En

צור קשר

checked

השופטת הילה גורביץ שינפלד: פסק דין בתביעה לפירוק שיתוף בנכסי בני זוג שנישאו לפני תחילת תחולתו של חוק יחסי מממון בין בני זוג

הצדדים הם בני זוג שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון בין בני זוג התלש״ג-1973 לתוקפו, והתביעות שנדונו הן תביעות האישה, האחת לחלוקת רכוש מכוח הלכת שיתוף והשנייה למזונותיה.

 

הצדדים:

 

הצדדים, בני זוג לשעבר, אשר נישאו זל״ז כדמו״י ביום 09.06.1962, מנישואיהם נולדו שני ילדיהם הבגירים: א' יליד 1963 וע' ילידת 1968.

 

התובעת, אחות במקצועה אשר פרשה לגמלאות ומשתכרת מפנסיה תקציבית ופנסיית זקנה.

 

הנתבע עבד כעורך-דין במגזר הציבורי משנת 1973, ובהמשך כיהן כ..., תחילה ב... ולאחר מכן ב... ופרש לפרישה מוקדמת בשנת 1995.

 

מאז ועד היום הנתבע עובד כעו״ד עצמאי והוא משתכר מפנסיה תקציבית, קצבת זקנה והכנסות משרדו.

 

מרבית חייהם המשותפים התגוררו הצדדים תחת קורת גג אחת בבית מגורים המצוי ברחוב

 

— בעיר ח' הידוע כחלקה-------- (להלן: "הבית המשותף").

 

בפברואר שנת 2018, לאחר שהתובעת שבה מארה״ב לאחר ביקור אצל בתם המשותפת של הצדדים, עזב הנתבע את הבית המשותף.

 

 

 

התביעה הרכושית:

 

בכתב התביעה נטען כי בתחילת דרכם המשותפת של הצדדים התגוררו ב----. התובעת עבדה כמפקחת אזורית במשרד הבריאות והשתכרה שכר גבוה משכר הנתבע שעבד בעת שהיה עורך-דין שכיר ב.... נטען כי במימון התובעת רכשו הצדדים דירה בעיר ח׳ בשכונת ----, והעתיקו לשם את מגוריהם. עוד נטען כי בשנת 1974, מונה הנתבע ל... בעיר ע׳ ומתוך ראיית טובתו והתקדמותו האישית, ויתרה התובעת על עבודתה וסביבתה המוכרת, והצדדים מכרו את דירתם בעיר ח׳ והעתיקו מגוריהם לעיר ע׳ לדירה אשר רכשו שם. נטען כי בתקופה זו, נטלה התובעת על עצמה את עול גידול ילדי הצדדים וטיפוח הבית, אפשרה לנתבע להשקיע ימים כלילות בעבודתו לשם קידומו ואף פעלה לשם קידומו, לרבות פגישות עם השר דאז דוד לוי - עד אשר מאמצי התובעת נשאו פרי (כך נטען) והנתבע מונה בשנות ה- 80 כ... ב.... על כן, הצדדים מכרו דירתם בעיר ע׳ ועברו להתגורר בעיר ח׳ בדירה שרכשו ברחוב ----. באותה עת השתלבה התובעת בעבודה כאחות טיפת חלב. בהמשך, בשנת 1992, רכשו הצדדים את הבית ברחוב ---- בעיר ח׳. כשנתיים אחר-כך פרש הנתבע לפנסיה מוקדמת והחל לעבוד כעורך-דין עצמאי בתחום המקרקעין. נטען כי עם פרישתו של הנתבע מ , קיבל הנתבע סך של כ- 700,000 ₪ פיצויים וגם היוון סך של 200,000 ₪ מתוך

 

הפנסיה החודשית (תקציבית).

 

אשר לרקע שהביא לקרע בין הצדדים, התובעת טענה כי עם השנים החל הנתבע להסתירמהתובעת היקף עבודתו והיקף הכנסתו, טען כי הוא מצוי בחובות והצר את צעדיה הכלכליים של התובעת כשהוא מונע ממנה שימוש בכספים משותפים. הנתבע גם החל להיעדר מהבית שעות ארוכות כשהתובעת אינה יודעת מה מעשיו. נטען כי במקביל לאמור, הגיעו לאוזני התובעת רינונים לפיהן מתרועע הנתבע עם נשים אחרות ומוציא עליהן אלפי שקלים עבור תכשיטים, טיולים בחו״ל, מסעדות וכיוצ״ב, ומרכז חייו של הנתבע עבר למשרדו ברחוב ----. נטען כי התובעת "ספגה את ההשפלה"ושמרה על חיי המשפחה.

 

אשר לרכוש המשותף, נטען כי על שם הצדדים חשבון בנק משותף בבנק יהב ב---- בוהנתבע עושה שימוש ככל העולה על רוחו, ובעת האחרונה התובעת הגבילה את הפעילות בו לשתי חתימות - ונותרה בו יתרת חובה בסך של כ-80,000 ₪. התובעת טענה כי בידי הנתבע כספים רבים בהם הוא עושה שימוש במזומן למימון נסיעותיו לחו״ל ובילויו. נטען כי התובעת עושה שימוש בחשבון בנק שבבנק הבינלאומי אליו מופקדת הכנסתה. עוד נטען כי בבעלות הנתבע משרד עורכי דין אשר הניב לנתבע עשרות אלפי שקלים מעסקאות מקרקעין, וכי התובעת זכאית למחצית הרווח האמור - וקיים חשש כי הנתבע הבריח אותו או כילה אותו על נשים זרות.

 

נטען גם כי בבעלות התובעת כלי-רכב מסוג רנו קליאו בשימושה הבלעדי, וכי הצדדים צברו במהלך חייהם זכויות, חסכונות, ביטוחים וזכויות סוציאליות בסכומים ניכרים - אך לתובעת אין כל מידע אודות היקף הזכויות שנצברו על שם הנתבע, וקיים חשש כי הבריח נכסים או זכויות, הוציא כספו ללא הגבלה על עסקים מפוקפקים, נסיעות לחו״ל ומזומנים. נטען כי הנתבע כילה בעשרים השנים האחרונות (כך במקור) מעל ל-8 מיליון ₪ אשר מחציתם שייכים לתובעת. נטען כי עיוות זה מחייב חלוקה שאינה שיוונית.

 

התובעת עתרה כי רכוש הצדדים יחולק באופן שאינו שיווני כפי סמכות בית המשפט בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג-19בית המשפט התבקש להותיר בידי התובעת את כל זכויותיה הסוציאליות והפנסיוניות. עוד התבקש בית המשפט לקבוע כי בזכויות המשותפות לצדדים תקבל התובעת שיעור יחסי גבוה ממחצית. בבסיס עתירה זו טענתה של התובעת כי הנתבע לא כלכל את המשפחה ולא תרם לכלכלת המשפחה. נטען גם כי התובעת היא הצד הביתי לאחר שנאלצה להקפיא את קידומה התעסוקתי כדי לאפשר לנתבע להתקדם, ויש לאזן גם נכסי קריירה או פערי השתכרות. גם נטען כי מקרה זה דומה למקרה בו בעל הדין עסק בהימורים ולא נתן ליבו לסיכונים הכרוכים בפתיחת עסקים מפוקפקים, תוך דלדול המסה המשותפת.

 

בכתב ההגנה הוכחשו טענות התביעה. נטען כי התביעה הולדתה בבצע כסף לשם נישול הנתבע בערוב ימיו מנכסיו, בשל רצון התובעת לעזוב את הארץ לצמיתות ולהתגורר בסמיכות לבתם של הצדדים בארה״ב. נטען כי הנתבע פנסיונר מטעם משרד המשפטים שעבד בשירות הציבורי 42 שנים, בתפקידו האחרון כיהן כ... ב... ופרש לגמלאות. נטען כי בתחילת דרכם השתכר הנתבע יותר מהתובעת, דירת הצדדים ב---- בעיר חי נרכשה בסיועמשכנתא ששילם הנתבע, התובעת עברה להתגורר בעיר עי מרצונה והמשיכה לעבוד לאחר מכן באותו שכר. הנתבע הדגיש כי התקדם בעבודתו בזכותו בלבד בעוד הנתבעת מנעה את קידומו של התובע ל..., פגעה בתדמיתו ובמוניטין שלו והכפישה שמו ברבים על-מנת שיפרוש מעבודתו ויקבל מענק ופנסיה. נטען גם כי הנתבע היה אב למופת בעוד התובעת נהגה במשוא פנים בין ילדי הצדדים ותמיד העדיפה את הבת. הנתבע טען כי במהלך 15השנים האחרונות לסירוגין התובעת גרה בבית המשותף ובארה״ב, שכן היא שוהה 3-5 חודשים בשנה בבית בתם של הצדדים בארה״ב. הנתבע טען כי הוא חי כגלמוד וערירי ונאלץ להמשיך לעבוד לאחר פרישתו על-מנת להשביע תאוות התובעת והוצאות המשפחה. נטען כי בעת שהות התובעת בארה״ב היא אפילו אינה שואלת לשלומו חרף גילו המופלג (87) ומצבו הבריאותי. נטען כי התובעת אישה מורדת אשר נהגה ונוהגת בתובע באכזריות, ברוע ובניכור. הנתבע טען כי במהלך החיים המשותפים התובעת נהגה להשפילו ולנהוג כלפיו באופן מעליב ומחפיר. נטען כי התובעת לא בישלה, לא כיבסה ולא התעניינה בשלומו של הנתבע. הנתבע הכחיש טענות התובעת בדבר "נשים זרות"ונטען כי טענה זו היא תפאורה לתביעת התובעת. עוד נטען כי בתם של הצדדים והתובעת גרשו את הנתבע מהבית לתקופות ממושכות בטענה כי נחירותיו מפריעות לבת בלימודיה. הנתבע הכחיש כי עזב את בית המגורים וטען כי הוא "יוצא לעבודתו מדי בוקר, יום ביומו במרוצת השנים האחרונות עולה על אוטובוס מסי 24מרמת גולדה ויורד למשרדו ב----". נטען גם כי התובעת הסתירה מהנתבע את מרשם תרופותיו.

