פס"ד בחינת כוונת שיתוף ספציפי בדירת מגורים עת קיים הסכם ממון (עמ"ש 949-03-23)

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ח. שירה ) מיום 15.1.23, במסגרתו דחה בית המשפט את תביעת התובעת לקבלת זכויות בבית המגורים של הצדדים בשוהם (להלן – בית המגורים ) ובשתי חברות הרשומות על שם המשיב.

הנדרש לנדון

1. הצדדים הכירו בשנת 2002 , נישאו ביום 24/9/03 והתגרשו בחודש 3/22 . לצדדים שלושה ילדים קטינים.

2. ביום 4/9/03 , בסמוך קודם לנישואיהם, חתמו הצדדים על הסכם ממון המסדיר את זכויותיהם בנכסים שנרכשו עובר לנישואיהם ובהשבחות נכסים אלו (להלן – הסכם הממון ). בין השאר הוסכם כי (סע' 4 על תתי סעיפיו, הציטוט חלקי ונוגע בעיקרו לעניינים הרלבנטיים לנדון):

ובסע' 4.3 להסכם צויין –

ההסכם אושר על ידי הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן.

3. בחודש 1/20 פתחה המערערת הליך של יישוב סכסוך. בחודש 2/20 הוסיפה ופתחה הליך בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה . הצדדים הגיעו להסכמות ביחידת הסיוע כי המשיב לא ישוב בשלב זה לבית המגורים (ברחוב *** בשוהם), נקבעו סדרי שהות עם הקטינים וכן נקבעו מזונותיהם ומזונות המערערת. בהמשך בחודש 4/21 הוגשו בקשות הדדיות מכוח החוק למניעת אלימות . בסופו של יום נדרש בית המשפט לתובענות רבות של הצדדים ובכללן - תביעת המערערת למזונות הקטינים (תלה"מ 37506-03-20); תביעה רכושית והצהרתית שהגישה המערערת במסגרתה עתרה לקבוע כי כל הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים הן משותפות ובכלל זה הזכויות בשתי חברות הרשומות על שם המשיב והזכויות בבית המגורים או לחלופין לקבוע כי היא זכאית למחצית ההשבחה של נכסים אלו שבאה במהלך נישואי הצדדים, ולחלופין כי יעשה איזון לא שיווני של רכוש הצדדים (תלה"מ 22159-04-20); תביעה לפינוי ולסילוק יד שהגיש המשיב בנוגע לדירת המגורים ופינוי המערערת ממנה(תלה"מ 33730-04-20); תביעה לדמי שימוש ראויים שהגיש המשיב כנגד המערערת (תלה"מ 33741-04-20); תביעה לפירוק שיתוף בנוגע לדירה אחרת המשותפת לצדדים בשוהם, ברכב הצדדים ובמטלטלין שלהם (תלה"מ 23029-09-20).

***

4. בין הצדדים נוהלו הליכים נוספים, לרבות צווי הגנה, וכן תביעה נוספת שהוגשה בחודש 1/22 על ידי המערערת לביטול הסכם הממון, בין השאר, בטענה כי הרב אריאל לא היה בעל כושר כ"רושם נישואין" ביום חתימת הסכם הממון, ובטענות נוספות שחלקן דומה לטענות שהתבררו בהליך הנוכחי. הדיון בהליך הנזכר עוכב לעת עתה, לבקשת המערערת, על אף שלכאורה שורת ההגיון מלמדת כי תחילה תוכרע תביעה זו.

נאמר כבר עתה כי אנו מוצאים שלא לעכב את מתן פסק הדין שבנדון, למרות שכל כולו מבוסס על קיומו של הסכם ממון תקף, וזאת בהתייחס להתרשמותנו מהשימוש לרעה שנעשה לכאורה על ידי המערערת בעצם הגשת התובענה לביטול הסכם הממון בשלב בו הוגשה. אין מדובר בתיקון ההליך הנוכחי אלא בהגשת תובענה בשל טענה משפטית חדשה שלא הועלתה כלל עד כה כאשר ההליך המשפטי הנוכחי מתנהל ונמצא על סף סיום. הרושם הוא כי הטענה הועלתה בשלב בו הועלתה על מנת להוות מקור לחץ על המשיב וזאת אחר שהמערערת החליפה כמה וכמה מייצגים במסגרת ההליך עד אשר בא כוחה הנוכחי בהליך הנוסף (שאינו בא כוחה בערעור) מצא להעלות טענה חדשה זו שלא הושמעה כלל על ידי המערערת לאורך כל ההליך, על אף שהיא מרכזית ויסודית לטענתה ומבקשת לכרסם בבסיס ההסכמות עליהם השתיתו הצדדים את התנהלותם לאורך חיי נישואיהם, כפי שיובהר להלן.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. בתביעתה הרכושית של המערערת היא טענה, בין השאר, כי יש לקבוע לה זכויות בשתי החברות הרשומות על שם המשיב, אשר האחת מהן היא החברה , הנזכרת בהסכם הממון, והשניה אינה נזכרת כלל בהסכם הממון והוקמה בחודש 12/02 כאשר ראשי התיבות בשם החברה מאזכרות למעשה את שמה (להלן – החברה האחות ), וכי הייתה כוונת שיתוף ברורה בזכויות אלו מצד המשיב ומתוך שכך אף באה פעילותה האינטנסיבית בחברה תוך הצגתה בפני אחרים במצגות של החברה כשותפה בחברה. ממילא, כך לסברתה, אין מקום לקיים את הסכם הממון ככתבו וכלשונו אחר שהצדדים עצמם סטו ממנו בהתנהגות תוך ערבוב כספיהם הפרטיים וכספי החברות. כך נטען כי אף ביחס לבית המגורים אשר כמחצית מעלותו מומנה באמצעות משכנתא שנטלו הצדדים יחדיו יש לקבוע את זכויותיה בו בשיעור של מחצית.

