האם כסף שניתן לבת הזוג במהלך מערכת היחסים נחשב כהלוואה או מתנה?

 

האם כסף שניתן ע"י אדם לבת זוגו במהלך מערכת היחסים נחשב כהלוואה או מתנה? זוהי השאלה העומדת להכרעה בתיק שלפניי.

רקע

1.       לפני תביעה ע"ס 60,000 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") והנתבעת 2 (להלן: "החברה").

2.       הנתבעת 2 נמחקה ביום 3.12.20 מהתביעה לפיכך אין מקום לציין את הטענות כנגדה, אולם היא חלק מסיפור העלילה לפיכך תכונה "החברה" כאמור לעיל.

3. הצדדים הכירו בראשית שנת 2017. התובע בעל נכות כללית מלידה בשיעור 80% ולו גם 60% נכות בגין אבדן כושר השתכרות, הוא מקבל קצבה בגין נכותו ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היה כבן 35 שנה. הנתבעת היתה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה באותה עת, נטולת עורף משפחתי ובעלת חובות בהוצל"פ שנוצרו במהלך שירותה הצבאי.

4.       בין הצדדים מחלוקת עובדתית. בעוד התובע טוען כי הזוגיות הייתה "לכאורה", וכי הנתבעת "התחזתה" לבת זוגתו, טוענת הנתבעת כי התנהל קשר זוגי לכל דבר ועניין במסגרתו הכירה אותו לאמה ולבני משפחתה. אמנם לבימ"ש זה לא נתונה הסמכות העניינית לקבוע מה טיב היחסים שהיו בין בני הזוג אולם כפי שיתגלה בהמשך, הוכח כי התקיים קשר זוגי אינטנסיבי וקרוב ביניהם.

5.       אין חולק, כי ביום 6.7.17 משך התובע סך של 52,000 ₪ במזומן מחשבונו, עטף אותו בחולצה ושלח את הצרור עם נהג מונית לביתה של הנתבעת בהרצליה. הנתבעת נטלה סכום זה ורכשה עמו רכב יד שניה מסוג ניסן ג'וק, הרכב נרשם ע"ש התובע והנתבעת עשתה בו שימוש יומיומי בעיקר לצורך הגעה לביתו של התובע המתגורר בכפר סבא ולצורך בילויים משותפים של הצדדים.

6.       לאחר שפרץ משבר בין הצדדים והם החליטו להפרד זה מזו, ביקש התובע מהנתבעת כי תעביר את הרכב על שמה. הנתבעת לא הייתה מעוניינת ברישום הרכב על שמה נוכח חובותיה, לפיכך בקשה מהתובע כי יעביר את הרכב על שם חברתה, ואכן ביום 30.10.2017 הועבר הרישום ברכב ע"ש החברה. לאחר זמן, ביקש התובע מהנתבעת שתשיב לו את הרכב או את הכסף אך נענה בשלילה.

7.       יוער, כי בחודש מאי 2022 מונה אחיו של התובע כאפוטרופוס לגופו, אולם התביעה התנהלה כסדרה משעה שאין מדובר באפוטרופוס לרכוש. התובע העיד ונחקר בפניי והתרשמתי כי הוא מבין את השאלות שנשאל והשיב באופן ענייני ומותאם.

 

עמדת התובע בתמצית:

8.       לטענת התובע הכסף ניתן לנתבעת לבקשתה,כהלוואה לצורך רכישת רכב, לאחר שהנתבעת ניצלה אותו נוכח מצבו המנטלי. התובע ביקש לרצות את הנתבעת ולפיכך נענה לה, מידי פעם דרש את כספו אך הנתבעת במניפולציות שונות שכנעה אותו להמתין. יש לחייב את הנתבעת בהשבת הרכב או סכום ההלוואה, וכן בתשלום דו"חות חניה שהגיעו לתובע בעת שהרכב היה רשום על שמו והנתבעת נהגה בו. כמו כן  דרש התובע פיצוי בגין עגמת נפש.

 

עמדת הנתבעת בתמצית:

9.       התובע ביקש לסייע לנתבעת שהייתה מתניידת באוטובוסים, להקל עליה את ההגעה אליו ולהגדיל את תדירות המפגשים ביניהם, לפיכך ביקש לרכוש לה רכב במתנה כחלק ממערכת היחסים הזוגית.  התובע ידע אודות מצבה הכלכלי העגום של הנתבעת וכי אינה יכולה לשאת בהחזר הלוואה. הרכב נרשם ע"ש התובע נוכח חובותיה אולם הועבר מיד לשימושה הפרטי והתובע לא נהג בו מעולם. התובע אף מימן את כל ביטוחי הרכב ואת הדלק.  לאחר הפרדה התובע לא ביקש מהנתבעת שתשיב לו את הרכב אלא העביר את הרכב ע"ש אותה החברה מיוזמתו, ומכאן שמדובר במתנה.

