איך להתמודד עם תביעות אלימות במשפחה במסגרת הליך גירושין?

תביעות אלימות במשפחה במסגרת הליך גירושין הן סוגיה מורכבת ורבת־חשיבות בעולם דיני המשפחה. כאשר בני זוג מחליטים לפרק את התא המשפחתי ולהתגרש, עולה לא פעם סוגיית האלימות כטענה משפטית. במקרים מסוימים, תביעות אלה משקפות מציאות עגומה וקשה של אלימות פיזית, רגשית או מילולית. אולם במקרים אחרים, מדובר על תלונות שווא המוגשות מתוך אינטרס – לעיתים כדי להשפיע על תוצאות המשמורת או כדי להשיג יתרון בהסדרים כלכליים במהלך הגירושין. מאמר זה נועד להעניק כלים מעמיקים, ידע משפטי רחב והכוונה פרקטית כיצד להתמודד עם תביעות אלימות במשפחה, כולל הסבר מפורט על הזכויות והמשמעויות המשפטיות הנלוות לכך, על דרכי ההוכחה או ההגנה, ועל ניהול הליכי גירושין באופן זהיר, מושכל ומבוסס על תמיכה משפטית של עורכי דין רלוונטיים.

לאורך המאמר, נסקור את מכלול הנושאים הרלוונטיים: אלימות במשפחה, הליכי גירושין, משמורת ילדים, תלונות שווא, צו הרחקה, בית המשפט לענייני משפחה, בית הדין הרבני, עורך דין פלילי, עורך דין גירושין, מזונות ילדים, אחריות הורית, איזון משאבים, חלוקת רכוש, שיתוף פעולה, הליכי הסכמה, גישור גירושין, צווי הגנה, חקירה משטרתית, ועוד. כך נעמיק בכל הרבדים הקיימים ונמספק לקורא תמונה מלאה ועמוקה, ומסייע לו לפעול בצורה מושכלת בכל שלב של הליך הגירושין והדיונים המשפטיים הכרוכים בטענות על אלימות במשפחה.

תופעת האלימות במשפחה בכלל, ובהליך הגירושין בפרט, הפכה רווחת יותר בשנים האחרונות, הן במישור המציאותי והן במישור המשפטי. עד לפני כמה עשורים, אלימות במשפחה נתפסה לעיתים קרובות כעניין משפחתי פנימי, שלא היו נוטים לדון בו בגלוי. ואולם, שינויי חקיקה ותודעה ציבורית גבוהה יותר לגבי זכויות הפרט, הובילו לכך שכיום, לא רק שמגינים על קורבנות האלימות בכלים משפטיים מגוונים – מהליכים פליליים ועד צווי הגנה – אלא גם שחלה עלייה בהיקף התלונות המוגשות.

עם הגידול בהגשת תביעות, ובפרט במסגרת הליך גירושין, עלה חשש מניצול לרעה של הכלים המשפטיים – כלומר הגשת תלונת שווא על אלימות במשפחה, על מנת לזכות ביתרון בהסדרי הגירושין. יתרון שכזה יכול להתבטא במספר אופנים, ובהם קבלת משמורת ילדים בלעדית, דרישת מזונות גבוהים יותר, מניעת הסדרי שהות מההורה הנילון או אפילו “גירוש” פיזי של אחד ההורים מן הבית המשותף באמצעות צו הרחקה.

תביעות אלימות במשפחה יכולות לכלול מגוון טענות: אלימות פיזית, תקיפה מילולית, איומים, כליאה, פגיעה ברכוש, ואף הטרדה נפשית מתמשכת (אלימות נפשית). בכל אחד ממקרים אלו, ישנן הוראות חוק ונהלים משפטיים מוגדרים, המספקים דרכי התמודדות שונות. כאשר מדובר בתלונת שווא, עולה שאלה מיוחדת של פגיעה בשמו הטוב של הצד המואשם, הוצאות כלכליות כבדות לצורך ההגנה על שמו וזכויותיו, ואף פגיעה אפשרית במעמדו מול הילדים.

כדי לנהל את תביעות האלימות במשפחה בצורה נכונה ומדויקת, יש להבין בראש ובראשונה את המסגרת החוקית הרלוונטית. הנה כמה מהחוקים וההליכים המרכזיים:

חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991: חוק זה מעניק לבית המשפט לענייני משפחה ולבית הדין הרבני סמכות להוציא צו הגנה (נקרא לעיתים “צו למניעת אלימות במשפחה” או “צו הרחקה”), כאשר עולה חשד לאלימות מצד אחד מבני הזוג או בני משפחה אחרים. באמצעות צו זה, אפשר לאסור על אדם להתקרב לבית מגורי הצד השני, ליצור עמו קשר טלפוני, לפגוש את הילדים ועוד הגבלות.

חוק העונשין, התשל"ז-1977: זהו החוק הפלילי העיקרי בישראל. אלימות במשפחה, המאופיינת כעבירה פלילית (תקיפה, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות), מוסדרת במסגרת חוק העונשין. למערכת אכיפת החוק סמכות לעצור את הנאשם, לחקור אותו, להגיש כתב אישום ולנהל נגדו הליך פלילי.

חוק סדר הדין הפלילי ונהלי המשטרה: במקרה של תלונה בגין אלימות במשפחה, המשטרה מחויבת לחקור. אם יש ראיות ראשוניות, החשוד עשוי להיעצר או לזכות לשחרור בתנאים מגבילים. יש לציין כי חקירה משטרתית אינה אומרת בהכרח שיוגש כתב אישום, אך כבר בשלב זה, יכול החשוד למצוא עצמו בצומת דרכים קריטית.

חוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995: במסגרת הליך גירושין, ענייני משמורת והסדרי ראייה נידונים בדרך כלל בבית המשפט לענייני משפחה (או בבית הדין הרבני, במקרים מסוימים). על רקע הטענות לאלימות במשפחה, נבחנת טובת הילדים, והצד הטוען לאלימות יכול לדרוש הגבלות על מפגשי ההורה השני עם הילדים.

הזכויות המשפטיות המרכזיות של הצדדים המעורבים

הזכות להגנה מפני אלימות: קורבן אלימות (או מי שסבור כי הוא עלול להיפגע מאלימות) זכאי להגיש בקשה לצו הגנה ואף להתלונן במשטרה. זכות זו מעוגנת ומוכרת במשפט הישראלי.

הזכות לשמור על החירות ועל שמו הטוב: מי שנגדו הוגשה תלונה (בין אם מוצדקת ובין אם תלונת שווא) זכאי לייצוג משפטי הולם ולניהול הגנה מפני העמדתו לדין פלילי או הגבלתו באמצעות צו הרחקה. על הרשויות לפעול על פי כללי הליך הוגן (Due Process).

הזכות למשפט הוגן: הן בבית הדין הפלילי והן בבית המשפט לענייני משפחה, שני הצדדים זכאים להשמיע את טענותיהם, להציג ראיות ולהיות מיוצגים על ידי עורכי דין מומחים בתחום הגירושין והפלילים, במידת הצורך.

