חיוב בגט על רקע אלימות הבעל - 1397040-6

פסק דין

בפנינו תביעת גירושין של האישה.

התקיימו כבר ארבעה דיונים.בית הדין השקיע אין ספור של שעות בניסיונות להביא את הצדדים להסכמה אודות הגירושין.

בפני בית הדין נידונות התביעות הכרוכות בגירושין ובפני בית המשפט נידונות תביעות פליליות כנגד הבעל בגין איומים ותקיפות – שש במספר.

בדיון שהתקיים ביום 23.4.23 בבית המשפט הודה הבעל בשלש תביעות: שתי תביעות של אלימות ואיומים כנגד האישה ותביעה אחת של איומים כנגד בנם של הצדדים.

לאחר הודאתו, התקיים דיון בפני בית הדין ובתאריך 29.6.23 החליט בית הדין כדלקמן:

"הופיעו הצדדים וב"כ האישה .

נזכיר את החלטת בית הדין שקדמה לדיון מתאריך 22.3.23 בה נכתב:

הופיעו הצדדים ובאי כוחם

הצדדים נשואים כשלושים וחמש שנים להם חמישה ילדים בגירים.

הבעל הורחק מהבית בגין תלונות של האישה וילדיו כנגדו מחודש נובמבר.

כנגד הבעל קיימות שש תביעות פליליות בגין מעשיו כנגד האישה והילדיםהמתנהלות בערכאות האחרות.

האישה מבקשת להתגרש והבעל מבקש שלום בית.

לשאלת בית הדין אם הוא מסכים להתגרש ענה כי במידה וישולמו לו 2 מיליון שקלעבור חלקו ועבודתו בבניית בית הצדדים הוא מסכים להתגרש.

בפתח הדיון התנהל ויכוח בין הצדדים היכן הסמכות לדון בתיק הרכוש.

לבסוף הוסכם כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש על כל מכלול הרכוש של הצדדים נתונה לבית הדין.

בסוף ההחלטה נכתב:

לבית הדין ברור כי לאור הצהרות הצדדים ותוכנם ו"הדם הרע" הזורם ביניהם אין כל סיכוי לשלום בית ועל כן בית הדין סוגר את תיקי שלום הבית שפתח הבעל.

לאחר תום המשא ומתן שיתקיים ביום שלישי הבא ישקול בית הדין את החלטתו בעניין תביעת הגירושין של האישה.

מסקנת הדברים:

תיקי שלום הבית ייסגרו.

בית הדין מאשר את הסכמות הצדדים לדון בכל נושאי הרכוש בבית הדין.

הסמכות לדון בכך בבית הדין היא בתוקף של פסק דין.

קובעים מועד לדיון גישור בבית הדין ביום שלישי ו' בניסן תשפ"ג 27.3.23 בשעה 12.30.

האישה הודיעה כי למרות ניסיונות המו"מ, הצדדים לא הצליחולהגיע להסכמות, וביקשה לקבוע מועד לדיון בתביעותיה.

ביום 23.4.23 ניתן פסק דין בבית המשפט בתביעות הפליליות שעמדו כנגד הבעל בגין איומים ותקיפות האישה, וכך נכתב:

הכרעת דין

על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, אני מרשיע אותו בביצוע עבירות של איומים (שלום עבירות) , בהתאם לסעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז 1977, ותקיפת בת זוג (שתי עבירות) , בהתאם לסעיף 382 (ב) +379 לחוק העונשין תשל"ז 1977.

לאור הודאתו שם ביחסו לאישה, בית הדין סבר כי אין כל עילה לקיום דיון לחקירות ולהוכחות תביעותיה של האישה. והודיע לבעל כי עליו להתגרש וזהו פסק דין לגירושין .

הבעל הודיע כי הוא מסרב להתגרש עד אשר דירת הצדדים תחולק ויקבל את הכסף המגיע לו, רק לאחר מכן יסכים להתגרש.

בית הדין ניהל משא ומתן והציע לצדדים את ההסכם הבא:

בית הדין ימנה שמאי להעריך את שווי הדירה. זכויות הצדדים בדירה המשותפת הינם בחלקים שווים.

לאחר קבלת דו"ח השמאי, תינתן לאישה זכות ראשונים לרכוש את חלקו של הבעל בדירה תוך 75 יום. ככל והאישה לא תוכל לממש רכישה זו, תימכר הדירה לצד ג'.

לצדדים ישנם חובות משותפים, והם ישולמו בחלקים שווים.

המשכנתא המשותפת לצדדים בבנק מזרחי טפחות, תיפרע בחלקים שווים.

כלל חובות הצדדים ייפרעו בחלקים שווים.

על מנת לקדם את עניין הגט, הסכימה האישה לוותר על כתובתה העומדת בסך 54,000 ש"ח

האישה הסכימה לוותר על כל תביעה של פיצוי גירושין או נזיקין, על מנת לקדם את הגט שייקבע במועד הכי מוקדם.

ככל ותהיה תביעה מצד העיריה על חריגה בדירה. האישה הסכימה לקחת על עצמה את הטיפול והנטל בעניין.

הסכם זה בנוי על יסוד הדבר כי הבעל יסכים להתגרש במועד שבית הדין קובע, והצדדים יתגרשו ביום 10.7.23 בשעה 11.30.

ככל שהבעל לא יסכים להתגרש, הסכם זה מבוטל.

ככל והבעל יסרב לציית להוראת בית הדין, ישקול בית הדין לחייב אותו בגט, ולאישה תהיה הזכות לפתוח נגד הבעל תיק למתן צווי הגבלה.

האישה הסכימה להסכם הנ"ל. והבעל ביקש להשיב תשובה תוך שלושה ימים.

לאור האמור:

בית הדין מורה לבעל להגיב להסכם הנ"ל, לא יאוחר מיום ראשון הקרוב 02.7.23.

לאחר מכן יחליט בית הדין על המשך ההליך בתיק.

אולם תגובת הבעל לא הגיעה.

בית הדין קיים דיון ביום 10.7.23, בו עמד הבעל על סירובו להתגרש ולקבל את ההסכם הנ"ל.

האישה בעקבות כך בקשה לחייב את הבעל בגט ולבטל את ההסכם שהוצע על ידי בית הדין.

בדיון נאמר לבעל על ידי ראש ההרכב:

"בית הדין: הבעל, ציפינו ממך לתשובה במשך זמן מה, ולא קיבלנו את התשובה.

הבעל: אני מתנצל שלא הגיעה תשובתי, ביקשתי מעורך דיני שישלח את תשובתי והוא לא הסכים וגם במזכירות לא צלח בידי.

בית הדין: מה עמדתך בעניין של סידור הגט, והצעת בית הדין?

הבעל: אני התייעצתי עם אנשים רבים, וחוץ מבי''ד של מטה יש גם בי''ד של מעלה, ולכן אני הבנתי כי מה שיותר נכון זה להפוך כל אבן ולהגיע לשלום, ולזה אני חותר.

בית הדין: כאשר יש דין למטה אין דין למעלה, וכמו שאנו מצפים שהצדדים יכבדו את החלטות בית הדין, כך גם בית הדין מכבד את החלטותיו.

ההחלטה שניתנה היא כי אם הבעל לא מוכן להתגרש אז בי''ד ייתן החלטתו בעניין, וישנה הצעה על זה.

הבעל: אני מוכן שהיא תצא מן הדירה, ואני אמכור אותה, הנושא של שמאי אינו רלוונטי כלל.