בית משפט קמא מצא לדחות את התביעה בעיקרה כפי שיובהר להלן.

6. בית המשפט עמד על לשונו הברורה והחד משמעית של הסכם הממון וכן על כך ששינוי של הסכם ממון בדרך של התנהגות מתקיים אך במקרים נדירים וחריגים נוכח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון או החוק ), המגדירות את חשיבותו של הסכם ממון שאושר, וכי הסכם שכזה יבוטל אך ורק על ידי הסכם מבטל שיערך בכתב ויאושר אף הוא על ידי ערכאה מוסמכת. בית המשפט קמא מצא כי המערערת לא עמדה ברף הגבוה הנדרש לביטולו ואיונו של הסכם ממון בדרך של התנהגות. עוד עמד בית המשפט על כך שהמערערת סיימה את לימודי המשפטים ושימשה כעורכת דין בפועל ובוודאי הבינה את משמעות הוראות הסכם הממון והדרך לשינויין. עוד התרשם בית המשפט כי הסכם הממון היה נוכח בנישואי הצדדים וכי אלו באו לקיצם, בין השאר, נוכח התעקשותו של המשיב בעמידה על תניות הסכם הממון ככתבן וכלשונן.

7. בית המשפט הוסיף, סקר וניתח את עדויות כלל עדי המערערת ומצא כי אין בהן להוכיח כי הצדדים התנהלו באופן המלמד על כך שהמערערת היא שותפה בחברה. כך נמצא כי לא היה בסמכותה לפטר עובדים, היא לא חתמה על המחאות של החברה, היא לא ניהלה את כספי החברה, לא היה לה כרטיס ביקור המגדיר את תפקידה כפי טענתה, וכיוצ"ב. אומנם המערערת הייתה דמות מובילה בחברה ועובדת משמעותית ובכירה בה וככזו קידמה עניינים רבים בחברה ואולם בשל תפקידה זה היא קיבלה משכורת חודשית סדורה ככל עובד שכיר, ואין בדבר להעמיד אותה כבעלת זכויות בחברה בניגוד ללשונו הברורה של ההסכם.

בית המשפט הוסיף ודחה את טענות המערערת כי החברת האחות הוקמה במשותף על ידי שני הצדדים, שכן לא צורפו מסמכי התאגדות לפיהם מדובר בחברה שהקימו שניהם יחדיו, והיא אף הוקמה קודם לנישואי הצדדים. בית המשפט עמד על כך שהסכם הממון מחריג במפורש מהשיתוף גם חברות אחרות ו"כל גוף עיסקי שיתווסף, יסתעף או יחליף ו/או ינבע מהחברה ו/או העסק" (סע' 4.1.1. להסכם הממון).

כך נקבע כי אין זה סביר שבסמוך לחתימת הסכם הממון הקימו הצדדים חברה נוספת וקבעו, בניגוד למוסכם בהסכם ממון, כי החברה תהא משותפת למרות רישומה על שם המשיב בלבד כבעל מניות וזאת ללא כל מסמך המסדיר זאת, שהרי אם אכן כך הייתה כוונתם מדוע נרשמה החברה על שם המשיב בלבד. לעניין זה הוצגו, בין השאר,פרוטוקול אסיפה מיוחדת מחודש 12/03 שהתקיימה בנוכחות המערער בלבד ורישומו של המשיב כבעל מניות יחידי בחברה. בית המשפט אף הוסיף והתרשם מהעולה מתמלול שיחה בין הצדדים שנערכה לאחר הליך גישור, כי המערערת מלינה על המשיב, כי לא הראה לה כוונות שיתוף בנכסים, והדברים מחזקים את גרסתו שלו להעדר שיתופיות או הצגת כוונת שיתוף ספציפי.

בית המשפט הוסיף וציין כי הסעד החלופי שהתבקש על ידי המערערת בתביעתה לאיזון לא שיוויוני נזנח בסיכומיה לפיכך לא מצא לדון בו כלל.

8. בכל הקשור לבית המגורים בשוהם מצא בית המשפט הוא הוא נרכש בשנת 2009, נרשם על שם המערער בלבד והצדדים התגוררו בו מעת נישואיהם עד לפרידה, בוצעו בו שני שיפוצים האחד בסמוך לכניסה ב 2009 והשני ב 2015. אלא שאף בנכס הזה נמצא כי אין למערערת חלק נוכח הוראת ההסכם הקובעת –

ולעניין השבחות נקבע כי אלו –

בית המשפט עמד על כך שבית המגורים אינו נכס המקרקעין היחיד של הצדדים וכי יש להם דירה נוספת משותפת שנרכשה לאחר נישואיהם ונרשמה על שמם בחלקים שווים.

לגבי בית המגורים, זה אומנם נרכש במהלך הנישואין אך נרשם על שם המשיב בלבד כיוון שמימונו היה מחציתו מכספי הורי המערער ששולמו ישירות למוכרים, והמחצית האחרת מכספי משכנתא אשר ההחזרים נעשו אומנם מתוך החשבון המשותף של הצדדים, אלא שאל חשבון זה הועברו כספי השכירות שקיבל המערער מנכסים אחרים השייכים לו, כספים שהיו גבוהים מדמי המשכנתא, ואלו הועברו מיד לצורך החזר המשכנתא. הווה אומר, חשבונם של הצדדים שימש אך ורק כ"צינור" או "כתחנת מעבר" לצורך העברת כספי השכירות של המשיב לצורך החזר המשכנתא ונקבע כי "הוכחה העברה קבועה של כספים ממקור חיצוני לצורך תשלום המשכנתא". ברי כי לו היה מדובר בבית משותף הייתה המערערת עומדת על כך שמיד עם רכישתו הוא ירשם על שם שני הצדדים.

