בג"ץ עושה סדר וקובע: ביה"ד הרבני לא מוסמך לדון במזונות ילדים
סקירת פסק הדין התקדימי בבג"ץ 7880/21 ואח' – בייצוגה של עו"ד מאיה רוטנברג
ביום 19.02.2025 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 5988/21, בג"ץ 7880/21, בג"ץ 8228/21, בג"ץ 5652/22), העוסק בשאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בענייני מזונות ילדים כאשר אלו "נכרכים" לתביעת הגירושין. מאמר זה נועד להאיר את עיקרי פסק הדין, את ההשלכות המעשיות שלו, ואת הרקע המשפטי הרחב – כל זאת על רקע ההלכה הוותיקה שנקבעה לפני למעלה מיובל שנים (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי), ועל-פי פסק הדין החדש והחשוב שניתן בתיק התקדימי, שבו יוצג האב העותר הזוכה על-ידי עו"ד מאיה רוטנברג.
רקע כללי: חוק השיפוט והלכת שרגאי
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, קובע כי כאשר מוגשת תביעת גירושין בין בני זוג יהודים, ניתן לכרוך לתביעה זו כל עניין הכרוך מעצם טיבו לגירושין – ובכלל זה "מזונות לאישה ולילדי הזוג". לפי לשונו של החוק, הסמכות היא ייחודית ובלעדית לבית הדין הרבני.
על אף לשון החוק הרחבה, כבר בשנת 1969 פסק בית המשפט העליון (הלכת שרגאי) כי חובת המזונות של ההורים כלפי ילדיהם איננה סוגיה המהווה חלק אינטגרלי מתביעת הגירושין של בני הזוג. כיוון שהזכות למזונות נתונה מלכתחילה לילד – מעין תביעה "עצמאית" שלו – נקבע שחוק השיפוט אינו מקנה סמכות עוקפת לבית הדין הרבני לדון במזונות הילדים ללא הסכמה מפורשת של כל הצדדים (אשר יכולה להינתן לפי סעיף 9 לחוק).
יחד עם זאת, כדי לא לאיין כליל את האפשרות "לכרוך" את סוגיית המזונות במסגרת תביעת גירושין, הלכת שרגאי העמידה מסלול חלופי: "תביעה להשבת יציאות" או "תביעת השבה" – כלומר תביעה המוגשת על-ידי אחד ההורים כנגד ההורה האחר, בגין הוצאות שהוציא או שיוציא לצורך פרנסת הילדים. בית הדין הרבני יכול לדון בתביעה זו כחלק מהתחשבנות בין ההורים עצמם, אך לא כתביעת המזונות ה"עצמאית" של הקטין.
פסק הדין בבע"מ 7628/17 והוויכוח על גבולות "תביעת ההשבה"
בעשורים שחלפו לאחר הלכת שרגאי, בתי הדין הרבניים נהגו לדון באופן שוטף במזונות ילדים ב"מתכונת" של תביעת השבה. ההלכה המחייבת הייתה שגם אם הדבר נקרא בשמות שונים – "תביעת מזונות" או "תביעת השבה" – הרי מבחינת המהות, כאשר הילדים אינם צד פורמלי, זוהי תביעת השבה שבין ההורים.
לפני מספר שנים, בית המשפט העליון שב ודן בסוגיה בבע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית (2019), ושם הובהר שרעיון תביעת ההשבה עדיין תקף במלואו; וכי ילדים תמיד רשאים להגיש תביעה עצמאית בבית המשפט לענייני משפחה, למרות מה שייקבע בתביעת ההשבה בבית הדין הרבני. בה בעת, עלתה באמרת אגב בעמדת אחד השופטים (השופט מ' מזוז) עמדה מצמצמת, שלפיה תביעת ההשבה מוגבלת להוצאות קונקרטיות וידועות שנושאים בהן באופן מיידי – ואיננה יכולה להקיף "מזונות" כוללים לטווח הארוך.
עמדה מצמצמת זו לא התקבלה כהלכה מחייבת, כיוון שלא הצטרפו אליה יתר שופטי ההרכב. הנשיאה דחתה לאחר מכן בקשה לדיון נוסף, בקובעה כי פסק הדין לא יצר הלכה חדשה, אלא חוזר ומאשר את הלכת שרגאי.
העובדות בעתירות שאוחדו: בג"ץ 5988/21 ואח'
בארבעה תיקים שונים הגיעו לבתי הדין הרבניים תביעות גירושין, שאליהן "נכרכה" תביעה בנוגע למזונות הילדים. בחלק מהמקרים אלה היו מזונות זמניים, ובחלקם עלתה השאלה העקרונית האם לבית הדין סמכות לפסוק לאב חיוב מזונות כללי ללא שתהיה הסכמה לפי סעיף 9 לחוק.
הטענות שהוגשו לבג"ץ מצד האבות היו כי לפי הלכת שרגאי אין שום אפשרות לכרוך מזונות ילדים לפני בית הדין הרבני, אלא בהסכמה או רק בהיבט ה"צר" של תביעת השבה על הוצאות עבר קונקרטיות ומוגדרות.
לעומת זאת, נשותיהם טענו שבשנים האחרונות – במיוחד לאחר בע"מ 919/15 הנודע, שהשפיע על חלוקת נטל המזונות באופן שוויוני יותר – דווקא בית המשפט האזרחי נוטה במקרים רבים להפחית מגובה המזונות שהיו נקבעים בעבר. הן רצו שבית הדין ידון במזונות, בהיותו "מיטיב" יותר מבחינתן. בתי הדין הרבניים, בכמה החלטות, פסקו שהסמכות לדון במזונות הילדים (מבחינת ההורים) נתונה להם אם כרכו זאת כדין במסגרת התביעה לגירושין.
עמדת בית הדין הרבני הגדול
בית הדין הרבני הגדול (פסק הדין של הדיינים הרב א' איגרא, הרב י' זמיר והרב צ' לוז-אילוז, בתיק 1250217/3 "פסק הדין העקרוני") חזר והדגיש שהוא מכבד את הלכת שרגאי; אך סבר שיש לפרש את תביעת ההשבה ככזו המקנה סמכות דיון בכל מכלול היבטי המזונות, לרבות לעתיד.
במילים אחרות, ניתן לטענת בית הדין להגיש תביעה בשם ההורים על המזונות שהאם מוציאה בפועל או עומדת להוציא עבור הילד, וממילא לדון בכל השאלות הכרוכות בקביעת סכום המזונות באופן מעשי (רמת החיים של הילדים, יכולת השתכרות האב, וכדומה). זאת בלי לפגוע בזכותו של הילד עצמו להגיש בהמשך תביעה עצמאית לבית המשפט לענייני משפחה, אם תהא הצדקה לכך.
עמדת היועצת המשפטית לממשלה והעותרים
העמדה שנתמכה על ידי היועצת המשפטית לממשלה היא שאין לבתי הדין הרבניים סמכות לעסוק במזונות הילדים עצמם (בשם הקטין), אלא רק בתביעת ההשבה המצומצמת מאוד, המתייחסת אך ורק להוצאות שכבר שולמו או שההורה התחייב לשאת בהן באופן נקודתי. מעבר לכך – על הילד לפנות בהסכמה או להגיש תביעה עצמאית לבית המשפט האזרחי.
העותרים (האבות) טענו כי בתי הדין הרבניים למעשה "עקפו" את הלכת שרגאי ואת בע"מ 7628/17, ופסקו להם סכומי מזונות במסגרת סכסוך הגירושין – אף שאין לכך סמכות.
החלטת בג"ץ: פיצול עמדות והכרעה
השופטת יעל וילנר, שאליה הצטרפה השופטת רות רונן, סברה כי אין בכוחם של בתי הדין הרבניים לקבוע מזונות ילדים לטווח ארוך, אלא בהסכמת הצדדים או בהסכמת הקטין (אם בכלל). זאת מתוך פרשנות מחמירה למונח "תביעת השבה", בנימוק שיש להקפיד על כך שסמכות בתי הדין לא "תזלוג" אל תוך זכות המזונות העצמאית של הילד.
השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט, סבר כי הלכת שרגאי מבוססת על הרצון להגן על זכויות נשים וילדים מפני עסקאות-כפייה בסכסוך גט, ולפיכך היא אמנם מאפשרת לקטין להגיש תביעה עצמאית, אבל אין היא צרה עד כדי שלילת הסמכות המעשית של בית הדין לדון לעומק בכל תביעת מזונות שהוגשה בין ההורים, באצטלה של "תביעת השבה".
התוצאה המעשית: קבלת העתירות ברוב דעות
בסופו של יום, דעת הרוב (השופטת וילנר והשופטת רונן) קיבלה את העתירות ופסקה כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם, בכך שפסקו מזונות ילדים שלא במסגרת "תביעת השבה" צרה ומוגדרת. ההחלטות של בתי הדין בוטלו.
המשמעות האופרטיבית: בפועל, במקרים שאין הסכמה מפורשת לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, על הדיון במזונות הילדים להתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, אלא אם כן מדובר בתביעת השבה "אמיתית" ומוגבלת שאינה חורגת לסוגיות המהותיות של מזונות הילד עצמו.
תרומתה של עו"ד מאיה רוטנברג להליך
במסגרת העתירות שאוחדו, יוצג האב העותר על ידי עו"ד מאיה רוטנברג, המתמחה בדיני משפחה וגירושין, ובפרט בסוגיות מורכבות של סמכות השיפוט בין בתי הדין הרבניים לבית המשפט לענייני משפחה.
הייצוג על ידי עו"ד רוטנברג הכריע בהבאת מכלול הטענות העובדתיות והמשפטיות לפני בית המשפט העליון, וליבון הסוגיות העקרוניות עד לקבלת התוצאה בפסק הדין התקדימי הזה. תוצאה זו עשויה לשנות בפועל הליכים רבים של בני זוג אשר אחד מהם מבקש לכרוך את מזונות הילדים לתביעת הגירושין בניגוד לרצון השני.
משמעויות רוחביות של פסק הדין
החלת הלכת שרגאי מחדש: המועד שבו יוכל בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים נותר מוגבל. מגמה זו באה לידי ביטוי כבר בבע"מ 7628/17 וכעת חודדה שוב.
הפרדה ברורה בין "תביעת השבה" ל"תביעת מזונות עצמאית": לפי פסק הדין, על בתי הדין לוודא שתביעות המובאות בפניהם אכן עומדות במתכונת המצומצמת של "השבת הוצאות" (עבר או עתיד קרוב וקונקרטי), ולא גלישה לדיון כולל בכלכלת הילדים לטווח הארוך.
חיזוק המעמד של בית המשפט לענייני משפחה בסוגיית מזונות הילדים: בניגוד ללשון סעיף 3 לחוק, פועל יוצא מהפסיקה הוא כי בפועל, לרוב, ילד יהיה זכאי – ואף מחויב לטובתו – להגיש תביעה בבית המשפט (אלא אם כן שני ההורים הסכימו על דיון בבית הדין, או שיש נסיבות מצומצמות של תביעת השבה אמיתית).
התמודדות עם תופעת "שינוי המגמה": בשנים האחרונות נטען כי חלק מן הנשים דווקא מעדיפות את ערכאת בית הדין הרבני בגלל פסיקת מזונות גבוהה יותר או גישה פרשנית שונה. פסק הדין הנוכחי, כרוח הלכת שרגאי, אינו בוחן שאלה זו. תחת זאת הוא מתעקש כי החוק אינו מאפשר כבילת ילד למזונותיו במסגרת כריכת הגירושין.
עליית חשיבות עו"ד מומחה בדיני משפחה: אחרי פסק הדין, נראה שיהיה צורך במומחיות ספציפית בתיחום גבולות תביעת ההשבה, ובפיצוח השאלה מתי בדיוק תביעת המזונות לפני בית הדין חורגת מהמותר לפי הלכת שרגאי.
פסק הדין החדש של בג"ץ 5988/21 ואח' מחדד ומיישם שוב את העיקרון שנקבע בהלכת שרגאי: סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בענייני מזונות ילדים אינה גורעת מזכותו העצמאית של הילד לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. למעשה, קבעה דעת הרוב כי בהיעדר הסכמה מפורשת לפי סעיף 9 לחוק, אין ביכולתם של בתי הדין הרבניים לדון במזונות הילדים אלא במתכונת צרה של "תביעת השבה" לגבי הוצאות מדויקות ומוגבלות בזמן. הפער בין דעת הרוב לדעת המיעוט מלמד על מחלוקת עמוקה ביחס לתכלית הלכת שרגאי ולאופן יישומה בעשורים שהופרדו מאז נפסקה לראשונה, אולם בפועל נקבע שפסיקות בתי הדין הרבניים שעסקו במזונות הילדים במובן הרחב – בוטלו בהיותן מנוגדות לדין הקיים.
בפרט, מתן ייצוג משפטי איכותי בענייני סמכות השיפוט בדיני משפחה הוכיח כאן שוב את נחיצותו, כאשר עו"ד מאיה רוטנברג – המייצגת אחת מהמשיבות בהליך – תרמה לדיון מעמיק בסוגיה מורכבת זו. פסק הדין מלמד כי גם אם ישנם טעמים של יעילות או של נוחות דיונית בכריכת נושאי מזונות הילדים להליך הגירושין, עדיין הדין הישראלי, כהמשכו של ההלכה המחייבת (שרגאי), מונע כבילת הקטין בעל כורחו בבית הדין הרבני. כל עוד לא ניתנה הסכמה בת תוקף לסמכותו של בית הדין בעניין זה, הילד רשאי – וראוי – להגיש תביעה עצמאית מטעמו בבית המשפט לענייני משפחה, שם ייבחנו צרכיו וטובתו במלואם.
.png?BannerID=49 "יוטיוב"){kind=small}