 

אשר לרכוש הצדדים, נטען כי על הצדדים חלה חזקת שיתוף ועל פי מבחני הפסיקה, איןלהחיל את חזקת השיתוף על הצדדים - הצדדים לא קיימו חיי שיתוף תקינים, לא גרו עד מועד הסכסוך תחת קורת-גג אחת, לא היה מאמץ משותף וניהול קופה משותפת ולא קיימת קופה משותפת. הנתבע טען כי התובעת נהגה "שלך שלי, ושלי שלי". נטען כי התובעת ניהלה את חשבונות הבנק שהתנהלו על שמה בלבד לצרכיה בלבד, ופעלה לגרש את הנתבע מביתו בקנוניה עם הבת ובאמתלה כי נושים עשויים להשתלט על הבית, בהבטחות שווא ומתק שפתיים מצד הבת שכנעו את הנתבע להעביר זכויותיו ללא תמורה לבת (יוער כי המתנה לא הסתיימה ברישום, והנתבע הגיש תביעה לביטולה בתמ״ש 17586-12-בהליך שם, נחתם בתאריך 19.08.2019 הסכם פשרה והסכם המתנה בוטל. כיום הנתבע הגיש תביעה לפירוק השיתוף בבית המגורים, דמי שימוש ראויים ופינוי. הליך זה, תלה"מ 56197-01-20, תלוי ועומד ואינו חלק מפסק דין זה). הנתבע הוסיף וטען כי לתובעת 2 חשבונות בנק אליהן העבירה לאחרונה - מחשבון הבנק המשותף של הצדדים לחשבון הבנק שמתנהל על שמה - עשרות אלפי שקלים, וגרמה להקטנת מסגרת החשבון המשותף.

 

אשר לאופן ניהול הכספים והבית המשותף, נטען כי התובעת ניצלה את כספי הנתבעלרכישת כרטיסי טיסה במחלקת עסקים, מתנות, בזבוזים ומחייה בארה"ב. עוד נטען כי

לתובעת קצבת פנסיה בסך של 5,000 ₪ וקצבת ביטוח לאומי בסך 3,000 ₪, וכי ברור כי הוצאותיה הגבוהות נלקחו מתוך כספיו של הנתבע. לטענת הנתבע, לאחר שקיבל מענק פרישתו המוקדמת, העביר כספים לילדיו: לבת סך של 200,000 ₪ לבן סך של 100,000 $ ארה״ב לרכישת דירה וגם מימן עבורו לימודי משפטים, ועוד העביר לבן, מדי חודש, סך של 4,000 ₪ במשך 10 שנים. עוד נכתב כי נכדם של הצדדים, בן הנתבע, קיבל במשך שנה סך של 2,500 ₪ לחודש ועוד שילם הנתבע עבור טיולים לחו״ל. נטען עוד כי הנתבע העביר לתובעת, מדי חודש, סך של 3,000 ₪ לכלכלת הבית ורכישת מזון, אולם התובעת לא פעלה לשם כך. עוד נטען כי הנתבע לבדו שילם את המשכנתא שנטלו הצדדים לשם רכישת הבית המשותף. הנתבע טען כי התובעת הייתה מודעת לכל הכנסותיו, וכלי-הרכב נרכש מכספים משותפים, ועל כן הנתבע זכאי למחיצת שוויו. בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.

 

כתב ההגנה נחתם בציטוט מילות השיר "זירת חיי" של אבי טולדנו אשר נכתבו על ידי דודו טופז ז״ל:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל ימי עוברים...

 

 

 

דיון והכרעה:

 

הצדדים נישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג-1973 ועל כן, המשטר הרכושי שחל עליהם הוא הלכת השיתוף המאמצת את "חזקת השיתוף".

 

בכתב התביעה עתרה התובעת לאזן את משאבי הצדדים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג-19הנתבע בסיכומיו טען כי מאחר ולא נטענה טענה להחלת חזקת השיתוף, ברי שהתובעת מנועה כיום מלטעון אחרת. אני דוחה את הטענה.

 

השאלה מהו הדין החל היא שאלה משפטית ומעת שהתובעת, לאחר שהוחלפו עורכי דינה, מתקנת טעותה, אין בהעדר טענה זו בכתב התביעה להביא לדחיית התביעה. ודוק, ממילא, וגם אם הדבר לא היה מתוקן, הרי שהכרעתי תהא מבוססת על הדין החל ביחס לעובדות שהוכחו. אוסיף כי מאחר ומדובר שאלה משפטית הרי שאין זו הרחבת חזית אסורה כטענת הנתבע. אין מדובר בגרסה חדשה ש-״נולדה" בסיכומים אלא, כאמור, החלת הדין הנכון על נסיבות המקרה.

 

הילכת שיתוף:

 

מקורה של הילכת שיתוף באיזון בין שני יסודות נורמטיביים: אוטונומיית הרצון של בני הזוג ועיקרון השוויון. ראו בע״מ 4623/04פלוני נ׳ פלוני, פד״י סב (3) 66, סעיף 7 בפסה״ד.

 

10 . בסיסה בהסכמה משתמעת ומכללא, כי בני הזוג כי הם שותפים שווים בזכויותיהם וברכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים. במידת הצורך, ניתן להשלים את החסר בהסכמה הסובייקטיבית של בני הזוג, אם חסר, באמצעות אמות מידה אובייקטיביות כפי עיקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל״ג-1973.

 

הילכת השיתוף בנכסים נועדה להטיב עם בני-הזוג בלבד ולקדם מטרות בדיני המשפחה. מטרות אלו נבדלות ממטרות הדין המסחרי הרגיל ובני הזוג רשאים כמובן, להסכים על שיתוף מלא, חלקי או הפרדה. הכל כפי רצונם החופשי.

 

במוקד הילכת השיתוף חזקה המבוססת על אורח חיי הנישואים ודרך התנהגות בני הזוג בענייני רכוש - חזקת השיתוף.

 

על פי חזקת השיתוף, בני הזוג מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם בהיעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות. ראו: ע״א 300/64ברגר נ׳ מנהל מס עזבון, פדי יט (2) 240,

 

245 וגם ע״א 595/69אפטה נ׳ אפטה, פד״י כה (1) 561, 566.

 

וגם בג״צ 1000/92בבלי נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פ״ד מה(2) 221, 213-212:

 

״הלכת השיתוף - פרי ההלכה הפסוקה, קובעת חזקה לפיה בני הזוג החיים בצוותא, ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים - הוא רכושם המשותף, המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, וכל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת."

 

ועוד שם בעמוד 228:

 

"עצם החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף. (ראה ע״א 595/69, אפטה ני אפטה, פ״ד כה (1( 5אין צורך

 

להוכיח כוונה מיוחדת לשיתוף ביחס לנכס מיוחד. "בהעדר הסכם, או כאשר לא ברור מה היתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית המשפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים״ (השופט ברנזון בע״א 300/64, ברגר נ׳ מנהל מס העזבון, פ״ד יט 245, 240 (2(. אפילו רשום הרכוש על שם הבעל, החזקה הינה כי הוא בבעלותם המשותפת של בני הזוג..."

 

12 . אלא שהחזקה אינה קמה מניה וביה מכוחו של קשר הנישואין לבדו והחזקה ניתנת לסתירה. ראו ע״א 5774/91יהלום נ׳ מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ״ד מח(3) 372, 377.

 

משמעות הדבר הוא כי כאשר מובא להכרעה עניינם של בני-זוג שחלה עליהם הילכת השיתוף, יש לבחון האם התקיימו מבחנים להחלתה של חזקת השיתוף.

 

במשך הזמן התגבשו כללי משנה להחלת החזקה בנסיבות שונות וביחס לנכסים שונים. בין היתר יש לבדוק קיומם של חיי נישואין משך תקופה ארוכה עם מגורים משותפים וחיי משפחה ללא קרע מהותי או פירוד ממשי, יחד עם מאמץ משותף בניהול ובפרנסת הבית. ראו בג״ץ 2222/99גבאי נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פ״ד נד(5) 401, 416-414.

 

בנסיבות מסוימות חזקת השיתוף חלה גם על נכסים חיצוניים או נכסים שלא נצברו כתוצאה ממאמץ משותף או שלא במהלך הנישואין. ראו בהקשר זה בג״צ 2222/99גבאי נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פ״ד נד(5) 401; ע״א 1937/92קוטלר נ׳ קוטלר, פ״ד מט(2) 233; ע״א 1880/95דרהם נ׳ דרהם, פ״ד נ(4) 865; ע״א 4151/99בריל נ׳ בריל, פ״ד נה(4) 709; רע״א 8791/00אניטה שלם נ׳ טווינקו בע״מ, פד״י סב (1) 165 סעיף 13 לפסה״ד וההפניות שם.

