חלוקת רכוש גירושין | מדריך דיני רכוש וזכויות קניין

דיני רכוש משתייכים לתחום המשפט השולט על צורות הבעלות השונות במקרקעין (קרקע) וברכוש אישי. רכוש מתייחס לתביעות מוגנות משפטית למשאבים, כגון קרקע ורכוש אישי, כולל רכוש רוחני. ניתן להחליף רכוש באמצעות דיני חוזים, ואם רכוש מופר, ניתן לתבוע על פי דיני הנזיקין כדי להגן עליו. 

המושג, הרעיון או הפילוסופיה של קניין עומדים בבסיס כל דיני רכוש. 

 הליכי גירושין וחלוקת רכוש

אף על פי שקוד נפוליאון הצרפתי משנת 1804 היה בין פעולות הממשל הראשונות של העת המודרנית שהכניסה את רעיון הבעלות המוחלטת לחוק, הגנה על זכויות רכוש אישיות הייתה קיימת במשפט האסלאמי ובפסיקה של ימי הביניים, ובצורות פיאודליסטיות יותר במשותף. -בתי דין של אנגליה של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת.

 

מגמות לאמץ מערכות משפטיות המגבילות באופן הדוק בעלות על רכוש או ליישם את העיקרון של פרודון משנת 1840 לפיו "רכוש הוא גניבה" לא הוכיחו את עצמן כמוצלחות או מתמשכות - שימו לב למשל לניסוי הקמבודי של 1975–1979..

 

המילה רכוש, בשימוש יומיומי, מתייחסת לחפץ (או חפצים) שבבעלות אדם - מכונית, ספר או טלפון סלולרי - והקשר שיש לאדם אליו. במשפט, המושג מקבל עיבוד ניואנסים יותר. גורמים שיש לקחת בחשבון כוללים את אופי האובייקט, היחס בין האדם לאובייקט, היחס בין מספר אנשים ביחס לאובייקט, וכיצד מתייחסים לאובייקט בתוך המערכת הפוליטית הרווחת. באופן הרחב והתמציתי ביותר, רכוש במובן המשפטי מתייחס לזכויות של אנשים או על חפצים או דברים מסוימים. 

זכויות רכוש שאינן מוכרות מבחינה משפטית או מתועדות ידועות כזכויות רכוש בלתי פורמליות. 

זכויות רכוש בלתי פורמליות אלו אינן מקודמות או מתועדות, אך מוכרות בקרב תושבים מקומיים בדרגות שונות.

 

בחברות קפיטליסטיות עם כלכלת שוק, חלק ניכר מהרכוש נמצא בבעלות פרטית של אנשים או אגודות ולא של הממשלה. ניתנו חמישה נימוקים כלליים לגבי זכויות רכוש פרטיות : 

רכוש פרטי הוא דרך יעילה לניהול משאבים בצורה מבוזרת, המאפשרת להתפתח למומחיות והתמחות ביחס לנכס.

נכס פרטי הוא תמריץ רב עוצמה לבעלים להשתמש בו, מכיוון שהם עשויים להרוויח בהשקעה.

רכוש פרטי מאפשר החלפות ושינויים.

רכוש פרטי הוא מקור חשוב לאוטונומיה אינדיבידואלית, המעניק ליחידים עצמאות וזהות הנבדלות מאחרים.

רכוש פרטי, בהיותו מפוזר, מאפשר ליחידים לממש חופש, נגד אחרים או נגד הממשלה.

כמו כן הועלו טיעונים בעד הגבלת זכויות הרכוש הפרטי: 

ניתן להשתמש ברכוש פרטי באופן שמזיק לאחרים, כמו למשל בעל מפעל שגורם לרעשים חזקים בשכונות הסמוכות. בכלכלה, זה ידוע בתור חיצוניות שלילית. חוקי מטרד ותקנות ממשלתיות (כגון ייעוד שימשו כדי להגביל את זכות הבעלים להשתמש בנכס בדרכים מסוימות.