אחת הנקודות הקריטיות בכל דיון משפטי על אלימות במשפחה היא להבחין בין מקרה אמיתי של אלימות, למקרה שבו תלונת האלימות אינה אלא ניסיון להפיק רווח טקטי. ההבדל עצום, הן בהיבט ההשלכות הפליליות והמוסריות, והן מבחינת הפסיקה:

אלימות אמיתית: כאשר אדם סובל מאלימות ממשית, חובתה של מערכת המשפט לתת לו הגנה מהירה ואפקטיבית. האלימות עשויה לכלול מכות, דחיפות, התקפות פיזיות, איומים מפורשים, מניעת חופש התנועה, פגיעה רגשית מתמשכת וכו’. במקרה זה, ברגע שמוגשת תלונה בתחנת המשטרה או בקשה לצו הגנה, המערכת נדרשת להגיב במהירות. אם אכן מדובר באדם המסוכן לסביבתו, יוצאו צווים הרחקה, ייתכן מעצר והדבר עשוי להשפיע על תוצאות הליך הגירושין (משמורת, רכוש, מזונות).

תלונת שווא: כאשר מתברר שהאדם המגיש את התלונה תמרן או בדה את הטענות כדי להשיג יתרון משפטי או סחיטה רגשית וכלכלית, הדבר מעלה סוגיות כבדות משקל של עיוות דין. האדם שהוגשה נגדו התלונה עלול לאבד זמנית משמורת על ילדיו, להסתכן בהרחקה מהבית, להיפגע במוניטין ואף לאבד את מקום עבודתו. בהקשר זה, המערכת המשפטית עשויה לברר את אמינות התלונה, אולם לעיתים קרובות הדבר לוקח זמן, ובינתיים הנזק למואשם עלול להיות רב.

המחוקק ובתי המשפט מכירים היטב בבעיה של תלונות שווא, ועדיין מנסים לאזן בין הגנה על קורבנות אלימות אמיתיים לבין מניעת ניצול לרעה של הכלים המשפטיים. בכל מקרה של חקירת אלימות במשפחה, מומלץ לשני הצדדים להסתייע בעורך דין מומחה בתחום (עורך דין גירושין בשילוב עורך דין פלילי, במקרה הצורך), על מנת לייצג נאמנה את הזכויות המשפטיות שלהם.

במסגרת הליך גירושין, תביעות אלימות במשפחה עשויות להתנהל בו־זמנית בערוצים שונים: ערוץ פלילי (דרך המשטרה והפרקליטות), ערוץ אזרחי (דרך בקשה לצו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה), וערוץ נלווה בהליך הגירושין עצמו (משמורת, מזונות, חלוקת רכוש). חשוב ביותר להבין כיצד מתמודדים כראוי בכל ערוץ:

התמודדות מול המשטרה (הליך פלילי):

במקרה שהוגשה תלונה, השלב הראשון הוא חקירה בתחנת המשטרה. אדם הנחקר זכאי לייעוץ משפטי מעורך דין פלילי לפני החקירה. חובה לא לזלזל בחקירה הראשונית, משום שכל מילה עשויה לקבוע את גורלו בהמשך.

אם המשטרה מוצאת ראיות התומכות בטענת האלימות, יכולה היא להמליץ על העמדה לדין. לעומת זאת, באין ראיות מספיקות, ייתכן שהתיק ייגנז. עם זאת, לא פעם הרשויות נוקטות בגישת “ללכת על בטוח” ומרחיקות את החשוד לזמן מה (למשל, 5 ימים, 15 ימים וכו’), מחשש של פגיעה אפשרית בקורבן.

התמודדות בבית המשפט לענייני משפחה (צו הגנה):

מי שסבור שהוא או היא נפגעים מאלימות יכול להגיש בקשה לצו הגנה. די כי הוא יצביע על ראיות ראשוניות – או לפחות, אינדיקציות לחומרה אפשרית – כדי שבית המשפט יוציא צו ראשוני. לעיתים, הדיון נערך במעמד צד אחד (ex parte), במקרים דחופים.

לאחר מכן, מתקיים דיון במעמד שני הצדדים, שבו יכול הצד המואשם לטעון מדוע אין עילה להמשך צו ההגנה, או מדוע יש לצמצם את היקפו. הדיון בבית המשפט הוא קריטי, משום שצו הגנה משפיע גם על הזכויות בהליך הגירושין (למשל, מניעת כניסתו של הצד המואשם לבית המגורים המשותף).

התמודדות בהליך הגירושין עצמו (משמורת, רכוש, מזונות):

בית המשפט אמור לבחון את שאלת האלימות בהיבט טובת הילדים: האם הורה שהוא אלים ראוי לשהות ממושכת עם הילדים? האם הילדים חשופים לסכנה? האם קיימת הפרדה הגיונית בין אלימות כלפי בן הזוג לאלימות כלפי הילדים?

בהיבט חלוקת רכוש, לעיתים אלימות כלפי בן הזוג יכולה להיחשב כהתנהגות פסולה שיש לה משקל בהחלטת בית המשפט, על אף שהעיקרון המנחה בחלוקת רכוש הוא איזון משאבים. אך ברמה פרקטית, תלונות שווא או מאבק אלים בין בני הזוג משפיעים פסיכולוגית על ההסדרים השונים, ולעיתים גם על סכום המזונות.

כאשר אדם משוכנע כי התלונה המוגשת נגדו איננה מוצדקת, עליו לפעול באופן אסטרטגי ונבון מהרגע הראשון. אסטרטגיה זו תכלול היבטים משפטיים, היבטים פסיכולוגיים והיבטים מנהליים:

ייעוץ מיידי עם עורך דין מומחה:

עוד לפני מתן גרסה למשטרה, כדאי להיפגש עם עורך דין פלילי או עורך דין גירושין המתמצא גם במשפט הפלילי, ולהתייעץ כיצד לענות בחקירה. אי מתן תשומת לב לייעוץ מקצועי בראשית הדרך עלול לגרום נזק משמעותי בהמשך.

עו"ד גירושין שמבין את ההיבטים הפליליים יוכל להנחות את הלקוח כיצד להרגיע את המצב ולמזער נזקים עתידיים גם בכל הנוגע למשמורת והסדרי ראייה, שכן תלונה על אלימות במשפחה תשפיע ישירות על שאלת המשמורת.

איסוף ראיות וגרסה קונקרטית:

במקרה של תלונת שווא, מומלץ לאסוף כל ראיה המעידה על כך שלא התקיימה אלימות: תיעוד שיחות, הקלטות, סרטונים, עדים אובייקטיביים או הודעות טקסט המוכיחות שהמצב שונה ממה שנטען.

חשוב לספק למשטרה ולבית המשפט גרסה מפורטת וקוהרנטית, התואמת את הראיות. גרסה מפוזרת או לא עקבית עלולה לגרום לשופטים או לחוקרים להטיל ספק באמינות הנאשם גם אם טענתו כנגד התלונה נכונה.

פנייה לשירותי רווחה או גורמי מקצוע:

כאשר יש ילדים בתמונה וההורה המואשם באלימות טוען שתלונה זו נועדה למנוע ממנו הסדרי ראייה (אחריות הורית משותפת, זמני שהות וכדומה), כדאי לפנות לרווחה או לגורם טיפולי ניטרלי שיבצע הערכת מסוגלות הורית ויספק חוות דעת מקצועית.

חוות דעת זו עשויה להועיל מאוד גם בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר תידון המשמורת.

התנהלות זהירה במרחב הפיזי והווירטואלי:

לא להגיב באלימות או בהתלהמות. אדם המואשם באלימות, גם אם זו תלונת שווא, חייב להימנע מכל עימות שיכול לחזק את החשד כלפיו.

להיזהר מתכתובות מאיימות בווטסאפ או ברשתות חברתיות. הכל עשוי לשמש כראיה בהליך המשפטי.