בית הדין: מבחינת בית הדין, ישנה החלטה ונפעל בהתאם לה, אם לא תיתן את הגט היום, בית הדין יחייב אותך ויוציא החלטה על חיוב בגט.

ב"כ האישה מתפרצת באמצע הדיון, ומפריעה.

בית הדין: ברגע שתוצא החלטה על חיוב בגט, אנו מצפים מכל איש ואישה שיקיימו את הדברים.

הבעל: כאשר תצא כזו החלטה אני יערער לעליון.

בית הדין: אנו נוציא החלטה על חיוב גט, ודע כי זה כולל גם מועד לסידורו של הגט, ואם באותו מועד לא תיתן את הגט, תוכל ב"כ האישה להוציא הגבלות עליך, וכל מיני סנקציות כדינן של כל סרבני הגט.

ההלכה נותנת כלים לטפל בסרבנים, לא פשוט אבל קיים, גם החוק מכיר בכלים הללו.

הסנקציות ניתנות רק לאחר דיון, אבל נקבע אותו גם כן.

ב"כ האישה: הוא צריך להבין כי אם הוא לא נותן גט וזה הכרזת מלחמה, אז כל ההסכמות בטלות, ולא יהיה חלוקת חמישים חמישים, אנו נתבע פיצויי גירושין, וכמובן גם הוצאות משפט על כל ההליכים הללו, ולגבי ערעור בעליון, איך תערער אם מכתב לא הצלחת לשלוח.

בית הדין משוחח עם כל צד בנפרד.

בית הדין: הבעל ביקש לפנות אל האישה לשלו''ב והאישה סירבה, אי לכך ההחלטות של בית הדין הקודמות ינחו את ההחלטה הבאה.

ב"כ האישה: אני מבקשת שיירשם לפרוטוקול כי כיון שמסרב לתת את הגט, ואינו מכבד את החלטת בית הדין, אזי ההסכם שהוצע לצדדים בדיון הקודם בטל ומבוטל, ואנו נעמוד על כל זכויות האישה.

בית הדין: ההסכם אכן לא בתוקף.

ב"כ האישה: אני גם דורשת על ההליכים שהוא גורם כגון שכ''ט עו''ד ושאר הוצאות, אני רק שואלת על מועד לפני הפגרה.

בית הדין: אנו מבקשים מן הבעל שייתן דעתו על האמור, ויענה לנו תוך 24 שעות האם הוא מסכים לתת גט בהסכמה או לא.

בית הדין בניסיון נוסף, זימן את הבעל לבדו לשיחה עם חלק מדייני ההרכב לשם שכנוע הבעל לתת את הגט, זאת מתוך ניסיון להבין את תפיסתו ביחס לסירובו שהרי מה יועיל הסירוב ומנגד ההסכמה מקנה לו הסכם נפלא ביחס למצבו.

הבעל אכן הופיע ביום 20.7.23, אך בית הדין נענה בשלילה ולא הצליח במשימתו. וכך נכתב בפרוטוקול הדיון:

"הופיע המבקש כפי החלטת בית הדין לשיחה אודות הגירושין קודם הוצאת פסק דין כבקשת האישה.

הופעתו הייתה על פי בית הדין לבד ללא צד שני לשם קידום ההליך.

בית הדין משוחח עם המבקש לשם סידור הגט וקבלת ההסכמות הממוניות.

אף הרב אבידר משוחח עם הבעל.

אך הבעל מסרב לסדר את הגט.

לאור האמור בית הדין יוציא פסק דין על פי החומר שבתיק."

לאור סירובו בית הדין ייגש למתן פסק דין.

דיון והכרעה

הנה בפנינו הנתונים הבאים:

הצדדים נשואים 35 שנים ולהם 5 ילדים בגירים.

הבעל הורחק מהבית כבר מחודש נובמבר בגין תקיפות ואיומים כנגד האישה וכנגד ילדי הצדדים.

האישה מבקשת להתגרש והבעל מסרב.

בדיון הראשון שהתקיים בפני דיין יחיד פירטה האישה את טענותיה:

"האישה: אני רוצה להתגרש כי חיה עם בעלי 35 שנים באלימות גופנית נפשית כלכלית ומינית, כבר שנים רציתי להתגרש, לא מהיום, בחודש התשיעי לילדה הראשונה שקיבלתי כאפה, פעם בחצי שנה – שנה קיבלתי מכה, הלכתי לארגונים להתייעץ ואמרו לי להתלונן ולא התלוננתי כבר 20 שנה אחרונות לא הביא שקל, לא עבד נסעתי לחו"ל לאסוף כסף, הרעיב אותי, נאלצתי לעשות שמירות לילה ולפנות בוקר היה מעיר את הילדים ומכה אותם מכות רצח, יש לי בן שאושפז 7 אשפוזים בעקבות המכות שספג, פעם אחת הוא לא הלך לבקר אותו כתוצאה מכך נעשיתי ד"ר לחולה נפש, הוא במצב פסיכוטי, עד שהבנתי שאני בסיכון, לא סיפרתי לאף אחד מחמת כבוד התורה עד שהגיע לסכנה ממשית. הוא היה מקלל מגדף ועושה לי פנסים בעין, דיבר אליי לא יפה, הלשון שלך נהיתה ארוכה צריך לחתוך לך את הלשון, צריך להגיש לו את האוכל ולא מרוצה וזורק לי בפרצוף. רץ אליי ועושה תנועה שמוציא לי העיניים. לפני ראש השנה נתן לי מכת רצח על הגב ונפלתי כמעט איבדתי את ההכרה וקמתי והתחלתי לבכות. לא סיפרתי כי התביישתי. לפני שנה קרא לי למטה ואנס אותי. קראתי לבת והיא אמרה לו למה אתה עושה זאת והוא זרק את הטלפון שלי לפרצוף. חיכיתי בגלל השידוך של הבת."

הבעל בדיון אז הכחיש זאת ואמר:

"הבעל: דברים שלה הכול מסכת שקרים, אמנם יצאתי לחו"ל להקים מקום תורה ושלחתי אותה לפעמים לבד. שלחתי אותה לעשירים בוכרים שהכרנו, לא היה אונס לא היה מכות, אני מקובל גדול, אני תלמיד חכם גדול, נכנסנו למינוס ולקשיים, פחדתי על הבת שהולכת להתקלקל, לא היה שום דבר מעבר לכך."

אף שהבעל טען כי הוא מעונין בשלום בית ואף פתח תביעה כזו, אולם בית הדין בהחלטתו מיום 22.3.23 סגר את תיק שלום בית של הבעל. בדיונים הבאים הוברר לבית הדין כי מעבר לטענות על כספים וחלוקת רכוש על ידי הבעל לא נטען מאומה מצידו אודות השלום בית, וכי רושם בית הדין כי לגופו של עניין אף הוא מבין ומעוניין בגירושין.

נצטט מתוך הדיונים את הדברים:

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 20.3.23 לשאלת בית הדין את הבעל אודות עמדתו ביחס לגירושין אמר הבעל:

"הבעל, תענה על שאלתנו, מה אתה אומר על דרישתה לגירושין?

הבעל: אני עדיין מושיט יד לשלום, אבל אם היא עומדת על דעתה להתגרש, צריך לסדר את כל הדברים ואת הנזק הגדול שיש בכך שעוצרים את הרכבת באמצע.

מכרתי דירה בבני ברק, ואם מוכרים את הדירה שלנו אני רוצה לעשות זאת בעצמי ולא על ידי עו"ד וכונסי נכסים.

אני בניתי עוד 200 מ"ר וצריך להסדיר את זה."

