האם בגידה שוללת הכרה כידועים בציבור? פסק דין עמ"ש 15431-07-23 ס' נ. ס'.

סוגיית הידועים בציבור מוכרת היטב במשפט הישראלי. בהעדר מסגרת נישואין פורמלית, מצויים זוגות שבוחרים לחיות חיי שיתוף זוגיים תחת קורת גג אחת, מבלי להינשא באופן רשמי ברבנות או בערכאה דתית אחרת. בחלוף השנים, ובפרט לאור פסיקת בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה, הוקנתה לזוגות אלה שורה של זכויות וחובות, לעיתים במידה ההולכת ומתקרבת לאלו של זוגות נשואים.

בבסיס הדיון, עומדת לעיתים השאלה: האם לבגידה – קרי, קיום קשר אינטימי/רומנטי/מיני מחוץ לזוגיות העיקרית – יש משקל מכריע השולל, כשלעצמו, את מעמדם של בני הזוג כ"ידועים בציבור"? בעבר, נטו בתי משפט מסוימים לראות בנאמנות ותום לב הדדי כאבן בוחן אולטימטיבית, אך עם השנים, התחדדה ההבנה שבדומה לחיי נישואין רגילים, גם בקרב ידועים בציבור, בגידה של אחד הצדדים אינה בהכרח מנתקת באחת את חיי המשפחה ומשק הבית המשותף.

פרקים עיקריים:

1. הגדרת ידועים בציבור ודרישות ההוכחה בדין הישראלי  

2. הפסיקה הקלאסית ויישומה בפסיקה מודרנית  

3. הבגידה – השלכות אפשריות והפרכה אפשרית של "חיי משפחה ומשק בית משותף"  

4. בחינה השוואתית: בגידה ביחס לזוג נשוי מול זוג ידוע בציבור  

5. תיאור מפורט של פסק הדין שניתן לפני כב' השופט סארי ג'יוסי (אב"ד) וחבריו – המתווה העובדתי והמשפטי  

6. רקע משפטי: מקורות החוק והפסיקה הרלוונטית  

7. הלכת השיתוף וזכויות רכושיות בין ידועים בציבור  

8. ניתוח מעמיק של טענות הצדדים בפסק הדין: האם בגידה שוללת או אינה שוללת הכרה?  

9. סיכום, תובנות ומסקנות ליישום מעשי  

נפתח בהסבר כללי על מוסד הידועים בציבור ומבחני הפסיקה.

1. מהי "ידועים בציבור"? – הגדרה וסקירת יסודות משפטיים  

במדינת ישראל אין חקיקה מפורשת אחת המגדירה באופן רשמי "ידועים בציבור", אך הפסיקה השתמשה לאורך השנים במונח זה והקנתה לו משמעות משפטית מוצקה. שני פסקי דין קלאסיים תרמו רבות לביסוס המעמד:

1. ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617.  

2. ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690.

לאחר מכן נוספו עוד פסקי דין רבים, דוגמת ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, שחידדו את המבחנים.

לפי ההלכה הפסוקה, להכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" יש להוכיח שני יסודות מצטברים:  

1. חיי משפחה – כלומר, קיומה של זוגיות אינטימית, חיבה, אהבה, מסירות ונאמנות הדדית, והרגשת מחויבות משותפת הדומה לזו הקיימת בין בני זוג נשואים. בתי המשפט לא דורשים כיום הוכחת "נאמנות מוחלטת", וודאי שלא "היעדר בגידות" כתנאי חותך, אלא בעיקר מעריכים את טיב הקשר, כוונת הצדדים, האופן שבו התנהגו בפועל והאם ראו עצמם "כבעל ואשה" למרות שלא נישאו כדין.  