תביעת אלימות במשפחה במהלך הליך גירושין היא תביעה בעלת השלכות משולבות – גם בתחום דיני המשפחה וגם בתחום הפלילי. לפיכך, בהתגוננות נכונה או במטרה למצות זכויות במלואן, לעיתים קרובות יש צורך בעבודת צוות משפטית:

עורך דין גירושין המתמחה בדיני משפחה וייצוג בבית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, יוכל לדאוג לכך שטענות האלימות לא יפגעו בזכויות ההוריות של ההורה שאינו באמת מסוכן. הוא יוכל להנחות כיצד להתנהל בדיוני המשמורת והסדרי הראייה, ובמידת הצורך להציג לבית המשפט את הראיות לכך שהטענות אינן מבוססות.

עורך דין פלילי יפעל בחזית אחרת – בחקירת המשטרה, בדיוני מעצרים, בהגנה מפני הגשת כתב אישום או בהרכבת טיעונים מקלים. במידה ומוגשים כתבי אישום פליליים על בסיס תלונת אלימות, הייצוג הפלילי קובע כיצד יתנהל ההליך בבית המשפט הפלילי, ומה תהיה אסטרטגיית ההגנה – למשל, הצגת תלונת השווא ודרישה לסגירת התיק.

בתיקים מורכבים, עו"ד אחד יכול לעסוק בשני התחומים, במידה והוא מחזיק בניסיון מקביל רב־שנים בתחום דיני המשפחה והמשפט הפלילי. אולם לא תמיד מדובר באותו עורך דין, ולכן לעיתים מוטב להסתייע בשני משרדים או לפחות בשני עורכי דין מטעם אותו משרד המתמחה בשני התחומים, כדי להשיג ראייה מקיפה ושלמה שתגן על האינטרסים של הלקוח.

לא פעם, תלונות על אלימות במשפחה קשורות ישירות לסוגיית משמורת הילדים. דיני משפחה בישראל שמים דגש מרכזי על טובת הילד (או הילדים). משכך, כל טענה על סיכון אפשרי לילדים עקב אלימות מצד אחד ההורים נבחנת בכובד ראש. בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני במקרה שנדון שם, עשוי להורות על הסדרי ראייה מצומצמים או מלוּוים, ואף על שלילת משמורת מהורה שאינו מתפקד או מסכן את הילד.

הסמכות לשלול משמורת או להגביל אותה נובעת משילוב של סמכות בית המשפט לענייני משפחה (או בית הדין) וגורמי הרווחה. אם גורם רווחה מגיש תסקיר המצביע על חשש אמיתי לאלימות או התנהגות פוגענית, בית המשפט עשוי להטיל מגבלות מהותיות. כתוצאה מכך, כאשר אחד הצדדים מגיש תלונה על אלימות, הדבר עשוי להוביל להחלטות מיידיות ומרחיקות לכת, כמו התרחקות פיזית של ההורה הנילון, מניעת לינה משותפת, הצבת דרישה לטיפול או לאבחון וכיוצא בזה.

חשוב להדגיש, אם התלונה היא תלונת שווא, “החשוד” עדיין עלול להישאר במצב מוגבל. ההורה המואשם יצטרך לנהל הליך משפטי ארוך כדי להוכיח כי לא בוצעה אלימות וכי הילדים אינם בסכנה. לעיתים, מדובר ב’נזק מצטבר’: בזמן שההליך נגרר, ההורה מורחק מילדיו, והדבר עשוי לפגוע בקשר ביניהם. הנה כי כן, אפשרות זו היא אחד המניעים להגשת תלונות שווא – מצד אחד ההורים המבקש לשלול ממשנהו את ההורות או לפחות לצמצם אותה.

ממסד הנישואין והגירושין בישראל נמצא תחת סמכותו של בית הדין הרבני בכל הנוגע לסידור הגט. אמנם חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) קובע כי ענייני הגט עצמם ידונו בבית הדין, אולם בסוגיות משמורת ורכוש, אפשר שהדיון יתנהל בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה – תלוי האם הוגשה “כריכה” של התביעות השונות לבית הדין.

במסגרת זו, טענת אלימות במשפחה עשויה להיות מוגשת גם בבית הדין הרבני. הדיינים בוחנים, בין היתר, את השאלה האם האלימות מהווה “עילת גירושין” (למשל, על-פי דיני עונתה ושארה של האישה) והאם הבעל או האישה עשויים להיות “מורדים” וכיוצא בזה, בהתאם לדין הדתי. גם בענייני מזונות ילדים ודמי מדור לאישה, יכולה טענת אלימות להעמיק את המורכבות.

בית הדין הרבני מוציא לעיתים צווי הגנה או הרחקה דומים לאלו של בית המשפט לענייני משפחה, אם כי הליכי הוצאת הצווים והטעמים השונים מושפעים במידת מה מהדין הדתי. לכן, במקרה של גירושין המתנהלים בבית הדין הרבני, נדרשת מומחיות מיוחדת של עורך דין גירושין המתמצא בהלכה ובפרוצדורות הייחודיות לבתי הדין – כדי להתכונן להגשת תביעת אלימות או להגיב עליה.

כאשר מוגשת תלונה במשטרה על אלימות במשפחה, המערכת הפלילית נכנסת לפעולה. חשוב להבין את השלבים האפשריים:

פתיחת תיק חקירה: עם קבלת התלונה, המשטרה תבדוק את פרטי האירוע. ייתכן שתזמין את המתלונן ואת החשוד לחקירה, תאסוף ראיות פיזיות (למשל, צילומי חבלות) ותבדוק עדים. בשלב זה, החשוד רשאי לשמור על זכות השתיקה, אך הדבר עלול להתפרש לחובתו בהמשך, אלא אם יש סיבה מוצדקת לכך. עדיף להתייעץ עם עורך דין פלילי לפני החקירה.

מעצר: אם קיימת סיבה סבירה לחשוד שהאדם אכן נקט אלימות או עלול להמשיך ולהפעיל אלימות, המשטרה רשאית לבקש מבית המשפט צו מעצר. אפשר גם להורות על מעצר בית או הרחקה מהבית. המעצר עלול להיות קצר ימים או להימשך, בהתאם לנסיבות.

העמדה לדין או סגירת תיק: לאחר סיום החקירה, התיק מועבר לידי התביעה (התביעה המשטרתית או הפרקליטות, בהתאם לחומרת העבירה). התביעה שוקלת אם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק. אם התיק נסגר בעילה של חוסר ראיות או חוסר אשמה, ניתן לבקש שינוי העילה במקרה שיש הוכחות חפות מוצקות. אם מוגש כתב אישום, הנאשם ינהל הליך משפטי שעלול להסתיים בהרשעה פלילית.

משמעות אפשרית להרשעה: הרשעה בגין אלימות במשפחה אינה רק כתם פלילי. היא עלולה להשפיע על משמורת הילדים, על יחסי העבודה (ישנם מקומות שבהם רישום פלילי רלוונטי) ועל הזכות להחזיק נשק. במידה והתקיים מאסר בפועל או על תנאי, הדבר עשוי להשפיע גם על מעמדו של ההורה במשפחה ועל הסדרי הראייה.

ניכור הורי הוא תופעה חברתית-משפטית שבה הורה אחד מסית את הילדים נגד ההורה השני, לעיתים עד כדי נתק רגשי מוחלט. בהקשר של תלונות שווא על אלימות במשפחה, ניכור הורי עשוי להיות המניע או התוצאה:

המניע: אחד ההורים מתלונן על אלימות כדי לנתק את הילדים מההורה השני, במטרה שתישלל או תצומצם לחלוטין המשמורת של ההורה הנילון.

