדין הרבני כבר מברר את תביעת הגירושין. אך הדיון בתביעת הגירושין תם ונשלם, ואגב כך אין עוד במה לדון" (שם, בפס' 10).

להשקפתי, כדי להבין את הכלים העיוניים שעמדו ביסוד פסק דין שרגאי ולצורך השוואתו לתקופות שבאו בעקבותיו בפרשנות סעיף 3 לחוק, יש לשים דגש על הנקודה הבאה: פסק דין שרגאי דן בסוגיה נוספת, מעבר לסמכות לכרוך תביעת מזונות ילדים בתביעת גירושין בבית הדין הרבני.

נכון אפוא להדגיש, ולהדגיש שוב, כי לפסק הדין שני ראשים:

הראשון נסוב סביב כריכת מזונות ילדים. בהקשר זה נקבע שסכומים ששולמו או שישלמו על ידי הורה אחד בגין מזונות הילדים ונדרשים מההורה השני – ניתנים להשבה ולדיון בפני בית הדין.

הראש השני, ופסק הדין קושר בין שני הראשים, הוא מעמדו של הקטין בתביעת המזונות שהוכרעה בפסק הדין הרבני. בנוגע לעניין זה אין חולק כי תביעת הקטין אינה נבלעת באופן אוטומטי בהסכמות הוריו.

השופט י' זוסמן בעניין שרגאי רגיש, ובצדק, למעמדו של הקטין. הטעם בדבר הוא כי התביעה בבית הדין הרבני, שתחילתה בנושא הגירושין, היא בין בני הזוג.

הרי גירושין, חוד החנית של ההליך בבית הדין הרבני, פירושם ניתוק הקשר בין האיש והאישה. היכולת לכרוך את מזונות הילד בתביעת הגירושין אינה משנה זאת. על כן פסק הדין מעלה על נס את מעמד התביעה העצמית של הילד. ואכן, יש לשמור על מעמדו מכוח זה שהילד אינו חלק מההליך.

נפנה שוב לאמור בפסק הדין כדי לבסס מסקנה זו:

"אך הילד יכול בעצמו לתבוע מזונותיו מן ההורה החייב בכך. זוהי תביעת מזונות ממש, ולא רק תביעה להשבת יציאות. התביעה שונה מתביעת ההורה לא רק מבחינת מהותה, אלא גם מבחינת בעלי־הדין העומדים בפני בית-המשפט או בית־הדין ומתדיינים. שבו בזמן שבמקרה הראשון מתדיינים ההורים בינם לבין עצמם, מתדיין במקרה השני הילד עם ההורה הנתבע...

תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על־ידי האם ובין על־ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות 'כרוכה' בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל" (שם, בעמ' 175-176; ההדגשות אינן במקור).

 ברם, פסק דין שרגאי צועד צעד נוסף, מעבר להכרה בזכות התביעה העצמאית של הקטין. הוא קושר את היעדר היכולת לכרוך את תביעת המזונות לתביעת גירושין (הראש הראשון), עם מעמד התביעה העצמאית של הקטין (הראש השני).

סעיף 3 לחוק אינו מנגנון המוענק לילד, אלא רק להורה לפי פסק הדין. בכך ניתן להסביר את המונח "השבה" – מהורה אחד לשני. ואולם, שני הראשים קשורים זה לזה, כאמור. האחד מסביר את השני.

בנוגע לראש הראשון נקבע כי יש להבחין בין תביעת השבה שהגיש הורה אחד כנגד השני בגין הוצאות, לרבות הוצאות עתידית, של מזונות הילד; לבין תביעת מזונות עצמאית של הילד, בין אם הוא מיוצג על ידי אפוטרופוס, אשר עשוי להיות אחד מהוריו, ובין אם לאו. עניין זה נכרך בראש השני תוך הדגשת זהות התובע וסוג התביעה.

ככל שההורה הוא התובע מדובר בתביעת השבה – וניתן לכרוך אותה לתביעת גירושין משום שזו נמצאת במישור היחסים שבין בני הזוג. לעומת זאת, כאשר הילד הוא התובע, אף אם הוא מיוצג על ידי אפוטרופוס, ואף אם על פי רוב מדובר באחד מהוריו – לא ניתן לכרוך את תביעת מזונות הילדים בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני (שם, בעמ' 176).

מכאן כי אין בנקבע בתביעת ההשבה, שנמצאת במישור היחסים בין ההורים, להשפיע או לחייב את הילד. האחרון רשאי להגיש תביעה עצמאית למזונותיו לערכאות האזרחיות.

לחלקו האחרון של המשפט, הקשור לראש השני – מעמדו העצמאי של הקטין – מסכים אני עם כל הכבוד. זאת בניגוד לראש הראשון של פסק דין שרגאי, שלפיו בית הדין נעדר סמכות לדון במזונות ילדים מכוח כריכה. מכך הנני מסתייג. זאת נוכח לשונו הברורה של סעיף 3 – "הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות...לילדי הזוג" – ותכליתו.