2. ניהול משק בית משותף – קיום חיים כלכליים משותפים, מגורים יחד, ניהול מערך הוצאות משותף ו/או מצטבר. כאן טמון היסוד המבחין בין זוגיות "רגילה" (גם אם לא נישאו) לבין סתם שותפים לדירה. נדרש שהניהול יהיה "פועל יוצא טבעי" מחיי המשפחה המשותפים, ולא רק מתוך נוחות, אינטרס זמני או סידור כלכלי קר.  

בתי המשפט נהגו לשאול אם בני הזוג "קשרו את גורלם זה בזה". בתוך כך, היעדר הסדר נישואין פורמלי אינו שולל הכרה, ואדרבה: תביעות רבות של ידועים בציבור צצות דווקא בעקבות סכסוכי ירושה, פירוד, מחלוקות בקשר לזכויות סוציאליות וכדומה.  

חלק מהפסיקה מדברת על כך שההצדקה להעניק (או לשלול) זכויות לידועים בציבור נעוצה בין היתר בעקרונות של צדק, הגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג, שוויון וכיבוד האוטונומיה של הפרט. בהעדר חוק אחד ויחיד, השאלה אילו זכויות מוענקות לידועים בציבור עולה בהקשרים מגוונים: מזונות משקמים, זכויות ירושה (סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965), זכויות פנסיה ושארים, דיני ביטוח לאומי, הטבות מס ועוד.

2. הפסיקה הקלאסית ויישומה בפסיקה מודרנית  

השאלה "מהם ידועים בציבור?" קיבלה מענה בהלכה הפסוקה הישראלית כבר משנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים. פסק הדין נסיס נ' יוסטר צייר את הגבולות באמצעות המונחים "חיי אישות כבעל ואשה" ו"ניהול משק בית משותף", כשהדגש מושם על "קשר אמיץ של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות".  

ברבות השנים הובן, שחיי הזוגיות המודרניים אינם תמיד "אקסקלוסיביים" במובן של נאמנות מינית מוחלטת, ושהמציאות המורכבת יכולה לכלול פרמטרים נוספים: הפרדה רכושית בחלק מהנכסים, קשרים רומנטיים מהצד, זוגות המקיימים מערכת יחסים פתוחה ועוד. לכן בתי המשפט לא חיפשו "שלמות" או מוסר מיני זהה לנורמות של נישואים דתיים.  

לכך הצטרפה מגמת ההשוואה בין ידועים בציבור לזוגות נשואים בעניינים כלכליים שונים (פנסיה, מזונות משקמים וכד'), וזאת לפי עיקרון השוויון, כבוד האדם ותחושת הצדק החברתי, המושתת על הפרקטיקה היומיומית – בני הזוג חיים בפועל כמשפחה, ומדוע שלא ייהנו מהגנות שיש למשפחה?

התוצאה היא פסיקה פלורליסטית יותר, המקבלת הגדרות מגוונות של זוגיות כבסיס לסטטוס "ידועים בציבור" או כהצדקה לקבוע שיתוף רכושי. תפקיד השופט הוא להתבונן בתמונה הכוללת ולשאול: האם השניים ראו עצמם "בני זוג" בפועל, גם אם היו מעידות או בגידות במהלך הדרך?

3. הבגידה – השלכות אפשריות והפרכה אפשרית של "חיי משפחה ומשק בית משותף"  

אחת הטענות שעולות לעיתים בהקשר של ידועים בציבור היא כי "בגידה" מוכיחה שלא התקיים בין בני הזוג אותו קשר הדדי של אהבה, מסירות ונאמנות המצדיק להכיר בהם כידועים בציבור. אלא שגישת בתי המשפט כיום איננה כה חדה. כפי שנראה בפירוט בהמשך, גם בקרב זוגות נשואים מוכרת תופעה של בגידות או קשרים צדדיים, ובכל זאת אין המערכת המשפטית ממהרת להכריז על ביטול תוקף הנישואים. נישואים לא מתבטלים בגלל בגידה, למעט במקרים חריגים בדין הדתי-אישי, או בעת שמוגשת תביעת גירושין ומוכחת "עילה" (כמו למשל בדין העברי).  