ובהמשך:

"אנו מבהירים כי עמדת בית הדין היא לא להמתין עם הגט, עד שיסתיימו ענייני הרכוש, קודם מתגרשים ואחר כך דנים ברכוש.

הבעל: אני רוצה למכור את הרכוש בעצמנו ולא על ידי הוצל"פ או כונסי נכסים, ואני לא אתן גט לפני שאקבל את הרכוש.

אני רק צריך לומר כי אמנם אני לומד תורה בבית, עשר שנים, אבל פשטתי את הפראק לשנתיים, וניהלתי שלושים ערבים בבנייה על הגג.

אז במקום לקרוא לי הרב המקובל היא קוראת לי הקבלן.

[...]

בית הדין: יש הסכמות ביניכם

הבעל: אני בניתי את הבית הזה בעשר אצבעותיי, על זה למעשה מגיע לי מיליון ש"ח, אני גם אומר כי השווי של הבניה באזור הוא עשרים אלף למטר, אני מבקש לקבל ביד שני מיליון ש"ח, ואז אתן את הגט."

כלומר, אין כל תוכן וכנות בתביעתו ואמירתו כי פניו לשלום בית. הכול מהשפה ולחוץ. כל דבריו הם אך ורק בעניין הכסף שמגיע לו: הרבה, כאן, עכשיו והכל קודם הגט. הגט לא היה נידון אם כן או לא, הגט היה נידון האם קודם לחלוקת הרכוש או לאחר מכן.

וכך אמר ראש ההרכב לבעל בדין שהתקיים ביום 26.6.23:

"כמו כן עברנו על פרוטוקול הדיון הקודם, ורואים שוב כי הבעל אינו רוצה את האישה, אלא את זכויותיו הכלכליות, הדברים הללו ברורים, וצריכים להיות ברורים גם לבעל."

אף לאחר שהתברר כי הבעל הודה בבית המשפט בתביעות שהואשם בתקיפות ואיומים כאמור בהחלטת בית המשפט:

הכרעת דין

על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, אני מרשיע אותו בביצוע עבירות של איומים (שלום עבירות) , בהתאם לסעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז 1977, ותקיפת בת זוג (שתי עבירות) , בהתאם לסעיף 382 (ב) +379 לחוק העונשין תשל"ז 1977.

התייחס לכך ראש ההרכב בדיון הנ"ל ואמר:

"בית הדין: לאחר הדיון האחרון הייתה התפתחות בבימ"ש, ותקנו אותנו אם יש טעות בדברים, הבעל הורשע שם על פי הודאתו, מבחינתנו יש לזה משמעות לגבי ההליך שעושים כאן.

אדם שהודה שם, איננו צריכים לקיים דיון חקירות והוכחות כאן, ולכן אין מקום לקיים את הבית הזה בנסיבות הללו."

בהמשך הדיון אף הודיע ראש ההרכב לבעל אודות ההחלטה לחיובו בגט וכך אמר:

"בית הדין: אנו שומעים שאינך מסכים להתגרש לפני סיום עניין רכוש, ואנו נוציא פסק דין לחיוב בגט, ואנו מצפים מבן תורה שיכבד את עצמו ויהיה ציית דינא."

ועתה לגופם של דברים ופירוט החלטת בית הדין.

הבעל הואשם בתקיפה ובאיומים כנגד אשתו כאמור בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט:

"פל"א: ... סיווג: פ.א תחנת ראש העין שרון

א. העובדות:

1. מספר חודשים עובר לאירוע המתואר באישום 1. במועד שאינו ידוע למאשימה במדויק, עת שהוא המתלוננת וד' בבית, אמר הנאשם למתלוננת להתיישב לידו על המיטה.

2. מששעתה המתלוננת לדברי הנאשם והתיישבה לצידו, אחז הנאשם בידיים של המתלוננת, ושאל האם היא בוגדת בו.

3. הנאשמת השיבה בשלילה והנאשם אחז בה בחוזקה והלך עם מכת אגרוף בפניה.

4. בהמשך ובנסיבות המתוארות לעיל, עת שהתה המתלוננת בחדר ואחזה בטלפון, נכנס הנאשם לחדרה, חטף את הטלפון מידיה של המתלוננת, השליך את הטלפון על המתלוננת ופגע בפניה.

5. במעשיו המתוארים לעיל, תקף הנאשם את המתלוננת בלא הסכמתה ושלא כדין.

ב. הוראות חיקוק:

1. תקיפה סתם – בן זוג – עבירה לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 + סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977."

כן נאשםבאיומים על בנם של הצדדים.

אף שבדיון הראשון בבית המשפט הוא הכחיש את כל האמור, אולם לבסוף הודה הנאשם באישומים כנגדו והופנה לשירות המבחן לתסקיר אודות העונש שיוטל עליו.

באישומים: איום באלימות, התקפי אלימות ומכות כנגד האישה.

כן נזכיר כי הנאשם הורחק על ידי בית המשפט מהאישה למשך 6 חודשים וככל שההליך לא מוצא - הרחקה זו תימשך הלאה.

השיטות שיש לכפות בעל המכה את אשתו

הנה כתב הבית יוסף בסוף סימן קנ"ד וז"ל:

"ג (ב) מצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סוף סב:) , והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך (סנהדרין נח: ורש"י שם ד"ה קץ ידא) , ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה. ואח"כ כתב תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו ע"י גוים לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך (גיטין פח:) , ואפילו לשמואל שאמר בפרק המדיר (עז.) עד שיכופוהו להוציא יכופוהו לזון, הני מילי מזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה, אבל להכותה ולבזותה, שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר, אפילו שמואל מודה, ואפילו בההיא גופא דזן ומפרנס כרב קיי"ל, ואפילו קיבלה עליה יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה. וכן כתב בהגהות אשיר"י פרק המניח את הכד (סי' י') בשם אור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קסא) וזה לשונו: אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה, ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י גוים עשה מה שישראל אומרין לך עכ"ל. ועיין בתשובות (הרשב"א המיוחסות) להרמב"ן סימן ק"ב וכתבתיה בסוף סימן ע"ד (קי.) . ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים:"

ובדרכי משה שם אות כ' כתב וז"ל:

" (כ) מצאתי במרדכי פרק נערה (כתובות סימן קסד) בדפוס החדש (שלטי הגבורים שם אות ט') תשובת מוהר"ם (מרוטנבורג דפוס קרימונה סי' רמא) היכא שהבעל מכה אשתו והיא ביקשה להבטיחה שלא להכותה עוד ולא רצה להבטיחה אך רוצה להוסיף חטא על פשע. דבר פשוט הוא שאם יצאת ממנו ולותה ואכלה שצריך לשלם, מאחר שלא רצה להכניע [לבבו] אפילו בדיבור לומר לא אעשה עוד, [ו]מאחר שלא רצה לנהוג עמה דרך כבוד, ולכן אם אינו רוצה להבטיחה שלא יעשה עוד יוציא ויתן כתובה, ומיהו אימלוכי ביה בעינן או יוציא ויתן כתובה או תקח מזונות ממקום שתרצה והוא חייב לשלם ואינו יכול להכריחה להיות בביתו בבזיון ולדור עם נחש בכפיפה עכ"ל. ועוד האריך שם וכתב דיש להחמיר הרבה על מי שמכה אשתו ועוון גדול הוא ואין מדרך בני עמנו להכות נשותיהן רק הוא דרך גוים, ועוד פרק הבא על יבמתו (סג ב) קא דחיק תלמודא למצוא תקנה לאישה רעה ולא קאמר שייסרנה בשוטים, וחלילה לכל בני ברית מעשות כדבר הזה, ועוד האריך בדבר זה. וכן כתב בית יוסף ובנימין זאב סימן פ"ח בשם תשובת רבינו שמחה להחמיר על האיש המכה את אשתו, ואם אי אפשר למצוא לה תקנה כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואפילו קיבלה עליה, יכולה למימר סבורה הייתי לקבל ואיני יכולה לקבל. ועיין בזה בתולדות אדם וחוה ספר מישרים נתיב כ"ג חלק ה' (נח ב) :"

