צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
הסכם ממון דיני משפחה וגירושין הסכם ממון
תוכן מרכזי בעמוד דיני משפחה וגירושין תוכן מרכזי בעמוד

איזון משאבים – עקרונותו ויישום, היוון חובות וחישובי שווי

לפנינו ערעור על פסיקת בית הדין האזורי מתאריך י"ח באייר ה'תשע"ט (23.5.19) , שבמסגרתה נקבעו כמה החלטות (שהן המשך להחלטות קודמות) שעליהן הוגש הערעור שלפנינו, וכאמור להלן.

א.   הדרישה לפירעון חוב המשכנתה לשיעורין, במועדים המקוריים, על יסוד השוואתו לזכויות שישולמו בעת היגמלן ולא בהיוון מראש   

בית הדין בהחלטות קודמות קבע, על סמך הסכמות הצדדים, שחלוקת הדירות של הצדדים – האחת ב[א'] והשנייה ב[ב'] – תהיה באופן שהמערער יקבל את הדירה ב[א'], ואילו המשיבה תקבל את הדירה ב[ב'], ומאחר שהדירה ב[א'] שווה יותר, האיזון יהיה על ידי שהמערער 'יגרור' את המשכנתה שעל הדירה ב[ב'] לדירה ב[א'], וכך יקבל כל אחד מהם מחצית משוויין של הדירות.

המערער השתהה ב'גרירת' המשכנתה על שמו, ובית הדין התרה בו שאם ימשיך לעכב את גרירת המשכנתא ייקנס בסך של 15,000 ש"ח.

בהליך האחרון ביקש המערער לעכב את ביצוע הוראת בית הדין בגרירת המשכנתה, מטעם שיבואר להלן, אך בפסק דין נשוא הערעור דחה בית הדין את בקשתו, ועל כך הוא מערער.

לטענתו של המערער: מאחר שדרישתו להיוון זכויות במסגרת איזון משאבים נדחתה, ולכן סכומים שהאישה חייבת להעביר לו יועברו לו רק ביום היגמלן של הזכויות, מדוע עליו 'לגרור' משכנתה ולהעביר אליו את החיוב המלא שלה? לטענתו, הוא מוכן להמשיך ולשלם את הלוואת המשכנתה כפי שהיא היום מדי חודש בחודשו, ולא 'לגרור' אותה אליו, 'גרירה' שמשמעותה היא תשלום מיידי של כל הסכום כבר עתה (כ־400,000 ש"ח). מדוע אפוא עדיפה זכות האישה, שהסכום שהיא חייבת לו לא יהוון ואילו הסכום שהוא חייב לה יהוון כבר עתה על ידי 'גרירת' המשכנתה? המערער מצהיר שאם המשיבה תעביר לו כעת את הזכויות המגיעות לו כשהן מהוונות 'יגרור' הוא את המשכנתה על שמו, פעולה שהיא בעצם המקבילה של היוון החוב שבמשכנתה. לטענת המערער, חוב המשכנתה הוא חוב עתידי כמו חוב תשלום הזכויות מהמשיבה למערער.

דחיית הדרישה האמורה הבחנה בין חוב מיידי שפירעונו נדחה לחוב שטרם נוצר, בין הקדמת תשלום שעימה הקדמת תמורה לזו שללא תמורה מיידית ובין הסכמה לפסיקה

חלק זה של ערעור נדחה מכול וכול, ומכמה טעמים:

1.         לטיעוניו הללו של המערער אין לא טעם ולא ריח, הדמיון המילולי והלשוני, ולא השוואת התוכן של החיובים, הוא שמטעה את המערער (או – מדויק יותר לומר – משמש טכסיס בניסיון להטעות אותנו). המחויבות להעברת הזכויות במסגרת איזון המשאבים מתחילה רק מהרגע שהזוכה מקבל אותם (יציאה לפנסיה, וכדומה). הרעיון להיוון זכויות במסגרת איזון המשאבים, שבני זוג משתמשים בו לעיתים, לא נובע מחיוב תשלום החל כבר עתה, אלא מהצורך לסיים את הסכסוך ולא להשאיר לו ספיחים לעתיד לבוא. דבר כזה יכול לבוא רק בהסכמה של הצדדים. מה שאין כן בחוב משכנתה: זהו חוב שרובץ על הממשכן כבר עתה אלא שמועד פירעונו חל מאוחר יותר, ולכן חדלות פירעון גורמת לפירעונה המיידי של המשכנתה. כשאנו דוחים דרישה להיוון זכויות בין בני זוג, אין הכוונה לדחות את מועד הפירעון אלא לומר שכעת לא קיים חוב כלל.