לכן, בהקבלה, עצם העובדה שאחד מבני הזוג קיים קשר רומנטי או מיני במקביל, איננה שוללת בהכרח את הסטטוס של הידועים בציבור. השאלה העיקרית היא כיצד הם המשיכו לנהל את חייהם בפועל: האם התנהגו בקביעות כמנהג בני זוג? האם ראו עצמם כמי שעתידם משותף? האם נמשכו לגור תחת אותה קורת גג, לשתף פעולה כלכלית, לטפל אחד בשני במחלות ובזקנה וכן הלאה?  

בפסיקה המודרנית אומנם יש משקל לסוגיית ה"בגידה" אם היא מוכיחה ניתוק מוחלט של הקשר או שהיא פוגעת בטיב הזוגיות באופן קיצוני. אולם אין המדובר כלל בתנאי הכרחי או מספיק ל"שלילת" המעמד. במילים אחרות, בגידה עשויה להיות אינדיקציה לכך שאין כאן יחסי משפחה אמיתיים (אם בני הזוג ממילא היו בדרכם לפרידה, התגוררו בחדרים נפרדים, לא ניהלו חיי משפחה כלל וכד'), אך היא אינה "שלילה אוטומטית".  

4. בחינה השוואתית: בגידה ביחס לזוג נשוי מול זוג ידוע בציבור  

במסגרת הדין האישי היהודי, לבגידה עשויה להיות משמעות מרחיקת לכת על שאלות של גט, כתובה, זכויות קנייניות ועוד, במיוחד אם האשה היא הבוגדת (עילות גירושין, מניעת כתובה וכו'). לעומת זאת, במשפט האזרחי-החילוני של מדינת ישראל, לבגידה אין כשלעצמה השלכות משפטיות בהקשר של פירוק שיתוף או חלוקת רכוש – מלבד השלכות עקיפות אפשריות המעידות על אופיו האמיתי של הקשר.  

בדומה לכך, זוגות נשואים אינם מאבדים את מעמדם הנישואי (ואת מכלול הזכויות והחובות הנובעות מכך) רק מפני שהתרחשה בגידה. רק סיום פורמלי של הנישואין (גט, או הכרעה לפי הדין הדתי המוסמך) שם קץ למעמד זה.  

בהקבלה מלאה, המבחן העיקרי אצל ידועים בציבור נותר: האם עדיין מתקיימים "חיי משפחה ומשק בית משותף", או שמא הבגידה מסמלת קרע כה עמוק שהקשר בפועל אינו עוד בגדר זוגיות? אם בני הזוג סלחו, השלימו והמשיכו בחייהם המשותפים – בית המשפט לא ימהר להסיק שבגלל הבגידה אין מדובר בידועים בציבור.

5. תיאור מפורט של פסק הדין שניתן לפני כב' השופט סארי ג'יוסי (אב"ד) וחבריו  

נושא "הבגידה" עלה לאחרונה ביתר שאת בהקשר להכרה בידועים בציבור במסגרת ערעור שנידון בהרכב של שלושה שופטים: סארי ג'יוסי (אב"ד), עפרה אטיאס וניצן סילמן. עניינו של התיק היה מערערת שביקשה להצהיר על מעמדה עם המנוח כידועה בציבור, וכתוצאה מכך להכיר בשיתוף שלה בנכסיו. מנגד, בנו של המנוח – המשיב – טען שבשל בגידותיו של המנוח וקשרים נוספים שקיים עם נשים אחרות, אין להכיר במערערת כידועה בציבור שלו, וממילא אין להכיר בזכויותיה בנכס.  