ובאות כ"א כתב וז"ל:

" (כא) ואיני רואה בזה דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כל שכן שהרמב"ן ומהר"מ הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו, והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהן, ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם, וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו', וכמו שהורה בתשובה הנ"ל, ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו, ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש. ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה, להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט, ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות כמו שכתבתי לעיל (אות יח**) . ובבנימין זאב סימן פ"ח הביא הרבה תשובות בזה, וכתב לבסוף דאם הוא הגורם חייב להוציאה, רק שבית דין יתרו בו תחלה פעם אחת או שתים, אבל אם היא הגורמת, כגון שהיתה מקללתו או מזלזלת אביו ואמו או אביה ואמה והוכיחה בדברים טובים ולא הועיל, אז פשיטא דשרי להכותה ולייסרה, ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן עליה לומר שהיא הגורמת ולאחזוקה בפרוצה, כי כל הנשים בחזקת כשרות הן, ועוד האריך בזה. ובדברי תשובת מהר"ם דלעיל (אות כ') לא משמע כן שהרי כתב דאף אישה רעה אסור להכות, ועיין לעיל סימן קט"ו שכתבתי (בד"מ הארוך, ובבית יוסף עמ' עז ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) משם מהרא"י (תרומת הדשן סי' ריח) דשרי. ועיין בתשובת הרמב"ן סימן ק"ב ובחשן המשפט סימן תכ"ד (סעיף יד - טז) מדין בעל המכה אשתו:"

וברמ"א סימן קנ"ד סעיף ג' כתב וז"ל:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם."

הסברות שאפשר לכפות בעל המכה

והחזון איש (הלכות גיטין סימן ק"ח סקי"ד ד"ה והא) הקשה על דברי הרמ"א, כיצד הוכיח בדברי הרמב"ן ששרי לכפותו ולהכותו כאשר הרמב"ן כתב רק שיוציא אך לא כתב ששרי לכפותו ולהכותו.

וכן בערוך השלחן סימן קנ"ד אות ט"ו הקשה כן ותירץ וז"ל:

"ואף גם בזה כתב דאם פושע נגדה, כגון שמאכילה דבר האסור או שעובר על מה ששיעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעוון נדרים כמ"ש חז"ל [שבת ל"ב ב] עכ"ל, ואף על גב דלא נמצא זה להדיא בגמ', י"ל דק"ו הוא, דאם על צער הגוף כמו ריח הפה כופין, כ"ש בחיי נפש כשמאכילה דבר איסור, וכן כשמקניטה ומכה אותה גרע יותר מריח הפה."

ואף הגאון בביאור הגר"א אות י' כתב כן וז"ל:

"אבל אפשר דהכאה גריעא טפי וכעין דאמר בירושלמי משום ריח הפה כופין משום חיי נפש לא כל שכן."

סברות אלו של ערוך השלחן והגאון מופיעות בתשב"ץ חלק ב' סימן ח' שכתב וז"ל:

"עוד שאלת אישה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה, עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה:"

ובתוך דבריו כתב:

"תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתי' "כי היא היתה אם כל חי" בפ' אף על פי (ס"א ע"א) , ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרי' יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומו' (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח, כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף על גב דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא, ומקרא מלא דבר הכתו' "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ועוד כתוב "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו", הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונו', ואיזו טובה יש לאישה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפי' לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס (שם ע"ז ע"א) , דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש, וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס, וגם יש פוסקין באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה ובין כופין אותו להוציא, הוא שכשאמרו במשנה יוציא ויתן כתובה הוא אין כופין אותו לגרש אלא מגבין אותה כתובת' ואם גירש מעצמו מוטב ואם לאו קרינא ליה עבריינא, וכשאמרו כופין עושין בו כפייה אפי' בשוטי, הכי מוכח בירושלמי וכ"כ המפרשים ז"ל, זהו הנרא' בזה. ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכ"ש אם מרעיב אותה, ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי, והרשב"א ז"ל כ' בתשובה כדברינו. ומ"מ אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לב"ד ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום, ורח"ל מעלבון העלובו', וכי כך עונין אל המעיקות, וכמ"ש בב"ר על יעקב, וראוי לב"ד לגעור בו, ולקרא עליו המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת", שזה יותר קשה ממות הוא שדומה לארי שדורס ואוכל כמ"ש פ' אלו עוברין (מ"ט ע"ב) , ור' ישמעאל קראו עליו כשמת בנות ישראל אל ר' ישמעאל בכינה מפני שהיה מחזר אחר זכותן ומאהבן לבעליהן כדאיתא בנדרים בפ' ר"א (ס"ו ע"א) , והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו, ושלום והטוב והישר בזה שיעשו דרך בקשה כמ"ש בנדרים בסופו (צ' ע"ב) על השמים ביני ובינך:"

כך שפסק הרמ"א שאפשר אף לכופו נכון הוא לשיטות הנ"ל. ובוודאי אף לדברי ספר בנימין זאב (חלק א' סימן פ"ח) שכתב במפורש שיש לכפותו הסביר מדוע לא מנתה המשנה את המקרים הנ"ל, וביאר וז"ל:

"ואם תאמר א"כ הוא דבכה"ג יש לכופו למה לא מנו אותו בתלמוד בהנך דאמרינן דכופין כדאיתא סוף פ' המדיר, י"ל דהתלמוד לא מנה אלא הנך דבאין ממילא, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס, כלומר ריח החוטם או ריח הפה, אבל כזה וכדומה דאתייא ע"י פשיעת הבעל לא הוצרך המשנה להזכירו, ואף על גב דר"ת כתב והביא לשונו המרדכי ריש פרק המדיר וז"ל ר"ת פירש כל יוציא שבתלמוד אין כופין וראיה מירושלמי כו' אבל לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכופו בשוטים לא, י"ל דכיון דאשכחן ר"י דחולק על דבריו כופין, כדמייתי נמי המרדכי וז"ל נראה לר"י דהאי יוצי' היינו כופין להוציא, דכיון שנוהג עמה שלא כדין אמאי יעגנה תחתיו, אלא כייפינן ליה לגרשה, ואף על גב דלא קתני במתניתי' כופין, אשכחן יוציא דהיינו כופין סוף פרקין כו', ואם תאמר אמאי לא חשיב להו במתניתין בהדי הני ואלו כופין להוציא, י"ל דלא חשיב הני שבאין ע"י פשיעתן דמתכוין לצערה עכ"ל, והרמב"ם כתב הלכות אישות סוף פי"ב האי דינא ולא אמר אלא יוציא ויתן כתובה כדתניא בגמ', ואם כן לדעת ר"י ולרבינו שמחה דלעיל כייפינן ליה לגרשה, ומצאתי בקונדרס ישן משם רבינו יום טוב וז"ל העובר על תקנת חכמים מעשין וכופין לגרש כאשר מעשין לפסולות כדאיתא בירושלמי דגיטין דכופין ע"י גוים."

