בית דין רבני - חישוב מזונות ילדים משמורת משותפת - הפחתת מזונות, לזמני השהות עם האב יש השפעה על גובה המזונות

 משמורת והפחתת מזונות - חישוב מזונות ילדים
בעניין הפחתת סכום המזונות בשל המשמורת המשותפת, בית הדין החליט בעבר שהוא ידון בזה כאשר ייקבע סופית שהמשמורת היא אכן משותפת, והיא תוחל רטרואקטיבית מהיום שבו החלה תקופת הניסיון למשמורת משותפת.
ביה"ד הרבני  קובע בזה שהמשמורת על הילדים הינה משותפת לשני ההורים כפי שנקבע בעבר, באותו הסדר ובאותם הימים. אחר שהוכרע עניין המשמורת כאמור, וביה"ד הרבני  קבע שהמשמורת תהא משותפת, מחצית מהזמן הילדים ישהו אצל האב ומחצית מהזמן אצל האם, הגיעה העת לדון בשאלת הפחתת סכום המזונות שחייב האב.

ביה"ד הרבני  קבע שהוא מקבל את עמדת האם, והאב מחויב במזונות ילדיו גם במשמורת משותפת, כאשר הילדים נמצאים אצל האם, וגם במצב שההכנסות שוות.
עם זאת, קבע ביה"ד הרבני  שנוכח הקטנת זמני השהות שהילדים נמצאים אצל האם אין ספק שבכך הוצאותיה על הילדים קטנו, ויש להפחית את סכום המזונות בהתאם.

מעתה, קבע ביה"ד הרבני  שהאב ישלם עבור מזונות הילדים 900 ש"ח לכל ילד במקום 1,200 ש"ח. שאר החיובים שאינם תלויים בזמני שהות יישארו כמו בפסק הדין הקודם.

חישוב מזונות ילדים לפי בית הדין הרבני 

החישוב שערך ביה"ד הרבני  הוא פשוט, כיוון שבפסק הדין הקודם נקבע כי סכום המזונות לילד אחד יעמוד על סך של 1,200 ש"ח לחודש, ובזה ממלא האב את חובתו לדאוג לילדים בארבעת ימי השבוע שנמצאים הילדים אצל האם, יוצא איפה, שעל כל יום נקבע שהאב משלם 300 ש"ח(ראוי לציין שהכוונה יום בשבוע שהם כארבעה ימים בחודש).

כיוון שעתה נקבע שהילדים ישהו אצל האם שלושה ימים בשבוע, יש להפחית מסכום המזונות סך של 300 ש"ח בחודש, ועל כן קבע ביה"ד הרבני  שסכום המזונות יעמוד מעתה על 900 ש"ח בחודש לכל ילד.

כאמור בפסק הדין, תמך האב את תביעתו להפחתת סכום המזונות עד לביטולם על בסיס פסקי דין שנתנו על ידי בית המשפט הגבוה לערעורים ובית הדין האזורי

השאלה העומדת לפתחו של ביה"ד הרבני  כבדת משקל, ויש לה משמעות רחבה, ומשום כך בחר ביה"ד הרבני  לנמק ולהסביר את פסק הדין בהרחבה.

בע"מ 919/15
בפסק הדין של בית המשפט (בע"מ 919/15) סקר כבוד השופט פוגלמן את ההיסטוריה המשפטית שקדמה לפסק דינו באשר לחובת המזונות המוטלת על ההורים:
בתחילה הובאה ההלכה ממקורותיה, הגמ', השו"ע והפוסקים, הדין שאב חייב במזונות ילדיו הקטנים עד גיל 6 (היינו קטני קטנים), תקנת אושא מגיל 6 ועד שיגדלו (גדול בלשון חז"ל היינו גיל מצוות, 12 בבת ו-13 בבן). ולאחר מכן הובאה תקנת הרבנות הראשית בשנת תש"ד לילדים בני 15-6, ולאחר מכן הוזכר חיוב המזונות לילדים בני 18-15 מדין צדקה.