התוצאה: אם מתקבלת תלונה שגויה, ההורה המואשם מורחק מילדיו וכתוצאה מכך מתפתח מרחק רגשי וניכור. לעיתים הילדים נשארים עם ההורה שהתלונן, שעתה “מחזק” את התחושה שההורה השני מסוכן.

בתי המשפט ורשויות הרווחה ערים יותר ויותר לתופעת הניכור ההורי, אם כי האבחון שלה מורכב ועדין. יש לפנות לייעוץ של פסיכולוגים או עוסי”ם (עובדים סוציאליים) המתמחים בתחום, ולבקש מהם לגבש תסקיר מקצועי שיוגש לבית המשפט. זוהי דרכם של בתי המשפט להבין טוב יותר האם קיימת מניפולציה רגשית כנגד אחד ההורים, או שמא אכן מדובר בהורה אלים שיש להרחיקו.

באופן עקרוני, חלוקת הרכוש בגירושין נעשית לפי עקרונות איזון המשאבים וחזקת השיתוף. אך כאשר מוכחת אלימות, עשוי להיות לכך משקל:

כתוצאה מתביעה פלילית נגד אחד ההורים, ייתכן שההורה האלים יורשע או יורחק ממקום עבודתו. היבטים כלכליים אלו עשויים להתבטא ביכולת שלו לשאת בתשלום מזונות, או להפך – עשויים להפוך אותו ליותר “חייב”.

במקרים מסוימים, אם אלימות חמורה הובילה לפגיעה קשה בצד הנפגע, יכולים להיפסק לזכותו פיצויים או הטבות כלכליות הנוגעות לחלוקת הרכוש. מדובר עדיין במקרים חריגים מאוד, אך ההלכה הפסוקה מכירה בחשיבות השמירה על מי שהיה קורבן לאלימות.

בעניין מזונות הילדים, עצם היות אחד ההורים אלים עשוי להביא לכך שמזונות הילדים לא יוכלו להיקבע על בסיס הסדר של משמורת משותפת, שכן הילדים לא בהכרח ישהו בשווה אצל שני ההורים. מנגנון חיוב המזונות יתחשב בכך שהילדים נותרו ברוב הזמן אצל ההורה הנפגע, וההורה השני ישלם סכום גבוה יותר. יחד עם זאת, אם מדובר בתלונת שווא, ובית המשפט יגלה זאת בשלב מאוחר, לא אחת מצב זה מקשה לתקן רטרואקטיבית את סכומי המזונות או לשנות את הסדרי השהות באופן מיידי. לכן, להתפתחויות בהליך האלימות יש קשר הדוק להסדרי המשמורת והמזונות.

הוצאת צו הגנה (או צו הרחקה) נגד אדם החשוד באלימות במשפחה יכולה להיות צעד דרמטי:

איסור כניסה לדירת המגורים המשותפת או למקום עבודת הנפגע.

הרחקה מבית הספר של הילדים או כל מקום שהם נמצאים בו.

איסור על יצירת קשר ישיר או עקיף עם הצד השני.

למרות החשיבות במניעת אלימות, לא פעם מאבקי גירושין טעונים מסתיימים בהוצאת צו הגנה כדי “לתפוס יתרון” מוקדם. במידה שניתן צו הגנה במעמד צד אחד, חשוב שהצד המורחק יתייצב לדיון במעמד שני הצדדים ויביא ראיות כי אין הצדקה לצו או שיש לצמצם את היקפו. צו הגנה מוגבל בזמן, אך אפשר להאריכו מספר פעמים, וכמובן שגם ביטולו אינו אוטומטי. אדם המתגונן מול צו הגנה צריך להיעזר בעו"ד גירושין מנוסה, שינסח תגובה עקרונית תוך הצגת ראיות נגד טענות האלימות.

עד כה התמקדנו מאוד בהיבט האפשרי של תלונות שווא, אולם חשוב לזכור כי חלק גדול מהתביעות של אלימות במשפחה הן אמיתיות. קורבנות אלימות נדרשים להגן על עצמם ועל ילדיהם מפני מי שמסכן את שלומם וביטחונם. כדי להתמודד בהצלחה מול כל מנגנוני החקירה ובתי המשפט, חשוב לנקוט צעדים ראשונים של תיעוד:

פנייה לגורמים מטפלים או רפואיים: אם נגרמו חבלות פיזיות, פנייה למוקד רפואי היא ראיה חותכת. מסמכים רפואיים מהווים מסמך חיצוני ואובייקטיבי.

שמירת התכתבויות או הקלטות: במידה שיש איומים או עלבונות חוזרים ומתועדים, אפשר להשתמש בהם כראיה. שיחות מוקלטות במקרים מסוימים עשויות להוות תשתית ראייתית חזקה, אך יש לוודא שמדובר בהקלטה חוקית שאינה פוגעת בפרטיות של צד שלישי.

פנייה לשירותי רווחה או מקלט לנשים נפגעות אלימות: פנייה זו משמשת גם להצלה במקרים דחופים וגם כעדות לכך שהקורבן חש סכנה אמיתית. אנשי הטיפול מגישים דוחות ובכך מסייעים לבתי המשפט להחליט על צווי הרחקה והגנה.

הליך הגישור נועד לצמצם מאבק משפטי מתיש ולסיים גירושין בדרכי שלום, אך במקרים של אלימות חמורה אין בדרך כלל מקום לנסות הליך גישור. אם צד אחד באמת חושש לחייו, מנגנון גישור הולם הוא לעיתים בלתי אפשרי, שכן מערך הכוחות לא שוויוני. עם זאת, כאשר יש ספק לגבי מידת האלימות או כאשר שני הצדדים מוכנים לנהל דיאלוג תחת פיקוח, הליך גישור עשוי לפתור חלק ממחלוקות המשמורת והרכוש ולקצר את הפרוצדורה.

הגישה של רוב המגשרים המקצועיים היא שבמקרה של אלימות חריפה או ממושכת (כלומר, צד חלש מול צד חזק), אי אפשר להגיע להסכם שמגן על הנפגע בצורה הוגנת. לכן, בנסיבות אלו, בתי המשפט לרוב יציעו הליך משפטי ולא גישור. אולם, כאשר האלימות מוטלת בספק ומדובר, למשל, בחיכוכים שהתפתחו להתנהגות תוקפנית מוגבלת, לעיתים אפשרי לנסות הליך גישור לטובת הצדדים והילדים. במקרה הזה, עו"ד גירושין מגשר יכול לשלב בין ראייה משפטית לבחינה תרפויטית של היחסים.

בעלי ניסיון בתחום דיני המשפחה ממליצים לבני זוג העומדים לפני גירושין (או כאלה שהתעורר אצלם חשד כי הצד השני נוקט צעדים משפטיים) לעשות מספר פעולות מנע:

היוועצות מקדימה: כשרק מתחיל להתעורר מתח, עדיף לקבל ייעוץ משפטי ולא להמתין לרגע שבו מוגשת התלונה. ידע הוא כוח – וככל שיש בידיכם יותר מודעות לזכויות ולהליכים, כך תוכלו להגן על עצמכם טוב יותר במקרה שהצד השני פועל באגרסיביות.