רכוש יכול להוביל למונופולים, מה שנותן לבעלים את הכוח לחלץ יתרונות מאחרים בצורה לא הוגנת. בגלל זה, יש חוקים בנושא תחרות והגבלים עסקיים.

רכוש יכול להוביל לסחורה של תחומים מסוימים שאנשים יעדיפו לא להיות מסוחור, כגון יחסים חברתיים.

רכוש פרטי נותן לאנשים כוח, מה שעלול להחמיר עם הזמן ולהוביל לאי-שוויון רב מדי בחברה. הנטייה לאי שוויון היא הצדקה של חלוקת העושר מחדש.

במסכתו השנייה על ממשל, הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק טען לזכותו של אדם להיות הבעלים של חלק אחד של העולם, כאשר, לפי התנ"ך, אלוהים נתן את העולם לכל האנושות במשותף. הוא טען שלמרות שבני אדם שייכים לאלוהים, הם הבעלים של פירות עמלם. כאשר אדם עובד, העבודה הזו נכנסת לתוך החפץ. כך, החפץ הופך להיות רכושו של אותו אדם. עם זאת, לוק התנה את הרכוש בהסתייגות הלוקינית, כלומר "יש מספיק, וכמו כן, נותר במשותף לאחרים".

 

שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, ג'יימס ווילסון, ערך סקר של העילות הפילוסופיות של דיני הרכוש האמריקאיים בשנים 1790 ו-1791. הוא יוצא משתי הנחות: "כל פשע כולל פגיעה: כל פגיעה כוללת הפרה של זכות". (הרצאות III, ii.) תפקידה של הממשלה בהגנה על רכוש תלוי ברעיון של זכות. ווילסון מאמין ש"לאדם יש זכות טבעית לרכוש שלו, לאופי שלו, לחירות ולביטחון". הוא גם מציין כי "המטרה העיקרית והעיקרית במוסד הממשל... היה... לרכוש נייר ערך חדש להחזקה או לשחזור של זכויות אלה". 

וילסון קובע כי: "רכוש הוא הכוח הזכות או החוקי, שיש לאדם בדבר." לאחר מכן הוא מחלק את הזכות לשלוש דרגות: החזקה, הנמוכה ביותר; החזקה ושימוש; וכן, החזקה, שימוש ורשות - הגבוהה ביותר. בנוסף, הוא קובע: "תעשייה שימושית ומיומנת היא הנשמה של חיים פעילים. אבל התעשייה צריכה לקבל את התגמול שלה. התגמול הזה הוא רכוש, שכן בתעשייה שימושית ופעילה, רכוש הוא התוצאה הטבעית". מתוך נימוק פשוט זה הוא מסוגל להציג את המסקנה כי יש להעדיף בלעדי, בניגוד לרכוש קהילתי. עם זאת, וילסון נותן סקירה של הסדרי רכוש קהילתי בהיסטוריה, לא רק בווירג'יניה הקולוניאלית אלא גם בספרטה העתיקה.

 

ישנן שתי השקפות עיקריות על זכות הרכוש, ההשקפה המסורתית והשקפת צרור הזכויות. המסורתיים מאמינים כי ישנה משמעות טבועה במושג רכוש, בעוד שתפיסת צרור הזכויות קובעת כי לבעל הנכס יש רק צרור של שימושים מותרים בנכס. שתי השקפות קיימות על ספקטרום וההבדל עשוי להיות עניין של מיקוד והדגשה. 

ויליאם בלקסטון, ב'פרשנויות על חוקי אנגליה', כתב שהגרעין המהותי של הרכוש הוא הזכות להחריג. דהיינו, על בעל הנכס להיות מסוגל להוציא אחרים מהדבר הנדון, על אף שזכות ההדרה נתונה למגבלות. במשתמע יכול הבעלים להשתמש בדבר, אלא אם מגבלה אחרת, כגון חוק יעוד, מונעת זאת. מסורתיים אחרים טוענים ששלוש זכויות עיקריות מגדירות רכוש: הזכות להדרה, שימוש והעברה. 