 

14 . הנטל לסתור את החזקה מוטל על הטוען לסתירתה - אם בכלל ואם לגבי רכוש ספציפי.

 

חשוב להדגיש כי המדיניות המשפטית הרצויה היא להרחיב את המקרים בהם תחול חזקת השיתוף, וזאת על רקע עקרון השוויון שנילווה לו ממד חוקתי. הרחבה זו באה לידי ביטוי בהקלה הניתנת למי שמבקש להוכיח את התנאים לתחולת חזקת השיתוף ומנגד, החמרת התנאים הנדרשים לשם סתירת חזקת השיתוף. בעניין זה נאמר:

 

"...אם בתחילה בן הזוג הטוען לשיתוף צריך היה להראות שהנכסים נרכשו במאמץ משותף ובמהלך חיי משפחה הרמוניים, הנה עם הזמן "צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממש."(ע״א234/80גדסי נ, גדסי, פ״ד לו(2( 645, 6ולהלן - "בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת.״ (שם, 652(.

 

...ואם בתחילה, הטוען לחזקת השיתוף - עליו היתה הראיה ולו גם קלושה... הנה עתה, עצם "המאמץ המשותף" והחיים המשותפים תחת קורת גג אחת מעבירה את נטל הראיה על הטוען לשלילת השיתוף, ונטל זה הוא כבד למדי....

 

הלכות אלה וכאלה, משקפות מגמה: התרחקות מן הצורך בהוכחת הכוונה המשוערת של בני הזוג לשיתוף נכסים בכל מקרה ומקרה, והחלת החזקה על כל בני הזוג כולם. יותר ויותר חזקת השיתוף היא הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה, אלא כדי לבדוק שמא יש בהן, באותו מקרה ספציפי, ראיות לסתור את החזקה "

 

ראו ע״א 1915/91יעקובי ואח׳ נ׳ עזרא יעקובי ואח׳, פד״י מט(3) 529578-579.

 

כיום, מעמדה של חזקת השיתוף הוא "כמעט קוגנטי" במובן זה שאם לא התנו בני הזוג במפורש ובכתב על השיתוף ביניהם, נדירים הם המקרים בהם בתי המשפט לא יחיל את חזקת השיתוף על בני זוג שחלה עליהם הלכת השיתוף. ראו ע״א 964/92מיכל אורון נ׳ ישראל אורון, מז(3) 7שם, גם בעמוד 762, נפסק כי לצורך החלת חזקת השיתוף אין דרישה של הוכחת חיים הרמוניים. די שיוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחתית, תחת קורת-גג אחת, כדי להחיל את חזקת השיתוף.

 

נדירים עוד יותר המקרים בהם לא תחול חזקת השיתוף כאשר מדובר בבני זוג החולקים משק בית משותף עשרות שנים וזאת, גם אם השלום לא שרר בביתם לאורך כל התקופה. ראו השופט חשין בע״א 806/93יהודית הדרי נ׳ שלום הדרי, פ״ד מח(3) 685, 692-692 :

 

"הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים, אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר... ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים, יהיה מקורם אשר יהא - הופכים ל׳בשר אחד׳".

 

עם זאת, יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו. הבדיקה היא "דו שלבית". ראו השופט פורת בע״א 11/96(ת״א) פלונית נ׳ פלוני, בסעיף 27 לפסה״ד מיום 23.10.96, המצטט מע״א 806/93יהודית הדרי נ׳ שלום הדרי, פד״י מח (3) 685 ומבהיר:

 

ראשית, יש לבדוק אם קמה חזקה ראייתית של שיתוף, אם חזקה כזו לא קמה, מוטל נטל השכנוע על בן הזוג הטוען לכוונת שיתוף בנכס. אם חזקה כזו קמה, נטל השכנוע, מוטל על בן הזוג המבקש לשלול את השיתוף, וזאת באמצעות ראיות הסותרות את החזקה".

 

ומן הדין אל הנדון:

 

האם על רכוש הצדדים חלה חזקת שיתוף ?

 

אקדים אחרית לראשית ואומר כי שוכנעתי שבין הצדדים התקיימה חזקת השיתוף על כל הנכסים שנצברו מיום הנישואין ועד למועד הפירוד. ולהלן נימוקי:

 

קורת גג משותפת וניהול משק בית משותף: משך כ-55 שנים תרמו הצדדים עבור התא המשפחתי, כל אחד לפי דרכו, לרווחתה של המשפחה. אין מדובר בהכרח בתרומה כספית וברווחים הנצברים בקופה המשותפת; גם תרומה של עבודות בית, גידול הילדים וטיפוח הבית המשותף מהוות מאמץ משותף. העובדה כי בשנים האחרונות לחייהם המשותפים מערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון אינה יכולה לרוקן מתוכן את כל השנים (כ- 55 שנים עד למועד הקרע) בהן חיו הצדדים כתא משותף אחד ושיתפו פעולה למען רווחתה של המשפחה כולה.

 

מרבית חייהם המשותפים עבדו הצדדים כל אחד במקצועו: התובעת עבדה כאחות טיפת חלב והנתבע בראשית דרכו עבד כעו״ד, כ... ושב לעסוק בעריכת הדין כעצמאי.

 

כל אותן השנים התגוררו בני הזוג תחת קורת-גג אחת ושמרו על התא המשפחתי השלם. גם כשנסיבות חייהם הצריכו מעבר לעיר אחרת לצורך קידומו של הנתבע, הם עברו יחדיו. כל אחד תרם תרומתו לבית המשותף. על פי העדויות שהובאו, הנתבע העביר לתובעת סך חודשי קבוע להוצאות הבית והיא הוסיפה עליו מכספי הפנסיה שהיו בידה. ראו עדותו בעמוד 24 שורות 6-10 לחקירתה וגם בעמוד 26 שורות 22-26 שם העידה כי בחשבון בבנק יהב, ממנו גם ניהל הנתבע את משרדו, היה בידה כרטיס אשראי לשם רכישת אוכל, וגם עדות הנתבע בעמוד 63 שורה 28 שם העיד כי לא היה סכסוך בינו ובין אשתו כל השנים.

 

הנתבע מבסס את טענתו בדבר היעדר חיים משותפים תחת קורת-גג אחת. בעדותו של חברו מר א.נ. (תצהיר נ/1) הצהיר כי ביום 17.04.1999 גורש הנתבע מביתו ונאלץ לישון בביתו חודשים ארוכים עד לחודש 9/1999.

 

אין די באמור כדי לשנות ממסקנתי, שהרי אין חולק כי עד שנת 1999 , משך כ-37 שנים, חיו הצדדים תחת קורת-גג משותפת. העובדה כי הנתבע התגורר משך מספר חודשים בבית חברו, מלמדת על סכסוך בין בני זוג באותה התקופה, אולם אינה מאיינת את התקופה בה חיו הצדדים תחת קורת-גג אחת וניהלו משק בית משותף.

 

גם אם מערכת יחסי הצדדים אופיינה בעליות וירידות שכללו עזיבת הבית לפרקי זמן קצרים, מדובר במערכת יחסים שהתקיימה תחת קורת-גג אחת תקופת זמן ממושכת. יתר על כן, גם לאחר אירוע זה, הנתבע חזר להתגורר בבית ובכתב הגנתו גם הכחיש את טענת התובעת כי מרכז חייו עבר למשרדו.

 

טענתו של הנתבע כי במשך 15 שנים האחרונות התגוררה התובעת לסירוגין בארה״ב לא הוכחה, וגם אם נסעה התובעת לביקור אצל בתם שלך הצדדים - הרי שהיה מדובר בביקור שגם אם הוא נמשך, בפועל הוא לא קטע את המגורים בישראל.

 

אפנה לעדותה של התובעת בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 3-12 שם העידה כי נסעה לביקורים בלבד:

 

״ש. זה נכון שב- 15השנים האחרונות, את טסה לבקר את הבת כל שנה בארה״ב?

 

ת. בוודאי.

 

ש. לכמה זמן את נוסעת?

 

ת. תלוי, לפעמים 5שבועות.

 

ש. לפעמים גם חודשיים שלושה?

 

ת. לא, כי זה אסור.

 

ש. זה נכון שבשנה האחרונה אפילו טסת פעמיים

 

ת. בהחלט"

 

זאת ועוד, הנתבע בכתב הגנתו, ובחקירתו הנגדית, בעמוד 39 שורות 22-25, בעמוד 40 שורות 5-8 ובעמוד 54 שורות 19-26לפרוטוקול, הלין על כי בתקופות בהן התובעת ביקרה אצל הבת, התובעת לא דאגה לו. די בכך לסתור טענתו כי מדובר בפירוד או מגורים בנפרד. מראיות הצדדים עלה כי הצדדים תרמו תרומה משותפת לטובת התא המשפחתי - גם אם לא התקיים שוויון בהיקף תרומתם. אפנה לעדות הנתבע בעמ׳ 64 לפרוטוקול שורות 1-13:

 

"ש. מה שאני קראתי ואני מתנצלת מראש כי אני חדשה בתיק: ראיתי שאתה טוען פה ובתצהיר שלך ש-14שנה מ.כ. טסה לארה״ב וזאת בעצם הסיבה שאתה חשוב שלא מגיע לה את חצי הפנסיה.

 

ת. כן. ותוסיפי ׳היות והיא מורדת׳.