 

הראיות:

10.   אין חולק כי בידי התובע אין כל אסמכתא בכתב להוכחת טענתו כי הכסף ניתן כהלוואה. התובע לא המציא כל חיזוק או תמיכה לטענותיו, לא במסמך בכתב, לא בהודעת טקסט או הקלטה קולית ואף לא בתצהיר של גורם שלישי כלשהו. אם כן, בפני ביהמ"ש מונחים רק תצהירי שני בעלי הדין וההתרשמות מחקירותיהם בדיון ההוכחות. אף אחד מהצדדים לא הניח תשתית ראייתית אודות אומד דעת הצדדים במועד העברת הכספים.

 

דיון:

11. כאמור, אין חולק כי הכספים הועברו מהתובע לנתבעת. בטרם אדרש לבחינת המחלוקת העובדתית, יש לבחון תחילה על מי מוטל נטל הראיה להוכיח קיומה של הלוואה. בעניינינו מדובר בתובע, ובהתאם לכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה" הרי שעליו להוכיח את תביעתו, כדברי השופט (כתוארו אז) זוסמן, בע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1006 (1962): "[...] הודאה בקבלת הכסף היתה כאן, הודאה בקבלת הלוואה לא היתה", ולפיכך על התובע "[...] להוכיח כי בתור הלוואה מסר את הכסף, ולא – תידחה התביעה'';"נטל השכנוע להוכחת ההלוואה מוטל על התובע בעקבות הלכת המשפט המהותי המחייבת את הלווה בתשלום ההלוואה''. גישה זו אומצה בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143 (1984), ויפים הדברים גם לענייננו. על התובע לשכנע כי הכספים ניתנו לנתבעת כהלוואה.
12. למעלה מן הצורך, אף אם נקבל את גרסת הנתבעת שמדובר במתנה, עדיין נטל השכנוע יוטל על התובע וזאת שעה שבין הצדדים התקיים קשר זוגי. לכאורה, גם מבלי להיכנס לכוונות הצדדים האם התנהלה זוגיות אמיתית (כטענת הנתבעת) או מעושה (כטענת התובע), אין ספק כי הצדדים בילו יחד ימים ולילות, התובע הכיר את משפחתה של הנתבעת וחברותיה, והנתבעת הגיעה לביקור במקום עבודתו של התובע והכירה את חבריו לעבודה, וחרף משכו הקצר של הקשר (כשישה חודשים) היו בהתנהלות הצדדים מאפיינים של קשר זוגי . התובע עצמו נשאל ע"י ב"כ הנתבעת בחקירתו בדיון ההוכחות מיום 13.3.24 (להלן: "הדיון") והודה:

ש. אתה היית בקשר זוגי עם מורן. אהבת אותה?

ת. כן.

(ראו עדותו של הנתבע בדיון עמ'9 ש' 36-35 וכן עמ' 8 ש' 27-24, עמ' 9 ש' 12). משכך, מתקיים החריג לחזקה לפיה על מקבל המתנה להוכיח כי מדובר במתנה כאמור בע"א 4396/90 חנה ואברהם רוזנמן נ' ד"ר גורג' קריגר, פ"ד מ"ו (3) 254, ובעניינינו אף נטל זה מוטל על התובע.

13. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הוכחת גרסתו כי מדובר בהלוואה, ושוכנעתי שהכסף ניתן לנתבעת במתנה שלא על מנת להשיב, ואנמק:

14.   בחקירתו הודה התובע כי בעת רכישת הרכב לא היה מדובר על הלוואה, ובלשונו:

ת. כשהוצאתי את הכסף זה היה כדי לקנות אוטו בשבילי ולכן היה על שמי בהתחלה.

ש. באותו שלב זה לא היה הלוואה.

ת. לא.

15.   מדברי התובע אני למד כי גרסתו שהנתבעת לחצה עליו וניצלה במניפולטיביות את מצבו, אין לה כל אחיזה במציאות, שהרי הודה שביקש לרכוש את הרכב לעצמולפיכך אין מדובר בהשפעתה של הנתבעת ובוודאי שלא בבקשת הלוואה מצידה כפי שנטען. הרכב שנרכש שימש את הנתבעת להגיע בקלות מביתה בהרצליה לביתו של התובע בכפר סבא וכן שימש את הצדדים לנסיעות ולבילויים משותפים, כךשאין כל בסיס לטענה שכספים ששימשו לרכישת רכב ע"ש התובע, היו למעשה הלוואה כספיתשניתנה לבקשת הנתבעת.