כך עלה שהוסכם לכאורה על המשיב כי הזכויות בבית המגורים יחולקו בשווה בין הצדדים ככל שתיאות המערערת לחתום על הסכם הלוואה להוריו ואולם היא לא הסכימה לכך. וכן כי ב-2009 ביקשה המערערת מהמשיב לחתום על הסכם שיתוף בדירה, וכי זה לא נחתם.

9. בית המשפט אף בחן את טיב השיפוצים שנערכו בדירת המגורים ומצא כי אין בטענות בנוגע לשיפוצים שבוצעו על מנת להצדיק שיתוף הסותר מפורשות את הסכם הממון. כך נקבע כי גם מחשבה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה משותפת בתל אביב לא יצאה אל הפועל ובוטלה על ידי המערער ממילא אף בעניין זה לא ניתן למצוא הסכמה לשיתוף בדירת המגורים. ובלשונו של בית המשפט -

"ככל שהייתה מחשבה מסוימת למכירת הנכסים, היא לא הבשילה דיה. גם לא ברור כיצד היה נרשם הנכס החדש, אם היה נרכש, והאם הייתה למקורות המימון הייתה השפעה על הרישום. כאמור, ככל הנראה רק בוצעה שיחה מקדימה עם נציג הבנק לגבי גובה המשכנתא, ולאחר מכן שיחה נוספת עם גב' תשובה. לא מעבר לכך"

10. מכלל האמור, היינו – ההוראות הברורות של הסכם הממון, רישומו של המערער כבעלים יחידי בדירת המגורים, מימון רכישת מחצית הדירה על ידי הורי המשיב ומחציתה השנייה ממשכנתא שהוחזרה מדמי שכירות השייכם לו, שיפוצים בסכומים שאינם חריגים, העובדה שהצדדים דנו בסוגית השיתוף במהלך נישואיהם אך לא באו להסכמות בעניין והרישום לא שונה – מצא בית המשפט כי יש לדחות את טענות המערערת ביחס לדירת המגורים.

11. ביחס לרכוש המשותף האחר הורה בית המשפט כדלקמן –

הרכב - ככל שרוצה המערערת להותיר את הרכב בחזקתה, תשלם למשיב מחצית משוויו בהתאם למחירון לוי יצחק כיום, תוך 30 יום ממועד מתן פס"ד, וכן תשיב לבדה את יתרת ההלוואה על הרכב. אם אינה רוצה בכך ירכוש המשיב את הרכב באותו אופן וככל שאיש מהם אינו רוצה לרוכשו הוא ימכר לצד ג' ותמורתו תחולק בין הצדדים.

ביחס למטלטלין , ב"כ המערערת תכין 2 רשימות, תוך 20 יום והמשיב יבחר אחת מתוכן תוך 7 ימים נוספים.

הכספים שנותרו , ככל שנותרו, בחשבון הבנק המשותף יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים כאשר ככל שבחשבון זה יש חוב/הלוואה הקשורה לעסק/רכב של העסק וכו', זה ישולם ע"י המשיב בלבד.

12. בכל הקשור לפירוק השיתוף בדירה המשותפת המושכרת לצד ג' נקבע, כי למשך 90 יום מהמועד המוסכם ינסו הצדדים למכור לבדם את הדירה. ככל שלא יגיעו להסכמה על שווי הנכס, יפנו הם לשמאי שעלותו תמומן באופן שווה על ידם. ככל שלאחר 90 יום לא תימכר הדירה, ימונו באי כוחם ככונסי נכסים, כל צד יישא בעלות הכונס מטעמו.

ביחס לזכויות סוציאליות - לפי הסכם הממון כל צד נותר בעלים של רכוש הרשום על שמו.

13. ביחס לתביעת סילוק ידה של המערערת מבית המגורים ותביעת המשיב לדמי שימוש (תלה"מ 33730-04-20 ותלה"מ 33741-04-20) נקבע כי המערערת תפנה את הבית תוך 150 יום, כאשר עד למועד הפינוי תדרש המערערת לתשלום דמי שימוש ראויים וזאת החל מיום 1/8/21 (היינו מיד לאחר החיוב בגט בבית הדין הרבני). כאשר דמי השימוש יעמדו על 4,500 ₪ לחודש בניכוי מחצית ההפרש שבין דמי המשכנתא על הדירה המשותפת לדמי השכירות המתקבלים בגינה. שכן, המערערת זכאית למחצית ההפרש האמור נוכח בעלותה בנכס המשותף.

פסק הדין של בית משפט קמא נוגע אף בסוגיית המזונות ואולם כיון שאין ערעור לעניין זה לא נרחיב ונפרט בעניינו.

תמצית טענות המערערת

14. פסק הדין מקפח את המערערת, מתבסס על "הסכם היסטורי" משנת 2003 שנחתם בסמוך לנישואי הצדדים, כאשר קיים ספק אם אושר כדין (כאמור ההליך לעניין זה מתקיים בתיק אחר). אין זה סביר כי לאחר 17 שנות נישואין תצא המערערת ללא זכויות בעסק בו הייתה שותפה למעשה ובדירת המגורים בה התגוררה. פערי הרכוש בין הצדדים כאשר המערערת יוצאת עם סך של כ – 800,000 ₪ והמשיב עם רכוש בשווי כעשרים מליון ₪.

15. שגה בית המשפט בכך שלא איזן את בית המגורים. מדובר בבית שנרכש במהלך חיי הנישואין של הצדדים בשנת 2009, הצדדים בחרו יחדיו את הבית, מחציתו מומנה על ידי משכנתא שנטלו הצדדים ושולמה מחשבון הבנק המשותף שלהם. גם אם הכספים הגיעו לחשבון מדמי שכירות של המערער הרי שברגע שבחר להכניסם לחשבון המשותף הם הפכו למשותפים, נעשו שיפוצים מהותיים בבית שכללו שבירת קירות.

