בקשת רשות ערעור הנשענת על בע''מ 7628-17 לעניין הסמכות בענייני מזונות ילדים ומתעלמת מפסיקות בית הדין הגדול - 1459286-1

עיינתי בבקשת רשות הערעור שהונחה על שולחננו ובאתי למסקנה כי דינה להידחות על הסף ואף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

עניינה של הבקשה הוא בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע שבה נקבעה סמכותו העניינית לדון בתביעת מזונות הילדים שנכרכה לתביעת הגירושין.

המבקש מבקש לערער על החלטה זו כשהוא נסמך על הלכת שרגאי – משל לא באו לעולם פסיקות רבות של בתי המשפט, ובכללן של בית המשפט העליון, ושל בתי הדין, ובכללן של בית דין זה, שביארו כי הלכת שרגאי אינה מונעת מבית הדין לדון בתביעת האם להשבת הוצאות המזונות. כפי שנקבע בהחלטות רבות ההבדל בין תביעה זו, העשויה להיכרך ולהימצא בסמכותו של בית הדין לבין תביעת מזונות שעל פי הלכת שרגאי אינה יכולה להיכרך, אינו מצוי במינוח 'מזונות' או 'השבת הוצאות' או בהבדל שבין הוצאות עבר למזונות עתיד, אלא בשאלה אם בעת ההכרעה בתביעה נתן בית הדין את המשקל הראוי לצורכי הקטינים.כשכך אכן עשה –אף שסמכותו היא במישור שבין ההורים, מישור ה'השבה'– לא ידון בית המשפט בשאלת המזונות עצמה שמתייתרת עם הסדרת השבת המזונות לידי האם כשהיא זנה את הקטינים בפועל.בית המשפט ידון בשאלת המזונות רק אם לא נתן בית הדין משקל ראוי לצורכי הילדים, כפי החשש שהובע בהלכת שרגאי. אך זה עידן ועידנים שהוכח ונודע לכול כי אין ממש בחשש זה, על דרך כלל, שכן בתי הדין ערים היטב לצורכי הקטינים, ופרט לחריגים נדירים, מוודאים כראוי כי צרכים אלה ייענו. (ולא בכדי הוא כי במקרה זה כמו ברבים אחרים דווקא האב הוא שמתנגד לסמכות בית הדין – איש אינו סבור כי מדובר בהתנגדות ש'לשם שמים' גרידא...)

אכן המערער מבקש להסתמך גם על פסיקתו של השופט מזוז שגישתו בנוגע להלכת שרגאי שונה הייתה. גם בעניין זה מתעלם הוא – לרבות באמירתו כי דעת השופט מזוז הייתה דעת רוב – מדברים שהובהרו הן בהחלטות שונות של בית דיננו הן בדברי בית הדין קמא שנסמך על דברינו, ואף בהחלטות רבות במקרים אחרים, כי:

דעת השופט מזוז בבע"מ 7628/17 אינה, בכל הכבוד, דעת רוב: אומנם בתוצאה הסופית באותו הליך הייתה דעת רוב שהשופט מזוז היה חלק ממנה, אך בהנמקתו הרלוונטית לענייננו היה מדובר בדעתו שלו בלבד, בלי שמי מחבריו יצטרף אליה בהכרח ולא כל שכן בפירוש.

לא זו אף זו: מטעם זה עצמו, שהתוצאה שבאותו מקרה לא הייתה תלויה בהכרח בפרשנותו של השופט מזוז, עולה כי דבריו הרלוונטיים לענייננו היו בבחינת אוביטר.

ועוד: פרשנותו של השופט מזוז הייתה סטייה ברורה מהלכות קודמות שקבע בג"ץ. אף משכך, מאחר שסטייה זו לא נעשתה בדרך המקובלת לעניין שינוי הלכות שקבע בג"ץ בעבר, היינו לא בהרכב מורחב ולא תוך בחינת אותן הלכות והתייחסות אליהן, מתחזקת ראיית הדברים כאמירת אגב ולא כהלכה חדשה שנקבעה תוך שינוי ההלכות הקודמות.

וכל זאת בנוסף להיותו של הליך בע"מ – בנוגד להליך בג"ץ – הליך שאין בית הדין הרבני מחויב להלכות משפטיות שהן תוצאותיו.

עוד טוען המערער כי העניין תלוי ועומד גם כיום בכמה עתירות לבג"ץ, אלא שהיא הנותנת – כל עוד העניין תלוי ועומד אין בסיס לדרישה כי ייקבע, משל הוכרע הדבר כבר, כי בית הדין נעדר סמכות, בניגוד להלכות הוותיקות ולפסיקת בית דין זה.

תוצאת כל האמור היא,כאמור בראשית דבריי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף.

אשר להחלטת בית המשפט לענייני משפחה שאף אותה הביא המבקש בדבריו ושבה נקבעה סמכותו שלו: החלטה זו ודאי אינה עילה לערעור על החלטת בית הדין שכמובן אינו מחויב לה.אכן לו קדמה החלטת בית המשפט להחלטת בית הדין היה על בית הדין לכבדה מטעם כיבוד הערכאות ההדדי. אך בענייננו ההפך הוא הנכון: החלטת בית הדין היא שקדמה – יכולים אנו לקוות כי בית המשפט שקבע אחרת לא היה מודע לכך ולא כי בכוונה תחילה רמס בעצמו ברגל גסה את עיקרון כיבוד הערכאות – אולם בין כך ובין כך מחייב עיקרון זה את קיומה של החלטת בית הדין הקודמת ואת ביטולה של החלטת בית המשפט המאוחרת לה ולא להפך.

לעניין זה אעיר כי המבקש לכאורה ניסה להטעותנו באומרו בפתח בקשתו כי מוסבת היא על החלטת בית הדין מיום י"ט בטבת התשפ"ד (31.12.23) ובציינו לאחר מכן כי ניתנה היא לאחר החלטת בית המשפט מיום כ"ו בכסלו (9.12) ובהתעלם ממנה. רק לאחר מכן מוזכר במובלע כי למעשה את החלטתו לעניין הסמכות נתן בית הדין קמא כבר ביום ח' במרחשוון התשפ"ד (23.10.23) – לפני החלטת בית המשפט – וההחלטה שמיום י"ט בטבת (31.12) רק חזרה (לעניין הסמכות) על שנאמר כבר יותר מחודשיים קודם לכן.

טעם נוסף לדחיית הבקשה על הסף עולה אף הוא מתוך האמור, שכן במסווה של בקשת רשות ערעור על ההחלטה שמיום י"ט בטבת (31.12) מבקש המבקש למעשה לערער על החלטה שמיום ח' במרחשוון (23.10) שהמועד לבקש את רשות הערעור עליה חלף זה מכבר.

סוף דבר: הבקשה נדחית הן לגופה והן נוכח הגשתה לאחר חלוף המועד.

לפנים משורת הדין לא ייפסקו הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה על אף הניסיון לכאורה להטעות את בית הדין כאמור.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ה' בשבט התשפ"ד (15.1.2024).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

ב"ה

תיק 1459286/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המבקש:        פלוני 

נגד

המשיבה:       פלונית 

הנדון: בקשת רשות ערעור הנשענת על בע"מ 7628/17 לעניין סמכות בענייני מזונות ילדים ומתעלמת מפסיקות בית הדין הגדול

החלטה