 

ש. מ.כ. עבדה בבית חולים "----------- " במשמרות לילה .

 

בנוסף על העבודה שלה הקבועה בבית חולים "רוטשילד" דאז. אתה זוכר תקופה כזאת?

 

ת. את מטעה. היא לא עבדה בבית חולים "---------- ". היא

 

עבדה באופן פרטי.

 

ש. איפה זה היה?

 

ת. כשהיינו ב------- , היא הביאה הכנסה, עזרה לי לשלם

 

את המשכנתא בסכום של אולי 5% מהסכום שאני שילמתי לקבלן. אני שילמתי לקבלן 220,000$ והיא אולי 5,000$.

 

ש. שאלתי, אם היא עבדה בשתי עבודות - כלומר כדי להביא עוד כסף הביתה, היא הייתה עושה בלילות גם משמרות פרטיות על חולים נוסף על עבודתה ביום.

 

ת. כן, והיא הרוויחה חמישית ממה שאני הרווחתי".

 

וראו גם עדותו בעמוד 40 שורות 1-3, שם העיד הנתבע כי התובעת שילמה 5-10% מערך הדירה המשותפת, מה שמעיד על שיתוף - גם אם לא שווה. וגם עדותו בעמוד 65 החל משורה 33, שם העיד כי מי ששילם והעסיק את עוזרת הבית והגנן הייתה התובעת.

 

ועוד ראו עדותו שם, שורות 6-16, כי רק בשנת 2017 פתחה התובעת חשבונות בנק נפרדים:

 

" ש. תסביר לי מה אתה מתכוון שאתה אומר שלא קיים מאמץ של התובעת בניהול הקופה המשותפת.

 

ת. אני חוזר ואומר באופן מדויק כי אשתי נסעה 14שנים האחרונות ולא 25, ולא שילמה אגורה אחת מכספי הפנסיה וביטוח לאומי מהחשבון המשותף, שמספרו 2091היא פתחה שלושה חשבונות בבנקים אחרים, בנק דיסקונט, בנק לאומי...זה מה שהיא עשתה לאחרונה, בשנה שבמחלוקת, 20ב- 2017כשחזרה מאמריקה, אחרי 15נסיעות, היא פתחה חשבון מיוחד על שמה, 3חשבונות, בבנק דיסקונט, בנק יהב ובנק הבינלאומי הראשון, וזאת מבלי לשאול אותי.

 

ש. לא קיים שום מאמץ משותף של התובעת בפרנסת המשפחה וניהול קופה משותפת. תסביר לי מה זה אומר.

 

ת. זה אומר שאני לא ראיתי אצלה בחשבון המשותף כל סכום שנכנס לחשבון 209166והדבר הזה אומת על ידי רו״ח וקנין שבעצמו אמר שבספטמבר ויוני 2018היא משכה מהחשבון לחשבונות של הבנקים האחרים. זה חלק מכרטיס הנסיעה בזמן הנסיעה במחלקת תיירות."

 

וחזר על הדברים בעמוד 43 שורות 26-34 והעיד כי עד שנת 2017 כל הנכסים אמורים היו

 

להיות משותפים ובהמשך העיד בעמוד 44 שורות 1-10 כי עד שנת 2017 הכל משותף:

 

"ש. חשבון משותף עם הגברת?

 

ת. מאז שהגברת פתחה חשבון נוסף בשנת 2017זה כבר לא חשבון משותף. היא פתחה בשלושה בנקים.

 

ש. עד שנת 2017הכל היה משותף?

 

ת. הכל היה צריך להיות משותף. אני לא בדקתי את זה. אבל ממה שאני מבין............................................

 

ש. בשנת 2015החשבון היה משותף?

 

ת. יכול להיות אבל היא לא הכניסה כסף.

 

ש. בשנת 2010היה חשבון משותף?

 

ת. אני לא יודע אם משותף או לא. מה שכן אני יודע שזה שעל חשבוני היה עיקרי ההכנסות.

 

ש. אז מתי נפרד השיתוף מבחינתך?

 

ת. אני לא יודע, היה לה חשבון אחר מספר 174שהיה לא משותף והיא החזיקה שם וניהלה חשבון נוסף בלי ידיעתי ואת זה לא בדקתי.

 

ש. אז מתי לגישתך ולפי מיטב הבנתך אתם כבר לא שותפים?

 

ת. משנת 2017ברגע שהיא פתחה שלוש חשבונות בנקים, החשבון חדל להיות משותף. פה יש את נושא הנאמנות, היא לא הודיעה לי גם שהיא מעבירה לחשבון אחר שנקרא חשבון בינלאומי הראשון שם שמה את המשכורת וגם בדיסקונט ועוד בנק שלישי. זאת אומרת אני רוצה לומר ואומר את האמת, לקחת ולמשוך כספים מהחשבון שלי היא לוקחת ומעבירה לחשבון שלה החדש וככה היא צברה לה הרבה מאוד כספים. בבנק דיסקונט יש לה 107אלף ₪ ואת זה בדקתי , בבנק השני יש לה..."

 

וגם עדותו בעמוד 41 שורות 8-11, שם העיד כי התובעת ניהלה את החשבונות והוא שילם את הכספים לפי בקשתה.

 

עוד ראו עדות התובעת בעמוד 29 שורות 23-27 לפרוטוקול. בדברים שם התובעת מתייחסת לתקופה שלפני העברת הזכויות לבת, היינו טרם החתימה על הסכם העברת הזכויות שנחתם ביום 11.02.1999, ומעידה כי כל רכוש הצדדים היה משותף. ובלשונה:

 

"ש. מי שילם את המשכנתא?

 

ת. אנחנו ניהלנו משק בית משותף. זה ירד ממנו, אבל אני גם הבאתי כסף הבייתה, א איפה הכסף שלי?

 

ש. אמרת שהכסף שלך בחשבונות שלך?

 

ת. לא, אז היה משותף, כל השנים היה משותף."

 

קשר זוגי זה אינו נסב על התחשבנות בגין "ההשקעה" שהשקיע כל אחד מבני הזוג, לכן בהעדרה של הסכמה אחרת, אין צד זכאי יותר מהצד האחר למשאבי הנישואין.

 

אמנם, בשנים האחרונות, בהן מערכת היחסים בין הצדדים התערערה, הפקידה התובעת את קצבת הפנסיה וקצבת הזקנה לחשבון נפרד - אך גם בכך אין לשנות ממסקנתי. מדובר במשבר בנישואי הצדדים שהוביל להתנהלות פיננסית נפרדת שהחלה סמוך לנקיטת ההליכים. התנהלות זו אינה מאפיינת את מרבית החיים המשותפים לצדדים אשר ניהלו את משק הבית המשותף מחשבון בנק משותף בבנק יהב. ראו גם כי ניהול חשבונות נפרדים אינו מעיד על הפרדה רכושית ואינו סותר את החלת חזקת השיתוף. ראו רע״א 964/92מיכל אורון נ׳ ישראל אורון , מז(3) 758, 765.

 

השיתוף בנכסים העסקיים חל גם כאשר הבעל אינו משתף את אשתו בעסקיו ואף אינו מגלה לה אודותם. ראו: ע״א 122/83פלורה בסיליאן נ׳ משה בסיליאן , מ(1) 287, 298; ע״א 3563/92עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז״ל נ׳ דבורה גיטלר, מח(5) 489, 495-496; ע״א 724/83בר נתן נ׳ בר נתן, פ״ד לט(3) 551.

 

חיים משותפים תקינים- טענת הנתבע כי התובעת פגעה בתדמיתו, במוניטין שלו והכפישה שמו ברבים לא הוכחה. לא הוכח כי פרישת הנתבע מעבודתו או אי קידומו ל... היו נעוצים בהתנהלות התובעת או במעשיה. כפי שפורט לעיל גם בעניין זה, המשברים שחוו בני הזוג בנישואיהם אין בהם לקבוע שלא התקיים תנאי של חיי משפחה - שהרי חרף טענות אלו בדבר משברים, הצדדים המשיכו להתגורר יחד והתנהלו כמשפחה. ראו גם עדות התובעת בעמוד 22 שורות 8-11 שם במענה לשאלה מדוע לא פנתה לרשויות חרף טענותיה, היא משיבה כי "חייתי איתו בסדר".

 

המשבר בין בני הזוג שהוביל היום להליכים המשפטיים, תחילתו בשנים האחרונות לנישואיהם. משבר זה אינו מאיין את העובדה כי הצדדים חיו חיים משותפים תקינים על פי דרכם, גם אם לא אופטימליים.

 

טענות הנתבע כי התובעת מנעה ממנו טיפול תרופתי גם הן לא הוכחו ולמעשה נסתרו בחלקן בחקירתו, עת העיד כי התובעת הגיעה איתו לרופאים וגם איתרה עבורו רופא מתאים. ראו עמוד 66 שורות 3-ומנגד ניצבת גרסת התובעת הטוענת כי היא זו שקבעה עבור הנתבע תורים לרופאים וכיו״ב.