המערערת התגוררה עם המנוח במשך כ-23 שנים תחת קורת גג אחת, תחילה בדירה שכורה ולאחר מכן בדירה שרכש המנוח על שמו. היא טענה לשיתוף כולל, לרבות דירת המחלוקת, חשבון בנק משותף ועוד. בית המשפט לענייני משפחה קמא בחר שלא להכריע ישירות בשאלת הידועים בציבור, אך הגיע למסקנה שאין למערערת שיתוף מלא בדירה מכוח היותם, לכאורה, זוג לכל דבר. נקבע שהייתה הפרדה רכושית, והדירה נשארה מחוץ למסת השיתוף – למעט חשבון הבנק, שנקבע כי היה משותף.  

בערעור, העלתה המערערת טענות נגד היעדר הכרעה חד-משמעית בנוגע למעמדם כידועים בציבור. היא מחתה על כך שבגידותיו של המנוח והעדויות על קשרים עם נשים אחרות נטלו משקל רב בשלילת טענותיה, בשעה שלדבריה הם המשיכו לנהל זוגיות בפועל, על בסיס אהבה, תמיכה וטיפול בו עד יומו האחרון.  

היקף הבגידות ומשמעותן המשפטית  

בתיק הוצגו ראיות למכביר: תמלולים של שיחות, עדויות נשים שטענו למפגשים מיניים עם המנוח, תמונות ועוד. השופטים ציינו שבמקרים מסוימים – קשרים מיניים תכופים ורבי-שנים עם אחרים עשויים להצביע על העדר "חיי משפחה" נורמטיביים. ואכן, בית המשפט ציין שיש קושי לראות בבני זוג שמבחינה רגשית ו/או פיזית התרחקו לגמרי, כמי שממשיכים לנהל "בית משותף" תקין.  

עם זאת, השופטים הדגישו שבגישה המשפטית העכשווית, עצם העובדה שהמנוח "בגד" או קיים קשרים מיניים מחוץ למסגרת היחסים, איננה בהכרח סותרת את הגדרת בני הזוג כידועים בציבור. השאלה היא האם בגידה זו (או קשרים אלה) הם שהובילו לניתוק דרמטי של החיים המשותפים, או שמא עדיין המשיכו בחיי היום יום, תוך מגורים משותפים, חוג חברים ומשפחה משותף, מימון הוצאות, טיפול הדדי וכיוצא בזה.

הכרעת בית המשפט בערעור  

בפסק דינו קבע כב' השופט סארי ג'יוסי (אב"ד), כי לדעתו, המבחן הרלוונטי אינו המוסר המיני של בני הזוג, אלא האם עמדו במבחנים המשפטיים של "חיי משפחה" ו"משק בית משותף". הוא ציין שאכן העובדה שלמנוח היו קשרים רבים אחרים מעוררת תהיות לגבי מידת האינטימיות הזוגית; אולם אין בכך לבטל לגמרי את המסקנה שהמערערת והמנוח ראו עצמם כזוג לטווח ארוך, חלקו מגורים במשך שנים ארוכות, וטיפלו זה בזה.  

בסופו של יום, בית המשפט (בערכאת הערעור) הגיע למסקנה כי אין לשלול מעמד של ידועים בציבור רק בשל בגידות המנוח, אך באותה נשימה צידד במסקנת הערכאה הראשונה שלא להחיל שיתוף ספציפי על הדירה – וזאת מטעמים אחרים: בין היתר משום שנחתם חוזה שכירות בין המנוח לבין המערערת (!), שניתן לראות בו ראיה ממשית להיעדר כוונה של שיתוף בנכס המסוים הזה, וכן בגלל עדויות ומסמכים המעידים שהמנוח מימן את רוב רכישת הדירה מכספו.  

יוצא אפוא, שפסק הדין מאבחן בצורה ברורה בין שאלת היות הצדדים "ידועים בציבור" (שלגביה נטה בית המשפט להכיר במעמד), לבין השאלה האם יש שיתוף ספציפי בנכס (שלגביה אין הכרח שבכל זוגיות "ידועה בציבור" יחול שיתוף על כל נכס).