לדברי הכותב, הנוהג המקובל בפסיקה בבית המשפט העליון היה שעד גיל 15 הוטלה חובת המזונות על האב מכוח תקנת הרבנות הראשית בשנת תש"ד באופן מלא לגבי צרכים הכרחיים, ומגיל 15 עד גיל 18 מדין צדקה בלבד, ונערכה חלוקה מסוימת בין ההורים, ראה סעיף 20 לפסק הדין. זאת בעקבות פסק דין של מתקני התקנות עצמם, הרב הרצוג והרב עוזיאל, משנת תש"ז, שבו מובהר שהתקנה לא הייתה מדין צדקה לבד אלא כדין חיוב המזונות של האב עד גיל 6.

ובסעיף 18 לפסק הדין הוא מאזכר פסקי דין רבים שבהם הטיל בית המשפט העליון את חובת המזונות על האב באופן מוחלט, כמובן, כאשר מדובר במזונות ההכרחיים.
וכך כתב בסעיף 19 לפסק הדין כסיכום ביניים:

"כאמור בפתח הדברים, ההלכה המחייבת, שנקבעה בפסיקתו של בית המשפט זה היא כי אב יהודי חייב לספק את מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו בגילאי 0-15, ובכלל זה גילאי 6-15, בעוד שהאם מצידה פטורה לגמרי מחובה זו".
למרות המצב הברור מבחינה משפטית שהיה עד לפסק דין זה נדרשו השופטים לעיון מחדש בסוגיה זו. ואכן, לאחר שעיינו בסוגיה, קבעו שבשלה העת לקבלת פרשנות אחרת לתקנת מועצת הרבנות הראשית בשנת תש"ד כפי שיבואר לקמן.
השאלה העקרונית שעולה לדיון היא האם תקנת מועצת הרבנות הראשית בשנת תש"ד שהשוותה את חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל 15 לחיוב שעד גיל 6 הינה השוואה מוחלטת או לא, אלא רק לעניין שחייב במזונות ילדיו, אך לא באותם הגדרים המחמירים של חיוב האב במזונות קטני קטנים.

כאמור בפסק הדין, מקובל היה בבית המשפט העליון בעקבות פס"ד של ביה"ד הרבני  הגדול מ-1947 להתייחס אל התקנה הנ"ל כתקנה המרחיבה את חיוב המזונות המוטל על האב ממש כמו עד גיל 6.
אף על פי כן, כתבו השופטים שישנה פרשנות אחרת שעל אף שההיסטוריה השיפוטית בביהמ"ש העליון לא קיבלה אותה כפרשנות מחייבת היא קיימת, והיא שחיוב האב בגילאים 15-6 הוא מדין ובגדרי צדקה.
מסעיף 30 ועד סעיף 35 בפסק הדין ישנה הרחבה בשתי הפרשנויות של התקנה הנ"ל.

ישנן מס' השלכות הלכתיות להגדרת חיוב המזונות מדין צדקה או כדין המזונות שעד גיל 6:

הכנסות ממקורות אחרים לילדים:

אם החיוב הוא כמו עד גיל 6 האב חייב (פרט לשיטת הרשב"א, שלא התקבלה להלכה), אך אם החיוב הינו מדין צדקה – יש להתחשב ביכולותיו האישיות של הקטין.

אמנם בדרך כלל אין הכנסות לקטין, אך לא נדיר מקרה שבו אם הקטין נפטרה והורישה את עיזבונה או חלק מעיזבונה לילדים, יש מקרים שקרוב משפחה כמו סב וכדומה הוריש או ציווה לטובת קרוביו הקטינים ממון, שממנו יכולים הקטינים להתפרנס.

אב שאינו אמיד:

כל אדם מחויב בצדקה, בין איש ובין אישה, בין עשיר ובין עני. אולם ישנה הבחנה ברמת החיוב, וכל אחד ואחד חייב לפי הגדרת יכולתו. מקובל לפסוק שגם חיוב של צדקה ניתן לגבייה בכפייה למרות שזו מצות עשה שמתן שכרה בצידה, כמבואר בגמ' בבא בתראדף ט' עמוד ב ובראשונים שם. לא נרחיב את הדיבור בעניין זה כיוון שהלכה למעשה נפסק כדעה שניתן לכפות תשלום הגם שהוא מדין צדקה בלבד. אף על פי כן יש מקרים שאין כופין אותו על הצדקה, כאשר הוא מוגדר כ"אינו אמיד". כמובן שהגדרה זו אינה מוחלטת, ותלויה ברמת הכנסתו, בצרכים שבגינם יש לתת את הצדקה ובגובה סכום הצדקה.