 

אין חולק כי בין הצדדים היו תקריות קשות, אלימות מילולית ופיזית בשלהי החיים המשותפים. אלא שהתרשמתי שההתנהגות האלימה לא אפיינה את מערכת היחסים. העובדה כי התובעת הודתה כי סטרה לנתבע באחד מהריבים האחרונים ביניהם והתבטאויותיה בלשון שאיננה הולמת כפי, שנשמעו בהקלטה שצירף הנתבע ("אני אוציא לך את הנשמה״, ״אני מאחלת לך למות בייסורים״ ראו עמוד 20 שורות 17-31 בעדות התובעת וקריאות גנאי באולם, "שקרן"ו-״דון זיואן דה לה שמאטע", כפי שצוטטו בהחלטתי מיום 20.6.2019, עמוד 40 שורות 19-23) מלמדות על רגעי שפל קשים עובר לקרע בין הצדדים, אך לא הוכח כי התנהלות חריגה זו אפיינה את אורח החיים של הצדדים אשר חיו יחדיו משך כ-55 שנים - להבדיל מסופה של מערכת היחסים.

 

גם פסק הדין שניתן ביום 29.5.2018 בתלה״מ 36435-12-17, עליו מסתמך הנתבע בסיכומיו, אינו יכול לסייע לו; מדובר בפסק דין שניתן בעניין צו המניעה שהגישה התובעת ובו נקבע כי הצדדים מחויבים לשמור על הסטטוס קוו ולהימנע מלהטריד זה את זה בבית המשותף או בכל מקום או בכל דרך. אין מחלוקת כי השנים האחרונות בהן מנהלים הצדדים הליכים משפטיים זה נגד זה אינן מאופיינות בשלום וחברות, אולם אין בכך ללמד על טיב יחסיהם בחיים משותפים, ולא הונחה בפניי ראייה שיכולה לבסס כי התנהלות זו אפיינה את יחסי הצדדים מראשית דרכם. וגם ראו עדות התובעת בעמוד 27 שורות 1-2 שם העידה:

 

"ש. את יכולה לומר שאתם מנהלים אורח חיים תקין כבני זוג לפני הקרע?

 

ת. כל השנים כן, חוץ מהשנים האחרונות, שהיו מריבות על רקע כסף, על רקע זה דהוא עשה אוברים ואני שונאת את זה."

 

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כאמור, כי חלה בנסיבות המקרה שבפניי חזקת השיתוף ועל כן יש לראות בנכסים שנצברו על שם מי מהצדדים, כנסכים משותפים.

 

איזון הנכסים ופירוק שיתוף:

 

מועד הקרע הוסכם בין הצדדים כתאריך 28.09.20ראו דיון מיום 16.07.2018.

 

בסיכומיו טען הנתבע כי בשל שגגה תמת לב, הסכים כי מועד הקרע יהא 28.09.2017 שזהו היום בו חזרה התובעת ארצה מביקורה אצל הבת, ולא מועד מוקדם יותר. הנתבע טען כי לפני מועד זה גורש ביום 17.04.1999 מביתו. איני יכולה לקבל טענתו זו. אמירתו כי מדובר ב-"פליטת פה"שנעשתה בתום לב לאחר שהוטעה על ידי הצד שכנגד, וסבר כי עליו להודות אך ורק במועד הקרע האחרון - מהווה "חכמה שבדיעבד" ונסיון למקצה שיפורים והרחבת חזית אסורה. די אם אפנה לכתב ההגנה שם כתב הנתבע, כפי שצוטט לעיל כי הוא "יוצא לעבודתו מדי בוקר, יום ביומו במרוצת השנים האחרונות עולה על אוטובוס מס'24מ---- ויורד למשרדו ב----״, מה שסותר את טענתו כי גורש מהבית ביום 17.04.1999 ולא שב להתגורר תחת קורת-גג אחת ובשיתוף עם התובעת, או כי אירע שינוי בהתנהלות הכלכלית בין הצדדים. ראו גם כי בעניין המזונות, טוען הנתבע בסיכומיו בסעיף 18 כי עזב את הבית בתאריך 18.5.2018.

 

מועד הקרע נקבע בהסכמת הצדדים ביום 16.07.20ביום זה שבה התובעת מחו״ל והצדדים החליטו על פרידתם. במועד זה גם גילתה דעתה התובעת לפרק את מערכת היחסים בין הצדדים עת הגישה לבית המשפט באותו החודש (9/17) בקשה ליישוב סכסוך. מאז שניתנה הסכמת הצדדים, המשיכו הצדדים לנהל את ההליך משך כשנתיים, הוגשו תצהירי עדותו ראשית, הוגשו בקשות / תגובות וגם חוות דעת מומחה שבחנה את טענות הצדדים עד למועד הקרע המוסכם. לנתבע היו הזדמנויות רבות לחזור בו מהסכמתו למועד הקובע עוד בשלב מוקדם של ההליך.

 

הלכה היא כי העלאת טענה לראשונה בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה ובית המשפט לא יידרש לה. כלל ידוע שבית משפט לא ייתן פסק דין על סמך טענה עובדתית או עילת תביעה שונה מזו שהוגדרה בכתבי הטענות או בהסדר דיוני בין הצדדים - אלא אם קיימת הסכמה לכך מצד בעלי הדין. ראו: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, סעיף 120, מהדורה שביעית, 1995 ; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית 2009, עמוד 89, 155 ; רע״א 4712/08עקילי נ׳ בנק לאומי לישראל בע״מ, פסקה 5 לפסה״ד מיום 5.11.2008 וגם ע״א 6799/02יולזרי נ׳ בנק המזרחי המאוחד בע״מ, פ״ד נח(2) 145, 151:

 

"האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא"

 

יתר על כן, טענתו זו נסתרת ממילה עם גרסתו של הנתבע בחקירתו. ראו עדותו כפי שצוטטה בסעיף 19 לעיל בפסק דיני זה.

 

על כן, טענת הנתבע כי מועד הקרע הוא שונה ומוקדם מהמועד שהוסכם, שהועלתה בשלב הסיכומים, כאשר לתובעת לא הייתה אפשרות להתגונן מפניה, דינה להידחות. התובעת ניהלה את ההליך על בסיס ההסכמה מיום 16.07.2018 ולא ניתן לה יומה בטענה זו.

 

מועד הקרע שהוא המועד הקובע לשם פירוק השיתוף הוא 28.09.2017.

 

חוות דעת רו״ח אשר לאופן פירוק השיתוף:

 

הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף בבנק יהב.

 

סמוך לפתיחת ההליכים המשפטיים, התובעת יצאה מהחשבון והנתבע נותר בעליו לבדו.

 

אשר לחשבון בנק של התובעת, נכון למועד הקרע, ניהלה התובעת שני חשבונות בנק: אחד בבנק הבינלאומי והשני בבנק דיסקונט.

 

בהתאם להחלטתי מיום 16.12.18 מונה רו״ח ירון וקנין כמומחה מטעם בית משפט על-מנת לשום את זכויות וחובות הצדדים מיום הנישואין ועד מועד הקרע.

 

בסיכומיה העלתה התובעת 3 טענות כנגד חוות הדעת.

 

להלן אבחן טענותיה אחת לאחת:

 

הכספים בחשבון הבנק בבנק דיסקונט:

 

בחוות הדעת נלקחו בחשבון כל היתרות בחשבונות אלו ביחס למועד הקובע.

 

ביום 13.09.19, לאחר שהתחלפו עורכי הדין של התובעת, הגישה התובעת בקשה לעדכון חוות הדעת. נטען כי החשבון בבנק דיסקונט משותף לתובעת ולבתם של הצדדים ויש להוציאו מפירוק השיתוף.

 

בהחלטתי מיום 22.09.19 נעתרתי לבקשה לעדכון חוות הדעת, אולם סייגתי את האמור וציינתי כי לא נעלם מעיני כי בכתב התביעה לא נטענו טענות לעניין כספים שיש להוציא מאיזון, כי התובעת לא גילתה קיומו של חשבונה זה בבנק דיסקונט וכי הטענות הועלו לאחר שתחלפו ב״כ התובעת, ללא הסבר מניח את הדעת מדוע לא נטענו הטענות קודם לכן.

 

כעת בסיכומיה, טענה התובעת כי רוה״ח שגה כאשר זקף לחובת התובעת את כל יתרת החשבון. נטען כי יש להביא בחשבון את העובדה כי מדובר בחשבון בנק משותף עם צד גי.

 

עוד נטען כי לחשבון בבנק דיסקונט הופקדו כספים ששייכים רק לבת ויש להפחיתם מהיתרה - סה״כ 155,000 ₪. נטען לסך של 40,000 ₪ שהועבר מחשבון אחי התובעת (מר י.ר.ע) ושני שיקים, האחד על סך של 110,000 ₪ (שיק שחזר ולא כובד) והשני על סך של 115,000 ₪ - נמשכו מחשבון על שם הבת בבנק הפועלים. התובעת הפנתה למסמכים שהגישה עם תשובת רואה החשבון ביום 28.10.2019.

 

בית המשפט התבקש להפחית מיתרת החשבון סך של 62,580 ₪ כסכום שבבעלות הבת בלבד (לאחר שסך של 92,420 ₪ מתוך היתרה בחשבון הועבר לחו״ל ונטען כי הועבר לידי הבת). לחילופין התבקש בית המשפט לזקוף לחובת התובעת רק מחצית מהיתרות.

 

אני דוחה את טענת התובעת שיש להחריג מכלל הנכסים לפירוק השיתוף את סך של 155,000 ₪ או יתרתו בסך של 62,580 ₪.