תיעוד מצב קיים: צלמו או תעדו את הבית, את חפציכם, שמרו הוכחות על ההתנהלות הכלכלית שלכם, ובמקרים שבהם אתם חשים איום או חשד לבידוי אלימות, נסו לשמור רישום של האירועים. אם הכל תקין, ייתכן ולא תזדקקו לכך, אולם אם תתעורר תלונה שקרית בעתיד, התיעוד יסייע בביסוס ההגנה.

שמירה על איפוק וכבוד: סכסוכי גירושין מערבים לא מעט רגשות: כעס, תסכול, עלבון. עם זאת, היכן שיש סכנה או חשש מתלונת שווא, מומלץ להתנהל בצורה שקטה ועניינית. כדאי לשקול אפילו הקלטות אודיו (במידת החוקיות) לשם הוכחה. אולם הדבר חשוב במיוחד במפגש פיזי עם הצד השני. כל צעקה או איום, גם אם “הצדק” עימכם, עלולים לשמש נגדכם אם תהיו מואשמים באלימות מילולית.

שימוש ביועץ גישור או מטפל זוגי לפני שמדרדרים למצבי קיצון: בני זוג שמצליחים לשמור על תקשורת מסוימת, יכולים לשקול לערוך הסכם שלום בית לחילופין גירושין, או לגשת לטיפול זוגי במטרה לסיים את הקשר בצורה מתורבתת. הקטנה של החיכוכים האישיים מצמצמת את הסיכוי להאשמות באלימות.

מערכת המשפט מכירה בנזק שטומנות בחובן תלונות שווא. אדם הנחשף לתלונת שווא יכול להגיש תביעה נגדית בגין לשון הרע או עוולה נזיקית אחרת (למשל, עוולת הנגישה – הגשת תלונה כוזבת לרשויות). זכייה בתביעה שכזו דורשת הוכחה מוחלטת שהתלונה הייתה ללא כל בסיס ושנועדה לפגוע. אולם מדובר בהליך מורכב, ולא תמיד כדאי או אפשר להוכיח “כוונת זדון”.

אם מלכתחילה נסגר התיק הפלילי בעילה של “חוסר אשמה”, יכול הדבר לשמש בסיס משמעותי לתביעה נגדית. גם במקרה כזה, כדאי להיעזר בעורך דין המתמחה בתביעות נזיקין ולשון הרע, או עו”ד משפחה בעל ראייה מקיפה. חשוב להבין שהכפשת שם אדם כ”אלים” עלולה לפגוע בו במקומות עבודה, בחוגים חברתיים, ועוד. באם נגרם נזק מוכח, אפשר לתבוע פיצוי כספי.

בין שמדובר באלימות אמיתית ובין שמדובר בתלונת שווא, תביעות אלימות במשפחה סביב הליך גירושין מטילות צל כבד על הילדים. הילדים עלולים לחוות חרדה, בלבול ופחד לאבד את אחד ההורים, בייחוד אם רואים עימותים קולניים או שהמשטרה נכנסת לתמונה ועוצרת את אחד ההורים לעיני המשפחה. הגשת כתב אישום או קבלת צו הרחקה מהבית עשויה לגורם לניתוק עמוק מהילדים.

בטווח הארוך, חוויית אלימות במשפחה משפיעה על התפתחותם הרגשית של הילדים. חשיפה לאלימות או לאווירה של אלימות מילולית פוגעת בתחושת הביטחון של הילד ועלולה להשפיע על יחסיו עם כל אחד מההורים. לעיתים, הילד בוחר “צד” באופן לא מודע, ומעמיק את השבר במשפחה. מטפלים משפחתיים, יועצי הורות ועובדים סוציאליים ממליצים להורים, גם במצב של סכסוך קשה, לנסות להגן על הילדים מפני פרטים מיותרים ולמנוע מהם לשמש כעדים בעימות בין שני הצדדים.

אם התביעה המוגשת הסתיימה בכך שנקבע שלא בוצעה אלימות או שהיא הייתה מזערית מכפי שתוארה, עולה השאלה איך לשקם את המצב. חשוב לזכור שלעתים קרובות, גם אם התיק נסגר, המוניטין של הנילון כבר נפגע. ההורה או בן הזוג שהואשם עלול לסבול מפוסט-טראומה רגשית, וייתכן שאבד לו זמן קריטי שהתרחק מהילדים.

ניקוי רקורד פלילי: אם נפתח תיק פלילי בגין אלימות במשפחה ונסגר בעילה של “היעדר אשמה”, מומלץ לבקש מהמשטרה למחוק כל רישום שעשוי להופיע במאגריה. ואם אפשר, לבקש מכתב רשמי המאשר שההאשמות היו חסרות בסיס.

טיפול לשיקום מערכות יחסים (במיוחד עם הילדים): זהו שלב רגיש הדורש הרבה מאמץ. אם ההורה שהורחק רוצה לחזור לשגרת מפגשים עם הילדים, אולי יידרשו מפגשים הדרגתיים, בליווי אנשי מקצוע, לשם החזרת האמון והביטחון של כל הצדדים.

המשך הליך גירושין מאוזן: לעיתים, למרות שנושא האלימות הוכרע, הליכי הגירושין עוד בעיצומם. עדיין יש להסדיר מזונות, חלוקת רכוש וכו’. ייצוג משפטי עקבי ועבודה על השגת פתרון בדרכי הידברות עשויים לצמצם העמקה של הסכסוך ולמנוע תביעות נוספות.

לעיתים, נסיבות התיק עשויות להוביל לבקשה של אחד הצדדים להעיד את הילדים עצמם, מתוך טענה שהם עדים לאלימות במשפחה או שהופעלה נגדם אלימות. עדות ילדים היא סוגיה רגישה מאין כמוה:

מבחינת החוק, ילדים קטנים לא פעם עוברים חקירה באמצעות חוקרי ילדים מטעם המשטרה או נציגי הרווחה, במטרה למנוע טראומה של הופעה בבית המשפט.

בתי המשפט לענייני משפחה שואפים להגן על קטינים מפני מעורבות או חשיפה מיותרת לפרטי הסכסוך בין ההורים. ההמלצה הינה לא לערב את הילדים באופן ישיר ככל שניתן, אלא אם נסיבות קיצוניות מחייבות זאת.

קיימים גם מקרים שבהם אחד ההורים טוען שהילד היה עד לאלימות או קורבן לה, אך הילד מכחיש או נמנע מלשתף פעולה עם חוקר הילדים. לא פעם, ילדים רוצים “לשמור נאמנות” לשני ההורים, וכתוצאה מכך אנו רואים עדויות לא עקביות. בית המשפט בוחן זאת בעזרת רשויות הרווחה ומומחים מקצועיים.

אלימות במשפחה אינה תמיד פיזית. ישנם תיקים רבים של אלימות רגשית או פסיכולוגית: שליטה, השפלה, מניעת אמצעים כספיים, הטלת אימה מילולית, תקשורת פוגענית חוזרת ונשנית. סוג זה של אלימות קשה להוכחה משום שלא תמיד יש ראיות גלויות, כמו סימני חבלה. במצבים אלו, גורמי רווחה ופסיכולוגים קליניים מסייעים בהערכה.

בית המשפט עשוי להציע טיפול משפחתי, ייעוץ או בדיקות פסיכולוגיות לשני בני הזוג, אם קיים חשש לאלימות סמויה. יחד עם זאת, תלונת שווא על אלימות רגשית גם היא אפשרית, ויכולה לפעול לרעתו של ההורה התמים. לכן, התהליך המשפטי נעשה תוך התייחסות לכלל הראיות והתרשמות מאמינות המתלונן והנילון.