הדעות שאין לכפות

אולם דעת הבית יוסף כי אין לכפותו וכפי שהבאנו דבריו לעיל.

וכן דעת הרשב"א בתשובה חלק ז' סימן תע"ב וז"ל:

"בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהצריכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה הודיענו מה דינו:

תשובה אין לבעל להכות את אשתו דלחיים נתנה לא לצער, ואדרבא צריך לכבדה יותר מגופו, ובית דין שואלין וחוקרין מי הוא הגורם, ואם הוא מכה אותה ומצערה שלא בדין והוא /והיא/ בורחת הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפ' אחת, זכר לדבר הגר. ואם היא הגורמת, שמקללתו חנם, הדין עמו, שהמקללת בעלה בפניו יוצאה בלא כתובה. ומכל מקום אם הדבר מסופק לב"ד מי הגורם, או אפי' הגיעו לדבר ברור, איני רואה שיהיו ב"ד יכולין להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערין בו ומייסרין אותו, ומודיעין אותו שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפי' על שאר הדברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשתה, או אפי' שלא תשאיל נפה וכברה לחברותיה או שלא תשאל מהם הוא מוציא ויתן כתובה, כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה. וקרוב הדבר בעיני שאם דבר ידוע הוא שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, ר"ל שמתמיד להכותה, שאינו נאמן לטעון שהיא הגורמת שמקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה, וכענין שאמרו בפרק המדיר, על מנת שלא תלכי לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה, ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי, ואמרי עלה בגמ' מאי דבר אחר, אמר ר' יהודה אמר שמואל מחמת בני אדם הפרוצין המצויין שם, אמר רב אשי לא שנו אלא דאיתחזק אבל לא איתחזק לאו כל כמיניה לאחזוקי אינשי בפריצי עכ"ל. ור' יוסף אביתורי השיב על זה, ובאר עוד שמשרין אותה עמו על ידי נאמן ואם שנה באולתו תצא בכתובה, ואם אמרה היא איני רוצה לשהות עמו על ידי נאמן, משפטה כדין מורדת, ונוטלת נדוניתה והולכת, ואעפ"י שנמצא דבר אמת שהכה אותה פעם אחר פעם, אין כופין הבעל ליתן גט ולגבותה כתובתה עד שידרו אותו ב"ד וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובה שתכבדנה ותזוננה כדכת' בכתובה ואנא אפלח ואוקיר וכו', וכשמקבל עליו התראה ומשרין אותה על ידי נאמן, אם יעיד אותו נאמן ששנה באולתי /באולתו/ מגבין לה כתובתה:

הרי שהרשב"א בתחילה כתב שחייב להוציא וליתן כתובה אך לא כתב שאפשר לכפותו. ובהמשך בשם ר' יוסף אביתורי כתב בתחילה שאין כופין הבעל ליתן גט ולגבותה כתובתה עד שידרו אותו, אך מאידך כתב שאם אכן שנה באולתו – מגבין לה כתובתה ולא כתב אם כופין אותו ליתן גט.

ואף בתשובות מהר"ם (דפוס פראג סמן תתקמ"ו ד"ה גם תודיעני) לא כתב שאפשר לכפות את הבעל וז"ל:

"גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד, ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאישה עושה לבעלה, בין מלאכה בין שאר ענינים, וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה, ואפטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים ואפי' בימי נדותה וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי, והבעל משיב ח"ו לא נגעתי בה בימי נדותה אפי' באצבע הקטנה, רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם, והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה, וכל מיני חילוקי' דמורד ומורדת, והיכא שיש לה בנים, ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב ושלום מאיר ב"ר ברוך.

תשובה, הכי דיינינן אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה, גם אין אנו כופי' אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י אחרי שר"ת אוסר ופי' השמועה דפ' אף על פי (ס"ג ע"א) . אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב."

כך שמידי ספק לא יצאנו, ואף שלדברי כולם אפשר לחייב אך לגבי כפייה לא יצאנו מידי ספק.

לכו"ע אפשר לכפות כשאין בין הזוג מצב של עיתים שלום עתים מלחמה

אולם פתח להבנת הדעות בפוסקים שאפשר והכל תלוי לגופם של דברים ושל המקרים מצינו בשו"ת הרדב"ז (חלק ד' סימן אלף קנ"ז/רכ"ח) וז"ל:

"שאלה: שאלת ממני אודיעך דעתי מי שרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד בפני רבים מאי דיניה:

תשובה: הנה נמצא כתוב בשם רבינו שמחה שכופין אותו להוציא, והפריז על המדה וכתב שיעשוהו על ידי עכו"ם עשה מה שישראל אומר לך עד כאן. אבל אני תמה על הוראה זו כיון שהגט מעושה לא נמצאו בניה ממזרים, ובמה הפקיעו אישות שבה, דבשלמא בעל פוליפוס וחבריו, ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול, לפיכך הפקיעו חכמים קדושיה ע"י גט כזה, אבל הכא פעם מכה אותה ופעם משמח אותה, פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים, ובשלמא כפייה בדברים או ע"י פרעון כתובה או קנס ניחא, אבל כפייה בשוטים ע"י עכו"ם לא תהא כזאת. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאין כפייה אלא לאותם שמנו חכמים. וכן כתב הרא"ש ז"ל דליכא כפייה בשוטים. ולכן אין אני רואה לסמוך על הוראה זו, ועד שנכוף אותו להוציא נכוף אותו על ידי כתובה, דמצינו כפייה כזאת בגמרא, אלא כיצד יעשו, מנדין אותו שלא יכה אותה, אם חזר מוטב, ואם לאו מכריזין עליו שהוא מנודה, אם חזר מוטב, ואם לאו קונסין אותו בכתובה, אם חזר מוטב, ואם לאו עונשין אותו על ידי עכו"ם בגופו שהרי עבר על פן יוסיף להכותו. וחובשין אותו מפני שהכה אותה, ואין מזכירין לו שיוציא את אשתו כלל. ואם עמד הוא מעצמו מחמת עונשו וגירש אין זה אונס, שהרי הוא מביא על עצמו האונס מדעתו, לא יכנה ולא יגרשנה. אבל לכוף אותו לגרש על ידי נדוי או שמתא או עונש הגוף וכל שכן על ידי עכו"ם, איני רואה ולא מסכים כלל. וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. והנראה לע"ד כתבתי:"

כלומר, הרדב"ז פותח לנו צוהר לשיקוליהם של הראשונים מדוע אין לכפות בעל המכה שנראה על פי ההיגיון של האדם הפשוט כלא מובן.

ולדבריו בכל המקרים עסקינן בבעל ואישה שהחיים ביניהם הינם בגדר של "לעיתים תבחננו", כך שפעמים שורר ביניהם שלום, הבעל אף משמח את אשתו בכל מה שצריכה, ופעמים המצב שונה בתכלית.

מצב זה שלעיתים מכה ולעתים משמח, אינו מוגדר כזוג שההתנהגות מפקעת את היכולת לחיות יחד לפי אותם דעות, אולם אף לפי הרדב"ז יוצא כי אם עסקינן בבעל ואישה שחיי הזוגיות שלהם תמו ולא קיימים זמנים של משמח וזמנים של מכה - אפשר וכולם יודו שיש מקום לכפות.