 

התובעת לא הביאה לעדות לא את הבת ולא את אחיה - מר י.ר., ובהעדר ראייה לתמיכה בגרסתה כי המדובר בכספים שאינם משותפים לה ולבתה - הטענה נדחית. ראו בהקשר זה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל״א-1971 המורה כי לא ניתן לפסוק בהסתמך רק על עדות יחידה של בעל דין, ללא סיוע - אלא במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו. במקרה כאן אין מתקיימים טעמים מיוחדים, בפרט מאחר והתובעת לא הסבירה מדוע לא טענה טענותיה קודם לכן ומדוע לא הובאו עדים לעדות. כידוע הימנעות בעל דין מלהציג ראיה או לזמן עד - שהיו תומכים בטענותיו ותורמים לגילוי האמת, מעידה כי מדובר בראיה הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו. ראו: ע״א 465/88הבנק למימון מסחר בע״מ נ׳ סלימה מתיתיהו ואח׳, פד״י מ״ה (4) 651, ע״א 795/99פרנסואה נ׳ פוזיל פד״י נ״ד (3) 107.על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בראיה או בעדות שהן בשליטתו.

 

אשר לטענה כי קיימת חזקה שהכספים שייכים לשני בעלי החשבון בחלקים שווים, אכן, חזקה היא כי כספים המצויים בחשבון משותף, שהם שייכים לשני בעלי החשבון בחלקים שווים והטוען כי למי מהבעלים בעלות מלאה, עליו הנטל. ראו ע״א 1967/90ישראל גיברשטיין נ׳ הלן גיברשטיין, פד״י מו(5) 661, 6ב

 

במקרה כאן, הנתבע לטעמי עמד בנטל להוכיח כי מדובר בכספים משותפים לו ולתובעת.

 

ראשית, בכתב התביעה, התובעת לא גילתה קיומו של החשבון בבנק דיסקונט ומדוברבחשבון אליו הופקדה קצבת הזקנה של התובעת ונצברו בו יתרות גבוהות, כך שאין המדובר בחשבון שניתן להניח כי נשכח. גם עובדה זו פוגעת במהיימנות טענות התובעת.

 

שנית, אפילו במהלך חקירתה ביקשה התובעת להסתיר קיומו של החשבון, וטענה כי היאמורשיית חתימה בלבד ולא בעלים - הכל כאשר, כאמור, קצבת הזקנה של התובעת, ממנה לטענת התובעת היא ניהלה וכלכלה את הבית, הופקדה לאותו חשבון.

 

ראו עמוד 13 שורות 4-9 בחקירתה הנגדית של התובעת, שם העידה כי:

 

"ברצוני להעיר את תשומת לב בית המשפט כי כל שנאמר הוא שקל: לי אין כספים. נכון שיש לי חשבון בבנק "לאומי" בו אני מקבלת פנסיה וביטוח לאומי, זה מה שיש לי. יש לי חיסכון, 60,000₪. אני אומרת גלוי. החשבון ב-״דיסקונט" זה החשבון של בתי, זה חשבונה, לא שלי. אני מורשית חתימה. זה לא שלי. אני לא מכניסה לשם דבר כי אין לי מאין"

 

וכל זאת כאשר מדפי החשבון ניתן לראות בברור כי קצבת הזקנה מאת המוסד לביטוח לאומי עבור התובעת, משולמת לחשבון זה מדי חודש בחודשו.

 

שלישית, הטענה הועלתה לראשונה לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה והתחלפו ב״כהתובעת. על כן, גם במכתב רו״ח וקנין מיום 25.7.2019, כתב המומחה לב״כ תובעת כי: "במסגרת איסוף המסמכים לקראת עריכת חוות הדעת מרשתך העבירה את נתוני חשבונות הבנקים ללא כל הסתייגות בדמות זו העולה כעת על ידך לגבי כספים המצויים בחשבונה בבנק דיסקונט....".

 

רביעית, התובעת לא הביאה לעדות את הבת על מנת להוכיח את טענתה כי הכספיםשהועברו לחשבון הם שלה בלבד.

 

וחמישית, מעל כל אלו ריחפה גם התרשמותי לאחר שמצאתי עדות התובעת בעניין אופןניהול הכספים והעברות כספים לא מהימנה. גרסתה של התובעת בעניין הבעלות בכספים היא גרסה כבושה. לא ניתן כל הסבר מדוע לא נטענה קודם לכן. הטענה נטענה כמעט בסופו של ההליך המשפטי, רק לאחר חילופי ב״כ. מהימנותה של התובעת לעניין זה מוטלת בספק שעה שהצהירה בפני בית המשפט כי אין מדובר בחשבון בנק שלה. ובהמשך התברר, מדפי חשבון הבנק, כי לחשבון זו מופקדת קצבת הזקנה של התובעת מאת המוסד לביטוח לאומי וכי הופקדו לחשבון כספים מאחיה ללא שניתן הסבר אודות מטרת התשלום, גם לא אודות מטרת התשלום שהופקד מחשבון אחר של הבת. זה המקום לציין גם כי התשלום בחשבון נעשה במשיכת שיק והפקדתו, כאשר הבת מתגוררת בחו״ל ולא ניתן הסבר כיצד הבת חתמה על שיק (אם בכלל) ומדוע.

 

לא נעלם מעיני כי הנתבע בחקירתו אישר הנתבע כי ידוע לו כי בתו מנהלת חשבון בבנק דיסקונט - ראו עמוד 60 שורות 32-34 לפרוטוקול, אך אין באמור לשנות ממסקנתי לאור המפורט לעיל וכאשר ייתכן ולבת חשבון נוסף או שטרם מעברה להתגורר בחו״ל היא אכן ניהלה את החשבון הנ״ל.

 

אלא שבת הצדדים לא צורפה להליך ולא זומנה לעדות. על כן לטעמי לא ניתן לזקוף לזכות האיש מחצית מכל היתרה. באיזון בין הדברים ומכוח סמכותי לעשות הכל למען הצדק, אני סבורה שיש להביא בחשבון 75% מהיתרה בחשבון בבנק דיסקונט ככספים משותפים וכן להוסיף ליתרה 75% מהסכומים שהועברו לחו״ל, במהלך 7 השנים שקדמו למועד הקרע, שכן ברור כי סכומים אלו הוצאו על ידי התובעת מהרכוש המשותף לצדדים ולא שימשו את כלכלת הבית.

 

הכספים בחשבון הבנק בבנק יהב.

 

לטענת התובעת, אין לחייבה ביתרות החובה בבנק יהב. נטען כי מדובר בחשבון אשר שימש את הנתבע כחשבון עסקי, הנתבע לא גילה לתובעת אודות הכנסותיו ומנהל את עסקו על בסיס כספים רבים במזומן ואין הצדקה כי התובעת תישא בתשלום חובות של העסק אשר לא נהנתה מפירותיו. נטען גם כי היה על רואה החשבון לכלול בחוות הדעת את שווי עסקו של הנתבע או שווי המוניטין - והוא לא עשה כן. בית המשפט התבקש לזכות את התובעת במחצית מיתרת החובה בה חויבה נכון למועד הקבוע, בסך של 40,609 ₪.

 

אני דוחה טענות התובעת.

 

מהראיות עלה כי מדובר בחשבון ממנו כלכלו הצדדים את הבית והתובעת לא הוכיחה כי ולו בראשית ראיה כי יתרת החובה נוצרה בשל ניהול עסקו של הנתבע. אמנם החשבון הוא גם החשבון העסקי של הנתבע, ראו עדות רו״ח וקנין בעמוד 80 שורות 21-32, אך אין בכך לשנות. המדובר בפעילות מינורית. וכך אמר רואה החשבון בחקירתו שם:

 

"ש. האם ידוע לך שאותו חשבון בבנק "יהב" בו איזנת את כל חובות הבעל הוא קם החשבון העסקי שלו?

 

ת. זה נראה ככה מתוך תדפיסי החשבון, כמו שחברך אמר לי קודם. אין לי עניין בהפקדות האלה, אך הסכום בהיקף מצומצם.

 

ש. אני מבינה כי לא הובא בפניך חשבון עסקי אחר

 

ת. כן.

 

ש. אם מסיקים שהחשבון בבנק "יהב" שאיזנת את החובות שלו במסגרת האיזון בין הצדדים הוא גם החשבון העסקי - האם לא היה ראוי לדעתך לבדוק לעומק את מצב העסק? טענת האישה בפניך הייתה שיש חוב בחשבון העסקי אך הוא מנהל עסק, מפקיד כספים ומנהל משרד. מה שיצא הוא שהחוב בחשבון העסקי אך ההכנסות מהעסק לא אוזנו.

 

ת. כן בדקתי את העסק. ההפקדות בחשבון להן את קוראת ׳הפקדות עסקיות׳ לא כאלה משמעותיות.

 

צירפתי את זה כדי שיהיה לנגד עיניכם. זה עסק שכמעט לא פעיל".

 

יתר על כן, הצדדים כלכלו את הבית מהכנסות המשרד כל השנים והתובעת היא זו הטוענת לשיתוף בנכסים. כפי שהתובעת נהנתה מהרווחים שנצברו בחשבון, כך עליה גם לשאת בחובות שנצברו בו. ועל כן אני דוחה טענתה כי אין לחייבה במחצית יתרת החובה.

 

גם טענת התובעת לעניין מוניטין ושווי משרדו של הנתבע, דינה להידחות. המומחה התייחס לכך במפורש בחוות דעתו בעמוד 11 וכתב:

 

"הועברו לעיוני נתונים כספיים לגבי המשרד הנ״ל. ניתן ללמוד מהנתונים, כי מדובר בהיקף פעילות מצומצם ביותר, אשר לאורך השנים הולך ומצטמצם. בהתחשב באמור, ובגילו של האיש, הנושק כמעט ל- 90שנה, איני רואה מקום לייחס לעסק שווי בר איזון".