תפיסה חלופית של רכוש, המועדפת על ידי ריאליסטים משפטיים, היא שרכוש פשוט מציין צרור של זכויות המוגדרות בחוק ובמדיניות חברתית. אילו זכויות כלולות בצרור המכונה זכויות רכוש, ואילו צרורות מועדפות על פני אילו אחרות, זה פשוט עניין של מדיניות. לכן, ממשלה יכולה למנוע הקמת מפעל על חלקת אדמה, באמצעות חוק ייעודים או חוק פלילי, מבלי לפגוע במושג הרכוש. השקפת "צרור הזכויות" הייתה בולטת באקדמיה במאה ה-20 ונשארה משפיעה כיום במשפט האמריקאי. 

צדדים שונים עשויים לתבוע עניין מתחרה באותו נכס בטעות או במרמה, כאשר הטענות אינן עולות זו בזו. 

לדוגמה, הצד היוצר או מעביר עניין עשוי להיות בעל בעלות תקפה, אך עלול ליצור בכוונה או ברשלנות מספר אינטרסים שאינם עולים בקנה אחד עם זה, באופן מלא או חלקי. 

בית משפט פותר את המחלוקת על ידי פסיקת סדרי העדיפויות של האינטרסים.

 

זכויות רכוש הן זכויות על דברים הניתנות לאכיפה כלפי כל שאר האנשים. לעומת זאת, זכויות חוזיות הן זכויות הניתנות לאכיפה כלפי אנשים מסוימים. עם זאת, זכויות רכוש עשויות לנבוע מחוזה; שתי מערכות הזכויות חופפות. ביחס למכירת קרקע, למשל, מתקיימים זה לצד זה שני מערכות יחסים משפטיות: הזכות החוזית לתבוע פיצויים וזכות הרכוש הניתנת למימוש על הקרקע. זכויות רכוש מינוריות יותר עשויות להיווצר על ידי חוזה, כמו במקרה של הקלות, התחייבויות ושירותים שוויוניים. 

הבחנה נפרדת ניכרת כאשר הזכויות המוענקות אינן מהותיות מספיק כדי להקנות למי שאינו בעל עניין או זכות להגדרה בדבר. הדוגמה המובהקת ביותר לזכויות אלו היא הרישיון. 

ככלל, גם אם נוצרים רישיונות בחוזה מחייב, הם אינם מולידים אינטרסים רכושיים.

 

זכויות רכוש מובדלות גם מזכויות אישיות. כמעט כל החברות העכשוויות מכירות בהבחנה האונטולוגית והאתית הבסיסית הזו. בעבר, קבוצות חסרות כוח פוליטי נפסלו פעמים רבות מהטבות של רכוש. בצורה קיצונית, משמעות הדבר היא שאנשים הפכו ל"אובייקטים" של רכוש - מבחינה חוקית "דברים" או חפצים (ראה עבדות.) בדרך כלל, קבוצות שוליות נמנעו מזכויות משפטיות לבעלות על רכוש. אלה כוללים יהודים באנגליה ונשים נשואות בחברות מערביות עד סוף המאה ה-19.

 

הגבול המפריד בין זכויות אישיות לזכויות רכוש אינו תמיד קל למתוח. לדוגמה, האם המוניטין של האדם הוא נכס שניתן לנצל מסחרית על ידי הענקת זכויות רכוש עליו? שאלת האופי הרכושי של זכויות אישיות רלוונטית במיוחד במקרה של זכויות על רקמות אנושיות, איברים ושאר חלקי גוף.

 

בארצות הברית הוכרז במפורש עניין של " מעין רכוש " בגופת המת. גם בארצות הברית, הוכר שלאנשים יש " זכות פרסום " רכושית ניתנת לביטול על ה"פרסונה" שלהם. פטנט/פטנט על תהליכים ומוצרים ביוטכנולוגיים המבוססים על חומר גנטי אנושי עשוי להתאפיין כיוצר רכוש בחיי אדם.