6. רקע משפטי: מקורות החוק והפסיקה הרלוונטית  

כדי להבין טוב יותר את מסגרת הדיון, נביא מקורות חוק עיקריים:  

1. חוק הירושה, תשכ"ה–1965 – סעיף 55 מעניק לידועים בציבור זכויות ירושה כמעט שוות לזוג נשוי, בכפוף לעמידה במבחנים של "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף" ולא היו נשואים זה לזה.  

2. חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה–1995 – מכיר בידועים בציבור לעניין גמלאות, זכויות שאירים ועוד.  

3. חוקים נוספים – דוגמת חוק המקרקעין, חוק הגנת הדייר, חוק הלוואות לדיור – לעיתים יש הוראות המרחיבות זכויות לבן זוג, ובפסיקה נקבע שגם ידוע בציבור ייחשב כבן זוג לפי מטרת החקיקה.  

4. הלכת השיתוף – התפתחה בפסיקה ביחס לזוגות נשואים (שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973), והוחלה בהיקפים שונים גם על ידועים בציבור. הרציונל הוא מאמץ משותף בניהול חיי המשפחה. במקרים מסוימים, בית המשפט יקבע שיש שיתוף מלא ("הלכת השיתוף הרחבה"), ובמקרים אחרים שיתוף ספציפי ("כוונת שיתוף") בנכס מסוים.  

5. פסיקה עקבית של בית המשפט העליון – למשל, ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, ע"א 10794/06 אלמונית נ' פלוני (07.06.2009), ופסיקה נוספת דוגמת בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית (20.8.2015) ו-בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית (10.8.2023), שהדגישו כי עצם היות בני הזוג ידועים בציבור לא בהכרח יוצר שיתוף בכל הנכסים, ויש צורך בהוכחת כוונה רלוונטית לגבי הנכסים הספציפיים.  

נוסף לכך, הכלים הפרשניים של בית המשפט כוללים בחינת אומד דעת הצדדים, מסמכים (כגון חוזה שכירות במקרה דנן), אופן ההתנהגות סביב נכסים (מי שילם על מה?), פתיחת חשבונות בנק משותפים או נפרדים, וכן עיתוי עריכת צוואות.

7. הלכת השיתוף וזכויות רכושיות בין ידועים בציבור  

הלכת השיתוף, במובן הקלאסי, אומרת כי כאשר זוג נשוי חי באורח חיים תקין ותורם ביחד למאמץ המשפחתי, נוצרת חזקה שבעובדה שלפיה כל אחד מבני הזוג שותף בנכסים שנצברו במהלך תקופת החיים המשותפים. חזקה זו – לעניין זוגות שנישאו לפני 1.1.1974 – עשויה לחול גם על נכסים שהיו למי מהם לפני הנישואין, בכפוף להוכחת כוונת שיתוף ספציפית.  

אולם, כשמדובר בידועים בציבור, הפעלתה של אותה הלכה אינה אוטומטית. הפסיקה מיישמת "היקש" מהלכת השיתוף, אך דורשת תוספת ראייתית (מתוך החוזה המשתמע ביניהם או מתוך התנהגותם). במילים אחרות, לא כל זוג "ידועים בציבור" יחלק רכוש שצברו במהלך השנים שווה בשווה; יש צורך להצביע על גמירת דעת או על התנהגות שממנה מובהר שהייתה כוונת שיתוף כללית.  

אחת הדוגמאות הבולטות היא "דירת מגורים" שנרכשה במהלך חיי הזוגיות. לעיתים קרובות, בית המשפט נוטה לראות בדירת המגורים "גולת הכותרת" של השיתוף, משום שהיא הנכס המרכזי של המשפחה ונטען לגביה שהצדדים "הטביעו" בה את רצונם המשותף. יחד עם זאת, אם ניתן להוכיח אחרת – למשל, נחתם הסכם בין הצדדים, הדירה רשומה על צד אחד, יש חוזה שכירות, יש הפרדה כלכלית ברורה – אזי אפשר להפריך את כוונת השיתוף הכללית.  

