עו"ד מומחה לניכור הורי: הבנת תופעת הניכור ההורי השלכותיה ודרכי ההתמודדות

בשנים האחרונות, המושג ניכור הורי (Parental Alienation) צף ועולה כנקודת מחלוקת מרכזית בתיקי גירושין וסכסוכי משמורת. רבים תוהים כיצד קרה שהתנהגות שבעבר לא הוגדרה באופן רשמי, הפכה לכזו המעוררת תשומת לב רחבה כל כך בקרב אנשי מקצוע, הורים, ועורכי דין.

למעשה, עליית שיעור הגירושין, התפתחויות משפטיות, שינוי נורמות חברתיות, ועיסוק ציבורי גובר בנושא טובת הילד – כל אלו הביאו לכך שיותר ויותר מקרים של "הסתה של הילד נגד ההורה האחר" נבחנים במסגרת הליכים משפטיים. הורה ש"נדחק הצדה" ומוצא את עצמו נתון לניתוק כפוי מילדיו, מבקש סעד מבית המשפט או מכל גורם אפשרי שיסייע לו. במקביל, הורים אחרים טוענים כי "הניכור" הוא לא יותר מטקטיקה משפטית מצד הצד השני.

מטבע הדברים, מדובר בסוגיה מורכבת מאוד. מחד גיסא, ילדים עשויים מסיבות שונות לדחות קשר עם אחד ההורים. מאידך גיסא, אין ספק כי תופעה של שימוש בילד ככלי במלחמת גירושין פוגעת קשות בהתפתחותו הרגשית. כאשר הילד "שייך" להורה אחד ומנותק מההורה האחר שלא בצדק, נוצרת פגיעה חמורה בשלמות המשפחתית ובקשר הטבעי בין הורה לילדו.

רווחה נפשית של הילד: הילד זקוק לשני הוריו ברוב המצבים כדי לגדול בביטחון רגשי.

הורות משותפת: החברה כיום מכירה בחשיבות הנוכחות של שני ההורים.

עליית המודעות: ילדים ומומחים מדווחים על התגברות התופעה והתוצאות הקשות שלה.

דיונים משפטיים תכופים: יותר ויותר תיקי משמורת משתמשים במושג "ניכור הורי".

המאמר שלפניכם מבקש להציג תמונה מקיפה, רחבה ורבת־פנים, שתעזור לכם להבין מהו ניכור הורי, כיצד להתמודד איתו (אם בכלל), מהן דרכי הפעולה המשפטיות והטיפוליות הקיימות, וכיצד לחפש מענה יעיל במצבים מורכבים אלו.

המושג ניכור הורי משמש לתיאור מצב שבו ילד או ילדה מסרבים לקיים קשר סדיר עם אחד ההורים, וזאת ללא סיבה אובייקטיבית ברורה (כגון אלימות פיזית מתועדת). לעיתים, הסירוב מערב גם תגובות רגשיות חריפות (פחד, שנאה, תיעוב), שמופיעות באופן חד־צדדי כלפי אותו הורה.

ברוב המקרים, המצב מתפתח על רקע קונפליקט גירושין או סכסוך משמורת, כאשר אחד ההורים (ההורה המנכר) מחזק בילד תפיסה שלילית כלפי ההורה האחר (ההורה המנוכר) – עד כדי כך שהילד רואה בו "אויב" או דמות שלילית מוחלטת.

יש הטוענים כי הילד במצבים אלו נתון למניפולציה רגשית או "שטיפת מוח" מצד ההורה המנכר, בעוד אחרים גורסים שהילד מגבש תחושות אותנטיות בשל אירועים או התנהגויות מצד ההורה "הדחוי". על כן, בכל מקרה יש לבחון לגופו של עניין, ולהבין את הרקע, את דפוסי ההורות, ואת מערכת היחסים המשפחתית בכללה.

ניתוק או סירוב לקיים קשר: הילד אינו רוצה לפגוש את ההורה, או מקטין בצורה משמעותית את המפגשים.

חוסר הצדקה אובייקטיבית: לא נמצאת עילה סבירה לצמצום קשר. אין דיווח מהימן על אלימות, התעללות וכו'.

הסתה או השפעה מצד הורה אחר: לעיתים גלויה, לעיתים סמויה, אך הילד מדקלם טענות קשות שלא בהכרח משקפות מציאות מוכרת.

שורשיו של המושג ניכור הורי (Parental Alienation) מיוחסים לפסיכיאטר אמריקאי בשם ריצ'רד גרדנר, שפעל בשנות ה-80 של המאה הקודמת, וטען שהבחין בדפוס חוזר אצל ילדים: הם תוקפים את אחד ההורים בחריפות יתרה, כאילו הודרכו על ידי ההורה השני.

גרדנר כינה זאת בשעתו "תסמונת הניכור ההורי", אבל השימוש במונח "תסמונת" הצית מחלוקת קשה. מומחים רבים הסתייגו מחתירה להגדיר זאת כהפרעה פסיכיאטרית, מחשש לתיוג מופרז של מצב משפחתי מורכב. יחד עם זאת, הדיון המדעי והמשפטי לא עוצר במקום – התופעה קיימת בשטח, גם אם הוויכוח על מהותה טרם הוכרע.