 

אפנה גם לעדות רואה החשבון שהובאה לעיל, ועדות הנתבע שמצאתיה אמינה ומהימנה, ולפיה הוא צובר הפסדים וכל הכנסותיו מדווחות כדין.

 

על כן, אני דוחה טענות התובעת גם בעניין זה.

 

פירוק שיתוף בגמלאות לאחר המועד הקובע ועד קבלתן בפועל.

 

התובעת טענה כי יש להורות למומחה לעדכן חוות הדעת בנוגע לסכומי הפנסיה אשר קיבל כל אחד מהצדדים ממועד עדכון חוות הדעת (06/2019) ועד למועד תשלום הכספים על ידי הגוף המשלם. לעניין זה אני מקבלת טענת התובעת וקובעת כי חוות הדעת תעודכן בנוגע לסכומי הפנסיה אשר קיבל כל אחד מהצדדים מיום מתן חוות הדעת 07/2019 ועד למועד תשלום הכספים על ידי הגוף המשלם.

 

אופן פירוק השיתוף:

 

המומחה הגיש חוות דעתו נושאת תאריך 07.07.2019.

 

בחוות הדעת שתי חלופות: על פי חלופה א' על בסיס ערכן הנוכחי של הזכויות - על הנתבע להעביר לידי התובעת סך של 730,776 ₪ לאיזון עודף זכויותיו; על פי חלופה ב' על בסיס מימוש זכויות בפועל - זכויות הצדדים תאוזנה בעת מימושן בפועל על ידי מי מהצדדים בהתאם למועד האיזון, כמפורט בטבלה שצירף המומחה בעמ'5 לחוות דעתו.

 

ההלכה הפסוקה קובעת כי בהעדר הסכמה, אין לכפות איזון זכויות שטרם הבשילו. רק בנסיבות מיוחדות יורה בית המשפט על היוון זכויות מיידי. ראו פסק דיני בתלה"מ (חי') 42376-02-17סט.ל נ׳ סב.ל, מיום 15.12.2019 ; ע״א 809/90מרדכי לידאי נ׳ דברוה לידאי פד״י מ״ו (1) 602, 611; שצוטט בהסכמה בג״צ 7716/05פלונית נ' פלוני, בפסקה 7 לפסה״ד מיום 27.08.2007 ; בע״מ 4355/15פלוני נ' פלונית, מיום 23.07.2015, והאיזכורים בתמ״ש (י-ם) 69984-11-16פ.כ נ' מ.כ, השופט גורודצקי סעיפים 21-22 לפסה״ד מיום 11.02.2018 . עוד ראו, גייפמן, זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים - הם נכסים בני חלוקה או בני איזון בין בני זוג, הפרקליט מ״א, 124-125 :

 

"למרות שלבית המשפט יש שיקול דעת רחב לבחור, במסגרת הסדרי הביצוע, בין החלפות השונות: מימוש במועד הבשלת הזכויות, חיוב בסכום חד פעמי במועד חלוקת הרכוש בין בני הזוג על פי תחשיב של אקטואר, וחיוב בתשלומים ממועד חלוקת הרכוש - רצוי הוא שרק במקרה חריג ייקבע מועד אחר, שאינו מועד הבשלת הזכויות, למימוש הזכויות של בן הזוג התובע. חריג זה יש להחילו בהסכמת הצדדים או כאשר בן הזוג הנתבע הינו עתיר נכסים, בה בשעה שבן הזוג התובע נתון בקשיים כספיים חמורים ונזקק לכסף למחייתו."

 

בסיכומיה, עתרה התובעת לאמץ את החלופה השנייה בחוות דעת. הנתבע עתר לעכב את פירוק השיתוף בכספים ובזכויות עד לסיום הליך פירוק השיתוף בבית.

 

הילכת השיתוף מטרתה, בין היתר, להעניק ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר, ולאפשר לו לעמוד ברשות עצמו. ראו רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג תשמ״ב בעמוד 21; א' רייכמן, "התוצאות הקנייניות של הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג לאחר תחילת חוק המקרקעין, תשכ״ט-1969״, עיוני משפט ו (1978) 289, 319.

 

בנסיבות כאן, לא מצאתי לקבל עמדת הנתבע. התביעה לפירוק שיתוף אך הוגשה בחודש ינואר 2020 והליך זה תחילתו בחודש דצמבר 20אמנם התביעה הוגשה בטרם היו רשומות הזכויות בבית גם על שם הנתבע, אך לא הונח בפני טעם מדוע לעכב פירוק השיתוף, בפרט נוכח התוצאה אליה הגעתי בתביעת המזונות.

 

על כן נפסק כי פירוק השיתוף יעשה על פי החלופה השנייה, בעת מימוש זכויות בפועל.

 

מחלוקות רכוש נוספות:

 

תמונות:

 

הנתבע טען כי התובעת ״העלימה״ תמונות שערכם כ-350,000 ₪.

 

בדיון מיום 16.12.18 הוסכם כי התמונות יושבו על יד התובעת לנתבע לא יאוחר מיום 31.01.כן הסכימה התובעת כי הנתבע ייטול את התמונות בעצמו. התובעת טענה כי הנתבע נטל לידיו את התמונות שעה ששהתה התובעת בארה״ב.

 

מדובר בתמונות אשר רכשו הצדדים במהלך החיים המשותפים והתובעת טענה כי לתמונות אלו אין ערך ממשי ועל כן אינה עותרת כי הנתבע ישלם לה מחצית שוויון. בסיכומיו עתר הנתבע כי יש לחייב את התובעת בשווי התמונות בסך 350,000 ₪.

 

טענת הנתבע לשווי התמונות נטענה בעלמא; לא הונחה בפניי כל אסמכתה המעידה על ערך התמונות. מנגד, לא ניתן היה לתת אמון בטענת התובעת כי הנתבע נטל את התמונות וצד גי, אשר עימו הגיע הנתבע לבית בעת שהתובעת שהתה בארה״ב העיד כי לא נטלו חפצים מהבית - וכך גם לא את התמונות. ראו עמוד 37 שורות 9-נתתי אמון בכל עדותו. התובעת הודתה כי היא הורידה את התמונות ממקומן וטענה כי חרף החלטת בית המשפט, שהייתה חד-משמעית וברורה וחייבה אותה להשיב את התמונות, היא לא עשתה כן. ראו עמוד 21 שורות 32-33 שורות שם העידה כי:

 

"ת. ...והורדתי את התמונות שרציתי למסגר כשאני חוזרת. הורדתי אותן מהקיר שהם יהיו מוכנות...

 

ש. ההחלטה של ביהמ״ש הייתה שהתמונות חוזרות לנתבע.

 

ת. זה לא היה ברור. אני לא הוצאתי את התמונות מהבית".

 

בנסיבות כאן, לאור עיתוי הורדת התמונות מהקיר - ערב נסיעתה לארה״ב, בטענה כי ברצונה למסגרן מחדש, יחד עם חוסר האמון שנתתי בעדותה וחוסר ההיגיון במסגור מחדש של תמונות שנטען שאין להן ערך, יחד עם הסכמת התובעת להעביר לנתבע את התמונות בעין, אני מעדיפה את עדות וטענת הנתבע.

 

על כן, אני מחייבת את התובעת להשיב לנתבע את התמונות עד ליום 10.09.לא יושבו התמונות, תשלם התובעת לנתבע מחצית מערכן הנטען - היינו סך של 175,000 ₪ נכון למועד פסה״ד.

 

כלי רכב.

 

בתצהיר עדותה הראשית ציינה התובעת כי על שמה ובשימושה רכב מסוג "רנו קליאו". מאחר והתובעת לא הכחישה כי כלי-הרכב נרכש לפני מועד הקרע, ומאחר ועל הצדדים חלה הילכת שיתוף, ונטען על ידי התובעת כי כלי-הרכב נרכש מהכנסותיה, שהן משותפות או ממכירת כלי רכב קודם - שנרכש מהכנסותיה שהן משותפות, כלי הרכב משותף לצדדים.

 

על כן, התובעת תשלם לנתבע את מחצית שווי כלי הרכב נכון למועד הקרע, על פי מחירון יצחק לוי הרלוונטי.

 

סיכומו של דבר לעניין המחלוקות הרכושיות:

 

פירוק השיתוף בין הצדדים יעשה על דרך של חלוקת זכויות במועד מימושן בפועל. רו״ח וקנין יגיש חוות דעת מעודכנת על פי הנפסק בסעיף 27(א)ו-27(ג) לעיל.

 

אני מחייבת את התובעת להשיב לנתבע את התמונות עד ליום 10.09.לא יושבו התמונות תשלם התובעת לנתבע מחיצת מערכן הנטען, היינו סך של 175,000 ₪ נכון למועד פסה״ד. התובעת תשלם לנתבע את מחצית שווי כלי הרכב נכון למועד הקרע, על פי מחירון יצחק לוי הרלוונטי.

 

התביעה למזונות אישה:

 

ביום 01.04.2018 נפסק סך של 3,000 ₪ לחודש עבור מזונות זמניים של התובעת.

 

נוסף על כך חוייב הנתבע להמשיך ולשאת בכל הוצאות המדור והוצאות הבית בהיקף בו נהגו הצדדים טרם הפירוד.