 

שאלה קשה במיוחד היא האם לאנשים יש זכויות על רכוש רוחני שפותח על ידי אחרים מאיברי גופם. 

בתיק החלוצי בסוגיה זו, קבע בית המשפט העליון של קליפורניה ב- Moor v. 

Regents of the University of California (1990) כי ליחידים אין זכות רכוש כזו.

 

דיני הרכוש מתאפיינים בהמשכיות היסטורית רבה ובטרמינולוגיה טכנית. ההבחנה הבסיסית במערכות המשפט המקובל היא בין מקרקעין (קרקע) לבין רכוש אישי (מיטלטלין).

 

לפני אמצע המאה ה-19, העקרונות המסדירים את העברת רכוש מקרקעין ורכוש אישי בצוואה היו שונים בתכלית. אף על פי שאין לדיכוטומיה זו את אותה משמעות יותר, ההבחנה היא עדיין מהותית בגלל ההבדלים המהותיים בין שתי הקטגוריות. דוגמה ברורה היא העובדה שקרקע היא מקרקעין, ולכן הכללים המסדירים את השימוש בה חייבים להיות שונים. סיבה נוספת להבחנה היא שלעתים קרובות חקיקה מנוסחת תוך שימוש בטרמינולוגיה המסורתית.

 

חלוקת המקרקעין והמטלטלין זכתה לביקורת כלא מספקת כבסיס לסיווג עקרונות דיני הרכוש שכן היא מתמקדת לא באינטרסים הרכושיים עצמם אלא במטרותיהם של אותם אינטרסים. יתרה מכך, במקרה של מתקנים, מטלטלין המוצמדים או מונחים על קרקע עלולים להפוך לחלק מהמקרקעין.

 

תורשה בלתי גופנית - נכס מקרקעין בלתי מוחשי כגון זיקת דרך

למרות ששכירות כרוכה בזכויות על נכס מקרקעין, אחוזת חכירה נחשבת בדרך כלל כרכוש אישי, בהיותה נגזרת מדיני החוזים. בשיטת המשפט האזרחי ההבחנה היא בין מיטלטלין למקרקעין, כאשר מטלטלין תואמים באופן גס לרכוש אישי, ואילו מקרקעין מקבילים למקרקעין או למקרקעין, והזכויות והחובות הנלוות להם.

 החזקה 

מושג החזקה התפתח ממערכת משפטית שעיקר עניינה היה להימנע מאי סדר אזרחי. 

העיקרון הכללי הוא שאדם המחזיק בקרקע או טובין, גם כעוול, רשאי לנקוט בצעדים נגד כל מי שמפריע להחזקה אלא אם האדם המפריע מסוגל להוכיח זכות עליונה לעשות כן.

 

באנגליה, חוק הנזיקין (הפרעה לסחורות) משנת 1977 שינה באופן משמעותי את החוק המתייחס להתערבות פסולה בסחורות וביטל כמה תרופות ודוקטרינות ארוכות שנים. 

המונח "העברת רכוש" פירושו מעשה שבאמצעותו אדם חי, חברה או מדינה מעבירים רכוש, בהווה או בעתיד, לאדם חי אחר אחד או יותר, לעצמו ולאדם חי אחד או יותר, למדינה.

, או לחברה פרטית. 

העברת רכוש יכולה להיות בהסכמה או לא בהסכמה, והעברת רכוש היא לבצע מעשה כזה.

 

השיטה הנפוצה ביותר לרכישת עניין בנכס היא כתוצאה מעסקה בהסכמה עם הבעלים הקודם, למשל, מכירה, מתנה או דרך ירושה. בחוק, יורש הוא מי שזכאי לקבל חלק מרכושו של היורש (הנפטר), בכפוף לכללי הירושה שבתחום השיפוט שבו היה היורש אזרח או בו נפטר היורש או היה בעל רכוש. בזמן המוות. 