2.         הדרישה 'לגרור' את המשכנתה כבר כעת, נובעת מהצורך לאזן את החלוקה של הדירות כדי שכל אחד יקבל מחצית משוויין. אין סיבה שהמערער יקבל כבר עתה את הדירה ב[א'] השווה יותר, ובעצם הוא יקבל את החלק העודף כבר כעת, ואילו את פירעון חוב משכנתה שהוא שמאזן את החלקים ישלם מאוחר יותר.

3.         חלוקת הדירות באופן הזה היא פרי הסכמתם של הצדדים. בהעדר הסכמה היו הדירות נמכרות ומהתמורה היו מסלקים את חוב המשכנתה כבר כעת ואת היתרה היו מחלקים. התוצאה שמבקש המערער ליצור, שהמשכנתה תישאר רשומה גם על שם המשיבה בעל כורחה אינה יכולה לבוא במסגרת פירוק השיתוף של הדירות, כשם שלא יכול לדרוש זאת אילו נמכרו הדירות בשוק החופשי.

אשר על כן, חלק זה של הערעור נדחה.

המערער 'יגרור' את המשכנתה בתוך שלושים יום.

אם לא יעשה כן, ימנה בית הדין כונס נכסים למכירת דירת המערער ב[א'], ומתמורתה תיפרע תחילה המשכנתה לשם עריכת האיזון המיידי בדירות.

ב. ניכוי מס מהצהרת תוספת הכנסות של המערער

במסגרת איזון הזכויות, וכפי שהוא מופיע בדוח האקטואר שאימץ בית הדין, קבע בית הדין שההכנסות הנוספות (הרווחים) שעליהן הצהיר המערער מול רשויות המס (כ־125,000 ש"ח לשנה) במסגרת פשרה מול מס הכנסה, יאוזנו כפי שהן וללא ניכוי המס שנדרש המערער לשלם עליהם.

לטענת המערער מאחר שאנו מקבלים את הצהרות המערער, שאלו ההכנסות שהיו לו ולא יותר מהן, וכשם שכך רואים אותן ברשויות המס, הרי שיש לנכות מהן את מה שעליו לשלם בעבורן. רק את שנשאר לכיסו יש לאזן ,ולא מעבר לזה, וכבכל הכנסה אחרת שהייתה לו.

הכרעה – אימוץ ההצהרות ואיזון ההכנסות לאחר ניכוי המס למרות היתכנות הצהרה מופחתת

לאחר העיון בסוגיה ושיקול הדעת המתאים אנו מקבלים את החלק הזה של הערעור:

מאחר שאין לנו שום מידע על הכנסות נוספות מעבר למה שהמערער הצהיר עליו, יש לנכות מהכנסות אלה את המס הנדרש ורק את היתרה יש לאזן.

אומנם עמדת בית הדין האזורי הייתה שמאחר שהצהרות המערער היו במסגרת של פשרה מול רשויות המס ולא בדיוק מוחלט – יש להניח שההכנסות היו גדולות יותר, אם הסכים להתפשר על הודאה בהכנסות בגובה זה.

עם זאת מאידך גיסא יכול להיות שאדם ייענה להצעת פשרה אף אם אין היא מדויקת, כדי להיפטר מהליך ארוך מול רשויות המס, כשאין הוא יודע וחושש מה יהיו תוצאות חקירה מעמיקה יותר. משכך אין לנו אפשרות לקבוע במסגרת איזון המשאבים, מעבר למה שמונח ומוצהר לפנינו, שנתקבל ואושר על ידי רשויות המס, וכבכל איזון משאבים בין בני זוג יש לילך בדרך המצמצמת ולא המרחיבה, וראה להלן.