עוד בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת תוארו מצבים של "ניכור" בין הורים לילדיהם על רקע הליכים משפטיים.

החל משנות ה-80, גרדנר ניסה לנסח קריטריונים ברורים לאבחון "ניכור הורי".

בשנות ה-90 והלאה קמו ארגוני הורים (בעיקר גברים) שטענו שהניכור ההורי מופעל עליהם בידי האמהות, ולהפך – ארגוני נשים התקוממו בטענה שהמושג מנוצל כדי לכפות קשר בין ילד לאב מתעלל.

במאה ה-21, בתי משפט רבים ברחבי העולם (ובישראל בפרט) משתמשים במונח לצורך התוויית פתרונות משמורת והסדרים טיפוליים.

אחד הוויכוחים הגדולים סביב ניכור הורי טמון בשאלה אם אכן יש כאן הפרעה רפואית/נפשית מוגדרת – או שמא מדובר בדפוס התנהגותי־משפחתי בלבד, שלא ראוי לכינוי "סינדרום".

מתנגדי המושג טוענים כי חסרות ראיות אמפיריות מספקות, וכי השימוש בו עלול להיות מסוכן: הורה מתעלל עלול לטעון שהילד "מנוכר" שלא בצדק, וכך לחמוק מהשלכות משפטיות.

תומכי המושג טוענים כי גם אם אין מדובר בהפרעה פסיכיאטרית רשמית (כמו דיכאון קליני), עדיין אפשר להצביע על תופעה חוזרת ונשנית שיש לה מאפיינים ברורים, וכי הכרה בה רשמית תסייע לילדים ולהורים המתמודדים עם המצב.

כך או כך, גם בישראל המושג מופיע במסמכי בית משפט, במאמרים מקצועיים, בתיקים משפטיים ואף מקבל הנחיות רשמיות (לדוגמה, בנוהל 2.20).

הורים וילדים עשויים להתנתק מסיבות שונות ומגוונות, ולא כל מצב כזה הוא בהכרח "ניכור הורי". ההבחנה נעוצה בשאלה אם יש סיבה אמיתית, מגובה עובדות ועדויות, לכך שהילד מסרב להיות בקשר:

מצבי התעללות פיזית או מינית: אם הילד נחשף לאלימות, קיימת הצדקה אמיתית להימנע מההורה הפוגע. זה איננו ניכור הורי "ללא עילה".

אירועים טראומטיים: יש מצבים שההורה היה נעדר לאורך שנים, נטש את הילד או גרם לו נזק רגשי עקבי. הילד מסרב ליצור קשר כי הוא עדיין פגוע. זה שונה מהסתה מלאכותית מצד ההורה האחר.

פערים בגישה חינוכית: לעיתים הילד כועס על ההורה בשל סיבות שהוא תופש כרציניות – אך לאו דווקא מדובר בהסתה.

לפיכך, קשה מאוד לעתים להבדיל בין מצב של ניתוק לגיטימי (מעוגן בעובדות) לבין ניכור הורי הנובע מהסתה. הרגישות המשפטית והטיפולית גבוהה: יש לבחון את טענות שני הצדדים והילד, ולהבין מה הרקע האמיתי.

כאשר מתייחסים לניכור הורי נוהגים לדבר על שלוש דמויות-מפתח:

הורה מנכר: ההורה שבפועל "יוזם" או מזין את תחושת העוינות אצל הילד כלפי ההורה השני. ההסתה יכולה להיות מודעת או לא מודעת. יש הורים שממש פועלים באופן אקטיבי (למשל: "אבא שלך לא אוהב אותך", "אמא שלך משוגעת"), בעוד אחרים פשוט לא מעודדים קשר ומשדרים בצורה פסיבית־אגרסיבית שההורה האחר "רע".

הורה מנוכר: ההורה השני, שנמצא במצב של דחייה מצד הילד. הורה זה מרגיש לעתים חסר אונים, דואג לטובת הילד אך נבלם על ידי התנהגות שיטתית של ההורה המנכר ומענה שלילי מצד הילד.

ילד מנוכר: הילד שמסיבות שונות נוטה לנתק קשר מההורה המנוכר. לעיתים, הילד משוכנע כי ההורה המנוכר הוא אכן דמות שלילית ומסוכנת, בלי להבין שהוא מושפע "מאחורי הקלעים" מהמסרים המגיעים מההורה המנכר.

ניכור הורי עשוי להתבטא במגוון רחב של סימפטומים. להלן כמה מהמאפיינים שעלולים להעיד שהילד "ספג" מסרים שליליים מההורה המנכר:

פיצול מוחלט ("שחור-לבן"): הילד רואה בהורה המנכר "דמות מושלמת" ובשני "אויב מתועב". אין כמעט גווני ביניים.

דקלום טענות לא אופייניות: הילד משתמש בביטויים בוגרים מדי ("אמא שלי נרקיסיסטית", "אבא שלי בעל הפרעת אישיות") או מספר "סיפורים" שלא נראים סבירים לגילו.