ניתן לראות בדיספוזיציות על פי צוואה גם עסקאות בהסכמה, שכן השפעתה של צוואה היא לקבוע חלוקת רכושו של הנפטר למוטבים הנמנים. 

אדם רשאי גם לקבל עניין בנכס במסגרת נאמנות שהוקמה לטובתו על ידי בעל הנכס.

 

כמו כן, ניתן לעבור רכוש מאדם אחד לאחר ללא תלות בהסכמת בעל הנכס. לדוגמה, זה מתרחש כאשר אדם נפטר בצוואה, פושט רגל, או שהרכוש נלקח לביצוע פסק דין של בית משפט.

 

ישנם מקרים בהם אדם בעל יכולת משפטית להחזיק בנכס, אך אינו מסוגל להחזיק ולטפל בו (כגון תשלום ארנונה). זה המקרה של ילדים צעירים ואנשים עם מוגבלות שכלית. המדינה רואה אותם חסרי יכולת להתמודד עם רכוש. לפיכך, יש למנות להם אפוטרופוס חוקי שיטפל בנכס מטעמו של הפסול. במקרים בהם הפרט אינו יכול למצוא אפוטרופוס חוקי שיטפל בנכס, הנכס מוצע למכירה והאדם הבלתי כשיר נשלל בעל כורחם רכוש כזה.

 

מכירת מס היא תהליך נוסף שבאמצעותו ניתן לשלול מאנשים בכוח את רכושם הפרטי. מכירת מס היא מכירה כפויה של נכס על ידי המדינה עקב מיסים שלא שולמו על אותו נכס. הנכס נמכר בדרך כלל במכירה פומבית כמכירת מס על ידי הממשל המקומי כדי לשלם את המיסים שנגרמו על נכס זה. אפשר להעלות את הטענה שבהתחשב בנוכחותם של ארנונה, אדם לעולם אינו מחזיק בנכס אמיתי; הם שוכרים אותו מהממשלה.

 

רכוש יכול גם לעבור מאדם אחד למדינה ללא תלות בהסכמת בעל הנכס באמצעות סמכות המדינה לתחום הבולט. תחום מובהק מתייחס ליכולתה של המדינה לרכוש רכוש פרטי מאנשים לפי רצונם כדי להשתמש בנכס לשימוש ציבורי. תחום מובהק מחייב את המדינה "לפצות בצדק" את בעל הנכס על רכישת הקרקע שלו. הנוהג מתחיל לפחות במאה ה-17. דוגמאות נפוצות כוללות קניית קרקע מיחידים על מנת שהמדינה תבנה כבישים ציבוריים, מערכות תחבורה, מבני ממשל, ותבנה מוצרים ציבוריים מסוימים. המדינה גם משתמשת בכוח התחום המובהק שלה לפרויקטים גדולים של התחדשות עירונית שבאמצעותם היא תרכוש חלקים גדולים של אזורי דיור עניים בדרך כלל כדי לבנות אותו מחדש.

 

התחום הבולט מורכב גם ממתן אפשרות למדינה לגנות זכויות בנייה ופיתוח מסוימות של נדל"ן מסיבות שונות. יש לעמוד בתקנים רגולטוריים ובקודי בנייה ספציפיים למיקום כדי לבנות בנכס. הכלל הכללי עבור מדרגות (בארה"ב) הוא 7-11 (עלייה של 7 אינץ' וריצה של 11 אינץ'). ליתר דיוק, לא יותר מ-7 3/4 אינצ'ים עבור הגבהה (אנכית) ומינימום 10 אינצ'ים עבור הדריכה (אופקי או מדרגה). אי עמידה בתקנים רגולטוריים אלה עלול לגרום לחוסר יכולת לקבל היתרי בנייה של המדינה, הרס רכוש של המדינה, קנסות משפטיים ואחריות מוגברת.

 

KELO V. NEW LONDON (04-108) 545 US 469 (2005) היה מקרה מרכזי שהגדיל את היקף כוח התחום הבולט של המדינה. בית המשפט העליון בארה"ב קבע כי ניתן לגנות רכוש פרטי על ידי המדינה ולהעבירו לחברה פרטית. 