מה שמתקבל הוא עיקרון גמיש: אם בית המשפט ישתכנע שהזוג התכוון לשתף כל נכס, כולל הדירה, יכיר בשיתוף. אם יגיע למסקנה שהייתה הפרדה מודעת או הסכמה שהנכס יישאר של אחד הצדדים, לא יכיר בשיתוף, הגם שמתקיימים חיי משפחה ומשק בית משותף.

8. ניתוח של טענות הצדדים בפסק הדין: האם בגידה שוללת או אינה שוללת הכרה?  

להלן כמה נקודות מפתח מתוך פסק הדין (על פי סדר לוגי של דיון), המחדדות את הנושא:

1. טענת המשיב על היעדר "חיי משפחה" בעקבות בגידות: המשיב (בנו של המנוח) טען שאביו חי עם נשים אחרות, ביקש "שירותים" מבחוץ, ובכך לא שמר על "נאמנות". טענתו הייתה שמצב זה מעיד שאין כאן "חיי משפחה" במובן המקובל, ותו לא.  

   

2. טענת המערערת על המשך החיים המשותפים בפועל: המערערת סיפרה שהיא גרה עם המנוח החל משנות ה-90 בדירה שכורה, טיפלה בו במסירות כשהיה חולה, הם פתחו חשבון בנק משותף, טיילו וחגגו אירועים משפחתיים במשותף. לדבריה, בגידותיו לא גרמו לסילוק או הפסקה של חיי הזוגיות ביניהם.  

3. נקודת המחלוקת: האם קיימו חיי משפחה הדומים לאלו של בעל ואישה? בית המשפט נדרש לעדויות רבות – תמונות, תצהירים של עדים, התכתבויות וכד'. בשורה התחתונה, פסק הדין מציין ש"עצם ניהול קשרים מחוץ למסגרת הזוגית לא בהכרח מנתק את חיי המשפחה".  

4. התרומה האפשרית של הבגידה: בגידה עשויה לשמש ראיה לכך שהצדדים כלל לא התכוונו לקיים זוגיות של מסירות ונאמנות, בפרט אם היא קשורה בהפרדה כלכלית ברורה, הכחשה בפומבי, או מצב שבו אחד הצדדים כלל לא הכיר בשני כבן/בת זוג. אולם במצבים שבהם הבגידה לא ניתקה את חיי המשפחה המשותפים, לא מהווה ראיה חותכת לשלילת הסטטוס.  

5. הסכם שכירות וחוזה מכר: נקודה חשובה מאוד שעלתה בפסק הדין היא קיומו של הסכם שכירות בין המנוח למערערת (ביחס לדירה שהייתה רשומה על שמו בלבד). הסכם זה הוגש לבית המשפט והצדיק את המסקנה שלא הייתה כוונת שיתוף בדירה. העובדה שהצדדים themselves החליטו לעגן בכתב שבת הזוג היא "שוכרת" של הדירה, די בה להוכיח כי המנוח לא התכוון לחלוק איתה את הבעלות על הנכס. המשקל של הסכם בכתב בתיקי משפחה הוא גבוה, ולרוב גובר על "לוגיקה" נסיבתית.  

6. הצוואה של המנוח: המנוח הוריש את עיזבונו לבנו בלבד ולא הזכיר את המערערת. אמנם עצם עריכת צוואה חד-צדדית אינה שוללת, כשלעצמה, את מעמד המערערת כידועה בציבור, אך היא מוסיפה נדבך להוכחת היעדר כוונת שיתוף בנכס המסוים הזה.  