לעיתים, על אף טענות אלימות במשפחה, בני הזוג בוחרים או נדרשים לנהל משא ומתן כדי להסדיר את ענייניהם. ההסדר יכול לכלול בין היתר:

סכום מזונות הילדים, כולל התחשבות בהוצאות חינוך ובריאות.

הסדר משמורת וזמני שהות, שעשויים להיות מצומצמים, מפוקחים או כפופים לתנאים כמו טיפולים רגשיים, השתתפות בסדנאות נגד אלימות וכדומה.

הסכמה על חלוקת הרכוש, שמירת הבית המשותף בידי אחד מבני הזוג, או מכירתו וחלוקת התמורה.

סעיפים הנוגעים לטיפול זוגי או משפחתי (הסכמה מראש להמשיך טיפול למשך פרק זמן מסוים).

התמקחות על סעיפים אלו במהלך טענות על אלימות אינה קלה. לעיתים מי שנפגע מבקש הגנות נוספות, ואילו מי שהואשם טוען לאי־הוגנות או לניצול לרעה של הטענה. עורך דין מיומן יכול לגשר על הפערים הללו או לכל הפחות לצמצמם, תוך הקפדה על זכויות צדדיו.

לרוב, בני זוג מעדיפים לסיים את הגירושין בהסכמה ולהימנע מסכסוכים ממושכים. אולם במקרים של אלימות אמתית או חשד אמיתי לאלימות חמורה, רבים בוחרים לפנות לבית המשפט כבר בשלב מוקדם כדי לקבל צווי הגנה ולהבטיח ביטחון מיידי. גם מי שסבור שהוא עלול להיות קורבן תלונת שווא, עשוי ליזום הליכים משפטיים מוקדמים כדי לצמצם את הסיכון ולשקף בפני בית המשפט את התמונה השלמה מוקדם ככל האפשר.

פנייה לערכאות איננה פשוטה – הן במובן הכלכלי (אגרות, שכר טרחה) והן במובן הנפשי (עימות חזיתי עם הצד השני). עם זאת, כאשר המצב עדין והסיכון גבוה, בית המשפט מספק מסגרת רשמית, חותכת ומוגנת יותר לניהול הסכסוך.

במקרים של אלימות במשפחה (או טענות בדבר אלימות), נכנסים גם גורמי טיפול כמו שירותי הרווחה, העובדות הסוציאליות, המרכזים למניעת אלימות במשפחה, יחידות הסיוע של בתי המשפט ובתי הדין הרבניים וכדומה. תפקידם כולל:

לבצע ביקורי בית ולהעריך את דינמיקת המשפחה.

לראיין את בני הזוג והילדים ולהתרשם מחומרת המצב.

להציע המלצות לבית המשפט לענייני משפחה על הדרך הטובה ביותר להבטיח את טובת הילדים. לעיתים כוללים המלצות לטיפול פסיכולוגי, קבוצות תמיכה או סדנאות לזיהוי וניהול כעסים.

חשוב שהורה המואשם באלימות יפגין שיתוף פעולה עם הגורמים הטיפוליים ויהיה מוכן לבדיקה מקצועית. סירוב לבדיקה עלול להתפרש כהודאה עקיפה או כהתנהלות מחשידה. מנגד, הורה שנפגע מאלימות צריך לשתף פעולה באופן מלא עם הגורמים הטיפוליים, להמציא ראיות ולסייע בידם להעריך את מידת הסיכון.

במקרה שבו מוגשת תלונה במשטרה במקביל להגשת בקשה לצו הגנה ודיני משמורת, עשויים הדברים להתנהל במקביל. ניתן לאפיין לוח זמנים שכזה:

הגשת תלונה – המשטרה מזמנת את הצדדים לחקירה ראשונית.

בקשה לצו הגנה – מוגשת לבית המשפט לענייני משפחה (או לבית הדין הרבני) ומתקבל צו במעמד צד אחד, תקף למספר ימים.

דיון במעמד שני הצדדים על הצו – הצד המואשם יכול לטעון נגד המשך הצו או היקפו.

תסקיר גורמי הרווחה (במקרה הצורך) – בית המשפט מפנה את המקרה לעובדת סוציאלית לצורך הערכה והמלצות.

החלטות זמניות בעניין משמורת ומזונות זמניים – כבר בשלבים מוקדמים בתי המשפט מחליטים כיצד לנהוג בילדים בתקופת הביניים, עד לפסק דין סופי.

חקירה משטרתית מלאה – במידה ויש די ראיות, התביעה עשויה להגיש כתב אישום פלילי. אם אין די ראיות, התיק נסגר.

הסכם גירושין או הליך הוכחות – הצדדים יכולים להגיע להסכם או לנהל הליך משפטי מלא, הכולל הבאת ראיות, עדים ומומחים, עד שבית המשפט פוסק סופית.

כאשר לא מושגת פשרה וההתדיינות ממשיכה, אנו מגיעים לשלב של הליך הוכחות בבית המשפט. זהו שלב שבו מגישים מסמכים רשמיים, מזמנים עדים ו/או מומחים, ומנהלים חקירה נגדית:

בכל הנוגע להאשמות האלימות, חשוב להראות רצף אירועים ותיעוד: אם אחד הצדדים טוען לאלימות שקרתה לאורך שנים, אך מעולם לא התלונן ואין שום עדות, הדבר עלול לפגוע באמינות הטענה.

מצד שני, גם הורה שרוצה להוכיח שמדובר בתלונת שווא, ירצה להראות סתירות פנימיות בדברי הצד השני, השלכות כלכליות-טקטיות מחשידות (למשל, הגשת התלונה בדיוק לפני הדיון במזונות), ודפוס התנהגות מניפולטיבי.

במהלך החקירה הנגדית, עורך הדין יכול לחשוף פרטים סותרים או לשאול שאלות שיוצרות ספק במהימנות העדות. זהו השלב שבו מומחיותו וניסיונו של עורך דין גירושין (או עו”ד פלילי) משחקים תפקיד מכריע.

בחירת עורך דין גירושין למקרה שיש בו חשד או האשמה באלימות במשפחה היא קריטית. כדאי לשים לב למספר פרמטרים:

ניסיון: עורך דין או עורכת דין שעברו לא מעט תיקים בתחום ויודעים כיצד תביעות אלימות מוכחות בבית המשפט, מהם הצעדים הנדרשים לאיסוף ראיות, ואיך להתנהל מול גורמי רווחה ומשטרה.

מיומנות פלילית: אם קיים סיכוי להגשת כתב אישום, חשוב להיעזר בעו”ד בעל רקע פלילי או לפעול בשיתוף עם עו”ד פלילי, כדי לבנות הגנה חזקה.

יחסי אנוש ואמפתיה: מדובר בנושא רגיש ביותר. לקוחות צריכים להרגיש שעורך הדין קשוב למצב האישי ויכול לספק תמיכה רגשית בסיסית לצד ההנחיה המשפטית.

במקרים של אלימות אמיתית וקשה, לעיתים שלום בית אינו רלוונטי. אולם יש מצבים שבהם הטענות על אלימות נשענות על אירועים נקודתיים של התפרצות כעס או סכסוך מתמשך, ולא על דפוס אלימות ממוסד. במצבים כאלו יש זוגות ששוקלים את המסלול של “שלום בית לחילופין גירושין” – הסכם שמאפשר לצדדים תקופת ניסיון לשקם את הקשר, תוך שמירה על מנגנון גירושין מוסדר אם השיקום ייכשל.

ההסכם יכול לקבוע התחייבות לטיפול זוגי או אישי, מפגשים מוסדרים עם מגשר או מטפל בתחום האלימות במשפחה, והתחייבות מצד בן הזוג הפוגע להימנע מהתנהגויות מזיקות. אם, בתום פרק זמן מסוים, הצדדים לא מצליחים להגיע לתוצאה חיובית, מופעל מסלול הגירושין שעליו הוסכם מראש (חלוקת רכוש, מזונות, משמורת, וכדומה).

במהלך המאבק המשפטי, חשוב לשמור על כללי ההתנהגות הנכונים כדי לא להחמיר את המצב. גם אם מוטלים על אדם הגבלות זמניות (לדוגמה, איסור להתקרב לבית המשפחה), רצוי לציית להן, אף אם הוא מרגיש שהוא “נענש לחינם”. הפרת צו הגנה או הרחקה מכניסה את האדם לחשיפה פלילית נוספת ואף עלולה לאשש טענות על היותו מסוכן או אלים. גם אם מטרת הצו לדעתו לא צודקת, אפשר לערער ולהילחם משפטית לביטול הצו, אך אין להפר אותו בפועל.

בעבירות קלות יותר (כגון איומים ברף נמוך או דחיפות קלות בלי פגיעה משמעותית) ניתן לעיתים להגיע להסדר מותנה עם התביעה. המשמעות היא שהחשוד מודה בעובדות העבירה ומתחייב לעמוד בתנאים מסוימים (למשל, טיפול למניעת אלימות, תשלום פיצוי כספי, התחייבות להימנע מעבירה דומה לתקופה מסוימת), ובתמורה התיק נסגר ללא העמדה לדין. הסדר זה חוסך את הצורך בהליך פלילי מלא, ומאפשר המשך חיי משפחה (או גירושין) מבלי להיגרר למאבק נוסף, אך הוא מצריך הודאה באשמה מסוימת.

חשוב להיות זהירים: הודאה בהסדר מותנה עלולה להשפיע על נושאי משמורת בבית המשפט לענייני משפחה. כלומר, אף אם אין הרשעה, ייתכן שהצד הנפגע יציג בפני השופט את עצם ההודאה כראיה לכך שההורה השני אכן נקט באלימות.

מגמת הדין בישראל בעשור האחרון היא לתמוך ב”אחריות הורית משותפת” במצב שבו לשני ההורים מסוגלות הורית טובה, במטרה שהילדים יקבלו נוכחות משמעותית של שני ההורים. אולם, טענה לאלימות במשפחה מערימה קשיים על קבלת אחריות הורית משותפת. לא פעם, בית המשפט מורה על משמורת בלעדית לאם (או לאב) ומונע הסדרי לינה מהורה המואשם באלימות. אם מוכחת תלונת שווא, במקרים רבים הצד המואשם ישתדל לדרוש השבת ההסדר לחלוקת זמני שהות שוויונית. לכן, ברור שטענת אלימות משנה את נקודת האיזון בהליך הגירושין ועשויה להטות את הכף לרעת ההורה המואשם – עד שיוכיח אחרת.

בהליך גירושין, השאלה מי נשאר בדירה המשותפת עולה פעמים רבות. כאשר עולה טענה לאלימות במשפחה, מוציאים לעיתים צו הרחקה שבגינו הצד המואשם מוכרח לעזוב את הבית באופן מיידי. ההשלכה היא לא רק ריחוק פיזי מבת הזוג או מבני הזוג – אלא גם התרחקות מהילדים ומניעת הגישה לרכוש אישי. לעיתים, עצם הרחקתו של אחד ההורים מהבית מהווה יתרון משמעותי לצד השני בכל נושא חלוקת הרכוש, שכן “הדירה נמצאת ברשותו” של הצד שנשאר.

בשל כך, בתיקים מורכבים בהם יש חשש מניצול לרעה של צווי הרחקה, מומלץ לפעול במהירות על מנת להביא לדיון במעמד שני הצדדים, ולהציג עדויות השוללות את החשד לאלימות. כל עוד קיים צו הרחקה, האדם מורחק מהבית בניגוד לרצונו, ואף עלול להתקשות בגישה למסמכים ואמצעים כלכליים.

במקרה של אלימות ממשית, מעבר למסלול המשפטי, כדאי לשקול גם צעדים משלימים להגנה עצמית:

החלפת מנעולים בדירה המשותפת (אם היא נותרה בידי הנפגע).

פנייה למקלט לנשים מוכות (או מרכז חירום לגברים נפגעי אלימות, במידה וקיים).

קבלת הדרכה מעמותות וארגונים המתמחים באלימות במשפחה.

לכל צעד שכזה גם משמעות משפטית, שהרי הוא מייצר תיעוד נוסף ומצביע על רצינות החשש.

במצבים חמורים, בית המשפט לענייני משפחה עלול לאסור על הורה אלים להיות בקשר עם הילדים שלו, או לאפשר פגישות רק במרכז קשר (מקום מפוקח שבו הורה נפגש עם הילדים בנוכחות עובדת סוציאלית). זאת כדי למנוע סיכון לילדים. החלטה כזו קשה מאוד להורה המואשם, ועלולה ליצור קרע גדול עם הילדים. אך אם האלימות מאומתת או קיימות ראיות מספקות לאיום מוחשי, בית המשפט יעדיף את ביטחון הילדים על פני טובתם לקשר רציף.

במקרים של תלונת שווא, החלטה מעין זו מייצרת עוול, אולם יש מקרים בהם רק לאחר פרק זמן ארוך מגלים השופטים שהתלונה הייתה “מפוברקת”. לכן מומלץ להורים המתמודדים עם טענות כוזבות להיות פעילים בהוכחות, לשתף פעולה עם גורמי מקצוע ולקדם בדיקות פסיכולוגיות או תסקיר רווחה שמבהיר את מצבם האמיתי.

סכסוך גירושין ארוך תמיד עולה ביוקר, על אחת כמה וכמה כשהוא מלווה בתביעות אלימות במשפחה. מלבד שכר טרחת עורכי דין, ייתכן שיהיה צורך בחוות דעת של מומחים, תשלום עבור גישור או טיפולים פסיכולוגיים ועוד. אם מוגשים הליכים פליליים, צריך עו"ד פלילי. במצב כזה, מומלץ מאוד לנהל תכנון פיננסי מוקדם – להיערך להוצאות המשפטיות, להבין אילו מקורות כספיים זמינים, וכיצד ניתן להמשיך לפרנס את המשפחה לאורך הדיונים.

במקביל, ייתכן ואחד הצדדים יבקש מזונות זמניים, או ינצל את הטענה לאלימות כדי למנוע שימוש משותף בחשבון הבנק. לעיתים המתח גורם לסגירת כרטיסי אשראי או הקפאת חשבונות. אלו תרחישים אמיתיים שגורמים לקושי רב, ולכן עורכי דין ממליצים ללקוחותיהם לדעת מהו מצבם הפיננסי מראש, ולשמור על נזילות כספית מסוימת לקראת התקופה הרגישה.

לאחר שהסוגיות הפליליות מתבהרות (או נסגרות), ולאחר שנדונו תביעות האלימות בבית המשפט לענייני משפחה, בני הזוג לרוב יגיעו להסכם גירושין או שפסק דין יוכתב על ידי השופט. הסכם גירושין מוצלח מסדיר את מכלול הנושאים: משמורת הילדים, מזונותיהם, חלוקת הרכוש המשותף, ומסלול סידור הגט בבית הדין הרבני. הסכם כזה יכלול סעיפים ספציפיים למצב שבו הייתה טענה לאלימות: אפשרות לחידוש בקשות לצו הגנה אם יש הפרה של ההתנהגות, התחייבות להמשיך טיפול רגשי ועוד.