בדיני רכוש, כלכלה ופיננסים, המונח "יורש משפטי" עשוי להתייחס ליורש שהוקם כדין של זכויות רכוש ירושה, ריבית או במונחים של התחייבויות חוב.

 במקרה של פשיטת רגל של מלווה, ליורש החוקי בריבית יש את הזכות לגבות את החוב. 

היסטורית, השכירות שירתה מטרות רבות, והרגולציה השתנתה בהתאם למטרות המיועדות ולתנאים הכלכליים של אותה תקופה. חכירה, למשל, הוענקו בעיקר לחקלאות עד סוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה, כאשר צמיחת הערים הפכה את החכירה לצורה חשובה של החזקת קרקע באזורים עירוניים.

 

החוק המודרני של בעל הבית והשוכר בתחומי המשפט המקובל שומר על השפעתו של המשפט המקובל, ובמיוחד על פילוסופיית ה- Laissez-Faire ששלטה בדיני החוזים ובדיני הרכוש במאה ה-19. עם צמיחת הצרכנות, חוק הגנת הצרכן הכיר בכך שעקרונות המשפט המקובל הנוטלים כוח מיקוח שווה בין הצדדים עלולים לגרום לחוסר הוגנות. כתוצאה מכך, הרפורמים הדגישו את הצורך להעריך את חוקי השכירות למגורים במונחים של הגנה שהם מספקים לדיירים. 

חקיקה להגנה על הדיירים נפוצה כיום.

 

נכס יכול להיות בעיקר בבעלות כל אדם בודד. עם זאת, לתחומי שיפוט רבים יש כמה תנאים המגבילים את יכולת הבעלות על רכוש. שני הגורמים המגבילים העיקריים כוללים אזרחות ויכולת אחזקת רכוש.

 

במדינות רבות, לא-אזרחים אינם יכולים להחזיק ברכוש או שהם מוגבלים מאוד ביכולתם להחזיק ברכוש. ארצות הברית מאפשרת לגופים זרים לקנות ולהחזיק נכסים. אבל לארצות הברית יש תנאים סביב אדמות שבטיות בבעלות הילידים הילידים.

 

אנשים חסרי יכולת גם אינם יכולים להחזיק ברכוש, לפחות ללא אפוטרופוס חוקי. אנשים חסרי יכולת מורכבים בעיקר מילדים ובעלי לקויות קוגניטיביות. הם מוכרים על פי חוק ומורשים להחזיק ברכוש, אך הם אינם יכולים להתמודד איתו ללא הסכמת האפוטרופוסים החוקיים שלהם. לילדים אין יכולת לשלם ארנונה.

 

כל מערכות המשפט המערביות מאפשרות מספר צורות שונות של בעלות קבוצתית על רכוש. 

בעלות קבוצתית בדיני רכוש מכונה שכירות משותפת, או בעלות במקביל. 

שני בעלים או יותר של נכס מכונים בעלים משותפים.

 

במשפט המקובל בארה"ב, רכוש יכול להיות בבעלות אנשים וגורמים רבים ושונים. 

רכוש יכול להיות משותף למספר אינסופי של אנשים. 

ישנם שלושה סוגים של עזבונות במקביל, או דרכים שבהן אנשים יכולים להחזיק נכס משותף: שכירות משותפת, שכירות משותפת או שכירות בשלמותה.

 

בשכירות משותפת, לכל בעל הנכס יש בו עניין בלתי מחולק לצד בעלות מלאה ושלמה. לכל בעל בשכירות משותפת יש את הזכות המלאה לתפוס ולהשתמש בכולה. אם אחד הבעלים נפטר בשכירות משותפת, אזי הבעלים השני משתלט על האינטרס של הבעלים שנפטר. 