7. החשבון המשותף: בית המשפט דווקא הכיר בשיתוף בחשבון הבנק המשותף, וכך פסק שהמערערת זכאית לחלקה בכספים שהופקדו בו בהתאם לאומדן שיקבע המומחה. מכאן ניתן לראות שאין סתירה בין מסקנה שמדובר בידועים בציבור (או לכל הפחות בני זוג בניהול חיי משק בית משותף) לבין רישום נכס מרכזי על שם אחד מהם בלבד.  

לפיכך, המסקנה בכל הנוגע לבגידה היא שאין לראות בה שלילה מוחלטת של ההכרה בזוג כידועים בציבור. טענה זו נבחנת יחד עם מגוון התנהגויות אחרות, וברמה העקרונית יש להתמקד בשאלה אם חיי המשפחה נמשכו והאם הצדדים אכן ראו בעצמם בני זוג.  

9. בגידה אינה מבטלת אוטומטית סטאטוס ידועים בציבור או נישואין אזרחיים או דתיים  

בפסיקה הישראלית המודרנית, אין ספק כי המושג "נאמנות" איבד את מקומו השולט מבחינת "תנאי בלעדיו אין" להכרה בידועים בציבור. כשם שבגידה אינה מבטלת אוטומטית נישואין אזרחיים או דתיים, כך היא אינה שוללת אוטומטית סטטוס של ידועים בציבור. השאלה בפועל היא:  

- האם הבגידה והקשרים החיצוניים מעידים שלא התקיים קשר זוגי אמיתי לאורך זמן, לא נוהל משק בית משותף ולא הייתה מחויבות הדדית?  

- או שמא הבגידה משקפת חולשות אנושיות, אך אין היא מנתקת את מרכיבי היסוד של חיים משותפים, ובני הזוג ממשיכים לחלוק את חייהם ואת עתידם.  

מהפסק דין שנדון לעיל עולה בבירור הגישה העדכנית: בני זוג יכולים להיחשב "ידועים בציבור" גם אם אחד הצדדים בגד לא אחת. קריטריון ההכרעה הסופי הוא התנהגות הצדדים בפועל – מגורים משותפים לאורך זמן, קשר משפחתי, טיפול זה בזו, קיום טקסים חברתיים ומשפחתיים כזוג, וכיוצא בזה. בגידה לא "מוחקת" אוטומטית עשרות שנות מגורים משותפים, כפי שלא תהפוך פתאום אישה נשואה ל"לא נשואה".  

יחד עם זאת, טענות בדבר בגידה עשויות להתלכד עם ראיות אחרות המצביעות על היעדר כוונת שיתוף, על הפרדה רכושית נוקשה, על חתימה על הסכם שכירות בין בני הזוג, ועל התכחשות פומבית למעמד בן הזוג – כל אלה חוברים יחד ומטים את הכף לשלילה.  

נכון להיום, אין פסיקה אחידה שמציבה כללים נוקשים בנושא, אך מהמגמה הכללית אפשר להסיק:  

1. לצורך מעמד כידועים בציבור – תיבחן ההתנהגות הכוללת ולא רק סוגיית הנאמנות המינית. הנחת המוצא היא שחיים של עשרות שנים תחת אותה קורת גג, בעיקר כשיש חשבון בנק משותף, ראיות לטיפול הדדי, תלות רגשית וכלכלית – מהווים בסיס חזק מאוד להכרה בזוג כידועים בציבור, גם אם היו "מעידות" כאלו ואחרות.  

2. לצורך החלת הלכת השיתוף או שיתוף ספציפי בנכסים – יש צורך בהוכחת כוונה רלוונטית לגבי הנכס, מעבר לעצם הקשר הזוגי. אם קיים הסכם בכתב, אם נרשמו מסמכי רכישה על שם אחד בלבד, אם הצד השני הוצג במפורש כדייר/ת תלוי/ה, ואם הצוואה אינה מזכה את בן הזוג כלל – הם יסייעו להוכיח היעדר כוונת שיתוף בנכס (בפרט במקרים בהם הצד שמבקש את השיתוף לא היה מעורב בהסכמי הרכישה).  