היעדר תחושת אשמה: הילד אינו מפגין חרטה על פגיעתו בהורה המנוכר. הוא בטוח לגמרי בצדקתו או בצדקת ההורה המנכר.

אימוץ תיאורים לא מבוססים: הילד מזכיר אירועים שוליים כ"הוכחה" לבעיה חמורה של ההורה השני, או מפרש כל צעד ברוח שלילית מוקצנת.

ניתוק קשר גם ממשפחה מורחבת: לא רק מול ההורה המנוכר, אלא גם מול סבים, דודים וחברים שקשורים אליו.

הפסיכיאטר ריצ'רד גרדנר (שנוי במחלוקת כשלעצמו) אף מנה רשימה של שמונה סימפטומים אופייניים. עם זאת, ראוי לזכור שגם אם נמצאים חלק מהסימפטומים, אין משמעות הדבר שהילד אכן מנוכר באופן חד־משמעי.

נהוג לחלק את התופעה לשלוש רמות חומרה:

הילד מביע ביקורת כלפי ההורה המנוכר, אך עדיין שומר על קשר מינימלי.

יש הסתה מצומצמת או לפרקים, וייתכן שהמצב עשוי להשתפר אם הסכסוך הכללי יסתיים.

לעיתים, פתרון הסכסוך או שיקום ההורות של שני הצדדים מחזיר את הקשר למסלול תקין.

הילד מפגין עוינות חריפה יותר. לעיתים מתלווה כעס יצירתי מצד ההורה המנכר (למשל מניעת מפגשים, משחקים האשמות בבתי משפט).

ייתכן שהילד משתף פעולה עם "שטיפת מוח" מתמשכת, אך עדיין קיים סיכוי לטיפול מוצלח בתנאי שמערכות המשפט והתמיכה נכנסות לתמונה בזמן.

הילד מסרב בתוקף לבקר את ההורה המנוכר, ואף עשוי לאיים בבריחה או בפגיעה עצמית אם ייאלץ לפגוש אותו.

ניכרים כל הסימפטומים העיקריים בו־זמנית, ומדובר בנתק עמוק ושיטתי.

במקרים קיצוניים, מומחים מסוימים ממליצים על צעדים דרסטיים (למשל, העברת הילד למשמורת ההורה המנוכר או ניתוק מההורה המנכר), אך גם זה שנוי במחלוקת וטעון רגישות מרבית.

ניכור הורי נשען על שני צירים משלימים – ציר פסיכולוגי וציר משפטי/חברתי:

הגורם הפסיכולוגי:

לעיתים הורה חש נטוש או פגוע מהפרידה, והוא משליך את רגשותיו על הילד ("אבא שלך עזב אותנו, הוא רע").

הורה עלול להשתמש ב"שקרים לבנים" כדי למנוע מהילד חיבה כלפי השני.

הילד נמצא בקונפליקט נאמנויות: הוא רוצה לרצות את ההורה "הנוכח" ולפעמים נשבה בנרטיב המושמע לו.

ככל שההורה המנכר מצליח לחזק את תלותו של הילד, כך הילד מפנים את התפיסה השלילית על ההורה האחר.

הגורם המשפטי:

הליכי גירושין ומתחים בסכסוכי משמורת מחריפים את הסיטואציה. אחד הצדדים עלול לחוש שיוכל "לנצח" בתיק המשמורת אם יוכיח שהילד לא רוצה את ההורה השני.

קיים חשש אמיתי שחלק מההורים מנצלים את טענת "ניכור הורי" כדי להימנע מתשלום מזונות או להעתיק משמורת.

בתי המשפט, בחלק מן המקרים, מתקשים לאזן בין הגנה על הילד מחשש להתעללות אמיתית לבין זיהוי מצבים של הסתה.

שילוב בין שני הצירים יוצר מציאות מורכבת: מצד אחד הילד לכוד נפשית בין ההורים, מצד שני ערכאות המשפט מתקשות לעיתים להכריע מי דובר אמת, בייחוד כאשר אין ראיות מוצקות.

מעבר לעובדה שהילד מפסיד קשר משמעותי עם אחד ההורים, ישנן השלכות נוספות רחבות־היקף:

ערך עצמי נמוך: במקרים רבים, הילד מרגיש אשמה עמוקה ומצוקה שמתבטאת גם בחיים החברתיים והלימודיים שלו.

קושי לבטא רגשות: ילד ש"נשבה" בנרטיב של הורה מנכר, לומד לפחד מהבעת רגשות חיוביים כלפי ההורה השני.

מערכות יחסים מעוותות בעתיד: ילדים שגדלים ללא קשר מאוזן עם שני ההורים עלולים לפתח קשיים בהתקשרות זוגית, אמון בבני זוג, והתגברות על קונפליקטים בבגרות.

נזק בין־דורי: פעמים רבות, דפוסי ניכור משתכפלים גם לדור הבא. הילד שצפה בהסתה גדל למבוגר שיעביר לילדיו מסרים קשים על הורות ושותפות משפחתית.