16. שגה בית המשפט בכך שקבע שהמערערת אינה זכאית בעסק המשפחתי והשבחתו, היינו בשתי החברות המשפחתיות – החברה והחברה האחות. הובאו ראיות רבות למעורבותה העיסקית של המערערת, הוכח כי היא הייתה הרוח החיה במפגשים עסקיים שונים, ואף הוצגה כבעלים ושותפה במפגש עם נציגי חברת שטראוס. כך התעלם בית המשפט מהעובדה שהיה ערבוב בין פעילות של החברות לבין חשבונם המשותף של בני הזוג תוך ערבוב בין החשבונות. יתר על כן, החברה האחות לא אוזכרה כלל בהסכם הממון כנכס השייך למשיב ואין לאזנו.

17. שגה בית המשפט בכך שלא איזן את הזכויות הסוציאליות של הצדדים בניגוד למשתמע מהוראת סע' 4.8 להסכם הממון.

18. שגה בית משפט כשהורה על סילוק ידה של המערערת מהבית וחיובה בדמי שימוש ראויים.

תמצית טענות המשיב

19. בבסיס מערכת היחסים בין הצדדים עמד הסכם ממון, כאשר לאורך כל חיי הנישואין הבהיר המשיב שהוא עומד על קיומו ככתבו וכלשונו. הוכח שההסכם נכח בחיי הצדדים והם התנהלו על פיו, דבר שאף גרר ויכוחים ומחלוקות ביניהם. המערערת לא הוכיחה שינוי ההסכם בהתנהגות ולא הוכיחה כוונת שיתוף – היפוכם של דברים. כאשר רצו הצדדים לשתף הם שיתפו – כך היה, כדוגמה, ביחס לדירה המשותפת אותה רכשו ואשר נרשמה על שמם במשותף.

20. יתרה מזו, בהינתן כי קיים הסכם ממון תקף טרם הנישואין לא היה מקום לבחון את כוונת השיתוף לה טענה המערערת, בית המשפט, מעבר לנדרש, בחן את הטענה לכוונת שיתוף, ודחה טענה זו, אחר שהוכח שהמערערת הודתה כי המשיב מעולם לא הראה כוונת שיתוף.

21. בדין נקבע, כי אין למערערת זכויות בדירת המגורים. דירת המגורים נרשמה על שם המשיב בלבד, כאשר הובהר בהסכם ממון כי רכוש שנרשם על שם מי מבני הזוג שייך אך ורק לו וכן השבחותיו של אותו רכוש. מכל מקום, בית המגורים מומן כולו מכספי המשיב והוריו - ההורים שילמו כמחצית התמורה והמשכנתא שנלקחה להשלמתה שולמה מדמי שכירות בגין נכסים שהיו שייכים למשיב בלבד. המערערת ידעה שהבית נרשם רק על שם המשיב והוא הבהיר לה כי אין בכוונתו לשתפה בבית. כפועל יוצא מההחלטה בעניין הבית, צדק בית המשפט בקביעותיו לעניין סילוק ידה של המשיבה מבית המגורים וחיובה בדמי שימוש.

22. צדק בית המשפט בקביעתו כי אין למערערת חלק בחברות שבבעלות המשיב. במועד אישור ההסכם ניהל כל אחד מהצדדים חברות בבעלותו (וזאת בהתייחס להוראות סע' 4.1.1 ו – 4.3 להסכם הממון). גם המשיבה ניהלה והייתה בעלים של חברה ששיווקה מוצרי איתור לרכב.

בנדון, עֶסֶק בשם *** הוקם ע"י המשיב ב10/98 , כעסק העוסק בשיווק מערכות טיהור מים, ביום 12/01 עוד קודם שהכיר את המערערת הוקמה החברה וביום 12/02 , טרם נישואי הצדדים, הוקמה החברה האחות. המשיב היה בעלים ומנהל יחיד בחברות וכך הוכח מכל המסמכים שהוצגו לבית המשפט. המערערת החלה לעבוד באופן חלקי בחברות רק ב 2/04 ובמשך השנים 2009 – 2011 אף לא הגיעה כלל לחברה, כאשר בשנת 2011 פתחה עסק עצמאי. לא הוכחה כלל ועיקר הטענה כי חשבונות החברות וחשבונות הצדדים עורבבו.

****

23. אחר שבחנו בחון היטב את טענות הצדדים מצאנו לדחות את הערעור בעיקרו, זולת לעניין חיוב המערערת בדמי שימוש ואופן חלוקת הזכויות הסוציאליות של הצדדים, כפי שיורחב להלן.

נפתח במפורסמות - הוראות חוק יחסי ממון קובעות את יחודו ומרכזיותו של הסכם הממון. הפרק הפותח ב חוק מוקדש לדרכי עריכתו של הסכם זה ובכלל זה חיוב הכתב הקשיח העומד בבסיס עריכתו (ודוק – דרישת הכתב לעניין הסכם ממון לא התרככה בפסיקה דוגמת דרישת הכתב באשר לעיסקת מכר מקרקעין או מתנה, והיא נחשבת כדרישה מהותית ולא צורנית גרידא, וראו כדוגמה – תה"ס 64455-11-16 א.ג נ' י.ג. (2017)), כך גם בכל הנוגע לצורך באישורו על ידי ערכאה או גוף המוסמכים.

רק בהעדרו של הסכם ממון בין בני זוג יכנסו לתוקפן הוראות איזון המשאבים שיצר המחוקק בחוק יחסי ממון , אשר מפורטות אך ורק בפרק השני ב חוק , שבא לאחר הפרק הפותח שעניינו הסכם הממון. כבר מסדר הפרקים ב חוק , אתה למד על חשיבותו והעדפתו של הסכם הממון ככלי לקביעת אופן חלוקת ממון בין בני זוג. התערבות בית המשפט בהוראות ההסכם, שנחתם בין הצדדים, ואושר על ידי גורם שלישי, תהא חריגה ביותר.