אם הצדדים לא מצליחים להגיע להסכמה, נשארת החלטה של בית המשפט בפסק דין – לעיתים היא אינה מקובלת על אחד הצדדים, וניתן לערער עליה בבית משפט מחוזי או בבית הדין הגדול (במקרה של סמכות רבנית), אך זה מאריך עוד את ההליך המשפטי.

מעבר להליך עצמו, חשוב להדגיש את ההשפעה הפסיכולוגית והחברתית: תביעות אלימות במשפחה, בין אם מבוססות ובין אם שגויות, מכניסות את הזוג למאבק עמוק ורווי רגשות שליליים. ההליך עשוי להשפיע על הקריירה של מי שנאשם, או על מצב הנפשי של הקורבן, שנאלץ להתמודד עם חשיפה לא נעימה בבית המשפט, במשטרה, מול המשפחה המורחבת.

התמשכות ההליך בשל טענות אלימות, ובעיקר במצבים שבהם מעורבים ילדים קטינים, מטילה עומס נפשי עצום שעשוי להוביל לבעיות רגשיות, דיכאון או חרדה אצל כל בני המשפחה. מי שמצליח לשמור על תקשורת מינימלית עם הצד השני, או פונה לגישור או טיפול משפחתי משלים, לרוב מגיע לתוצאות טובות יותר בטווח הארוך.

אמנם רוב התלונות במשטרה בגין אלימות במשפחה מוגשות על ידי נשים, אך גם גברים עלולים להיות קורבנות לאלימות פיזית או נפשית של בנות זוגם, או להיות מושא לתלונת שווא. החברה והמשטרה אמנם התקדמו בהכרה בכך שגם גברים עלולים להיפגע מאלימות, אך עדיין קיימים מקרים שבהם החשדות כלפי הבעל “אוטומטיים” יותר. עם זאת, בכל מקרה יש נטל על המתלונן או המתלוננת לבסס את הטענות בראיות, ובתי המשפט מודעים לתופעת תלונות השווא מצד נשים.

מצד שני, נשים שהן קורבנות אמיתיות של אלימות סובלות לעיתים מקרבנות משנית: הן נאלצות להתמודד עם מערכת שלא תמיד מספקת הגנה מהירה, ועם מניפולציות של בני הזוג האלימים, המשכילים לעורר ספק בגרסתן. לכן, נדרשת רגישות גדולה בבתי המשפט כדי לאמוד כל מקרה לגופו.

הליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני מתנהל לרוב בדלתיים סגורות, מתוך כוונה לשמור על פרטיות בני המשפחה. אלימות במשפחה היא נושא אינטימי וכואב, ובני זוג רבים חוששים מפרסום. יתרה מזו, כאשר מושמעת תלונה חמורה, הפגיעה בשמו הטוב של הנילון עלולה להיות דרמטית. לכן, על עורכי הדין להקפיד שלא לחשוף פרטים רגישים שלא לצורך, אלא אם הכרחי להגנה המשפטית. יש בכך כדי לצמצם נזקים ארוכי טווח עבור כל המעורבים.

החקיקה הישראלית הולכת ומתהדקת בכל הנוגע לטיפול באלימות במשפחה, בשל ההכרה במחיר הכבד שהאלימות גובה מקורבנותיה. במקביל, נשמעת גם הדרישה לעגן בחוק סנקציות חמורות יותר כנגד תלונות שווא. אמנם קיימת אפשרות להעמיד לדין על מסירת מידע כוזב, אך בפועל, מקרים אלו עדיין נדירים. נראה שהעתיד המשפטי יתמקד בעוד כלים לאבחון מוקדם של אלימות, ותהיה החמרה אפשרית עם מי שנתפס בהגשת תלונה בדויה, על מנת לאזן בין הגנה על קורבנות לבין מניעת ניצול לרעה.

בלי קשר לתוצאה המשפטית, כל מי שעובר הליך שבו מעורבות טענות לאלימות במשפחה עשוי לצאת פגוע או מטולטל מבחינה נפשית. קורבנות אלימות אמיתית זקוקים לעיתים לטיפול ממושך לשיקום הביטחון האישי, להחזרת תחושת השליטה העצמית. מי שהוגשה נגדו תלונת שווא חש כעס ואובדן אמון, ולעיתים נגרם לו נזק אישי משמעותי. ילדים שנחשפו לסכסוך אלים, ואף אם “רק” מילולי, עשויים לחוות קשיי הסתגלות ולחץ. פנייה לטיפול, קבוצות תמיכה וייעוץ פסיכולוגי נחשבת חשובה לא פחות מההתמודדות המשפטית עצמה.

תביעות אלימות במשפחה בהליך גירושין הן נושא מורכב, בעל רבדים משפטיים ורגשיים כאחד. מומלץ לכל אדם העומד בפני טענה שכזו – או חושש ממנה – לא להקל בכך ראש. יש להקפיד על ייצוג משפטי נכון, על תיעוד כל ראיה, על שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה, ועל כיבוד ההוראות השיפוטיות גם אם הן נראות בלתי צודקות. לעומתם, מי שסובל מאלימות אמיתית חייב להגן על עצמו במהירות, לפנות למשטרה ולבית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, לבקש צווי הגנה ולדאוג לטיפול ההולם לו ולילדיו.

בנקודה זו, חשוב להדגיש את חשיבותם של אנשי מקצוע אמינים ומנוסים בתחום. משרד עורכת דין מאיה רוטנברג, בעל ניסיון של למעלה מ-20 שנה בדיני משפחה ובליווי תיקים מורכבים של גירושין ואלימות במשפחה, מעניק ייצוג משפטי מקיף ואפקטיבי. המשרד מתגאה בצוות משפטי הכולל גם מומחים פליליים מיומנים, המאפשרים מענה משולב בהליכים פליליים ואזרחיים גם יחד. הידע המקצועי הנרחב והניסיון הממושך של עורכת דין מאיה רוטנברג וצוותה, מאפשרים ללקוחות לקבל ייעוץ מעמיק, לתכנן אסטרטגיה משפטית מיטבית ולהתמודד בביטחון מול אחד האתגרים הקשים ביותר בחיים – פירוק התא המשפחתי על רקע טענות אלימות. בין אם מדובר בהוכחת קרות האלימות, או בהגנה מפני תלונות שווא, צוות המשרד פועל בנחישות, ברגישות ובמקצועיות בלתי מתפשרת למען מימוש מלוא הזכויות של לקוחותיו, תוך שמירה על טובת הילדים ועידוד פתרונות מוסכמים כאשר הדבר אפשרי.

הגישה השילובית של המשרד, המיועדת הן לדיני משפחה והן למשפט הפלילי, מבטיחה מענה מקיף ומנומק בכל שלבי ההליך. בניהול נכון של הליך גירושין, אפשר לצמצם פגיעות מיותרות ולהגיע לתוצאות צודקות. בחירה נבונה של עו”ד גירושין מנוסה, ובייחוד של עורכת דין מאיה רוטנברג והמשרד שבראשותה, היא צעד מכריע בדרך הבטוחה להתמודדות מוצלחת עם אחד האתגרים המורכבים ביותר בחיי המשפחה.