3. מבט לעתיד – יש חשיבות גוברת לעריכת הסכמים ברורים בין בני זוג, גם אם אינם נשואים. הסכם חיים משותפים, הסדרת זכויות בנכסים, עריכת צוואה, התייחסות מפורשת למקרים של פרידה – כל אלה מפחיתים את חוסר הוודאות שלעתים עולה בסכסוכי ירושה או פירוד בין ידועים בציבור.  

4. בגידה כטענה "חיסולית" להכרה – אם יש לקח ברור מהפסיקה, הרי הוא שניסיון "לגייס" בגידה כדי לשלול זכויות או להוכיח ש"מעולם לא היו ידועים בציבור" עלול להיתקל בקושי. רק אם הבגידה מלמדת על נתק רומנטי, פיזי וכלכלי משמעותי – כך שאין בפועל חיי משפחה ומשק בית משותף – היא עשויה להישקל כחלק מההוכחה.  

בסיכומו של דבר, הפסיקה והמחקר המשפטי מעידים על שאיפה לתור אחר "האמת המהותית" של היחסים, ולא אחר נורמות מוסריות נוקשות. בני זוג שעונים על המבחנים של חיי משפחה ומשק בית משותף יוכרו כידועים בציבור – נקודה. בגידה יכולה להיות עוד ראיה לכך שהזוגיות לא הייתה שלמה, אך אין בה לבדה לחרוץ גורלם של אנשים שחיו בשיתוף שנים רבות.  

המסר הברור: "בגידה כשלעצמה לא שוללת הכרה כידועים בציבור."  

הדיון הארוך והמעמיק בשאלת "בגידה לא שוללת הכרה כידועים בציבור" מלמד על גישת בתי המשפט בישראל, המעניקה חשיבות מכרעת להתנהגות הכוללת של בני הזוג. חרף רעשי רקע של בגידות או קשרים מיניים מחוץ למערכת היחסים, ייתכן שהשניים המשיכו להיות עבור עצמם (ועבור הסביבה) "בני זוג" במובן העמוק, וכך יגדירם הדין.  

פסק הדין של כב' השופט סארי ג'יוסי (אב"ד) וחבריו מעמיד תמרור אזהרה לכל מי שסבור שהוכחת בגידה מצדיקה "מחיקה" של זכויות בן או בת הזוג. לא די בכך; יש להציג ראיות לכאורה, שמוכיחות שהדינמיקה וההתנהלות בין הצדדים לא הייתה של שיתוף כזוג. אם בני הזוג המשיכו לחלוק חשבון משותף, מגורים משותפים וסיוע הדדי, לרבות טיפול אחד בשני בעת חולי והזדקנות – רף הראיות להפרכת מעמד הידועים בציבור יהיה גבוה מאוד.  

מנגד, נזכיר שלפי פסיקת העליון, גם הכרה בסטטוס ידועים בציבור אינה אוטומטית מקנה זכויות בכל נכס, ולא פעם, בדומה לפסק הדין שתואר כאן, ייקבע שיתוף רק בחלק מן הנכסים (נכסים משפחתיים מובהקים, חשבון משותף, תכולת דירה וכד') בעוד נכסים אחרים יישארו ברשות בעליהם המקוריים בהיעדר כוונת שיתוף ספציפית.  

כך או כך, ראוי שבני זוג שאינם נישאים פורמלית ישקלו לערוך הסכם ממון או הסכם חיים משותפים, שיסדיר מראש את עניין הנאמנות או היעדרה, את דרך ניהול הרכוש, ואת ההבנות ביניהם למקרה של פרידה או פטירה – כך ניתן למנוע מחלוקות מיותרות וסכסוכים ממושכים בבתי המשפט.