16.   יש לציין גם את פערי הגילאים והכוחות בין הצדדים. בין התובע לנתבעת פער גילאים של כ-12 שנים, התובע עובד בעבודה יציבה, בעל הכנסה וחסכונות, טס מידי פעם לחו"ל (ראו עדותו בדיון עמ' 8 ש' 15- 18) ומקבל קצבה ממל"ל. לנתבעת לעומת זאת,  בחורה צעירה כבת 22 בעת היכרותם, עם רקע משפחתי מורכב ואתגרי חיים לא פשוטים,  לאחר שחרור מצה"ל, בעלת חובות בתיקי תיקי הוצל"פ שנסיבות חייה הובילוה לקשיים אלו, ללא כל אפשרות לרכוש רכב, לשלם ביטוח או ליטול הלוואה ולפרוע אותה, והתובע הודה שידע בזמן ההכרות אודות מצבה הכלכלי ושהיא שרויה בחובות (ראו בדיון עמ' 9 ש' 13 – 17). לאור האמור התרשמתי כי התובע הבין כי הכספים לא ישובו לידיו, ממילא אין מקום לטענה בדיעבד כי התכוון למתן הלוואה. ככל שהתובע התכוון לכך, וכאמור איני סבור כי כך היה, לכל הפחות היה עליו להחתים את הנתבעת על מסמך כלשהו שהיה יכול ללמד על הכוונה להשבת הכספים.

17.   עוד טוען התובע כי ציפה שהרכב הרשום על שמו יוחזר לו. טענתו זו נסתרת שעה שהוא עצמו, אחר פרידת הצדדים, העביר את הרכב שהיה רשום על שמו על שם החברה. מה ההיגיון בכך? ככל שציפה להשבת הרכב, היה עליו לנקוט באמצעים להשבתו ותו לא. עצם פעולתו האקטיבית בהעברת הבעלות מעידה על מסירת הרכב כמתנה לנתבעת.

18.   גרסת התובע בחקירתו הייתה מלאת סתירות. פעם טען כי ככל שהקשר הזוגי היה נמשך, היה מאפשר לנתבעת להשתמש ברכב ומיד לאחר מכן טען כי היה דורש ממנה להשיב את הרכב (ראו בדיון עמ' 10 ש' 35-32).

19.   עוד אני קובע לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון,כי דבריה של הנתבעת על יחסי הצדדים ונסיבות ההכרות ורכישת הרכב היו ישרים, עקיבים ומהימנים וכל ניסיונותיו של ב"כ התובע לצייר מצב עובדתי שונה לא צלחו. עדותה של הנתבעת מתיישבת יותר עם השכל הישר ועדיפה בעיני על עדותו של התובע.

20.   כן יש לצייןשהנתבע לא הביא לעדות את החברה, שיתכן והייתה יכולה לשפוך אור על נסיבות העברת הרכב משמו של התובע לשמה, להבהיר מה הייתה מטרת ההעברה ולהעיד ממקור ראשון (ככל שהייתה עדה לאמירות הצדדים) מה היה אומד דעתם של הצדדיםבזמן אמת. אי הבאת העדה הרלוונטית נזקפת לחובתו של התובע, בהתאם להלכה הידועה כי הימנעות מהבאת ראיה דינה כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד) עמ' 1650). אמנם התובע ביקש להעיד את דודתו, אולם הובהר לצדדים בדיון כי איני מוצא תועלת בעדותה (שכפי שנאמר בפתח הדיון – נועדה להתייחס לטענת סחיטה שהועלתה במסמכים שהוגשו לתיק) משעה שלא מצאתי כי יש ממש בטענה כי התובע נסחט על ידי הנתבעת, ואילו עדותה של החברה שהייתה מעורבת בתהליך והייתה רלוונטית ונצרכת כחיזוק לתביעה, לא הובאה בפניי.

21.   לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הכסף שניתן ע"י התובע לנתבעת ניתן במתנה לצורך רכישת רכב שישמש אותה. משעה שהתובע דאג להעברת הבעלות ברכב משמו לשמה של אותה חברה, גילה דעתו כי אין בכוונתו לתבוע את השבת הרכב לחזקתו.

22.   ב"כ התובע טען בסיכומיו כי עצם העברת הבעלות נעשתה נוכח דו"חות התשלום שהגיעו אליו, אולם טענה זו אינה יכולה לעמוד, שעה שהרכב היה רשום בבעלותו והוא יכול היה בכל זמן נתון לפעול במספר מישורים: למכור את הרכב ולכסות את החובות בגין הדו"חות או לחילופין להגיש תביעה הצהרתית כי הדו"חות שייכים לנתבעת או להגיש תביעה כספית בגין השבת הסכומים ששולמו על ידו. כאמור אין כל היגיון בהעברת הרכב על שמה של החברה ואז לתבוע את השבתו.

23.   התרשמתי באופן חד משמעי כי גרסת הנתבעת היא הנכונה ומתיישבת יותר עם המציאות העובדתית כפי שעלתה מחקירות הצדדים, ואני דוחה את טענות התובע.

24.   לאור האמור התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪.

25.   פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים. פסה"ד יותמם וישלח למאגרים המשפטיים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

      זכות ערעור כחוק.

 

ניתן היום, ח' אדר ב' תשפ"ד, 18 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.