שכירות במשותף בשכירות משותפת, חלקי הבעלות יכולים להיות שווים או לא שווים בגודלם. אדם אחד עשוי להחזיק בחלק גדול יותר בנכס מאשר אחר. גם אם הבעלים מחזיקים בכמות לא שווה של מניות, לכל הבעלים עדיין יש זכות להשתמש בכל הנכס. אם בעלים אחד נפטר, חלקו בנכס מועבר ליחיד המיועד בחוזה צוואתם.

 

שכירות על ידי הכלל בשכירות כולה, לכל בעל הנכס יש בו עניין בלתי מחולק לצד בעלות מלאה ושלמה. לכל אחד מבני הזוג יש את הזכות המלאה לתפוס ולהשתמש בכל הרכוש. זה זמין רק לזוגות נשואים. בן זוג אינו יכול להעביר את עניינו בנכס ללא הסכמת בן הזוג השני. אם בני הזוג מתגרשים ופונים לבית המשפט, ניתן לשופט שיקול דעת רחב כיצד לחלק את האינטרסים של הרכוש בתחומי השיפוט המקובלים.

 

תאגידים הם ישויות חוקיות לא אנושיות הזכאיות לזכויות רכוש בדיוק כמו אדם אינדיבידואלי. לתאגיד יש סמכות חוקית להשתמש ולהחזיק ברכוש בדיוק כפי שאדם משפטי פיקטיבי יעשה זאת. עם זאת, תאגיד הוא לא אדם אחד, זה הרצון הקולקטיבי של קבוצת אנשים שנותנים שירות או בונים טוב. עם הרבה סוכנים במשחק, יש הרבה אינטרסים שונים ומנוגדים במשחק ביחס לבעלות. 

רוב הנכסים נמצאים כיום בבעלות תאגידים. 

הם נוצרו תחת חוקי התאגדות כלליים המאפשרים לאנשים משפטיים פיקטיביים כאלה להיות בעלי זכויות רכוש. 

לקהילה, או למדינה, יכולים להיות תפקידים רבים ושונים לגבי רכוש: מנחה, מגן ובעלים. בכלכלות שוק קפיטליסטיות, המדינה משמשת במידה רבה כמתווכת שמקלה ואוכפת את חוקי הרכוש הפרטי.

 

אידיאלים קומוניסטיים מתנגדים לחוקי הרכוש הפרטי. קומוניזם / מרקסיזם דוגל בבעלות מלאה של המדינה / הציבור על רכוש. "רכוש פרטי הפך אותנו כל כך טיפשים וחד צדדיים, עד שחפץ הוא רק שלנו כאשר יש לנו אותו - כאשר הוא קיים עבורנו כהון, או כאשר הוא מוחזק ישירות, נאכל, שיכור, שחוק, מיושב וכו', - בקיצור, כשהיא משמשת אותנו" (מרקס). עם זאת, חשוב לציין שלחברות מרקסיסטיות-לניסטיות רבות כמו סין וברית המועצות המפורקת יש צורות של חוקי רכוש פרטיים.

 

בארצות הברית, "הממשלה הפדרלית מחזיקה בערך 640 מיליון דונם, כ-28% מ-2.27 מיליארד דונם של הקרקע בארה"ב. ארבע סוכנויות פדרליות לניהול קרקעות מנהלות 606.5 מיליון דונם של קרקע זו (נכון ל-30 בספטמבר 2018) הם הלשכה לניהול קרקע (BLM), שירות דגים וחיות בר (FWS), ושירות הפארקים הלאומיים (NPS) במחלקת הפנים (DOI) ושירות היערות (FS) במחלקת החקלאות. סוכנות חמישית, משרד ההגנה (למעט חיל ההנדסה של צבא ארה"ב), מנהלת 8.8 מיליון דונם בארה"ב (נכון ל-30 בספטמבר 2017), המורכבת מבסיסים צבאיים, מטווחי אימונים ועוד. יחד, החמישה סוכנויות מנהלות כ-615.3 מיליון דונם, או 27% מבסיס הקרקע של ארה"ב. סוכנויות רבות אחרות מנהלות את יתרת השטח הפדרלי".