למרות שהמונח "ניכור הורי" אינו מופיע בחקיקה רשמית, בתי המשפט לענייני משפחה בישראל עושים בו שימוש תדיר במהלך דיונים על משמורת. השופטים מסתמכים על פסיקה ועל מסקנות של אנשי מקצוע (עו"ס לסדרי דין, פסיכולוגים, מטפלים משפחתיים).

עידוד שמירת הקשר של הילד עם שני הוריו, למעט מקרים של סכנה מוכחת.

מתן כלים טיפוליים, או הוראות להורים להשתתף בתהליכי גישור, ייעוץ או טיפול משפחתי אינטנסיבי.

התחשבות בחומרת הניכור ההורי: במצבים חמורים, שופטים שוקלים העברת משמורת או הטלת סנקציות על ההורה המנכר.

יחד עם זאת, לא תמיד פשוט להוכיח ניכור הורי. הורה יכול לטעון שהילד באמת נפגע מהאחר, והורה אחר יטען שמדובר בהסתה. לכן בתי המשפט מבקשים חוות דעת מקצועיות.

כדי לנסות להיאבק בניכור הורי, ישנם מספר מסלולים אפשריים:

תביעה לסעד זמני או דחוף: כאשר הילד מפסיק בפתאומיות להיפגש עם אחד ההורים ללא הצדקה, ניתן לבקש מביהמ"ש דיון דחוף להבטחת הסדרי שהות.

תביעת נזיקין: בחלק מהמקרים, ההורה המנוכר מגיש תביעה על "עוולה נזיקית" נגד ההורה המנכר, בטענה שגרם לו ולילד נזק נפשי.

בקשה לביזיון בית משפט: אם כבר נפסקו זמני שהות וההורה המנכר מסכל אותם, ניתן להגיש בקשה לאכיפה (כולל קנסות).

הפסקת או הפחתת מזונות: ישנם פסקי דין שמנחים על כך שילד שאינו מקיים קשר כלל ללא סיבה מוצדקת, עלול לאבד את זכות המזונות או חלק מהם. זהו מהלך שנוי במחלוקת, אך קיים בפרקטיקה.

בשנת 2020 נכנס לתוקף נוהל 2.20, הידוע גם כ"נוהל הנשיאה", שנועד להבטיח טיפול מהיר במצבי ניתוק קשר בין הורים וילדיהם. מטרתו:

לקבוע לוחות זמנים מזורזים לקיום דיון בענייני קשר ("הבטחת קשר" או "חשש לפגיעה במוגנות").

לאפשר שופט/ת לקבוע צעדים מתאימים תוך פרק זמן קצר (לרוב 14 יום).

למנוע מדרון חלקלק שבו הילד מוסת לאורך חודשים ארוכים עד שמופיע לפני שופט.

הנוהל אינו מוגבל דווקא לניכור הורי, אך הוא מהווה כלי שימושי מאוד להורה המנוכר שחש ש"כל יום שעובר, הילד מתרחק יותר". בניגוד לבעבר, שבו היה צורך לעבור תהליכים ארוכים, כיום ניתן להגיש בקשה בהליך מקוצר יחסית, והשופט יכול לזמן דיון דחוף עוד בטרם הליך הגישור/מהו"ת הרגיל.

מכיוון שניכור הורי כרוך בקושי רגשי עמוק, מוטב לגשת אליו בגישה שמערבת אנשי טיפול המנוסים בדינמיקה של סכסוכי גירושין. טיפול משפחתי אינטגרטיבי נחשב לכלי מרכזי:

טיפול משפחתי כוללני: מטרתו לקיים מפגשים עם כל בני המשפחה (כולל הילד, ההורה המנכר וההורה המנוכר) תחת הנחיית איש מקצוע אובייקטיבי.

מפגשים אישיים עם הילד: במקרים שבהם הילד מתנגד לכל מפגש משפחתי, ניתן להתחיל מפגישות פרטניות (טיפול פסיכולוגי) המיועדות לשחרר פחדים ולקדם אמון.

גישה פסיכו-משפטית: מתאמת בין בית המשפט למטפלים. יש "דיווח" שוטף על שיתוף הפעולה של ההורים והילד, ובמקרה של חוסר שיתוף פעולה או הפרת צווים, ניתן לבקש התערבות של השופט.

שינוי זמני משמורת: במצבים חמורים, יש המלצה לעיתים להעביר את המשמורת להורה המנוכר, מתוך מחשבה שכך תפחת השפעת ההסתה. אך מדובר בצעד רגיש מאוד, כי הילד עלול לחוות זאת כניתוק טראומטי מההורה המועדף עליו.

אחת ההמלצות החשובות היא לא להתמהמה. ככל שחולף זמן רב יותר, הילד עשוי להיטמע בנרטיב השלילי, ולחזק את עמדותיו על בסיס "זיכרונות" כוזבים או הקצנה של אירועים זעירים. התערבות מוקדמת מעלה את סיכויי ההצלחה לחידוש קשר.

בשל הרגישות הרבה של ניכור הורי, נולד מודל עבודה משולב בו קיימת סמכות משפטית לצד סמכות טיפולית. במודל זה:

בית המשפט ממנה מטפל או צוות טיפולי, מגדיר את סמכויותיו, ומקבל ממנו דיווח על התקדמות הטיפול.