24. בסעיף 1 לחוק יחסי ממון הובהר כי גם שינוי של הסכם ממון צריך להיות בכתב ובסעיף 2 לחוק נדרש אישורו לפני ערכאה מוסמכת. אין חולק כי בנדון הסכם הממון לא שוּנָה בכתב ובוודאי שהשינוי לא אושר על ידי ערכאה מוסמכת. כאמור, הובהר בפסיקה כי התערבות ושינוי בהסכם ממון אמנם אפשריים בין מחמת זניחתו בהתנהגות (אף שבבע"מ (מחוזי- תל אביב) 1194/02 ג.ך נ' ד.ך. (2003) נשמעה עמדה שמרנית הגורסת- "אין כל משמעות לטענת המערער בדבר שינוי ההסכם בהתנהגות, משאין החוק מאפשר זאת" ועיין א. רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג (תשע"ג), עמ' 302) ובין מטעמים חוזיים אחרים ואולם התערבות שכזו היא חריגה ביותר, וטעמו של דבר נובע ממעמדו של הסכם הממון והחשיבות בשמירה על רצונם המשותף של הצדדים וגמירות דעתם כפי שהתבטאה בעת חתימתו, כפי שהדברים הובהרו לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין עמ"ש (מחוזי-ת"א) 16549-07-22 פלונית נ. אלמוני (2023). באותו עניין נדחתה טענה לפיה כוונת שיתוף ספציפי דוחה וגוברת על הוראות הסכם ממון וכן נדחו טענות לשינוי ההסכם בהתנהגות, וכך קבע כב' הש' נ. שילה באותו עניין -

"אין להפוך את סעיף 1 לחוק יחסי ממון הקובע ששינוי של הסכם ממון יהיה בכתב, לסעיף שניתן בקלות לעקוף אותו ולהפוך אותו לעלה נידף בכל רוח מצויה, כך שניתן יהיה לטעון לשינוי בהתנהגות וכך למעשה לבטלו. יש להגן על מעמדו של הסכם הממון ולשמור על קיומו ותוקפו למעט במקרים חריגים ביותר. אם יתאפשר לטעון כי למשל העברת כספים או נכסים מרכוש נפרד של בן זוג למשנהו תלמד על זניחת ההסכם, קיים חשש ממשי לפגיעה בהתנהלות הטבעית והשגרתית של בני זוג . אם כל העברה של נכס נפרד לבן הזוג השני או שיתוף של בן זוג בנכס נפרד במהלך הנישואין עלולה להביא לביטול ההסכם בטענה לביטול בהתנהגות, ייפגע מרקם החיים וכל צד יחשוש שמא פעולות שיבצע ברכושו הנפרד יזעזעו וייפגעו במשטר הרכושי שעליו הסכימו הצדדים... יש לוודא שתוקפו של הסכם הממון יישאר יציב גם במקרה של שינויים כאלו ואחרים בפעולות הכספיות והרכושיות שהצדדים מבצעים . אם "האצבע תהיה קלה על ההדק" וניתן יהיה לטעון טענה בדבר שינוי בהתנהגות, כל מטרתו וייעודו של הסכם הממון ייפגע. הכרה בשינוי הסכם ממון בהתנהגות צריכה להיעשות רק במקרים נדירים ביותר בהם הטענה הוכחה באופן מובהק וקיימת "זעקת הגינות"..." (הדגשה שלנו; עוד ראו לעניין זה, כדוגמה - תמ"ש (חיפה) 47936-05-15 - ש.א. נ' צ.א . (2018)).

ובהלכה ותיקה שנשנתה חזור ושנֹה מזה זמן בעניין ת"א (ת"א) 1179/92 פלונית נ' פלוני (1993) מצאנו אף את הדרישה לאישור ההסכם המבטל, היינו אין להסתפק בביטול בכתב אלא שיש לאשר אף את אותו ביטול בפני ערכאה מוסמכת –

" שינוי טעון כתב ואישור בית המשפט כך אף ביטולו של הסכם הממון, וזאת מקל וחומר. הסכם הממון שנעשה בכתב ובאישור של בית המשפט מצביע על גמירות דעת של בעלי הדין ומכאן ואילך ברור לכל אחד מהם מה סוכם וכיצד עליו לפעול. לו ניתן היה לייחד את דרישת הכתב והאישור רק לשינוי, ולפטור מהם את ביטולו של ההסכם, היו לדבר תוצאות בלתי רצויות והעניין שבפניי חידד פן זה. התנהגות בני זוג אחרי הסכם גירושין, במקרים רבים שבהם מסכימים בני הזוג על גירושיהם, נמשכים הקשרים ביניהם... חמור ביותר יהיה לבוא לאותם בני זוג ולומר כי ביחסיהם, לאחר חתימת הסכם הגירושין, עליהם להיזהר שאלו לא יתפרשו כוויתור על האמור בהסכם הגירושין.לו כך היה, הרי כל אחד מבני הזוג צריך היה ללוות כל מעשה ומחווה בהצהרות ובהודעות שאלו נעשים מבלי לפגוע בזכויות או כיוצ"ב ... אם יאמר כי ניסיונות אלו יתפרשו כהסכם מכללא לביטול ההסכם שנחתם ואושר, יהיה על עורך דינו של כל בן זוג, להזהירו הזהר היטב, מפני כל מגע עם בן זוגו שמא מגע זה יתפרש כביטול של הסכם שהושג ביגיעה ובממון רב. תוצאה זו אינה רצויה ויש למנעה. עניין לחברה בשיקום היחסים שבין בני הזוג, שיקום שעשוי למנוע התפוררותה של משפחה על כל הכרוך בכך לבני הזוג ולילדיהם" (הדגשה שלנו - ראו לעניין זה גם – בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (2008); עמ"ש 31306-01-19 פלונית נ' פלוני (2020)).