חשיבות התביעה העצמאית של הקטין

לנקודת מבטי, אין הצדקה לצמצם את המונח "מזונות ילדים" לדמי השבה בלבד. אני סבור ששילוב שני הראשים, בצורה שאף משתלבת עם לשון החוק ותכליתו, דורש לאפשר כריכה של מזונות ילדים. ברם לצד זאת – יש לעמוד, וחובה לעמוד, על חשיבות התביעה העצמאית של הקטין.

תובנה זו, הכוללת את שני הראשים, בהתאם למתווה שהוצג בהלכת שרגאי, כאמור – היא גם מהותו של השלב השלישי של פרשנות סעיף 3 לחוק. הכל כפי שיפורט. ברם, טרם נתקדם להצגת הפסיקה בתקופות הבאות, יודגש כי חיוני לשמור על ההבחנה בין שני הראשים. נכון היה להגדיר אותם ראש ראש על פי הכללים המחייבים, ורק לאחר מכן לשלב ביניהם. עניין זה יסייע לנו בהמשך המסע.

התקופה השלישית בפרשנות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים על ידי בית המשפט העליון נסובה סביב שני פסקי דין מרכזיים. אלו מנסים לאזן מחד גיסא בין לשון החוק, במסגרת שאלת הכריכה; ומאידך גיסא בין הלכת התביעה העצמאית של הקטין והרציונליים העומדים בבסיסה, כשבראשם השמירה על עניין הקטין. אלה, כאמור, שני הראשים שהוצגו לעיל.

 כשש שנים לאחר הלכת שרגאי ניתן ע"א 109/75 אברהם נ' אברהם, פ"מ כט(2) 690, 694 (1975) (להלן: עניין אברהם), הפותח את התקופה השלישית.

 השופט מ' שמגר, בהסכמת הנשיא ש' אגרנט והשופט ח' כהן קבע, תוך דיון בסעיף 3, כי:

 "תביעה למזונותיהם שלילדים יכול שתעלה בתביעתם של אחד ההורים ויכול שתעלה בתביעת הילדים עצמם:

א. הורה - המוציא הוצאות למזונותיו של ילד, והסבור כי...עומדת לו זכות התביעה להשבתן של ההוצאות ממי שחייב במזונות הילד, כולן או חלקן, יכול לתבוע מזונותיו של הילד ממי שחב בהם לדעתו.

שנית, תביעה למזונותיו של ילד יכול ותהיה משולבת בתביעת גירושין שבין ההורים".

חלקו הראשון של הציטוט – הנפתח באות א' – עוסק בתביעה שמגיש אחד מההורים כלפי ההורה השני להשבת הוצאות שהוציא על מזונות הילדים. בעניין זה אין חולק, באף אחת מן התקופות המתוארות, כי לבית הדין סמכות לדון.

לעומת זאת, חלקו השני של הציטוט – הנפתח במילה "שנית" – דן בתביעת מזונות של ילד השלובה בתביעת הגירושין של הוריו. חלק זה נוגד את האמור בראש הראשון של הלכת שרגאי, שלפיו תביעתו העצמאית של הילד לעולם אינה בסמכות בית הדין במסגרת כריכה.

ואולם, לצד האמור, עניין אברהם מוסיף כי בעוד שניתן לכרוך מזונות ילדים בתביעת גירושין הנידונה בפני בית הדין – תביעה זו כובלת את ההורים בלבד; ואיננה חוסמת את דרכו של הקטין לפנות לערכאות האזרחיות. זאת משום שהקטין אינו צד להליך המשפטי שהתקיים בבית דין.

כלומר, פסק הדין מסכים וממשיך את הראש השני של הלכת שרגאי. ובלשון פסק הדין: "הגם שענין מזונות ילדים כרוך מעצם טבעו או מפאת רצונם של ההורים בתביעת הגירושין שלהם, ובתור שכזה הוא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני המסדר את הגירושין, אין הוא בגדר תביעת מזונות של הילדים".

באמור יש ללמדנו כי כבר בתקופה זו אין תלם פסיקתי אחד אלא חוסר בהירות לגבי קיומה של הלכה משפטית מחייבת. בעוד שהלכת שרגאי גורסת כי ניתן לכרוך רק את עניין ההשבה, הנמצא במישור היחסים שבין ההורים, בתביעת גירושין; מהלכת אברהם עולה כי ניתן לכרוך גם מזונות ילדים לגופם, אך אין בכך לפגום באפשרות הילד עצמו לפנות לערכאות האזרחיות.

כלומר, בעוד שראש השני שהוצג בהלכת שרגאי, תביעתו העצמאית של הקטין נותר זהה; הראש הראשון שונה, במובן שניתן לכרוך עתה תביעה למזונות קטינים לא רק במשמעות של תביעת השבה בין ההורים.

אך ראוי לתת את הדעת להבחנה בין שני הראשים – אמרה שלפיה בית הדין מוסמך לדון במזונות ילדים, עדיין אינה מנביעה את המסקנה לפיה הקטין לא יכול לבקש לשוב ולדון בעניין המזונות מחדש בפני הערכאות האזרחיות.

סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין . הסעיף קובע כי: "בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".