ניתן להטיל סנקציות משפטיות על הורה שמפריע או לא משתף פעולה בטיפול (למשל כנסות או שינוי משמורת).

המטפל מנסה להביא את ההורים להסכמות, מגלה את הרקע לדינמיקה ומציע התערבויות לשיפור הקשר.

הילד מקבל טיפול פרטני, אך גם המשפחה ככלל עוברת תהליך תיקון, כולל פגישות הדרכה עם ההורים.

הרעיון הוא ליצור סביבה בה אין אפשרות "למשוך זמן" או להמשיך בהסתה ללא השלכות, משום שההורים נתונים תחת פיקוח שיפוטי משולב.

כאשר אתם נמצאים בעיצומו של תהליך גירושין ומבחינים בסימנים לניכור הורי, כדאי לפנות לעורך דין המתמחה בדיני משפחה ובפרט בתיקי ניכור הורי. הנה כמה נקודות שיעזרו בבחירת עו"ד מתאים:

ניסיון רלוונטי: ודאו שעורך הדין טיפל בעבר בתיקי ניכור הורי, מכיר את נוהל 2.20, את הגישות הטיפוליות, ואת הפסיקה העדכנית בנושא.

גישה מאוזנת: חשוב שעו"ד יבין שהילד במרכז, ושלא יעודד "מלחמת התשה" שתפגע עוד יותר בקשר.

היכרות עם אנשי טיפול: עו"ד טוב ידע להפנות אתכם למטפלים מומחים, פסיכולוגים, או גורמי רווחה מנוסים שיוכלו לסייע בחידוש הקשר.

יכולת ניהול משא ומתן: לא תמיד נרצה לרוץ לסנקציות משפטיות חריפות. לפעמים עדיף לפתור את הקונפליקט בהידברות או בהסכמה, כל עוד טובת הילד נשמרת.

זמינות ותקשורת שוטפת: ניכור הורי מתפתח לעיתים מהר, ודורש תגובה מהירה. אתם צריכים עו"ד שתוכלו להשיג בקלות בשעת הצורך.

המשבר הרגשי והכלכלי הכרוך בגירושין או בסכסוך משמורת יכול להכביד מאוד. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו שכר טרחה גבוה. לשם כך, ריכזנו מספר אפיקי סיוע משפטי חינמי או מוזל:

האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים: בודק זכאות לפי קריטריונים כלכליים.

לשכות הסיוע של לשכת עורכי הדין: לעיתים מפעילות ימי ייעוץ חינם.

עמותות וארגוני הורים: עמותות למען אבות/אימהות חד־הוריות מציעות לעיתים ייעוץ משפטי ראשוני בהתנדבות.

מרכזים למניעת אלימות במשפחה: נותנים מענה משפטי ראשוני גם להורה שטוען כי מופעל נגדו ניכור.

מוקדי מידע ברשויות מקומיות: ניתן לבדוק אם בעיר שלכם יש מערך סיוע חינם.

קליניקות משפטיות באקדמיה: סטודנטים למשפטים, בפיקוח עו"ד, מעניקים סיוע בחינם או במחיר סמלי.

ארגוני נשים או ארגוני גברים: מפעילים קווי חירום וייעוץ משפטי במקרי סכסוך גירושין.

משרדי עורכי דין שעושים פרו-בונו: אפשר לנסות ולפנות למשרד גדול, לבדוק אם יש להם שעות התנדבותיות.

ניצול כיסויי ביטוח: יש פוליסות ביטוח או מנויים שמאפשרים קבלת שעת ייעוץ משפטי בחינם.

חברים ומכרים עו"ד: אפשר לבקש שיחה קצרה, לפחות לכוון אתכם למסלול נכון.

יחידות הסיוע שליד בתי משפט לענייני משפחה: לא מעניקות ייעוץ משפטי מלא, אך יכולות לתת כיוון ראשוני.

ארגוני סיוע לנוער בסיכון: במקרה שהילד נחשב לנער בסיכון, אפשר לעיתים לקבל סיוע משפטי להורה שנאבק על קשר.

פורומים ברשת וקבוצות פייסבוק: אמנם לא תמיד זה "ייעוץ משפטי מוסמך", אבל תוכלו לקבל מידע בסיסי ולהפנות שאלות לעורכי דין הפעילים שם בהתנדבות.

מלגות וסבסוד מעירייה: בחלק מן הערים מתאפשר סבסוד עורכי דין להורים במצוקה כלכלית, במיוחד בנושא משמורת.

קווי חירום ציבוריים: לדוגמה 118 (המוקד החברתי), יוכלו להפנות אתכם לשירותי סיוע ללא עלות.

תסקיר הוא מסמך שמגיש עובד סוציאלי לבית המשפט לענייני משפחה, בו מתואר מצב המשפחה, הילד, והדינמיקה בין ההורים. כאשר עולה חשד לניכור הורי, תסקיר יכול לספק לבית המשפט תמונה מקצועית ממקור חיצוני.