ג. ניכוי מס חברות משווי העסק

במסגרת פסק הדין נשוא הערעור חילק בית הדין את שווי העסק של המערער, במסגרת איזון משאבים, לפי שוויו לפני תשלום מס חברות (1,000,000 ש"ח), העומד על 35% מהשווי. נימוקו של בית הדין הוא שמאחר שהתשלום של המס הוא רק כאשר מוכרים את העסק, ואילו המערער לא מכר ואף לא חשב למכור אותו, הרי שאין סיבה להתחשב במס שלא ישולם לעולם.

נגד קביעה זו של בית הדין טוען המערער שהעובדה שהמערער החליט לא למכור את העסק במועד הקרע היא החלטה שלו, והוא נושא באחריותה. לטענתו, אילו היו בני הזוג חולקים את העסק על ידי מכירתו לגורם שלישי היה עליהם לשלם את המס, ורק את היתרה היו מחלקים ביניהם. לכן, לטענתו, שוויו האמתי של העסק במועד הקרע הוא השווי שאפשר לקבל עבורו בפועל, שוויו לאחר ניכוי המס, ורק את השווי הזה יש לאזן.

הכרעה – הערכת שווי לצורך איזון נגזרת מתמורתו הנותרת, לאחר ניכוי מס, לו נמכר במועד הקרע

לאחר העיון, ולאחר שמיעת דברי הצדדים בשאלה עקרונית זו אנו מקבלים את הערעור גם בנקודה זו:

שווי העסק לאיזון יהיה שוויו לאחר ניכוי מס חברות משוויו לפי הערכת שמאי. כך מקובל בכל איזון משאבים וכך ראוי להיות. איזון המשאבים מתייחס למה שצברו בני הזוג במהלך הנישואין ועד מועד הקרע. העסק שהוקם משווי אפס והגיע לשוויו העדכני במועד הקרע, הוא כמו כל הכנסה אחרת החייבת במס. העובדה שהמס לא משולם עם צבירת ההון העסקי אלא על ידי מימושו (עם מכירתו) נוגעת רק לזמן פירעון המס, ואין היא התלייתו של עצם התשלום בעתיד. לכן, מה שצברו בני הזוג הוא שווי העסק בניכוי המס שבו הוא מחויב. נכונותו של גורם חיצוני לשלם עליו 1,000,000 ש"ח היא כיוון שהוא יחויב במס רק על השבחתו מכאן ואילך. אילו את המס על ההשבחה מהעבר היה צריך לשלם הקונה, הרי ששוויו של העסק היה 1,000,000 ש"ח פחות המס שהיה עליו לשלם. הפסדי המערער בלבד כיום, כמה שנים אחר כך, משקרס העסק ושוויו כיום הוא הרבה פחות משוויו אז, מוכיחים שההחלטה להמשיך בתפעולו של העסק ולא למכור אותו היא החלטתו של המערער בלבד והוא נושא באחריותה. לכן שוויו של העסק במועד הקרע הוא השווי לצדדים כאילו היה עומד אז למכירה, וממילא השווי לאיזון הוא לאחר ניכוי המס.

על כן, גם חלק זה של הערעור מתקבל, ושווי העסק נכון למועד הקרע לאיזון המשאבים הכולל יהיה לאחר ניכוי מס חברות.

עקרונות תורת איזון המשאבים

באשר לשני חלקי הערעור האחרונים שנתקבלו על ידנו נוסיף את הדברים הבאים.

תורת איזון המשאבים בין בני זוג שנקבעה בחוק יחסי ממון, לדעתנו, הפכה להיות נחלת כל בני זוג הנישאים במדינת ישראל. לכן תוקפה הוא לא רק מחמת החוק אלא בעיקר משום שכל הנישאים על דעת החלת העקרונות שבתורה זו הם נישאים, ומכאן תוקפה ההלכתי.

תורה זו נשענת על שתי גישות. ולדעתנו על בסיס שתי הגישות אפשר להגיע למסקנה שכאשר יש ספק, אם להכליל במסגרת האיזון הכנסות מסופקות (וכמו ניכוי המס שבסעיפים ב' וג' להחלטה הנוכחית, אף שלדעתנו אין בזה ספק כלל), הרי שיש לילך על דרך הצמצום ולא להכליל אותם במסגרת האיזון:

גישה אחת רואה בתורת איזון המשאבים, הסכם מכללא, שהוא ברירת המחדל בהעדר הסכמה אחרת, וכפי שעולה מלשון סעיף 3 לחוק הקובע:

(א) לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת – יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.