בנוסף, הגמרא בכתובות דף נ ע"א אומרת שתקנו באושא שלא יבזבז אדם לצורך צדקה יותר מחומש, ונפסק כן להלכה בשו"ע יו"ד סי' רמטסעיף א'.
מעתה, יוצא אפוא שאם הפרשנות של התקנה היא שהחיוב של האב מדין צדקה, לא יתכן לפסוק מזונות למעלה מ-20% מהכנסת האב, ופעמים שאף 20% ומטה לא ניתן יהא לפסוק, אם ההכנסה נמוכה כך שלא ייוותר לאב די ממון לצרכיו הכוללים שכירות דירה לעצמו, מזונותיו ויצירת אפשרות לחיים עם אישה וילדים נוספים, שגם להם הוא מתחייב.

חיוב מזונות בסיסי או לפי הרגלי הילדים:
בדיני צדקה מצאנו שהחיוב הוא לפי הרגליו של העני, שהרי התורה כתבה:"די מחסורו אשר יחסר לו", ואפילו אם הורגל לרכוב על סוס או שעבד רץ לפניו – מבחינתו זהו צורך שלו, ומדין צדקה יש להשלים לו חיסרון זה, ראה כתובות דף סז ע"ב. לפיכך אם הילדים הורגלו לרמת חיים גבוהה, והאב אמיד לספק להם זאת – הריהו חייב בזה מדין צדקה. אולם אם החיוב הוא לזון את ילדיו כדין קטני קטנים – חיובו הוא כפי הצורך הבסיסי המקובל בלבד.

לאחר סקירת מקורות ההלכה וההיסטוריה, פסקי הדין בבתי המשפט השונים כולל בית המשפט העליון, קבעו השופטים שהם מעדיפים משום סיבות מסיבות שונות לבכר את הפרשנות האחרת בתקנת מועצת הרבנות הראשית. לפי הפרשנות הזו קבעו שבאופן עקרוני חובת המזונות של שני ההורים לילדים בני 15-6 היא מדין צדקה, ומשום כך היא מוטלת על שניהם באופן שווה. כמובן שהכרעה זו כפופה לזמני השהות אצל כל אחד מהם ולהכנסות שני ההורים.

ולמשנה תוקף, מזכיר פסק הדין גם את החלטת מועצת הרבנות הראשית מ-2015 שבה נאמר שאין הכרעה ברורה בין שתי הפרשנויות בתקנה ועל כן כל הרכב בית דין יכריע על פי שיקול דעתו.
כהשיטה שמפרשת את התקנה מדין צדקה צידדו גם ד"ר מיכאל ויגודה ועו"ד אלי הללה. היועץ המשפטי לממשלה תמך בחוות הדעת שהוגשה מטעמם, שכיון ששתי הפרשנויות לגיטימיות ראוי לבכר את הפרשנות הקובעת שחיוב במזונות הוא מדין צדקה כדי לאפשר את התוצאה הראויה, דהיינו חלוקת חיוב המזונות בעת החדשה, שבה ישנה דרישה להשוואה בין המינים וכמו כן קיים פער הקטן והולך בהשתכרויות האב והאם

מזונות הקטנים מעל גיל שש הינם מדין צדקה

הגרי"ש אלישיב בקובץ פסקי דין רבניים של בתי הדין הרבניים ח"ג עמ' 172 ובח"ד עמוד 7 פסק שאם יש לקטן ממון אין האב חייב לזונו, ומכאן למדו שדעת הרב זצ"ל שמזונות הקטנים מעל גיל שש הינם מדין צדקה, שהרי בקטן מגיל שש גם אם יש ברשותו ממון קיימא לן שחייב האב לזונו, כמבואר בשו"עאה"עסי' עאס"א.