בדרך כלל, התסקיר נערך ללא עלות ישירה להורים, במסגרת שירות ציבורי של הרווחה (עו"ס לסדרי דין).

במקרים מיוחדים, ניתן למנות מומחה פרטי (פסיכולוג, פסיכיאטר), ואז העלות מוטלת על ההורים, ועשויה להגיע לאלפי או עשרות אלפי שקלים בהתאם להיקף העבודה.

15 מרכיבי מפתח בהליך התסקור (בקצרה):

ראיונות עם ההורים (כל אחד בנפרד) על רקע הסכסוך, ההיסטוריה המשפחתית, המצב הכלכלי וכו'.

ראיון עם הילד: הבנת תחושותיו, רמזים אפשריים להסתה.

ביקור בית: במידת הצורך, העו"ס מגיעה לביתו של ההורה המנכר ושל ההורה המנוכר, לבדוק את הסביבה החינוכית.

פגישות משותפות (אם ניתן): העו"ס עשויה לצפות באינטראקציה בין הילד להורה.

בדיקת רישומים קודמים: אם היו תלונות על אלימות או הזנחה, רצוי לעיין בתיקים של הרווחה או במשטרה.

התייעצות עם גורמי טיפול: לעיתים העו"ס תפנה למטפלים שכבר מעורבים בחיי המשפחה.

בדיקה של אמירות הילד: זיהוי טענות חוזרות שאולי מגיעות מההורה השני.

הערכת המסוגלות ההורית: האם ההורה דואג לצרכים הפיזיים והנפשיים של הילד, או שמא מפגין יחס מנכר.

התייחסות להיבטים כלכליים: קשר בין מצוקה כלכלית לניסיון לקבל יתרון במשמורת או במזונות.

עמדות הילד כלפי כל הורה: העו"ס בודקת האם קיימת קיצוניות בהבעותיו של הילד.

חוות דעת או מבחנים פסיכולוגיים (אם רלוונטי).

זיהוי סימנים לרגשות אשמה או ניכור מצד הילד.

אפשרות לזמן דיון משותף בבית המשפט בנוכחות העו"ס, להבהיר את המלצותיה.

המלצות סופיות על הסדרי שהות: אם יש צורך בשינויים או בהפניית המשפחה לטיפול.

מעקב שוטף: במקרים מורכבים, העו"ס עשויה להמשיך לעקוב אחרי המשפחה ולהגיש תסקירים נוספים.

התסקיר עשוי להכריע באופן משמעותי את גישת השופט להליך. אם הוא מזהה סימנים מובהקים להסתרת מידע, הסתות או סיכון לילד, זה יתבטא בהמלצות.

כפי שרמזנו קודם, ישנם הורים מנוכרים המחליטים לתבוע את ההורה המנכר בנזיקין. הטענה: "ההתנהגות המכוונת של ההורה המנכר גרמה לנזק נפשי לילד ולי". בתי המשפט בישראל נתנו בשנים האחרונות כמה פסקי דין תקדימיים, בהם נפסקו פיצויים משמעותיים (מאות אלפי שקלים) לטובת ההורה המנוכר.

הרתעה: להראות להורה המנכר שיש מחיר להתנהגותו.

פיצוי על סבל רגשי: ההורה המנוכר טוען לעוגמת נפש עצומה, החמצה של שנים עם הילד, פגיעה בשם הטוב וכו'.

לחץ לשינוי התנהגות: לעיתים הגשת התביעה דוחפת את הצד השני ללכת לגישור או לטיפול כדי למנוע סיכון כלכלי.

יחד עם זאת, לא כל תביעה תתקבל אוטומטית. ההורה המנוכר צריך להוכיח בצורה משכנעת שהילד אכן הוסת, שאין הצדקה אובייקטיבית לניתוק הקשר, ושההורה המנכר פעל שלא בתום לב. בכל זאת, מדובר ב"רעה חולה" מורכבת וטעונת הוכחה.

כידוע, חובת תשלום המזונות מוטלת לרוב על האב (לפי הדין הדתי), או לפי חלוקת הכנסות וזמני שהות (בעקבות הלכות מודרניות). אך מה קורה אם הילד לא רוצה להיפגש עם האב או עם האם – ללא סיבה מוצדקת?

ישנם פסקי דין אחדים שבהם בית המשפט ביטל או צמצם את המזונות, בטענה שהילד מבצע "ניכור הורי" חמור, ושאין כל הצדקה לממן אותו כאשר הוא מסרב לכל קשר. פסקי דין כאלו מעוררים ויכוח מוסרי:

מצד אחד, האם הילד אמור להיענש כלכלית בשל הסתה מצד ההורה האחר?

מצד שני, יש טענה הגורסת שההורה לא צריך לשלם עבור ילד שמנותק ממנו באופן אכזרי ובלתי מוצדק.

לא מדובר במצב שכיח, ורוב השופטים נוקטים זהירות רבה לפני שמפסיקים מזונות. אולם הסוגיה קיימת, ואם מוכח שהילד דוחה את ההורה ללא כל סיבה אמיתית, ייתכן שיוטלו הגבלות גם על תשלום המזונות.