זאת ועוד, על פי הרדב"ז עולה כי חכמינו ירדו לנפש האישה אשר כרכה את עצמה אחרי בעלה, ורק אם המקרים שמנו חכמים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהתבטלה היכולת לחיות יחדיו בחיים משותפים והאישות ביניהם כבר לא קיימת - יש מקום לכוף.

חכמים לא היה ברור להם שאף שהבעל מכה ועבר על כל האיסורים, שמקרים אלו גוברים על פני אותם זמנים "יפים" שקיימים היו ועדיין ואפשר ויהיו בין בני הזוג בחיי הזוגיות שלהם.

אולם עסקינן במקרים כאלו של הכאות ושל איומים על הכאות.

אך במקרים בהם הבעל מאיים כבר ברצח, כיצד אפשר יהיה לומר שעדיין עדיף לאישה הבעל על אף מגרעותיו רק משום אותם רגעים יפים הקיימים בין בני הזוג. אם עסקינן בבעל שמאיים ברצח - אפשר ורגעים כאלו כבר לא יהיו אם ימומש האיום.

אפשר ובכה"ג כולם יודו שעסקינן שמקרה זה שווה לאותם מקרים שמנו חכמים שכבר לא מתקיימים התנאים ליחסי אישות תקינים ביניהם ונכון הוא לכוף אותו על הגט.

זאת ועוד, עסקינן בבעל שמצוי בצו הרחקה מהאישה עקב האישומים שכנגדו, אין מקום לשיקולים האם עדיף לאישה בעל שפעמים מכה העיקר שיהיה בעל או לא, הנושא הוא שבכל מקרה בעל לא יהיה פה, ומה שנשאר הוא העובדה כי הבעל מכה ומאיים. דומה שלכך יודו כולם כי לאור זאת שאינו בבית, ואין בינו לבין אשתו מאומה וכעת לא משום בחירתה אלא משום גזירת הערכאות והמשטרה אין כל אישות ביניהם ויש לכוף לדעת כולם.

ואף רמז לכך מצאתי בבית מאיר סימן ג' שהביא את תשובת הרעק"א (שמצויה בכתב יד סימן ק"ז) וז"ל:

"על עתה באתי בדבר נחוץ, זה עשרה שנים באה אישה לב"ד וקבלה על בעלה שמכה אותה מכת אכזריות ע"פ בירר גמור ואין רצונה לישב תחתיו. וע"פ רוב התאמצות מהב"ד נתפייסה לישב עמו ע"י כתב התקשרות, באם יחזור ויכה אותה אף ע"י גרמא דילה בדברה לו דברי חדודי' מחויב לגרשה וליתן כתובה, ושמאמין עליו אפילו אישה או משרתת, אחר הימים חזר לסורו והכה אותה זה ערך ארבע שנים ויצאה מביתו לבית אביה, ובא לבית חמיו ופיתה אותה בתחנונים ובכיות והבטיחה שלא יעשה עוד כזה, וכעת ביום ב' ב' ניסן העבר באה לב"ד וצעק' ככרוכי' שמכה אותה תמיד, והראתה זרועותיה מוכים בשינוי מראה בלויא פלעקין, והביאה עדים שתי משרתות שהעידו בהפלגת המכות בזמן שהיו משרתים בביתו, והוא שמע עדותם ולא הכחיש, ובעצמו אמר מה צורך לגבות עדות אני בעצמי אומר שהכיתי אותה, אבל אני מבקש מאד לנסות עמי עוד הפעם, ועל הכאה האחרונה בזרועותיה לא היה עדות, והוא לא הכחיש רק אמר שגם היא הכתה אותו על החזה, ואין בזכרוני כ"כ אם אמר שהתחילה או לא, והשיבה פשיטא מוז איך מיך ווערין והיא צועקת שסבלה עשרים שנים ואינה יכולה לסבול עוד, ואנכי שראיתי שקשה מאוד הפירד, כי לה שמונה בנים, הרביתי לדבר לה והמלכתי זמן שני ימים, ואנשי משפחתה דחקו על פסק דין.

לזה פסקנו שא"י לכופה לדור עמו בכפיפה אחת, ואין לה דין מורדת, ומלבושיה שהביאה עמה תטול עמה, ומלבושיה ומתנות שנתן לה בעלה, יושלש עד שיופסק הדין, ויותר מזה לא הזכרתי בשום דבר מענין כתובה ומזונות, ובקרב הימים ידונו בנידון זה.

ואני מסתפק מאד בגוף הדין שכ' הרמ"א סי' קנ"ד ע"י שרגיל להכותה אחר ההתראה כופין אותו להוציא, ואף דקשה לעשות מעשה לכוף אגט, מ"מ עכ"פ יש לכוף ע"י גביית כתובה כמ"ש הרמ"א ס"ס הנ"ל."

כלומר, לא מדובר בבעל שרק מכה ואין כל זוגיות ביניהם, מדובר בבעל שהכה אך האישה אף מחלה לו על כך ושבו לחיות ביחד, כלומר יש זוגיות ורק האישה החליטה ואף שצודקת היא כי הרע המתבטא בהתנהגות הבעל גובר על פני הטוב שלעתים נוהג עמה, במקרה זה קשה לרעק"א להחליט כי יש לכופו וכדעת הרמ"א.

אולם במקום בו אין תקווה לבני הזוג לשוב לשלום בית, הבעל מורחק מהאישה, כבר שנים שאין זוגיות אלא רק איומים והכאות ומקרים של אלימות כלפיה וכלפי בני המשפחה, אין עליות ומורדות אלא רק ירידות - בוודאי שיש מקום לחייב ואף לכפות.

נציין אף לדברי הציץ אליעזר (בחלק ו' סימן מ"ב - קונטרס אורחות המשפטים פרק ג') שהביא את דעת מרן בעל היביע אומר שסבר שאף מרן השו"ע לו היה רואה את הראשונים שעליהם הסתמך הרמ"א היה מסכים עמו:

"ונראה מוכח דגם הב"י מודה מיהת דאפשר לכופו בדרך של ברירה, ולשם כוונה זאת מסיים את דבריו בציון לעיין מ"ש בזה בתא"ו נכ"ג ח"ה, ורצו"ל למ"ש שם בשם הרמ"ה מובא בב"י בסוף סי' ע"ד דאם חבל בה הבעל יש יכולת ב"ד ליסרו ולהחרימו ולנדותו ולרדותו בכל מיני רידוי ולקוץ ידו אם רגיל בכך כי הא דרב פפא קץ ידא, כי חייב לכבדה יותר מעצמו או יוציא ויתן כתובתה ע"ש, כפיה והיינו בדרך ברירה.

וידי"נ הגר"ע יוסף שליט"א הסב את תשומת לבי גם לדברי היד אהרן (סי' קנ"ד הגב"י אות כ"ב) שמציין שכדברי הגהת אשרי כותב גם הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ח' ומוסיף ע"ז וכותב דאילו היה רואה הב"י דברי הרשב"ץ ז"ל אלו אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך וכו' עיין שם. ויוצא איפוא שלמעשה י"ל דגם הב"י יודה להד"מ."

כך שבוודאי יש מקום לחייב ואף לכפות על הגט.

בהכחשות שבין האישה לבעלה אודות אלימות מי נאמן?

קיימות טענות קשות של האישה כנגד בעלה אודות המעשים שחוותה בגינו, לעומתה קיימות הכחשות של הבעל לטענות ולאישומים אלו. אולם, בבית המשפט הוא הודה לחלק מהטענות של האישה.