והנה הרי לנו ראשון – בנדון הסכם הממון לא שונה בכתב וממילא אף שינוי שכזה לא אושר על ידי ערכאה מוסמכת.

25. למעשה עניין זה יש בו להוות תחילה וסוף לדיוננו, שכן הסכם הממון קובע באופן ברור כי נכס שנרכש במהלך הנישואין הזכויות בו תהיינה למי שהן רשומות על שמו ובדומה אף השבחות שנעשו בנכס – יהא אשר יהא מקור ההשבחה – תזקפנה לטובת בעל הזכויות הרשום (ראו סעיפים 4.1.16 וסעיף 4.3 להסכם הממון). ממילא בית המגורים, אשר נרשם על שם המשיב בלבד, שייך למשיב ללא קשר למקורות המימון של הבית ואף בהינתן שהושבח במהלך שנות הנישואין בדרך של שיפוץ וכיוצ"ב, יהיו אשר יהיו מקורות כספי השיפוץ.

בהתאם אף החברות הרשומות על שם המשיב תהיינה שייכות לו בלבד. ואכן שתי החברות שבמחלוקת הוקמו טרם הנישואין ורשומות על שם המשיב, והוא הבעל המניות היחיד בשתיהן - הן בחברה והן בחברה האחות. ודוק, לעניין החברות סע' 4.1.1 להסכם הממון קובע מפורשות כי בנוסף לחברה הרי ש"כל גוף עיסקי שיסתעף ו/או יתווסף ו/או יחליף ו/או ינבע וכד' מהחברה או העסק, לרבות הפרש שוויה/ם מיום הנישואים ועד למועד חלוקת המשאבים" יהא שייך למשיב. החברה האחות עוסקת באותו תחום בו עוסקת החברה והיא בגדר גוף עיסקי שנוסף על החברה וממילא מעת שבעליה הרשום של החברה האחות, שהוקמה עוד קודם לנישואי הצדדים, הוא המשיב, הרי שהזכויות בה שייכות למשיב בלבד כפי הוראות הסכם הממון וכפי קביעת בית משפט קמא.

כאמור, בכך היינו יכולים לסיים את דברינו לסוגיה זו, אלא שאנו מסכימים אף לקביעותיו הנוספות של בית משפט קמא שהן הרבה מעבר לצורך ונבהיר.

26. בית משפט קמא הוסיף ובחן אף את סוגיית כוונת השיתוף שנטענה על ידי המערערת, וזאת אף שאין הדבר רלבנטי מעת שקיימת הסכמה ברורה בהסכם הממון באשר לאופן חלוקת הזכויות בנכס הנדון (וראו לעניין זה עמ"ש (מחוזי ת"א) 16549-07-22 הנ"ל, עמ"ש (מחוזי ת"א) 31306-01-19 הנ"ל וכן תמ"ש 37302-02-10 א. נ' א. (2012)).

מכל מקום, אנו מסכימים עם קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה בנדון הוכח כי במהלך כל השנים עמד המשיב באופן דווקני על קיום הוראות הסכם הממון ככתבן וכלשונן והצדדים אף פעלו על פי הסכמות אלו, דבר שגרם לא פעם לחיכוכים ולחידוד היחסים ביניהם. כך, כדוגמה, מהקלטה של שיחה שקיימו הצדדים ביניהם ביציאה מפגישת גישור עולה כי המשיב מעולם לא הראה למערערת כוונת שיתוף, וכך אומרת לו המערערת באותה שיחה –

"כן הנמכת אותי מספיק שנים. מספיק...אני רציתי שתראה שתראה כוונות אמיתיות לשיתוף. אתה לא הראית כוונות אמיתיות לשיתוף" (נספח נ/6 ש' 178)

וכן –

"...הבנתי שאתה אין לך כוונה. בחיים שבע עשרה שנה לחכות, כמה? כמה? כמה לחכות שהבן אדם יסתכל אליך עם כוונה אמיתית ? (שם ש' 183-188)

איננו מקבלים את הסבריה המאולצים של המערערת באשר לכוונתה באמירות הנזכרות ואנו סבורים, כפי שהתרשמה הערכאה הדיונית, כי הן מלמדות על כך שבפועל המשיב לא הראה כל כוונת שיתוף בבית המגורים או בחברות למרות דרישתה של המערערת לעניין זה. ואכן כאשר היה נכס בו כיוונו הצדדים לשיתוף הם דאגו לרשום הזכויות בו על שם שני הצדדים כמו הדירה הנוספת אותה רכשו הצדדים במשותף בשוהם.

27. כמו כן, ומעבר לנדרש, שוכנענו כי בית המגורים נרכש ממקורות כספיים של המשיב ומשפחתו. הוכח כי הבית נרכש ביום 27.3.09 בסכום של 2,697,000 ₪ הוריו שילמו סך של 1,363,300 ₪, היינו כמחצית התמורה, וכן את מס הרכישה בסך של 121,748 ₪, הכול כאשר המערערת כלל לא נוכחה במעמד חתימת הסכם המכר ושמה אינו נזכר כרוכשת, והיתרה שולמה באמצעות הלוואת משכנתא, כאשר הוכח שהחזריה אומנם הועברו מחשבון הבנק המשותף של הצדדים ואולם זאת מכספי שכ"ד שהתקבלו בגין נכס השייך למשיב עובר לנישואין, כאשר החשבון המשותף משמש אך ורק כצינור להעברת הכספים –דמי השכירות מנכסיו של המשיב, שנרכשו עובר להכרותו עם המערערת, מועברים לטובת המשכנתא. אכן על דרך הכלל כספים המועברים לחשבון המשותף יחשבו ככספים משותפים, לא כן בנדון כאשר ברי שהחשבון המשותף שימש רק כתחנת מעבר לצורך העברת הכספים לפרעון המשכנתא – דמי השכירות הועברו לחשבון ולאחר העברתם נפרע ההחזר החודשי של המשכנתא.