אמנם באמת אין מכך ראיה כלל, שכן אפשר שהחיוב הוא חיוב גמור אלא שבמקרה שיש לילדים משלהם לא חייבו, ולא שהחיוב הוא מדין צדקה עם כל הכרוך בדבר. והרי דעת הרשב"א שגם החיוב לזון ילדים פחות מגיל שש הוא רק אם אין להם, ובוודאי שאין דעתו שחיוב זה הוא מדין צדקה. אמנם דעת הרשב"א לא נפסקה להלכה, אך אפשר ללמוד ממנו על חוסר התלות בין דין צדקה לדין פטור ממזונות כשיש לילדים משלהם.

לאחר גיל 6 יכול האב לומר שאם אין הבן רוצה להיות אצלו יכול למנוע ממנו מזונות

בתשובתו דן הרב בדין האמור ברמב"ם ובשו"ע שלאחר גיל 6 יכול האב לומר שאם אין הבן רוצה להיות אצלו יכול למנוע ממנו מזונות. דין זה אמור רק במזונות מעל גיל 6 שהם מדין צדקה, ולפי זה לכאורה לאחר תקנת הרבנות הראשית אין דין צדקה ולא יוכל האב למנוע מזונות מבנו שאינו רוצה לשהות במשמורתו. אמנם הרב מנתח הרב את תקנת מועצת הרבנות הראשית, מביא את המחלוקת בפרשנות התקנה, מצטט את לשון התקנה ומסיק:
"נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, לחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה".

ראה גם כן דבריו של הגר"ע יוסף בשו"תיחוה דעת ח"ג סימן עו, שם דן האם אדם מקיים מצוות צדקה כאשר הוא זן את ילדיו. מסקנתו היא שגם לאחר תקנת הרבנות הראשית נשאר דין צדקה במזונות מעל גיל 6, והתקנה הייתה רק לחייב ולכפות את אותם שאינם זנים, ולכן מקיים בזה מצוות צדקה.

הרב מבסס פרשנות זו על פסקי דין שפורסמו בפסקי דין רבניים חלקים ב, ג ו-ד, ששם נאמר שאם יש לילדים משלהם אין האב חייב במזונותיהם, ומכאן מוכח שחיובו מכוח תקנת הרבנות הראשית אינו כמו החיוב שעד גיל 6.
מדברים אלו הסיקו המלומדים שהוזכרו לעיל, שהרב סבור שהתקנה לא באה להפקיע תורת צדקה, כלומר שהתקנה הינה מדין צדקה.

אך נראה שההיפך הוא הנכון, משום שאם נכונה מסקנת הסוברים כך מדוע כתב בלשון מגומגמת "התקנה לא באה להפקיע תורת צדקה", ומדוע לא כתב פשוט שהתקנה הינה מדין צדקה.
אלא ברור שכוונת הרב היא בדיוק כפי שכתב, שהמשלמים את מזון בניהם ברצון, לא הפקיעו מתקני התקנה את דין הצדקה שיש בכך, ונפק"מ יש בדבר, כפי שכותב הרב בעצמו בהמשך שרשאי להחשיב את המזונות כמעשר כספים, אולם אלה המתאכזרים על בניהם ואינם מוכנים לזון אותם, לגביהם יש תקנה שמחייבת אותם.

 אמנם נפקא מינה נוספת יש בהבחנה זו, שאם לבן יש נכסים, ועל כן מדין צדקה פטור האב, לא תקנו לגביו את התקנה.
אמור מעתה, אם האב מקיים את חיובו מדין צדקה, או לחילופין, הוא פטור מלזון מדין צדקה לא תיקנו מתקני התקנה את תקנת מזונות, ורק לאלה החייבים מדין צדקה ואינם חפצים לבצע חיובם, תקנו את תקנת מזונות, אך כאשר יש תקנה – היא מצד הדין.
 

 תקנת אושא חלה רק על האב ולא על האם

 לפיכך ברור שגם אם נקבל את הפרשנות הנ"ל לתקנת הרבנות הראשית נצטרך לומר שלפחות עד גיל מצוות חייב האב לזון שלא מדין צדקה, והרבנות הראשית חידשה בתקנתה שלא מסתפקים בהכלמתו אם אינו זן, אלא כופים אותו לזון. גם ברור שתקנת אושא היא רק על האב ולא על האם, ולכן עד גיל 13 אין מקום כלל להתחשב בהכנסות האם גם לפי הבנה זו.