מעבר להליך המשפטי והטיפולי, חשוב לזכור שילדים סופגים גם מסרים מהסביבה החינוכית (בתי ספר, גני ילדים), ומהחברה בכללה (חברים, קרובי משפחה).

שיחות עם צוות בית הספר: לעיתים קרובות, מורים או יועצים בבית הספר מזהים שינוי פתאומי בהתנהגות הילד. כדאי לעדכן את הצוות, להסביר שהילד עובר קושי על רקע סכסוך גירושין, בלי לשטוח את כל פרטי הניכור ההורי.

התמודדות עם שאלות של חברים: ילד שבחר לנתק קשר עם הורה עשוי להרגיש לא בנוח כשחברים שואלים "מדוע אבא שלך לא בא ליום הורים?" או "למה אמא שלך לא גרה איתך?". רצוי לכוון את הילד לתשובות מתונות, תוך שמירה על פרטיות.

מרחבי שיחה טיפולית: בקבוצות או בסדנאות המיועדות להורים גרושים, ניתן להעלות שאלות על ניכור הורי, לשתף חוויות ולמצוא פתרונות יצירתיים.

בתיקים רוויי קונפליקט, אנשי המקצוע ממלאים תפקיד קריטי:

מטפלי משפחה: מובילים תהליכי חידוש קשר, מציעים גישות לתקשורת טובה יותר בין ההורים, מאתרים סימנים של הסתה.

פסיכולוגים קליניים או חינוכיים: מאבחנים את מצבו הנפשי של הילד, יכולים לזהות אם הילד מדקלם טענות חסרות בסיס או מגיב לטראומה אמיתית.

עו"ס לסדרי דין: עורכים תסקירים לבית המשפט, נותנים המלצות על משמורת וזמני שהות. במקרים של ניכור הורי, הם יכולים לכוון את המשפחה לטיפול אינטנסיבי או להמליץ על שינוי בהסדרי הקשר.

לעיתים, חשוב לוודא שהמטפל מכיר מקרוב ניכור הורי, משום שזו תופעה מורכבת ששונה מטיפול משפחתי "סטנדרטי".

מחקרים מהעשור האחרון מצביעים על כמה מגמות בולטות:

עלייה בתלונות על ניכור הורי: בתי משפט ברחבי העולם (ארה"ב, קנדה, ישראל) מדווחים על זינוק בשימוש של הטענה בכל מיני תיקים.

היקף הדיווח המגדרי: בעבר נהגו לטעון שניכור הורי מבוצע בעיקר על ידי אמהות נגד אבות, אך מחקרים חדשים מראים שגם אבות עלולים לנכר ילדים נגד האם.

מחסור בהגדרה מדעית מוסכמת: הסוגיה עדיין שנויה במחלוקת, ואין קונצנזוס מחקרי על הקריטריונים לאבחון.

המלצות לטיפול אינטגרטיבי: מרבית המחקרים ממליצים לשלב התערבות טיפולית ומשפטית יחד, כדי לנסות להשיב את הילד ליחסים בריאים עם שני ההורים.

ויכוח בנוגע לסטטיסטיקה: קשה מאוד למדוד את התופעה. חלק מהמחקרים מדווחים על 10%–15% מהילדים להורים גרושים כסובלים מניכור חמור, אך אין נתונים אחידים.

מעבר לוויכוח המדעי, יש התנגדות אידאולוגית למונח "ניכור הורי". בעיקר מצד:

פעילים למניעת אלימות במשפחה: חוששים שהטענה "ניכור הורי" תשמש מתעללים כדי לטעון שהילד מורחק מהם כלא בצדק.

תאורטיקנים משפטיים: טוענים שהשימוש במונח פסאודו-מדעי בלי בסיס מוצק עלול להטות משפט.

חלק מארגוני נשים: חוששים מפגיעה באמהות הטוענות לאלימות, כאשר בתי המשפט מבלבלים בין "מניעת קשר מוצדקת" לבין "ניכור הורי".

עם זאת, גם המתנגדים מסכימים שבשטח קיימים ילדים שנראים "מותכים" רגשית להורה אחד ושונאים את האחר ללא סיבה אמתית. הוויכוח הוא בעיקר סביב הכללת התופעה בתוך מסגרת "סינדרום" והשלכותיה המשפטיות.

מניעה תמיד עדיפה מטיפול במצב חירום. הנה כמה פעולות מניעה חשובות:

לשמור על תקשורת מכבדת: גם במהלך גירושין, נסו לא לדבר סרה בהורה השני בפני הילד.

לסנן תכנים שליליים: אם הילד מתלונן על ההורה השני, אפשר להקשיב ברוגע ולא לחזק את הביקורת כדי "לזכות בנאמנות" שלו.

שיתוף פעולה בהסדרי שהות: יש ילדים שמרגישים חוסר עקביות – הורה אחד אינו מגיע בזמן, האחר מאשים אותו. עדיף לקיים זמני שהות ברורים ושקופים.

פנייה מוקדמת לגישור: לפני שהסכסוך יוצא משליטה, גישור או ייעוץ זוגי/הורי עשוי למנוע הסלמה שתגרום לניכור.

מודעות עצמית רגשית: הורה פגוע יכול בקלות להשליך על הילד את רגשותיו. צאו לטיפול פרטני ועבדו על תחושותיכם, כדי שהילד לא יסבול.

הורים מנוכרים חווים תסכול עצום: ילדם כביכול "נלקח" מהם רגשית. עם זאת, כדאי לזכור:

הילד הוא הקורבן: גם אם הוא מבטא עוינות כלפיכם, סביר להניח שהוא הושפע מבחוץ.

אל תתלוננו על הילד: גשו לטיפול או לבית המשפט בדרכי חוקיות, אך אל תתקפו את הילד אישית כי זה מעורר בו מגננה חזקה יותר.

שמרו על ערוץ של אהבה: גם אם הילד דוחה אתכם כרגע, הבהירו לו שאתם פתוחים לקבלו בכל רגע, שאתם אוהבים אותו ללא תנאי.

אספו ראיות: תעדו מקרים של סירוב, הודעות מסיתות, כדי להראות בבית משפט שיש כאן דפוס של הסתה.

הגיבו מהר: ככל שמחכים יותר, כך קשה יותר לתקן את הניתוק.

ניכור הורי הוא תופעה מורכבת ורבת פנים, הנמצאת במרכז הסערה של דיני המשפחה במאה ה-21. בפועל, היא משפיעה לא רק על הורים, אלא בעיקר על שלומם הרגשי של ילדים.

בחלק מהמקרים, מדובר במניפולציה מכוונת ומודעת של הורה אחד כדי להרחיק את הילד מהשני. במקרים אחרים, ההסתה היא סמויה או לא מודעת, או מושפעת ממציאות מורכבת שבה יש האשמות הדדיות. בתי המשפט מנסים לאזן בין שמירה על זכויות הילד וביטחונו לבין מניעת ניתוק קשר פוגעני ולא מוצדק.

מסקנה עיקרית: מניעת ניכור הורי או טיפול בו בהקדם האפשרי הם חיוניים לשמירה על בריאותו הנפשית של הילד. אמצעים כמו נוהל 2.20, טיפול משפחתי פסיכו-משפטי, ותביעות אכיפה ואפילו נזיקין במקרים קיצוניים – מסייעים להורים ולאנשי מקצוע להילחם בתופעה.

תקווה לעתיד: העלאת המודעות והרחבת המשאבים לטיפול עשויות להפחית את שכיחות הניכור ההורי. ככל שיותר הורים יבינו את הנזק שנגרם לילדים עקב הסתה, וככל שמערכת המשפט תתייעל במתן מענה מהיר ונכון יותר, כך נוכל לקוות שפחות ילדים יסבלו מנתק מלאכותי ואכזרי מן ההורה השני.

מסמכים רשמיים של משרד המשפטים: ניתן לחפש באתר המשרד חומרים בנושא ניכור הורי והליכי סיוע משפטי.

אתר הרשות השופטת: לעיון בנוהל 2.20 ופסיקות עדכניות מבתי המשפט לענייני משפחה.

יחידות הסיוע שליד בתי המשפט לענייני משפחה: הם עצמם מציעים דפי מידע לחידוש קשר ולגישור בהליכי גירושין.

מחקרי אקדמיה: קיימים מחקרים רבים, גם בעברית, על השפעת "התסמונת" (בעיני התומכים) והמורכבות האמיתית.

ארגוני הורים גרושים: מציעים פורומי תמיכה, קבוצות פייסבוק, מידע וכלים להתמודדות עם הילד המוסת.

אם אתם ניצבים מול מצב של ניכור הורי, זכרו שאתם לא לבד. קיימים מומחים, עורכי דין מנוסים, ועמותות שיכולים לעזור לכם להבין את מצבכם ולצאת לפעולה נכונה. לא פעם, עם שילוב של עזרה משפטית וכלים טיפוליים נכונים, מצליחים לשקם קשרים שהיו נראים אבודים.

הילד זקוק לקשר מאוזן ומכיל עם שני הוריו. גם אם הוא נסחף כרגע בגל עוינות, ייתכן מאוד שתגלו שבסופו של דבר, כשתוסר חומת ההסתה, ייפתח פתח לריפוי אמיתי – עבור הילד ועבורכם.

שמירה על אורח רוח, תגובה מהירה, וחתירה לפתרונות טיפוליים הם יסודות המפתח להצלחה בהתמודדות עם ניכור הורי.

זכרו שהמטרה הסופית איננה רק "לנצח" במאבק משפטי, אלא לתת לילד את האפשרות לגדול עם שתי דמויות הוריות חיוביות בחייו.

"בסופו של יום, ניכור הורי איננו גזרת גורל.

בעזרת התערבות נכונה, הבנה והנעה לטיפול משותף – אפשר להחזיר לילד את אביו, את אמו, ואת זכותו הבסיסית לאהבת שני הוריו."

כך אנו חותמים את המדריך, בתקווה שתמצאו בו תועלת ועזרה מעשית בהתמודדות עם סוגיה מורכבת ורגישה זו.