נזכיר את אשר טענה האישה בדיונים:

בדיון הראשון שהתקיים בפני דיין יחיד פרטה האישה את טענותיה:

"האישה: אני רוצה להתגרש כי חיה עם בעלי 35 שנים באלימות גופנית נפשית כלכלית ומינית, כבר שנים רציתי להתגרש, לא מהיום, בחודש התשיעי לילדה הראשונה שקיבלתי כאפה, פעם בחצי שנה – שנה קיבלתי מכה, הלכתי לארגונים להתייעץ ואמרו לי להתלונן ולא התלוננתי כבר 20 שנה אחרונות לא הביא שקל, לא עבד, נסעתי לחו"ל לאסוף כסף, הרעיב אותי, נאלצתי לעשות שמירות לילה, ולפנות בקר היה מעיר את הילדים ומכה אותם מכות רצח, יש לי בן שאושפז 7 אשפוזים בעקבות המכות שספג, פעם אחת הוא לא הלך לבקר אותו כתוצאה מכך נעשיתי ד"ר לחולה נפש, הוא במצב פסיכוטי, עד שהבנתי שאני בסיכון, לא סיפרתי לאף אחד מחמת כבוד התורה עד שהגיע לסכנה ממשית. הוא היה מקלל, מגדף ועושה לי פנסים בעין, דיבר אלי לא יפה, הלשון שלך נהיתה ארוכה, צריך לחתוך לך את הלשון, צריך להגיש לו את האוכל ולא מרוצה וזורק לי בפרצוף. רץ אליי ועושה תנועה שמוציא לי העיניים. לפני ראש השנה נתן לי מכת רצח על הגב ונפלתי, כמעט איבדתי את ההכרה וקמתי והתחלתי לבכות. לא סיפרתי כי התביישתי. לפני שנה קרא לי למטה ואנס אותי. קראתי לבת והיא אמרה לו למה אתה עושה זאת והוא זרק את הטלפון שלי לפרצוף. חיכיתי בגלל השידוך של הבת."

הבעל בדיון אז הכחיש זאת ואמר:

"הבעל: דברים שלה הכול מסכת שקרים, אמנם יצאתי לחו"ל להקים מקום תורה ושלחתי אותה לפעמים לבד. שלחתי אותה לעשירים בוכרים שהכרנו, לא היה אונס, לא היה מכות, אני מקובל גדול, אני תלמיד חכם גדול, נכנסנו למינוס ולקשיים, פחדתי על הבת שהולכת להתקלקל, לא היה שום דבר מעבר לכך.

אף שבכל טענות שבין אדם לרעהו אודות אלימות קיימת בעיה לברר באיזה צד נמצאת האמת ללא ראיה הוכחה או אומדנא, כמבואר בשו"ע (חושן משפט סימן צ' סעיף ט"ז) :

"הנחבל כיצד, ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול, ולא ראוהו בשעה שחבל בו, וזה אומר: חבל בי, וזה אומר: לא חבלתי בו, הרי זה נשבע ונוטל. ואם יש הוכחה שזה חבל בו, לה] כגון שהיתה החבלה במקום שאי אפשר לו לחבול בעצמו, כגון שהיתה בין כתיפיו וכיוצא בזה, ולא היה אחר עמהם, הרי זה נוטל בלא שבועה. (ואפילו יש אחר עמהם, ברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו, כאילו אין עמהם אחר דמי, ונוטלו בלא שבועה. "

כך שקשה להכריע בהכחשות בין הצדדים.

אולם על אף הכחשות הבעל שהכול שקר כדבריו, בבית המשפט הוא הודה בתביעות ובטענות האישה האמורות מעלה.

ואם כן הוברר כי הוא הודה בטענות האישה והכחשתו הובררה כלא נכונה.

וכבר נאמר ברשב"א כי במידה והאדם נמצא כשקרן בטענותיו שוב אין לקבל כל טענות שלו, וממילא יש להאמין לאישה לדבריה כי האי מרגישה מאוימת וחייה בסכנה.

האם צריך להתרות קודם כפייה על הגט

על פי הראשונים והרמ"א יש להתרות בבעל קודם כפייה בגט.

כעת אנו עוסקים בחיוב בגט.

אולם גם אם עסקינן בכפיה בגט, מהעת שהאישה מתארת את מסכת החיים שעל פי איומי הבעל ומעשיו מעמידים אותה במצב של סכנה, אין לנו את היכולת להסתתר מאחורי הצורך בהתראות.

וכפי שכתב בעל הציץ אליעזר הנ"ל וז"ל:

"ואף דשם בעינן מיהת התראה על כך, ע"ש בהגה"מ ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאה"ע סי' פ"ט, יש לומר דזהו הכל היכא שרק גזים, ועל ידי אחרים, דלאו כו"ע ידעי מחומר הדבר, אבל בכגון נידוננו שהוא בעצמו הופיע בדמות הרוצח וגם גזים ועביד מעשה, כו"ע מודים דלא בעינן התראה על כך דכו"ע כמותרים ועומדים על כך דמי דזיל קרי ביה בי רב הוא, ועיין בכה"ג בפ"ת סי' קט"ו סקי"א שמביא בשם השבות יעקב דס"ל דבמשמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים שוב א"צ התראה אחרת ע"ש, ובכאן י"ל דכו"ע יודו בכך דא"צ התראה מכיון דאין לך דבר הידוע לכל יותר מחומר איסור רציחה, וגם המתוקנים שבהם זהירי בזה מאד ומענישים קשה כל כך."

בוודאי במקום בו הוא מורחק על פי בית המשפט וממתין לגזר הדין שלו לתביעות האישה שנמצאו נכונות על פי הודאתו.

וכן מבואר בב"ש (סימן קנ"ד סק"ט) שכתב: " דאם היה סכנה בדבר מהיכא תיתי לומר דאין כופין? ", ואף שכתב זאת לגבי בעל נכפה, אך ה"ה לכל סכנה, דזיל בתר טעמא.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ל (סימן ס"ט) וז"ל: "דבדבר מזיק ומסכן פשיטא שיכולים לכוף ולהוציא".

ובשו"ת מטה לחם (אבהע"ז חלק א' סימן ח') בעובדא שזרק הבעל הסכין לעבר אשתו וגזים ועביד והגיע הסכין אליה וקרע הצעיף שעליה ובדרך נס היתה ההצלה בכה"ג יש צד לכופו, והו"ד בספר אבני אפוד (אבהע"ז סימן קנ"ד אות ח') .

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ו' סימן מ"ב אורחות המשפטים פ"ג סק"ד שהביא את דברי המטה לחם ואבני אפוד והנ"ל, וכתב שם בנידונו לגבי בעל שניסה לרצוח את אשתו בנשק חם, דאין מקום אף לרווחא דמילתא להחמיר שלא לכוף את הבעל מלגרש על חשבון סכנת נפשות של האישה.

אף שאין המקרים דומים למקרה דנן, בו רק איים על אשתו, וההכאות לא היו הכאות בכדי להרוג, אך כל רצח מתחיל באלימות זו או אחרת שמתגברת עם הזמן, עד להגעה לתחתית מדרון שפלות האדם. איננו בוחנים סוציולוגים ונפשיים לדעת אימתי מגיע מאיים מכה חובל לתחתית אימתי לא, אך מהעת שהבעל מודה בכל האירועים כנגד האישה וכנגד ילדי הצדדים, כשהמשותף לכולם הם אירועי אלימות חוזרים ונשנים בצורות שונות המחמירים ממקרה למקרה, די לנו בזה בכדי לחשוש גם לגרוע מכל.

אף דברי האישה שצוטטו מעלה אודות החיים בצל הבעל שהינם חיים בצל אלימות ואיומים, והבעל הודה בבית משפט לחלק מהם, מעלים את ההבנה כי אין כאן חיים של עליות ומורדות, שאפשר היה להבין שעל כך דברו הראשונים שקשה לחייב ולכוף על הגט, יותר נראה כי עסקינן בזוג שאין ביניהם מאומה מלבד הפחד מהאיומים והאלימות שעל פי גרסת האישה שהבעל הודה לחלקה היו מנת חלקה באופן תדיר.

על כך בדיוק דיבר הרדב"ז המצוטט מעלה:

"דבשלמא בעל פוליפוס וחבריו, ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול, לפיכך הפקיעו חכמים קידושיה ע"י גט כזה, אבל הכא פעם מכה אותה ופעם משמח אותה, פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים, ובשלמא כפייה בדברים או ע"י פרעון כתובה או קנס -ניחא, אבל כפייה בשוטים ע"י עכו"ם - לא תהא כזאת."

לגופם של דברים, וכפי שראש ההרכב אמר לו בדיון שהתקיים ביום 26.6.23, כי כפי העולה מהטענות של המשיב שאין הוא חפץ באשתו, כל שחפץ הוא בממון, כאן ועכשיו, אף לא בהכרח לחלק גדול יותר ממה שמגיע לו. לדבריו אין לו כל אמון באישה, ועל כן קודם לגט עליו לקבל את חלקו ורק לאחר מכן ייתן את הגט, כך שכל הטענות אודות שלום בית, אינן אלא רק מהשפה ולחוץ, אך בוודאי גם הוא לא מעוניין באשתו יותר.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 20.3.23, לשאלת בית הדין את הבעל אודות עמדתו ביחס לגירושין אמר הבעל:

"הבעל, תענה על שאלתנו, מה אתה אומר על דרישתה לגירושין?

הבעל: אני עדיין מושיט יד לשלום, אבל אם היא עומדת על דעתה להתגרש, צריך לסדר את כל הדברים ואת הנזק הגדול שיש בכך שעוצרים את הרכבת באמצע

מכרתי דירה בבני ברק, ואם מוכרים את הדירה שלנו אני רוצה לעשות זאת בעצמי ולא על ידי עו"ד וכונסי נכסים.

אני בניתי עוד 200 מ"ר וצריך להסדיר את זה".

ובהמשך:

"אנו מבהירים כי עמדת בית הדין היא לא להמתין עם הגט, עד שיסתיימו ענייני הרכוש, קודם מתגרשים ואחר כך דנים ברכוש

הבעל: אני רוצה למכור את הרכוש בעצמנו ולא על ידי הוצל"פ או כונסי נכסים, ואני לא אתן גט לפני שאקבל את הרכוש

אני רק צריך לומר כי אמנם אני לומד תורה בבית, עשר שנים, אבל פשטתי את הפראק לשנתיים, וניהלתי שלושים ערבים בבנייה על הגג

אז במקום לקרוא לי הרב המקובל היא קוראת לי הקבלן.

[...]

בית הדין: יש הסכמות ביניכם

הבעל: אני בניתי את הבית הזה בעשר אצבעותיי, על זה למעשה מגיע לי מיליון ש"ח, אני גם אומר כי השווי של הבניה באזור הוא עשרים אלף למטר, אני מבקש לקבל ביד שני מיליון ש"ח, ואז אתן את הגט."

כלומר, אין כל תוכן וכנות בתביעתו ואמירתו כי פניו לשלום בית. הכול מהשפה ולחוץ. כל דבריו הם אך ורק בעניין הכסף שמגיע לו: הרבה, כאן, עכשיו והכל קודם הגט. הגט לא היה נידון אם כן או לא, הגט היה נידון האם קודם לחלוקת הרכוש או לאחר מכן.

בדיון שהתקיים ביום 26.6.23 נאמר לבעל בדיון רוח דברים אלו:

"בית הדין: לאחר הדיון האחרון הייתה התפתחות בבית המשפט, ותקנו אותנו אם יש טעות בדברים, הבעל הורשע שם על פי הודאתו, מבחינתנו יש לזה משמעות לגבי ההליך שעושים כאן.

אדם שהודה שם, איננו צריכים לקיים דיון חקירות והוכחות כאן, ולכן אין מקום לקיים את הבית הזה בנסיבות הללו.

כמו כן עברנו על פרוטוקול הדיון הקודם, ורואים שוב כי הבעל אינו רוצה את האישה, אלא את זכויותיו הכלכליות, הדברים הללו ברורים, וצריכים להיות ברורים גם לבעל."

נבאר:

בסוגיות רבות בש"ס קבעה הגמרא כי מהעת שהמבקש מצרף לבקשתו או לטענתו אף טענה בעניין רווח ממוני שוב אין להתייחס בנאמנות לטענתו.

כך הגמרא בעניין מורדת, שמהעת שמבקשת את כתובתה הפסידה את טענת מאיס עלי.

כך הגמרא לעניין עדות אישה בעניין מות בעלה שמהעת שמבקשת את כתובתה הפסידה את נאמנותה ועוד.

כך גם במקרה דנן.

טענותיו לעניין שלום בית אך בד בבד מבקש את כספו ורק אחר כך להתגרש – אינן מתקבלות בנאמנות, ולגופם של דברים הוא מבקש ממון ולא שלום בית.

לא רק האישה אינה חפצה בבעלה, אלא אף הבעל לא מעוניין באשתו אלא רק בכספו.

וכבר ידועה הפסיקה ביחס לבני זוג שאינם מעוניינים זה בזה, דהיינו מורדים זה בזה מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים אינו מוכן להתגרש, כגון במקרה שלפנינו, ידועים דברי רבנו ירוחם (מישרים, חלק ח' נתיב כג) שכתב:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

זהו בעצם המקרה שלפנינו, למרות שהבעל אינו רוצה למעשה להמשיך ולחיות עם האישה, בכל זאת אינו מוכן עתה להתגרש עד למילוי דרישתו הכספית כאמור לעיל.

כך שאם נצרף את מציאות החיים המשלבת איומים ואלימות כנגד האישה ללא עליות ומורדות, ובצירוף העובדה כי לבית הדין הוברר כי הבעל אף הוא אינו מעוניין באשתו אלא רק בכסף ביד, הרי בוודאי שיש מקום לחייבו ואף לכוף אותו לתת גט לאישה.

נצרף לכך אף את העובדה כי הבעל אינו מקיים שום חיוב מחיובי האישות, והדבר נובע ממעשיו הרעים שגרמו לו להיות מורחק מהאישה בצו בית משפט,ובצירוף לטעמים שהוזכרו לעיל, יש מקום לחייב ואף לכוף על הגט.

וכפי שהביא בהרחבה בעל הציץ אליעזר הנ"ל שבמקום בו קיימת מניעה טכנית של חזרה לשלום בית בוודאי שיש מקום לחייב ואף לכפות.

הרב דוד גרוזמן

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:

א. הבעל מחוייב בגט.

ב. המזכירות תקבע מועד לסידור הגט ובמידה והבעל יסרב לגרש זכאית האישה לפתוח תביעת לצווי הגבלה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד' בתשרי התשפ"ד ( 19/09/2023 ).

הרב ישראל שחור הרב אברהם אבידר הרב דוד גרוזמן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

ב"ה

תיק 1397040/6

בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

לפני כבוד הדיינים:

הרב ישראל שחור, הרב אברהם אבידר, הרב דוד גרוזמן

הנדון:חיוב בגט על רקע אלימות הבעל