עוד יש להעיר על הבנה זו שלפיה יוצא שיש גדרי חיוב שונים בתקנת הרבנות הראשית: עד גיל מצוות החיוב הוא מתקנת אושא, והחיוב הוא אפילו אינו אמיד, ולאחר מכן החיוב הוא מדין צדקה!אין ספק שיוצא מפרשנות זו דבר תמוה מאוד.

כפיית מזונות מדין צדקה תיתכן רק אם האב אמיד, ואם אינו אמיד אינו חייב לזון את בניו הקטנים אלא מתקנת אושא, אך אין כופין עליה אלא מכלימים אותו בלבד.

הגדרת "אינו אמיד" צריכה ביאור. בוודאי לא מדובר באב שאין לו ממון ויכול לפרנס רק את עצמו, שהרי בכה"ג מסתבר שלא ראוי להכלימו, ומה יעשה עלוב זה שאין לו אלא בכדי להחיות את נפשו? אלא ודאי שהכוונה באינו אמיד היא שיש לו בשביל עצמו בצמצום והיתרה אינו מוכן לתת לבניו. כלומר, מדובר באדם שהכנסתו מספיקה לעצמו בצמצום, ומעט יותר מכך ואדם כזה אי אפשר לחייב מדין צדקה אלא רק מכלימים אותו, ובזה באה תקנת הרבנות הראשית לומר שגם בכה"ג ניתן לחייבו במקום להכלימו.

נראה לענ"ד שאב המשתכר בסביבות 6,000 ש"ח לחודש מוגדר כאינו אמיד, שהרי לשכירות דירה והוצאותיה יש לו להוציא יותר מ-3,000 ש"ח, ולהוצאותיו כמו מזון, נסיעות וכדומה הסכום הנותר, דהיינו 3,000 ש"ח, הוא מעט יותר מצרכיו וע"כ הוא מוגדר כאינו אמיד.

לפיכך לא ניתן לפי הסוברים שמזונות הילדים הם מדין צדקה לחייב במזונות ילדיו אדם שמשכורתו כ-6,000 ש"ח. ומעשים בכל יום בכל בתי הדין בישראל שמחייבים במזונות גם אדם המשתכר פחות מכך.
גם נראה פשוט שאם הוא אמיד לא יכפו אותו לתת יותר מחומש נכסיו, שהרי בעניין צדקה אמרו בבבלי כתובות דף מט ע"ב שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. המציאות מורה שבפועל בתי הדין מחייבים במזונות הילדים יותר מחומש הכנסתו.
עולה איפוא שמנהג בתי הדין שהמזונות אינם בגדרי צדקה, ואין מחייבים אותם מדין צדקה.

 חישוב מזונות ילדים: נוסח תקנת הרבנות הראשית
וזו לשון תקנת הרבנות הראשית:

אי לזאת קבענו את התקנה הכללית הזאת לכל ארץ ישראל, כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה בענין החיוב שביד בית דין להטיל מתורת צדקה כשהאב אמיד אין אנו נוגעים כלל וכלל בזה אין שום שינוי חל. ועתה הננו מסכמים את שלוש התקנות שנקבעו כנ"ל באסיפה הנ"ל עפ"י הרבנים הגאונים ועל פינו הח"מ:
...
ג. כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה.

מלשון תקנת הרבנות הראשית עולה בבירור שלא מדובר בדין צדקה:
א. נאמר בה בפירוש שמחייבים את האב בחיוב משפט וגם יכפו אותו, וזהו בפירוש לא כמו שכתבו כמה וכמה שהחידוש הוא הכפייה בלבד!
ב. נאמר בפירוש שאינם נוגעים בחיוב שביד ביה"ד להטיל מדין צדקה כשהאב אמיד! מוכח שהתקנה דיברה כשהאב אינו אמיד, וחיובו אינו מדין צדקה.