בדומה לא נסתרה טענת המשיב כי השיפוצים שבוצעו בבית המגורים בשנת 2009 ובשנת 2015 לא היו שיפוצים מאסיביים, כאשר שני הצדדים נהנו ממנו מעצם מגוריהם בבית, ושוב יש לזכור ולהדגיש כי עריכת שיפוץ מסיבי יכולה ללמד על כוונת שיתוף בנסיבות מסוימות אך לא כאשר יש הסכם ממון הקובע באופן מפורש כי לא יהא בהשבחת הנכס כדי לשנות בזכויות בנכס. כך מצאנו, כדוגמה, בעניין תמ"ש 28400-03-15 פלונית נ. אלמונים (2016) –

"הפסיקה שהכירה בכוונת שיתוף ספציפי בדירה שהיתה רכוש נפרד, אם היא שופצה או שולמה משכנתא בגינה, חלה ככלל, כאשר לצדדים לא היה הסכם ממון שמחריג במפורש את הדירה.הכרה בכוונת שיתוף ספציפי, אף לאחר שצדדים חתמו על הסכם ממון שאושר כדין, תסכל את מטרתו של ההסכם . שהרי, הסכם ממון נועד לקבוע בפירוש אילו נכסים לא יאוזנו. אם למרות ההסכם, יוכל צד לאמר כי קיים שיתוף ספציפי, מה הועילו חכמים בתקנתם? ... אחרת, תגבר אי הוודאות ביחס למשטר הרכושי שבין הצדדים כאשר כבר כיום, עקב מתן האפשרות להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, נפגעה ועומעמה הוודאות המשפטית ביחס למשטר הרכושי שבין בני זוג. החתירה לוודאות משפטית, היא מטרה חשובה שיש לה תועלת ציבורית רבה, שהרי בלעדיה, יתקשו בעלי הדין להגיע להסכמות" (הדגשה שלנו).

מכלל האמור למדנו כי אין למערערת כל זכויות אף בבית המגורים.

28. דין דומה לעניינו של בית המגורים יש לגזור בעניינן של החברות, אשר, כאמור, אף בהתייחס אליהן קיימת התייחסויות מפורשות בהסכם הממון בין בהתייחסות לחברה בשמה ובין בהתיחסות לחברות המסתעפות ממנה ונילוות לה. ואולם מעבר להוראות הברורות בהסכם הממון לכך שהזכויות בחברות תהיינה למי שהן רשומות על שמו וכי דין חברה המסתעפת מהחברה הקיימת דומה לדין החברה עצמה (הוראות סע' 4.1.1. ו-סע' 4.7 להסכם הממון), יש להוסיף ולתת את הדעת לכך שגם בבעלות המערערת היו חברות על שמה ומכוח הסכם הממון אין המשיב שותף בזכויות הנובעות מהן. כך הייתה המערערת בעליה של חברת "א.ק" המשווקת חומרי איתור רכבים (סע' 4.2.1. להסכם הממון) וכן הוסכם במפורש כי כל עסק שיפתח על שם המערערת במהלך הנישואים ירשם על שמה בלבד (סע' 4.2.4 להסכם הממון) ואף השבחות חברות אלו יהיו שייכות לבעליהן הרשום בלבד (סע' 4.3 להסכם הממון). הרי לנו שעסקינן בהסכם ממון מאוזן ומחושב ובו התייחסו הצדדים לכלל הנסיבות לרבות אלו להן הם נדרשו עם פירודם.

29. בנדון המשיב הקים עסק בשם *** העוסק בשיווק מטהרי מים ביום 1.10.98 , בהמשך ביום 27.12.01 קודם להיכרותו את המשיבה הקים את החברה ובהמשך ביום 18.12.02 , טרם נישואי הצדדים, הקים את החברה האחות. טענתו לפיה החברה הוקמה משיקולי מס ובהתאם להמלצת רו"ח החברה וכי למעשה מדובר בשתי חברות שהן אחת - לא הופרכה. כשם שהוכח מאין ספור מסמכים כי המשיב הוא בעל מניות יחידי בשתי החברות, וכי המערערת לא הייתה מורשת חתימה בחברות, לא חתמה על ערבות אישית בבנק ולא חתמה על ערבות אישית לחברה המנכה שיקים עבור החברות. כך הוכח כי המערערת עבדה באופן חלקי בחברות וכי היו שנים שלא הגיעה כלל למשרדי החברה, לא קיבלה או פיטרה עובדים, ולא ערכה להם שימועים במידת הצורך. העדויות שבאו לעניין זה הן רבות ואין צורך לשוב ולמנותן - ונפנה לעניין זה לפסק דינו של בית משפט קמא עצמו. נוסיף כי הראיות שהציגה המערערת אינן מקנות זכויות או מניות בחברה, כך למשל עצם הצגתה לאחד הלקוחות, במצגת אחת, במשך השנים הרבות שחיו יחד, כשותפה בחברה, אינה מלמדת על בעלות או זכויות. ברי כי לא כל עובד, בכיר ככל שיהיה, או שתרומתו לחברה גדולה ככל שתהיה, אינו זכאי באופן אוטומטי לבעלות במניות החברה.

30. כמו כן יש לדחות את הטענה כאילו נוצר עירוב בין חשבונות החברה לחשבונם הפרטי של הצדדים. אומנם פעם אחת הופקדו כספי מכירת רכב החברה לחשבונם הפרטי של הצדדים ואולם הוכח לפני בית משפט קמא שהפקדה זו הועברה מיד לאחר ביצועה לחשבון החברה; כמו כן היה מקרה בו נעשה שימוש בכרטיס האשראי הפרטי לצרכי החברה אחר שכרטיס האשראי של החברה בוטל בשוגג ומכל מקום ההוצאות נרשמו בספרי החברה כהוצאות החברה. בית משפט קמא נחשף לטענות אלו, בחן את הראיות שהונחו לפניו וקבע ממצאים עובדתיים הנוגעים לאמור.

ממילא כלל דברים אלו נאמרים, מעבר להסכם הממון הקובע מפורשות הבעלות בחברות בהתאם לרישום.

לפיכך יש לדחות אף את הערעורה של המערערת לעניין קביעת בית משפט קמא באשר לזכויותיה בחברות.

כאמור, בצד האמור אנו מוצאים לקבל הערעור בשני רכיבים כפי שיפורט להלן –

31. זכויות סוציאליות נצברות - בית משפט קמא קבע כי כל צד יוותר עם זכויותיו הסוציאליות כפי שצויין בהסכם הממון. בית משפט קמא לא הפנה לסעיף ספציפי בהוראות ההסכם המורה כן. והנה הוראת סע' 4.8 להסכם הממון יש בה ללמד, לכאורה, כי על הצדדים לחלוק בזכויות הסוציאליות אשר נצברו על ידם במהלך תקופת הנישואין ובלשונה -

פרשנותו הפשוטה של סעיף זה היא כי הזכויות הסוציאליות הן חלק "מהרכוש המשותף שנצבר מהמשכורות המשותפות של הצדדים" לפיכך יש לאזן את הזכויות הסוציאליות בין הצדדים.

הצדדים יסכימו למינוי איש מקצוע לעניין זה וככל שתהיינה מחלוקות בעניין זה יפנו בבקשות מתאימות לבית משפט קמא.

התביעה לסילוק ידה של המערערת וחיובה בדמי שימוש.

32. בהמשך לאמור ומעת שבדין נקבע כי אין למערערת זכויות קנייניות בדירה ומעת שהצדדים התגרשו ביום 4.7.21 הרי, שלכאורה, בדין חויבה המערערת בתשלום דמי שימוש בגין מגוריה בבית המגורים לבדה (לעניין חיוב בן זוג הנותר לאחר גירושי בדירה משותפת ראו, כדוגמה - תמ"ש (נצרת) 37498-11-09 מ.י נ' פ.י (2012)) . ואולם,על אף שכך, לסברתנו בנסיבות העניין ובהתייחס לכך שחיוב דמי שימוש בין בני זוג נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר על בית המשפט לשקול את מכלול השיקולים הקשורים בבני הזוג ולהשקיף על הנסיבות בכללותן, הרי שבנדון בהתייחס לעובדה שיחד עם המערערת התגוררו גם ילדי בני הזוג הקטינים (המשיב לא חויב ישירות במדורם שכן שילם את החזרי המשכנתא על הבית) ובהתחשב במאמצים שהושקעו על ידי המערערת בטיפוח הבית והרחבתו, מאמצים אשר אין מקורם בהכרח בהונה של המערערת אלא באונה, ובהתייחס לכך שעל אף המאמצים הנזכרים אין היא מקבלת תגמול כספי בעניין זה, הרי שלסברתנו צירוף הנסיבות הנזכר יש בו להצדיק שלא להוסיף ולחייבה אף בתשלום דמי שימוש בגין שימושה בבית, כאשר מנגד בידי המשיב יש נכסי מקרקעין אותם יכול היה לנצל למגוריו שלו. דומה כי "זעקת ההגינות" מתעוררת דווקא לעניין זה. לפיכך אנו מורים כי יהא זה ראוי לפטור את המערערת מדמי שימוש ככל שתפנה את בית המגורים תוך 5 חודשים ממועד פסק דיננו זה, שאם לא כן ישוב ויעמוד חיובו של בית משפט קמא לעניין זה על כנו (למכלול השיקולים בקביעת דמי שימוש בין בני זוג הצורך בראיית "התמונה בכללותה" ראו כדוגמה - תמ"ש (ת"א) 13251/03 פ.ד.נ'.ד.ד. (2005); תמ"ש (י-ם) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. (2009)).

***

33. אם נבוא לסכם הדברים - אכיפת הסכם הממון נדרשת ומוצדקת בנסיבות הנדון ולו משום שכך חפצו הצדדים בעת חתימתו של הסכם הממון. תנאי הסכם הממון אף תאמו להתנהלות והתנהגות הצדדים במהלך תקופת נישואיהם, ואין זה המקרה החריג והנדיר בו יש לחרוג מעיקרו של דין לבטלו או לקצץ בתנאיו על מנת לבוא לקראת המערערת. אומנם לצרכי פשרה הצענו, במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הצעה כספית נדיבה למערערת, אלא שהיא לא חפצה בה, וכמאמר אנשים - הפשרה רכה כחמאה אך הדין קשה כברזל, ובדחיית פשרה יקום ויעמוד הדין.

סוף דבר

34. הערעור בעניין התביעה הרכושית נדחה זולת לעניין איזון הזכויות הסוציאליות שנצברו על ידי הצדדים במהלך תקופת הנישואין, אשר יאוזנו בין הצדדים בחלקים שווים.

35. הערעור בעניין התביעה לדמי שימוש מתקבל באופן חלקי כמפורט בסע' 32 לפסק הדין.

36. בנסיבות העניין איננו מוצאים להוסיף ולעשות צו להוצאות.

37. הערובה שהופקדה על ידי המערערת תושב לידיה באמצעות בא כוחה.

38. ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

ניתן היום, כ"ה שבט תשפ"ד , 04 פברואר 2024 , בהעדר הצדדים.