 

ביום 24.5.2018 נפסק כי החל מיום 01.04.2018 ישלם הנתבע סכום כולל עבור מזונתיה הזמניים של הנתובעת, בסך של 6,500 ₪. בנוסף חויב בתשלום חד-פעמי בסך 18,000 ₪ בגין התקופה ממועד הגשת התביעה ועד ליום 01.04.2018, וכן בחובות אשר נצברו בגין אחזקת הבית עד למועד ההחלטה.

 

התובעת טענה כי תנאי הנזקקות יסתיימו שעה שתתחיל לקבל את מחצית הכספים המגיעים לה מתוך כספי הפנסיה אשר נצברו ע״ש הנתבע. לטענתה, בנוגע לכספים ששולמו עד כה ונוכח העובדה כי התובעת עותרת לאיזון כספי הפנסיה החל ממועד הגשת התביעה, אין לקזז את תשלומי המזונות הזמניים מכספי הפנסיה לאור הפערים הכלכליים הקיימים בין הצדדים ונוכח העובדה שהנתבע ממשיך להתפרנס ולנהל משרד.

 

הנתבע, מנגד טוען כי יש להשיב לו את המזונות הזמניים ממועד גירושו מביתו (18.05.18), 6,500 * 18 חודשים = 117,000 ₪ שיקוזזו מתיק ההוצאה לפועל שפתחה נגדו התובעת.

 

לטענתו, התובעת מתגוררת בדירה רחבת ידיים בעוד הוא נאלץ להתגורר בחדרון במשרדו. לטענתו, יש לפסוק מזונות על הרף הנמוך על-מנת לאזן את המצב הבלתי מאוזן בין הצדדים.

 

דיון והכרעה:

 

בהתאם להוראת סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי״ט-1959, אדם חב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. אקט הנישואין עצמו מקים זכויות וחובות הדדים בין הבעל לאישה וביניהם חובת הבעל לזון את אשתו, חובה הקיימת כל עוד מתקיים קשר הנישואין. ראו ע״א 87/49לוין נ׳ לוין, פ״ד ה 921,935.

 

בני הזוג יהודים והדין החל על חיוב המשיב במזונות הוא דין תורה. על פי דין זה, חובתו של הבעל לשאת במזונות אשתו פוסקת כאשר בני הזוג מתגרשים או כאשר האישה חייבת בקבלת הגט, אך מסרבת לעשות כן. היקף חיוב המזונות אמור להעניק לאישה את הסטנדרט אליו הורגלה בבית בעלה, לפי הכלל "עולה עימו ואינה יורדת" והחובה אינה מתפרשת לסיפוק צרכיה ההכרחיים בלבד של האשה, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי רמת החיים לה הורגלה בבית בעלה. ראו ע״א 130/83פרייס נ׳ פרייס, פ״ד לח(1) 720.

 

נפסק כי הדגש הוא על רמת החיים שהאישה הורגלה אליה ולא על עושרו של הבעל וכי אם הבעל מוכיח כי האישה משתכרת די צרכיה, הוא אינו מחויב בתשלום מזונותיה. ראו ע"א 239/85עמיצור נ׳ עמיצור,_פ״ד מ(1) 147, 151-152, ע״א 560/82פלונית נ׳ פלוני, פ״ד לח(3) 743.

 

התובעת אינה חולקת כי תנאי נזקקותה מסתיימים שעה שתקבל את הכספים המגיעים לה מתוך כספי הפנסיה של הנתבע, אולם עותרת כי לא ייערך קיזוז של דמי המזונות הזמניים ששולמו לה מתחילת ההליך לאור הפערים הכלכלים הקיימים בין הצדדים.

 

טענה זו אין בידי לקבל.

 

הפערים הכלכליים בין הצדדים נלקחו בחשבון עת נפסקו דמי המזונות הזמניים, ובאו לידי ביטוי בהיקף הסכום אשר נפסק, אי-קיזוז דמי המזונות הזמניים מכספי הפנסיה ייצור מצב של כפל תשלום על ידי הנתבע ללא כל הצדקה. נוסף על כך, חשבונות הבנק בבעלות התובעת מצויים ביתרות כספים חיוביות לעומת חשבון הבנק של הנתבע אשר מצוי ביתרת חובה וכיסה את החובות באמצעות הלוואה. לזאת יש להוסיף כי התובעת המשיכה להתגורר בבית המגורים של הצדדים, בעוד הנתבע עזב להתגורר במשרדו.

 

אין מדובר במקרה בו לתובעת אין כל מקור הכנסה עצמאי.

 

התובעת עבדתה למחייתה והיא זכאית לגמלת פנסיה וקצבת זקנה מהמל"ל וסכום המזונות הזמניים שנפסק, הוא בהיקף לא מבוטל שנועד לתקופת תשולמו לצמצם את הפער בין הצדדים.

 

זאת ועוד, טענת התובעת כי הנתבע ממשיך להתפרנס ולנהל משרד, אין בה ממש. הנתבע בן כ-90 והכנסותיו, ככל שקיימות, הינן זעומות. ראו עדות רוה״ח כפי שפורטה לעיל ואמירתו כי משרד הנתבע כעמט ואינו פעיל.

 

לאור האמור, והואיל וקיבלתי את טענת התובעת להחלת הילכת השיתוף, יש לדחות תביעת התובעת למזונות ואין לפסוק עבורה מזונות נוספים על המזונות שנפסקו עד כה.

 

כך גם אין לפסוק לתובעת גם מזונות וגם מחצית מקצבת הפנסיה, שכן מדובר בכפל תשלום שאין מקום לחייב בו את הנתבע. ראו ע״א 7033/93נפשי נ׳ נפשי, מיום 10.08.95.

 

על כן אני מורה על הפסקת תשלום המזונות החל מיום 01.10.20.

 

איני סבורה כי בנסיבות כאן, לאור המפורט לעיל, יש להחיל את ההלכה בדבר מזונות שנאכלו. יש להוסיף כי לא ניתן היה שלא להשתחרר מהרושם כי התובעת פעלה להעביר כספים משותפים שלא לטובת הבית המשותף.

 

על כן, כל המזונות הזמניים ששולמו, לפי הוכחות תשלום שיציג הנתבע, יובאו בחשבון לחובת התובעת ויקוזזו מחוב הנתבע כלפיה מחלקה בקצבאות.

 

סוף דבר:

 

בתלה״מ 11627-12-17התביעה מתקבלת ופירוק השיתוף יעשה על דרך החלופה השנייה, איזון זכויות על בסיס קבלתן (גמלתן) בפועל.

 

נוכח הכרעתי בעניין יתרת החשבון בבנק דיסקונט, כמפורט בסעיף 27(א) סייפא לעיל וסעיף 27(ג) לעיל, המומחה יגיש חוות דעת מעודכנת עד ליום 15.09.20 ויצרף אליה צווים המופנים לצדד ג׳ לשם מימוש החלוקה על פי חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע״ד-2014.

 

נוסף על כך, לאור הכרעתי בתביעה למזונות, מהסכומים בהם יחויב הנתבע בגין חלקה של התובעת בכספי הפנסיה שלו לעבר, יקוזזו תשלומי המונות הזמניים ששילם וישלם הנתבע. ככול שיתברר כי תשלומי המזונות ששולמו עולים על יתרת החוב לעבר, תתווסף היתרה שתישאר לחובת התובעת כפי שתהא - על פי חוות הדעת.

 

אני מחייבת את התובעת להשיב לנתבע את התמונות עד ליום 10.09.לא יושבו התמונות תשלם התובעת לנתבע מחיצת מערכן הנטען, היינו סך של 175,000 ₪ נכון למועד פסה״ד.

 

התובעת תשלם לנתבע את מחצית שווי כלי הרכב נכון למועד הקרע, על פי מחירון יצחק לוי הרלוונטי.

 

בתלה״מ 11872-02-18,התביעה למזונות, מאחר ונזקקות האישה למזונותיה תמה עם קבלת חלקה בכספי הפנסיה, ובשים לב להכנסות התובעת שפורטו לעיל, התביעה למזונות נדחית.

 

אשר להוצאות, בנסיבות המורכבות כאן, ובשים לב להליך שנוהל בעניין ביטול הסכם המתנה, הליך בגינו ראוי היה לחייב את התובעת בהוצאות ומנגד, ההליך בעניין פירוק השיתוף בזכויות במסגרתו התקבלו טענות התובעת, במרביתן - איני עושה צו להוצאות.

 

מוצע לצדדים כי לאחר שתתקבל חוות הדעת המעודכנת, יתקיים קדם משפט בהליך תמ״ש 56197-01-20 שעניינו פירוק שיתוף, דמי שימוש, פינוי ובמסגרת שם תיבחן האפשרות לפירוק השיתוף בבית על דרך של מכר בין הצדדים בהתחשב בסכומים שיהיו בחוות הדעת המעודכנת. עמדת הצדדים תוגש תוך 21 יום.

 

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

 

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה ועריכה.

 

ניתן היום, ג׳ אלול תש״פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

 

 

 

הילה גורביץ שינפלד, שופטת


 

דרג את הכתבהדירוג כתבה השופטת הילה גורביץ שינפלד: פסק דין בתביעה לפירוק שיתוף בנכסי בני זוג שנישאו לפני תחילת תחולתו של חוק יחסי מממון בין בני זוג: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד