חוק הירושה

דיני הירושה בישראל כפופים לחוק הירושה משנת 1965 ('חוק הירושה'). לבתי המשפט בישראל יש סמכות שיפוט לעיזבונו של כל אדם שבזמן מותו היה תושב ישראל, או שהשאיר רכוש בישראל.

חזקת ברירת המחדל של דיני הירושה בישראל נקבעת בסעיף מספר 1 לחוק הירושה, חוק הירושה, שהוא העיזבון של אדם המועבר ליורשיו עם מותו. זה כולל את נכסיו הכספיים, נדל"ן, זכויות יוצרים וכו '.

צוואה חוק

החוק קובע שתי דרכים להורשת נכסים: על פי צוואה או על פי חוק. אם המנוח הותיר אחריו צוואה בישראל, הירושה תמומש בהתאם ליורשים שנקבעו בצוואה. אם המנוח לא הותיר אחריו צוואה, היורשים יהיו אלה הקבועים בחוק, על פי צו הירושה.

אלו הם:

• בן/בת הזוג של המנוח בזמן המוות (הקשר היחיד שמוזכר כאן ואינו קשור למנוח בדם; זה יכול לכלול בן/בת זוג ידוע/ה בציבור),צאצאי המנוח, כולל ילדים בלתי חוקיים ומאומצים וצאצאיהם,
• הוריו של המנוח, סבו וסבתו וצאצאיהם.
  
  
• בהעדר היורשים, מדינת ישראל יורשת את העיזבון.
  
  
• הירושה תחולק באופן שווה בין בן/בת הזוג של המנוח לבין ילדיו של המנוח במקרה של מקרקעין. במקרה שהעיזבון אינו מקרקעין כמו חשבון בנק, מניות, מטלטלין, זכאית האישה האלמנה על פי חוק 100% מנכסים שאינם נדל"ן.
  
  
• יורשים אלו מקדימים את הוריהם של הנפטרים ואת צאצאיהם, אשר בתורם עדיפים על סבא וסבתא של הנפטרים.
  
  
• בן/בת הזוג יירש את כל העיזבון רק אם למנוח אין ילדים, אחים או הורים. אחרת, בן/בת הזוג זכאי/ת למחצית העיזבון אם הנפטר הותיר אחריו ילדים או הורים, ולשני שליש מהעיזבון אם הנפטר הותיר אחריו סבים, אחים או קרובי משפחה אחרים.
  
  
•  בן/בת הזוג זכאי/ת  גם לרשת את המיטלטלין של המנוח, כולל כלי רכב ממונעים, שהיו חלק ממשק הבית המשותף.

חשוב לציין כי נכסים השייכים לבן/בת הזוג שנותר בחיים אינם חלק מהעיזבון שעתיד לעבור בירושה. אלה עשויים לכלול עד מחצית משווי נכסי בני הזוג, עקב החלת חוק יחסי ממון בני הזוג  התשע"ג - 1973, עקרונות הבעלות המשותפת על נכס, או הסכם יחסי ממון 'prenup'.

הזכות לקיום עזבון מוקנית גם לילדי המנוח עד גיל 18 (בית המשפט רשאי להעניק מזונות עד גיל מאוחר יותר בנסיבות מסוימות), או להורים הזקוקים לתמיכה כספית והיו תלויים במנוח. לפני מותו.

על פי סעיף 6 לחוק הירושה, יורש רשאי לסרב לרשת את חלקו בעיזבון, ובלבד שטרם חולק העיזבון.

חשוב לציין כי אין מיסוי עיזבון בישראל.

במקרה של ירושה בהעדר צוואה בישראל, חלוקת העיזבון ליורשים על פי החוק תחל בבקשה לצו ירושה.

ניתן להגיש בקשה זו לסניף של לשכת רשם הירושה או לאחד מבתי הדין הרבניים בישראל.

צו הירושה הוא צו שיפוטי תקף על פי החוק הישראלי. כמו צו בית משפט, הוא אינו סובל מהתיישנות, וניתן לאכוף אותו שנים לאחר הוצאתו.

הצו אינו מפרט את פרטי חלוקת הנכסים בין היורשים, אלא מחליט רק על זהות היורשים ועל זכויות הירושה שלהם ומס ירושה בהתאמה בישראל .

לבקשה לצו ירושה יש לצרף מספר מסמכים (מקור אחד לצד שלושה עותקים):

• שתי קבלות: הוכחת תשלום ההיטל הממשלתי בהגשת בקשה, מבנק הדואר בישראל.
• טופס בקשת צו ירושה חתום על ידי המגיש, שעליו להיות יורש, מנהל העיזבון או נושה של יורש.
• את הצהרת המגיש יש לאמת על ידי עורך דין, נוטריון, שופט או ראש המועצה המקומית.
• תעודת פטירה מקורית או העתק נאמן למקור.
• הודעות לכל היורשים שנותרו המודיעים להם על בקשת צו הירושה, כולל חתימות היורשים הנ"ל או אישור על מסירת ההודעות בדואר רשום.
  

מומלץ להתייעץ עם עורך דין בנוגע לדרישות הפרוצדורליות המדויקות של תהליך בקשת צו הירושה. כאשר הבקשה למתן הצו נעשית על ידי עורך דין מטעם בעל עניין, עליו להיות מלווה בייפוי כוח מקורי או בעותק נאמן למקור.

רשם הירושה או בית המשפט לענייני משפחה רשאים לבטל או לתקן צו ירושה או צו קיום צוואה.

אם הצו ניתן על ידי בית משפט רק בית משפט רשאי לבטלו או לתקן אותו.

כל בעל עניין רשאי לבקש לבטל צו ירושה; זכות זו אינה מוגבלת ליורשי העיזבון.

אחת הדוגמאות הנפוצות לביטול צו ירושה היא כאשר לאחר מתן הצו נמצא כי המנוח השאיר למעשה צוואה. במקרה כזה ניתן לבטל את צו הירושה ויש לבקש צו קיום צוואה בגין הצוואה.