זאת אומרת: מאחר ובני זוג היו מעוניינים להחיל על התנהלותם הכלכלית במהלך הנישואין ועם פקיעתם, אם התגלגלו לשם, הסדרה כלשהי, הרי שבהעדר הסכם מפורש נראה באיזון המשאבים המוצע בחוק את ברירת מחדל של הסכם משוער שהיו הצדדים עורכים אילו נתנו את דעתם על כך. בהפעלת חוק זה, לגישה זו, אנו בעצם מפעילים את ההסכם שבין בני הזוג – גם אם הם לא ערכו אותו. לא מדובר בתכתיב של המחוקק בשל שיקולי צדק וכדומה אלא בצורך להסדיר הסכמים שעל פיהם צדדים פועלים.

לפי גישה זו: הרי גם לו היה הסכם מפורש של הצדדים שבו הסדרה תואמת לאמור בחוק ממש, לו היה מתעורר ספק ביחס להכנסה כלשהי, אם לאזנה אם לאו, היינו הולכים לפי הכלל ש'יד בעל השטר על התחתונה', ובכגון זה, ההלכה היא שמי שבא להוציא ממי שמוחזק, עליו הראיה. הוא הדין והוא הטעם, וכל שכן, בהסכם מכללא כמו תורת האיזון שעל פיה אנו פועלים.

הגישה השנייה רואה את תורת איזון משאבים כתכתיב של המחוקק (למרות לשון החוק "יראום כמסכימים", ובפרט במקרים שלא הודע לבני הזוג במפורש שזה יהיה המצב המשפטי, עם פירוק הנישואין. ובפרט לאור העובדה שסעיף 3(ב) לחוק לא מבוצע בפועל, כפי שהארכנו בפסק דין אחר האמור להתפרסם בקרוב), שפועל משיקולי צדק.

לא בהסכם שבין בני הזוג מדובר, שהרי הם לא הסכימו על דבר ולא חצי דבר מהאמור בחוק, אלא שלדעת המחוקק כך ראוי להיות, וכך צודק והגון לעשות.[1] גם לגישה זו אם הצדדים הסכימו אחרת – הסכמתם גוברת על הכול, גם אם יסכימו על דבר שאינו צודק, וזה ההסבר לסעיף 2 לגישה זו.

לגישה זו מדובר במעין תקנה והתערבות של המחוקק במה שהיה לפני התערבותו.

גם לגישה זו, כשמתעורר ספק באשר להכנסה כלשהי, אם יש לאזנה אם לאו, יש ללכת על דרך הצמצום, בבחינת 'הבו לה דלא לוסיף עלה', ובבחינת ספק בתקנה שחוזרים לעיקר הדין.

פסק דין ומתן הוראות

אשר על כן, לאור האמור, אנו קובעים:

א.         באשר ל'גרירת' המשכנתה הערעור נדחה, וההחלטה באשר לחלוקת הדירות ו'גרירת' המשכנתה בעינה עומדת.

ב.         על המערער 'לגרור' את המשכנתא בתוך שלושים יום. אם לא יעשה כן ימנה בית הדין האזורי כונס נכסים למכירת הדירה ב[א'] כדי להשלים את האיזון בדירות, איזון שהיה אמור להיגמר לפני זמן רב.

ג.          באשר לתוספת ההכנסה המוצהרת של המערער ובאשר לשווי העסק – הערעור מתקבל, והם יאוזנו לאחר הניכוי המס על פי חוק. כבוד בית הדין האזורי יעדכן את התוצאה הסופית של איזון משאבים בהתאם לאמור.

ד.         דמי הערבות שהפקיד המערער יוחזרו לו.

ה.         בית הדין סוגר את התיק.

ניתן ביום כ"ב בניסן התש"ף (16.4.2020).



[1] ואף על פי כן יכול להיות להסדר זה תוקף הלכתי מאחר שעל דעת זה נישאו, ואין כאן מקום להאריך.



תיק 890096/7

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד