En

צור קשר

checked

השופטת אפרת ונקרט: פס"ד בתביעה כספית מעזבון בעניין הלוואה כמתנה (תמ"ש 77885-12-20)

29/11/2023

בפני תביעה כספית של התובעת כנגד הנתבעת בסך 103,133 ₪.

הרקע לתביעה

1. התובעת הינה אמו של המנוח XXX ז"ל (להלן "המנוח" .

2. הנתבעת הינה בתו היחידה של המנוח, נכדתה היחידה של התובעת והיורשת היחידה מכוח צו ירושתו של המנוח.

3. ביום 16.7.15 הלך המנוח לעולמו בעודו שוהה ב XXX , עת היה בחופשה מחוץ לישראל.

4. ביום 15.6.16 ניתן צו ירושה מכוחו ירשה הנתבעת, ביתו היחידה של המנוח ונכדתה היחידה של התובעת, את מלוא עזבונו.

5. ביום 30.12.20 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנכדה וחברת הביטוח XXX אשר ביטחה את המנוח בביטוח נסיעות לחול הכולל מקרה מוות בסך של 20,000 $ והעבירה את תשלום תגמולי הביטוח לנכדה כנגד הצגת צו הירושה של המנוח ( להלן "תגמולי הביטוח" ).

6. ביום 2.5.21 נתקבלה בהחלטה מפורטת ומנומקת בקשתה של חברת הביטוח XXX לסילוק התביעה נגדה על הסף ומחיקתה מהתובענה.

7. בכתב התביעה טענה התובעת כי על הנתבעת להשיב לה את מלוא כספי ההלוואה שלטענתה הלוותה למנוח, בסך של 90,000 ₪ וכן טענה כי מאחר והנתבעת קיבלה לידי את תגמולי הביטוח מחברת הביטוח בסך של 20,000 $ עליה להעביר תגמולים אלו לידי התובעת, שכן לו הייתה ניתנת למנוח אפשרות לבחור היה רושם את התובעת כמוטבת בפוליסת הביטוח שערך.

כמו כן, משאין מחלוקת שהנתבעת מכרה את רכבו של המנוח (שנרכש בכספי ההלוואה שהעניקה התובעת למנוח) אם כי הצדדים חלוקים אשר לתמורה שקיבלה הנתבעת עבור הרכב שמכרה, הרי שלטענת התובעת על הנתבעת להעביר לידיה (בנוסף להחזר מלוא ההלוואה) את הכספים שהתקבלו על ידיה כתוצאה ממכירת הרכב.

8. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת שיש לסלק את התביעה אשר אינה מגלה כל עילה וכן נטען כי התובעת מתעמרת בנתבעת, הגישה התנגדות לצו הירושה ואף טענה כי הנתבעת אינה בתו של המנוח (הנתבעת נדרשה לביצוע בדיקת רקמות) ולאחר שנדחתה התנגדותה לצו הירושה הגישה תביעה זו. כמו כן, לטענת הנתבעת התובעת אף העלילה עליה בעבר שלקחה כספים לא לה מחשבון הבנק של התובעת.

9. בתיק התקיים דיון קד"מ במסגרתו ניסה ביה"מ להביא את הצדדים להסכמות והצדדים אף הופנו ליחידת הסיוע על מנת שתעשה כמיטב יכולה לסייע להם להגיע להסכמות אשר ייתרו את ניהול ההליך. לצערי לא עלה הדבר בידי יחידת הסיוע.

10. משכך נקבע התיק להוכחות, אשר אף בסיומן ניסה בית המשפט להביא את הצדדים לידי פשרה (מחוץ לפרוטוקול) לצערי לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות ולבקשת התובעת הוגשו לתיק סיכומים בכתב.

11. עוד ברקע הדברים, הליך נוסף שהתנהל בין הצדדים בו תבעה הנתבעת את התובעת ביחס לזכויות בדירה בה התגורר המנוח יחד עם התובעת (תמ"ש XX ) . תביעה זו התנהלה בפני כב' הש' עידית ג'וליאן (המותב הקודם אף בהליך זה) ובסופו של דבר, לאחר שמיעת ראיות, בקשה התובעת (הנתבעת כאן) למשוך את תביעתה והתביעה נדחתה ביום 15.9.20 .

טענות התובעת בכתבי בית דין ובסיכומיה

12. התובעת טוענת כי ביום 29.12.05 נטלה הלוואה בסך של 90,000 ₪ לטובת רכישת רכב למנוח, החזרי ההלוואה שולמו מחשבונה מתוך כוונה כי המנוח יחזיר לה אותם בעתיד. למרבה הצער המנוח נרצח ביום XXX וזאת בטרם שהספיק להחזיר לתובעת את סכום ההלוואה. לטענתה סכום ההלוואה המשוערך עומד נכון ליום הגשת סיכומיה על סך של 141,139 ₪.

13. לטענת התובעת, על נכדתה, הנתבעת, לשלם לה סך של 103,133 ₪ שהם סכום הכספים אשר לפי הצהרתה קיבלה מעיזבון המנוח מכוח צו הירושה בתוספת הצמדה וריבית על ליום התשלום. סכום זה כולל בתוכו שני תשלומים: סך של 82,107 ₪ בגין תגמולי הביטוח ששולמו לנתבעת ביום 12.7.16 וסכום של 20,000 ₪ ששולם לנתבעת תמורת מכירת רכב המנוח ביום 22.8.16.

14. עוד טוענת התובעת כי המנוח היה צריך להחזיר את ההלוואה מעבודתו השוטפת, מועד פירעון ההלוואה נדחה בשל שהמנוח לא הרוויח מספיק ולכן החוב לא שולם עד יום מותו. בשל כך, נאלצה התובעת לתבוע את החוב מעיזבונו.

15. לטענתה מכספי ההלוואה רכש המנוח רכב הסעות מסוג XXX , את תמורת הרכב שילמה התובעת למוכר בהמחאה בנקאית בסך של 75,000 ₪, את יתרת סכום ההלוואה בסך של 15,000 ₪ שילמה התובעת לטובת אבזור הרכב והתאמתו לרכב הסעות.

16. אשר לטענת הנתבעת להתיישנות עילת התביעה מאחר שחלפו מעל 15 שנה מיום נטילת ההלוואה ולפיכך התיישנה התביעה שכן התובעת לא דרשה מהמנוח להשיב לה את סכום ההלוואה, משיבה התובעת כי העובדות בגינן נתנה ההלוואה או כיצד התבצע התשלום אינן ידועות לנתבעת ואין לה על מה לבסס את טענותיה בדבר התיישנות.

17. לשיטת התובעת טענת התיישנות צריכה להיות ברורה ומפורשת מקום בו אין מחלוקת לעניין העובדות, ברי כי לו היה ממש בטענות אלה הייתה הנתבעת עומדת עליהן כבר בתחילת ההליך. התובעת טוענת כי תחילת תקופת ההתיישנות הינו במועד שהוסכם בינה לבין המנוח על פירעון החוב כלפיה.

18. לטענת התובעת, אשר לטענות לשיהוי וזניחת התביעה אשר הועלו בכתב ההגנה הרי שלא היה מקום להגיש את התביעה טרם הוכרעה התנגדותה לצו הירושה (תביעה שהוגשה ביום 3.5.17 ) ומיד לאחר דחיית ההתנגדות, ביום 3.3.20 , הוגשה תביעה זו.

19. התובעת טוענת כי עלה בידה להוכיח את מצבו הכלכלי הרע של המנוח, הכנסותיו הנמוכות אשר בגינן נאלץ להתגורר עמה ולחיות על חשבונה, מצב חשבון הבנק שלו אשר היה מצוי ביתרה שלילית וסירוב הבנק למתן הלוואות למנוח וכל אלו לא נסתרו בחקירתה.

20. על מצבו הכלכלי והכנסותיו הנמוכות של המנוח ניתן ללמוד מהעובדות הבאות: ביום מותו לא היה לו כל רכוש הרשום על שמו למעט הרכב, המנוח התגורר וחי על חשבון התובעת בגיל מבוגר, המנוח נהג ברכב ישן עד יום מותו, התובעת נאלצה לקחת עבורו הלוואה לטובת רכישת רכב משומש, המנוח הפקיד בחשבון התובעת מזומן אותו ניסה להסתיר, התובעת נאלצה להחזיר מכספה את ההלוואה. לטענתה אין מחלוקת כי הרכב שייך לתובעת ושולם על ידה על אף שנרשם על שם המנוח.

21. התובעת טוענת כי תכלית נטילת ההלוואה לטובת רכישת רכב עבור המנוח לא נסתרה בחקירתה ואף קיבלה חיזוק בסעיף 6 לתצהירו של העד מטעמה מר XXX ובחקירתו בבית המשפט.

22. טענת הנתבעת כי ההלוואה נתנה כמתנה למנוח לא הוכחה כנכונה, בחקירתה חזרה התובעת על כך שלא נהגה להעניק למנוח מתנות וכי ההלוואה לא נתנה כמתנה והמנוח היה צריך להשיב את ההלוואה כשירוויח מספיק כסף, בסעיף 6 לתצהירו של העד מר XXX העיד כי המנוח סיפר לו שיחזיר את ההלוואה, על גרסה זו אף חזר שוב ושוב בחקירתו.

23. גם עדותו של עו"ד XX העלתה כי התובעת שילמה את מלוא הסכום עבור רכישת הרכב, לטענת התובעת מכלול הראיות מעלה כי שני הצדדים ראו את תשלום הרכב כחוב שהיה על המנוח להשיב. אין כל הסבר הגיוני מדוע אישה בת XX תעניק מתנה בגובה של 90,000 ₪ לבנה בן ה- XX אשר חי עמה ועל חשבונה כאשר אין כסף זה מצוי בכיסה והיא נאלצת להלוותו מהבנק ולשלם לבן.

24. התובעת טוענת כי אפשרה למנוח לגור בביתה כנגד תשלום הוצאות שוטפות אך לא תמכה בו, לא נהגה להעניק מתנות בוודאי לא בסדר גודל כזה ולכן בנסיבות אלו בשל אופי היחסים המיוחד והיותם של הצדדים אנשים פשוטים לא ניתן היה לצפות כי התובעת והמנוח יחתמו על מסמך משפטי מחייב לעניין החזר ההלוואה.

25. מיום רכישת הרכב ועד למותו התייחסו התובעת והמנוח לסכום שניתן למנוח לצורך רכישת הרכב כסכום אשר על המנוח להשיב. הגמישות במועד השבת החוב אינה משנה מכוונתם המקורית ביחס להשבה. מועד ההשבה נדחה מכוח הנסיבות משלמנוח היו בעיות פרנסה, ייתכן כי המנוח הרשה לעצמו להתעכב בהחזר החוב היות וההלוואה נלקחה מאמו.

26. בשל מצבו הכלכלי המנוח אף לא שילם לאמו באופן קבוע את חלקו בהוצאות השוטפות ולכן לא דרשה את החזר החוב אך המנוח ידע כי עליו להחזירו.

27. לטענת התובעת היא זכאית לקבל את תגמולי הביטוח גם מן הטעם שאילו היה באפשרותו של המנוח לבחור מוטב למקרה מוות, ברור היה כי המנוח היה בוחר בה.

28. אין חולק כי בין המנוח והתובעת היו יחסים קרובים מאוד, לעומת זאת הנתבעת עצמה אישרה את הצהרת העד XXX (בהליך קודם) כי עד שנת 2011 הייתה בנתק מן המנוח. לטענת התובעת הנתבעת שיקרה לגבי טיב היחסים בינה לבין המנוח שכן לא התקיימו ביניהם יחסים והמנוח אף לא הרגיש שזו הבת שלו ואמר לתובעת שזו לא הבת שלו.

29. התובעת טוענת כי תגמולי ביטוח בגין מקרה מוות אינם נכללים בעיזבון אלא אם הותנה כי הם מגיעים לעיזבון, לטענתה בית המשפט העליון הדגיש את חשיבותו של הסדר זה בכדי להיטיב עם המוטב.

30. לאור יחסי המנוח עם התובעת והיעדר יחסיו עם בתו, הנתבעת, לא יכולה להיות מחלוקת כי אילו ניתנה למנוח הזדמנות לבחור מי המוטב לתשלום הפיצוי היה בוודאות מוחלטת בוחר בתובעת. לטענת התובעת קביעת XXX כי הפיצוי מגיע ליורשי המנוח מבלי לאפשר לו לממש את זכותו לקבוע מוטב ליידע את המנוח כי בזכותו לקבוע מוטב, מהווה הפרת חובה חקוקה, תנאי מקפח בחוזה אחיד והתרשלות כלפי התובעת והמנוח שבגינה נגרם לתובעת הפסד בשיעור תגמולי הביטוח.

31. לטענת התובעת טעם נוסף בגינו היא זכאית לשווי הרכב הינו שגם לשיטתה של הנתבעת (בהליך קודם) רכושם של התובעת והמנוח, ובכלל זה הרכב, היה שייך ביחד ולחוד למשק הבית המשותף שניהלו המנוח והתובעת. משהנתבעת טענה שהתובעת והמנוח היו בעלים ביחד ולחוד גם בנכסים אשר רשומים על מי מהם בלבד (טענתה לעניין הדירות בתמ"ש XXX ), אזי גם הרכב שייך לתובעת קל וחומר שהמנוח לא החזיר לתובעת את סכום החוב. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת אף שיקרה בעדותה כי פרט לרכב לא קיבלה דבר מן העיזבון.

32. בכתב התשובה, משיבה התובעת שהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה שהמנוח החזיר לתובעת את ההלוואה ששימשה לרכישת הרכב. מאחר והנטל לא הורם אין מדובר בהרחבת חזית שעה שאין מחלוקת כי תשלום הרכב בוצע על ידה ולכן על הנכדה להשיב לתובעת לכל הפחות את תמורת הרכב בסך 21,026 ₪.

33. עוד טוענת התובעת בסיכומי התשובה כי הרכב אשר נרכש בסיוע כספי של אחיה ואחותה היה רכב XX שנרכש כאשר עלו לארץ ואין מדובר ברכב נשוא התובענה.

34. לטענת התובעת, הנתבעת בסיכומיה לא חלקה על זכותה של התובעת להירשם כמוטב יחיד בפוליסת הביטוח נוכח יחסיה הקרובים עם המנוח וזאת לעומת הנתק שהיה קיים בין הנכדה והמנוח, די בכך כדי לקבל את תביעתה לקבלת תגמולי הביטוח.

35. עוד לטענת התובעת היא הצליחה להוכיח כי מדובר בהלוואה אשר המנוח נדרש להחזיר, מנגד הנכדה לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה כי הכסף הועבר בחזקת מתנה.

36. מטעמי זהירות תטען התובעת כי סך הכספים אותם היא מבקשת להיפרע מן העיזבון שעבר לנתבעת הם בסך 103,133 ₪ והינם ממילא לא יותר מ- 73% מסך החוב העומד על 141,139 ₪.

טענות הנתבעת בכתבי בית דין ובסיכומיה

37. תובענה זו הוגשה בהעדר עילה, הנתבעת הינה יורשת יחידה של המנוח על פי דין וניתן כבר צו ירושה. טענות התובעת כבר נשמעו בעבר ונדחו. מדובר בתביעה שכל מטרתה להמשיך ולהתעמר בנתבעת. לאחר מותו של המנוח החלה התובעת להתנכר לנכדה ולנקוט נגדה הליכי סרק.

38. בתביעה הנוספת שהתקיימה בין הצדדים בתמ"ש XXX בפני כבוד השופטת עידית בן דב ג'וליאן הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות וזאת רק בכדי להימנע מלהעמיד את התובעת על דוכן העדים. והנה בוחרת התובעת לפתוח הליך משפטי נוסף נגדה.

39. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות עילה ושיהוי, ההלוואה הנטענת (והמוכחשת) ניטלה לפני מעל 15 שנה. מיום נטילת ההלוואה ביום 29.12.05 ועד לפטירת המנוח ביום XXX לא העלתה התובעת כלפי בנה כל דרישה או טענה להחזר ההלוואה ורק כעת העלתה טענה זו כנגד הנתבעת (אשר ירשה את עיזבונו של המנוח). על אף הכחשת התובעת, שעה שבמשך קרוב ל-10 שנים לא דרשה מהמנוח השבת ההלוואה חזקה כי זו ניתנה לו כמתנה. זאת ועוד, בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים כאשר במסגרת תצהיריה התייחסה התובעת להלוואה אך בשום שלב לא טענה טענת קיזוז כנגד ההלוואה או החזרה.

40. לא ברור מאין קמה לתובעת טענה כנגד תגמולי הביטוח ואין הגיון בטענתה כי היא הייתה אמורה להיות "המוטב". זאת ועוד, התיישנות בתביעות ביטוח הינה 3 שנים בלבד. מדובר בתביעה "לוליינית" וחסרת כל בסיס.

41. התובענה הוגשה בהיעדר תשתית ראייתית, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל הנדרש להוכחת טענותיה, אין מחלוקת כי בין המנוח ואמו לא נחתם הסכם הלוואה וכי הנתבעת קיבלה ממכירת הרכב סך של 15,000 ₪ בלבד.

42. מחקירת התובעת ועדיה היה ברור כי מדובר בתביעת נקמה שלא תחזיק מים, טוב היה אילו התובעת הייתה נמנעת מבזבוז זמן שיפוטי יקר וניהול ההליך. התובעת לא ידעה להשיב עד מתי נדחה החוב, דבר המחזק את הטענה כי מדובר במתנה שכן בחייו לא דרשה התובעת את כספה חזרה וספק אם הייתה עושה זו לו נותר בחיים.

43. גרסתה המופרכת של התובעת התנפצה בדיון ההוכחות, עדותה הייתה מלאה סתירות וניסיון להרחבת חזית והעלאת טענות חדשות אשר לא הועלו בכתבי הטענות עובר לדיון ההוכחות.

44. מעדותו של עו"ד XXX עלה כי מיד אחרי הירצחו של בנה פנתה אליו התובעת לעניין ייעוץ משפטי באשר לרכב אשר לטענתה נרכש מכספה, ואף חזרה אליו מספר פעמים לאחר שנתגלעו בעניינו סכסוכים. עו"ד XXX הבהיר לתובעת כי מאחר והרכב היה רשום על שם המנוח ויש לו בת, הבת הינה היורשת היחידה. במהלך עדותו נשאל עו"ד XXX האם התובעת אשר סמכה עליו והוא ייצג אותה במספר עסקות מכר של דירות פנתה אליו בבקשה לעריכת הסכם הלוואה בינה לבין המנוח השיב עו"ד XXX בשלילה, עוד העיד עו"ד XXX כי אינו זוכר שהתובעת השתמשה במילה הלוואה.

45. מכל האמור עולה כי חרף פנייתה של התובעת לעו"ד XXX לאחר פטירת המנוח בבקשה שיטפל בעניינה תוך שהיא מעלה את עניין הרכב ומימון הרכישה, ולאחר שעו"ד XXX יעץ לתובעת להוציא צו ירושה ולטפל בעניין, לא פעלה כך התובעת מיד לאחר פטירת המנוח. משך שנים התובעת לא נקטה באף הליך להשבת ההלוואה, עובדה זו מחזקת את הטענה כי עסקינן במתנה שהעניקה התובעת למנוח.

46. עדותו של העד מטעמה של התובעת, מר XXX מהווה עדות שמיעה אשר מלאה באי דיוקים וסתירות בין התצהיר שהוגש מטעמו לתשובותיו בחקירה הנגדית. XXX הצהיר כי היה החבר הכי טוב של המנוח אך בעדותו עלה כי על אף הצהרתו כי היה קרוב למנוח כלל לא ידע שיש לו בת ולא הוזמן לחתונתה.

47. ניכר כי מחשבותיו של העד XXX בדבר מערכת היחסים הקרובה בינו לבין המנוח מנותקת מן המציאות בלשון המעטה. עדותו של מר XXX מבוססת על השערות, שמועות סיפורי שכנים ולא על ידע אישי, הוא מעולם לא ראה כין בין המנוח והתובעת נחתם הסכם הלוואה ואף השיב כי התובעת מעולם לא דיברה אתו על כך שהמנוח חייב לה כסף. כאשר נשאל האם יכול להיות שהמנוח רצה להחזיר לתובעת כסף לא משום שלקח ממנה הלוואה אלא כהוקרת תודה, ענה מר XXX "מאיפה לי לדעת".

48. הנתבעת ניסתה להימנע מחקירתה הנגדית של התובעת אשר לא הייתה קלה עבורה, עם זאת ניכר מחקירתה של התובעת כי היא סולדת מנכדתה היחידה. עדותה הייתה מבולבלת, לא רציפה, לא קשורה בהכרח לטענות הליך זה ואף היא נמנעה מלהשיב לשאלות. בעדותה השיבה התובעת לשאלת בית המשפט: "האם חשבתי שהוא יחזיר לי את הכסף, אני משיבה: לא הכל, לא היה זמן להחזיר הכל", והמסקנה היא שהתובעת לא התכוונה ואף ידעה כי המנוח לא ישיב לה את כספה.

49. בסעיף 20 לתצהירה (מוצג ט) הצהירה התובעת "מאז שנולד גידלתי את בני לבד, כל מה שעשיתי, עשיתי עבור בני, שהיה בן יחיד וכל עולמי. לצורך כך ויתרתי על הצרכים שלי ושילמתי מחיר אישי כבד, מבלי לבקש ממנו דבר" העיקר שלא יחסר לו כלום", מתצהירה עולה כי לא ביקשה מהמנוח דבר. ולשאלת בית המשפט השיבה: "האם ביקשתי מהבן שיחזיר לי את הכסף, אני אומרת לא", האם הבן נתן לי כסף אי פעם השיבה לבית המשפט " בטח היה לו חשבון שלו".

50. בחקירתה הראשית העידה התובעת כי עובר לרכב נשוא התביעה היה בבעלות המנוח רכב אחר אותו מכר ובסיוע כסף מאחיה ואחותה של התובעת נרכש רכב הסעות חדש.

51. טענת התובעת בסעיף 6 לסיכומיה והטענה כי הרכב הינו חלק מן המשק המשותף שניהלו התובעת והמנוח הינו הרחבת חזית ומבוקש כי טענה זו תימחק.

52. לנוכח כל האמור לעיל, מבוקש לדחות את התביעה, להורות על הוצאות ופיצוי מוגבר לאור התנהלותה הכפייתית והסדרתית של התובעת כלפי הנתבעת.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכלל טענות הצדדים וראיותיהם מצאתי כי דין התביעה להידחות, כפי שיוסבר להלן.

53. בתביעתה טוענת התובעת שמגיעים לה כספים מהנתבעת בגין 3 עילות:

החזר הלוואה - התובעת לטענתה הלוותה למנוח כספים שהיה עליו להחזיר, המנוח מעולם לא החזיר לה כספים בגין ההלוואה שנטל ממנה ואולם הסיכום בין הצדדים היה שיחזיר לה כשיוכל. שעה שהמנוח לא החזיר לה את ההלוואה, נכנס עזבונו בנעליו וניתן להיפרע מהיורשת (היחידה).

הבעלות ברכב - לטענת התובעת משהיא זו שמימנה את הרכב, רישום הבעלות על שם המנוח הוא פורמלי בלבד, והעלות ברכב היא שלה. משכך, הרכב לא היה חלק מעיזבונו של המנוח ולא היה אמור לעבור לידי הנתבעת. משנמכר הרכב על ידי הנתבעת הרי שכספי התמורה שקיבלה הנתבעת עבור מכירת הרכב צריכים לעבור אל התובעת.

תגמולי הביטוח – המנוח ערך פוליסת ביטוח בחברת הביטוח XXX במסגרתה הפיצוי בגין אירוע מוות הוא 20,000 $ (אשר בהתאם לאמור בפוליסה ישולמו ליורשיו). אמנם המנוח לא רשם את שמה של התובעת כמוטבת בפוליסה ולפיכך נשארה ברירת המחדל של תשלום התגמולים ליורשיו, ואולם לו היה בית המשפט מברר את רצונו האמתי של המנוח אין מחלוקת כי היה רוצה שתגמולי הביטוח בגין מותו יעברו לתובעת ולא לנתבעת, יורשתו. משתגמולי ביטוח ממילא אינם חלק מעיזבון מנוח אלא אמורים להיות משולמים למוטב, באין מוטב, יש להעביר אליה את כספי התגמולים כי כך היה המנוח רוצה ולהתעלם מתנאי הפוליסה. משכך על הנתבעת לשלם לתובעת את תגמולי ביטוח שקיבלה במלואם.

אדון בעילות אלו אחת לאחת.

54. הלוואה שיש להחזיר או מתנה?

מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל ולהוכיח בפני כי הכספים שנתנה למנוח בסך של 90,000 ₪ היו בגדר הלוואה ולא בגדר מתנה. משכך אני קובעת כי סכום זה אשר העבירה לידי המנוח (או ישירות חלקית לידי מוכר הרכב) היה בגדר מתנה למנוח ולא בגדר הלוואה שעליו להחזיר.

ראשית, לא הוצג בפני כל הסכם הלוואה או כל מסמך אחר בכתב שיש בו כדי להעיד כי הסכום (הנכבד) בסך 90,000 ₪ שהעבירה התובעת למנוח היה הלוואה. גם העובדה, שאינה שנויה במחלוקת לצורך העניין, שהתובעת נטלה הלוואה מהבנק לצורך העברת הכסף למנוח, ואף שילמה לבדה הלוואה זו לבנק (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה שאינו עובדה הנדרשת לצורך הכרעה בתביעה) אין בה כדי להעיד לדעתי על כך שהתובעת הלוותה למנוח את הכסף.

אדרבא, דווקא מקום שהתובעת נטלה הלוואה, שהיו לה מועד פירעון והחזרים ידועים מראש, ניתן היה לצפות שככל שנתנה הלוואה למנוח היה עליהם לערוך מסמך כלשהו BACK TO BACK במסגרתו הוא נוטל חלק, ולו חלקי ואפילו קטן, בהחזר ההלוואה שנטלה עבור רכישת רכבו מהבנק. כזאת לא נטען ואף לא הוכח בפני.

שנית, גם עדותה של התובעת עצמה מלמדת שלא הוסכמו בין התובעת למנוח תנאי ה"הלוואה". וכך מעידה התובעת (עמ' 12 ש' 20-25 , עמ' 13 ש' 4-25):

" לא היה מספיק כסף לאוטו יד ראשונה. אז הוא קנה XXX קטן ומכר את ה XXX וגם היה לא מספיק. אח שלי ואחותי נתנו לו כסף. כולם הוסיפו לו כדי שיוכל לקנות אוטו . וכשאני הגעתי ארצה מיד כשירדתי מהמטוס התחלתי לעבוד. עבדתי יום ולילה. עשיתי כביסה ניקיתי מדרגות. עברתי את מלחמת העולם השניה. אנשים מבית הכנסת נתנו לי עבודה.עבדתי אצל אנשים מ 7 בבוקר בניקיון. טיפלתי גם בילדים. הגיע היום והבן שלי רצה לקנות אוטו חדש הוא חיפש לפי הכסף בהתחלה לא היה לו מספיק. כל אחד רצה לעזור ...

...אמרת ש XXX גר איתך כל החיים. כשהוא חי בבית שלך, הוא אכל מהאוכל שלך. הוא שילם לך על זה כל חודש?

ת. הוא ידע שהוא צריך לשלם...

ש. הוא שילם מההוצאות של הבית?

ת. הוא היה משלם לי. חשמל, מים.

ש. הוא היה משלם לך חוץ מאוכל?

ת. דלק, ועל תיקונים, והרבה פעמים לא הייתה עבודה. אני הייתי משלמת וכשלא היה לי כסף הייתי הולכת לאחות שלי. אני הייתי מחזירה חוץ מזה שעבדתי קיבלתי כסף מביטוח לאומי. קיבלתי גם מגרמניה.

ש. את אומרת שהוא היה מחזיר לך כל חודש, הוצאות של הבית? חוץ מאוכל?

ת. גם חשמל וועד הבית. כל מיני. הוא היה קונה אוכל בסופר.

ש. כמה הוא היה משלם לך?

ת. סכום שהוא צריך לפי קבלה, חשמל קבלה, סופר קבלה, וועד הבית גם. הוא לא יכול היה להחזיר לי את כל הכסף.

ש. הוא הספיק להחזיר לך כסף שלקח ממך על האוטו? הכסף של ה 90א' ₪ על הרכב זה היה הלוואה או מתנה?

ת. לא. לא היה מתנות.

ש. אני שואל אם זה היה מתנה או שהוא היה צריך להחזיר לך את הכסף.

ת. קודם כל זה לא מתנה. הוא עבד יום ולילה ולא ישן.

לשאלת בית המשפט: האם חשבתי שהוא יחזיר לי את הכסף, אני משיבה: לא הכל. לא היה זמן להחזיר הכל." [ההדגשות שלי - א.ו]

מכאן, שאף בהתאם לעדותה של התובעת, גם בעבר, כשקנה המנוח רכב קודם (ה XXX ) נתנו לו אחיה כסף. נתנו – לא הלוו .

ואף היא, עת נתנה לו את הכסף, לא חשבה שיחזיר הכל, דהיינו הכסף לא ניתן מתוך מחשבה שיוחזר לה, לפחות בחלקו. בנוסף, מעדותה של התובעת עולה כי המנוח כן החזיר לה כספים אחרים עבור הוצאות בית וכד' וכשם שמצא להחזיר כספים אלו, חזקה על התובעת והמנוח שככל שהסכימו על החזרים נוספים, היה המנוח מחזיר לה, לא כך נטען ואף לא הוכח. כל שנטען הוא טענה בעלמא על כך שהתובעת חשבה שיחזיר לה (חלק) מהכסף שהעבירה לו לצורך רכישת הרכב.

ובהמשך:

ש. בתביעה של הדירה הגשת תצהיר וסיפרת מה שקרה עם הדירות. את אמרת שהבן שלך כל החיים את וויתרת על הצרכים שלך ועל עצמך, שילמת מחיר כבד מבלי לבקש ממנו דבר. "העיקר שלא יחסר לבני כלום". אמרת שלא ביקשת ממנו שום דבר בחיים. את פעם ביקשת מהבן שלך כסף בחזרה?

ת. אני לא צריכה לבקש הוא לבד יודע.

(ש' 13 ש' 26-32)

וכן:

לשאלת בית משפט – האם ביקשתי מהבן שיחזיר לי את הכסף אני אומרת לא. כל אחד שצריך להסתדר מדברים.

לשאלת בית המשפט האם הבן נתן לי כסף אי פעם, אני משיבה - בטח. היה לו חשבון שלו.

(עמ' 14 ש' 30-33)

לא מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה באשר לעניין ההלוואה. המנוח היה בנה יחידה, בבת עינה. התובעת עבדה קשה מאד מאז עלייתה לישראל וחסכה פרוטה לפרוטה וסייעה תמיד לבנה בכל צרכיו ועזרה לו. אף בני משפחה אחרים (אחיה) עזרו למנוח.

מעדותה של התובעת עצמה עולה כי סביר יותר בעיני שהתובעת לקחה על עצמה את ההלוואה שנטלה בבנק כדי לסייע למנוח, כפי שעשתה כל חייה, ונתנה לו את הכספים לרכישת הרכב כמתנה. יש להניח שמערכת היחסים הקרובה בין התובעת למנוח הייתה כזו שהתובעת הניחה שככל שתזדקק היא בעתיד לסיוע, המנוח, בנה היחיד, יסייע לה ויתמוך בה. ואולם מכל שהובא בפני סבורה אני כי ככל שהיה מנוח נשאר בחיים התובעת מעולם לא הייתה תובעת ממנו את החזר ההלוואה, כפי שלא מצאה לעשות משך 10 שנים, מאז נטילת ההלוואה ועד לפטירתו.

גם עדותו של עו"ד XXX , עד מטעם התובעת, לא רק שאין בה כדי לתמוך בתביעתה אלא שאף יש בה לטעמי כדי להחליש את התביעה. עו"ד XXX העיד כי:

ת. היא אמרה לי חד משמעית שהיא שילמה עבור האוטו, שהיא מימנה את זה מהכספים שלה. שאלתי אותה על שם מי רשום האוטו ואמרתי לה שזו אחת הבעיות שיהיו לה"

(עמ' 8 ש' 6-7)

ובהמשך:

ש. בסעיף 7 לתצהירך בתיק תביעת הדירה, מקריאה... היא לא אמרה בשום שלב שהיא נתנה הלוואה לרכישת הרכב.

ת. אני לא זוכר עד כדי כך. היא אמרה שהיא שילמה עבור הרכב. אני יודע שהדירה על שמה, שאלתי מה מצב הרישומים, והיא אמרה לי שהאוטו כנראה רשום על שם בנה. היא לא הבינה את המשמעות של רישום. אני לא זוכר שהיא השתמשה במילה הלוואה. היא אמרה זה שלי, אני שילמתי

(עמ' 9 ש' 16-20)

מכאן, שגם כאשר פנתה לראשונה לעו"ד על מנת שיטפל בענייניה לאחר פטירת בנה, לא טענה התובעת כי נתנה למנוח הלוואה. היא אכן סברה לתומה שבשל העובדה שמימנה (כך נראה) את רכישת הרכב, עליה לקבל את החזר הכספים שנתנה לבן המנוח עבור הרכב, וכן סברה כי עליה לקבל את הרכב עצמו, השייך לה לטענתה ללא קשר לרישום הבעלות.

אף עדותו של העת מר XXX , עד נוסף מטעמה של התובעת, אין בה כדי לסייע לה.

ראשית, לא התרשמתי שהקשר בין המנוח לבין מר XXX היה כה קרוב כפי שהעיד העד, שכן לדברי העד אף לא ידע שלמנוח יש בת, ואף לא הוזמן לחתונת הבת, זאת על אף שחבר אחר של המנוח כן הוזמן (כך עולה מעיון בפרוטוקול הדיון בתמ"ש XXX , אשר צורף לראיות הצדדים).

שנית, עדותו של העד XXX על כך שהכסף שנתנה התובעת למנוח היה הלוואה היא בגדר עדות שמיעה ואין בה כדי לבסס את עובדת מתן ההלוואה, לכל היותר, ניתן לקבוע, ככל שתימצא עדות זו אמינה, כי המנוח אמר לעד שהכסף ניתן לו בהלוואה על ידי התובעת.

לעניין זה אציין, שלא התרשמתי ממידת הדיוק וממידת האמינות של עדותו של העד XXX . כאמור עדותו בדבר החברות הקרובה עם המנוח אינה אמינה שכן אפילו לא ידע על קיום הבת ולא הוזמן לחתונתה.

כך גם אם אכן אמר לו המנוח שהכספים ניתנו לו בהלוואה, וספק אם אכן אמר זאת, הרי שייתכן שהמנוח חש לא בנוח להגיד לעד שקיבל מאימו הקשישה סכום כסף נכבד לרכישת רכב, עת הוא אדם צעיר, בן XX , שכוחו במותניו ואמו עובדת בפרך למחייתה. סבורה אני כי ייתכן שסבר שאין לו מה להתגאות בכך שהוא עדיין סמוך על שולחנה של אמו ונעזר בה ולפיכך בחר שלא לגלות את האמת.

לנוכח כל האמור סבורה אני שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהכסף ניתן כהלוואה ולא כמתנה.

על כל אלו יש להוסיף את הנטל המוגבר המוטל על הורה אשר טוען כי כספים שנתן לילדו הינם בגדר הלוואה ולא בגדר מתנה, דהיינו "חזקת המתנה". משקבעתי שהנטל לא הורם על ידי התובעת, לא מצאתי להרחיב יתר על המידה בעניין זה. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך מצאתי להוסיף כי סביר הרבה יותר, במערכת היחסים הקרובה (אף באופן חריג) שהתקיימה בין התובעת למנוח כי הכסף ניתן לו כמתנה.

לעניין זה ראו תמש (ת"א) 35951-12-14 (פורסם בנבו) שניתן על ידי כב' השופט בר יוסף, בסעיפים 6 ו-7 לפסק הדין:

"ברגיל, נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע - "המוציא מחברו". ברם, משעה שהנתבע טוען כי ניתנה לו מתנה, עובר נטל הראיה על שכמו להוכיח את טענתו, לנוכח החזקה (שמקורה בדיני הנאמנות האנגליים, ר' ע"א 34/88 רייס נ. עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד (1) 278, 285), לפיה הענקת מתנות איננה מאפיינת את היחסים בין הבריות ("הגיונם של דברים מוביל למסקנה שבדרך-כלל קשה יותר למתקשר הסביר לזהות כוונה להענקת דבר ללא תמורה, שכן "אין אדם מוחזק נדבן" " – ע"א 3601/96 בראשי נ. עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582, 598). למרות האמור, ככל שמדובר בטענת מתנה במסגרת יחסים משפחתיים יכול וישוב נטל הראיה לרבוץ על כתפי התובע להוכיח כי לא נתן מתנה ("כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה,כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה" – ע"א 3829/91 וואלס נ. גת, פ"ד מח (1) 801, 811, להלן: פרשת וואלס). עם זאת הודגש בפרשת וואלס כי, "חזקה זו מצומצמתרק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהםהמעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ([ ]( 1955 scanlon v. Scanlon "

וכן ב ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ. גולדברג (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] להלן:

"טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימת קרבה וחיבה בין המעניק למקבל ( ע"א 343/87 המוזכר לעיל בעמ' 157, 165). הקרבה האמורה יוצרת חזקה – כאשר המדובר ביחסי משפחה – ולפיה, העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה להעניק למקבל את הנכס במתנה (( ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת (טרם פורסם) [פורסם בנבו]). חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על ניסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. פועלה של החזקה בכך שהיא משיתה את הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה. נטל זה, אין להרימו בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון."

לנוכח כל האמור אני קובעת כי הסך של 90,000 ₪ שניתנו בזמנו על ידי התובעת למנוח ניתנו כמתנה, ועיזבונו או לחילופין יורשתו, התובעת אינם חבים בכל חוב לתובעת. משכך רכיב זה של התביעה נדחה.

55. הבעלות ברכב

שעה שקבעתי כבר שהכסף שניתן אשר באמצעותו נרכש הרכב, ניתן למנוח במתנה, הרי שאין לתובעת מה לאחוז בטענה כי הרכב אמור להיות שלה על אף שאין מחלוקת שהוא היה רשום על שם המנוח ולפיכך היה חלק מעיזבונו.

בדין עבר הרכב לבעלותה של הנתבעת אשר מצאה למכרו ונדחית בזאת טענתה של התובעת לעניין הבעלות ברכב.

למעלה מן הצורך מצאתי להוסיף כי תמוהה טענתה של התובעת כי הרכב שייך (או היה שייך) לה ולפיכך עליה לקבל את הכסף שניתן תמורת מכירתו. שהרי לא ניתן לטעון טענה "כפולה" האחת, שעל הנתבעת להשיב לתובעת את הכספים באמצעותם נרכש הרכב והשנייה, במצטבר, כי בנוסף להחזרת הכספים על הנתבעת להעביר לה את הרכב או לחילופין הכספים שהתקבלו ממכירתו. ככל שהייתי מקבלת את שתי הטענות של התובעת, ואיני מקבלת אף לא אחת מהן, הייתה התובעת מקבלת פעמיים תמורה בגין אותו עניין. פעם אחת החזר הכסף ופעם שניה החזר הרכוש שנקנה בכסף. ברי כי בכך אין כל היגיון וצדק, והיה על התובעת, מלכתחילה לברור את טענותיה ולהחליט מה רוצה היא, את הכסף או הרכב שנרכש בכסף, לא ניתן לעניין זה לאחזו במקל משני קצותיו. זאת חרף שבסיכומיה הסבירה כי הסכום שנתבע (על רכיביו השונים) נמוך יותר משווי ההלוואה משוערך נכון ליום הגשת הסיכומים.

זאת ועוד, אין מחלוקת שהרכב היה רשום על שם המנוח, ודין טענה שנטענת כנגד רישום על פי דין, על אחת כמה וכמה ללא כל בסיס לתמוך, להידחות.

בבחינת למעלה מן הצורך מצאתי להוסיף כי אשר לטענת התובעת שעלתה לראשונה במסגרת סיכומיה כי משטענה בתביעה הקודמת בפני כב' הש' בן דב ג'וליאן כי על רכושם של המנוח והתובעת חלה חזקת שיתוף, שכן ניהלו משק בית משותף, לא תוכל להתכחש לכך כעת ולפיכך על אף שהרכב רשום על שם המנוח בלבד הוא שייך גם לתובעת – בבחינת רכוש משותף, לא מצאתי להידרש לטענה זו שכן יש בה אכן "הרחבת חזית" טענה זו לא נטענה במסגרת כתבי הטענות ועלתה לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית של הנתבעת ובסיכומי התובעת.

לנוכח האמור אני דוחה רכיב זה של התביעה.

56. תגמולי הביטוח

אף דינו של רכיב זה של התביעה להידחות.

המנוח ערך פוליסת ביטוח בחברת XXX אשר אין מחלוקת כי בהתאם לתנאיה ככל שיארע חלילה אירוע מוות (של עורך הפוליסה, המנוח) יזכו יורשיו בתגמול בסך של 20,000 $.

למגינת ליבם של כל הצדדים, ועל כך אכן יש להצטער עד מאד, המנוח אכן נפטר עת היה מבוטח.

אין מחלוקת על כך שהנתבעת היא לבדה יורשתו של המנוח ולפיכך אין לטענה לפיה על הנתבעת (או חברת XXX כפי שנטען בתביעה טרם סולקה ביחס לחברת XXX ) צריכות להעביר לידי התובעת את תגמולי הביטוח בגין מותו המצער של המנוח.

מבינה אני את כאבה הגדול וצערה של התובעת אשר נותרה גלמודה לאחר מות בנה. עם זאת אין בצער זה ואף בתחושת חוסר הצדק והעוול שנגרמו לתובעת לתחושתה כדי לשנות את המצב המשפטי הברור לפיו:

א. בהתאם לתנאי הפוליסה היורשים (במקרה דכאן הנתבעת) מקבלים את תגמולי הביטוח.

ב. יורשתו היחידה של המנוח היא הנתבעת.

כך גם אין מחלוקת שהמנוח לא ערך צוואה, שניתן אחריו צו ירושה,ושאף נדחתה התנגדותה של התובעת לצו הירושה.

ברור ואין מחלוקת שהמנוח לא רשם את התובעת כמוטבת לצורך קבלת תגמולי הביטוח.

גם אם נכונה הטענה המשפטית כי תגמולי ביטוח אינם ככלל חלק מעיזבון אלא ישולמו למוטב שבחר עורך הפוליסה. טענה זו אין בה כדי לשנות דבר שהרי שבמקרה דנן, עת לא נבחר על ידי המנוח כל מוטב, קובעים תנאי הפוליסה כי המוטב יהיו היורש/ים.

לנוכח האמור, נדחה גם רכיב זה של התביעה.

57. סוף דבר

התביעה נדחית על כל רכיביה. למעלה מן הצורך אוסיף כי לא מצאתי לדון בטענות להתיישנות ושיהוי שכן התביעה נדחתה לגופה.

אשר להוצאות , הגם שבלב כבד, סבורה אני כי בנסיבות העניין אין מנוס מהטלת הוצאות על התובעת.

בית המשפט ניסה פעם אחר פעם להאיר את עיני התובעת בדבר סיכויי התביעה, וזאת לאחר שהתביעה סולקה ביחס לחברת XXX .

משכך, הופנו הצדדים אף ליחידת הסיוע בניסיון לחסוך את ניהול ההליך שסיכוייו מלכתחילה לא היו גבוהים. לצערי לא צלח הדבר.

אף לאחר סיום הבאת הראיות ניסה בית המשפט להביא את הצדדים לידי הסכמות, אשר בנסיבות העניין של תביעת סבתא, ששכלה את בנה יחידה, כנגד נכדתה היחידה, היה בהן משום מידת האנושיות, גם אם לא מידת הדין. לצערי לא עלה הדבר בידי ונדרשתי ליתן את פסק דיני במסגרתו מצאתי לדחות את התביעה על כל רכיביה.

לנתבעת נגרם עוול, לטענתה החל ממות המנוח, אביה, התעמרה בה התובעת (על אף שגם הנתבעת הגישה תביעה כנגד התובעת בהליך אחר, תביעה שנדחתה, והנתבעת חוייבה שם בהוצאות).

בנסיבות אלו, אין מנוס לטעמי מהטלת הוצאות על התובעת אשר כפתה על הנתבעת את ניהולו של ההליך.

הנתבעת במסגרת סיכומיה בקשה כי יוטלו על התובעת הוצאות בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, סבורני כי הוצאות אלו סבירות מאד בנסיבות העניין.

משכך, אני קובעת שהתובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, אשר ישולמו בתוך 60 יום.

פסק הדין ניתן לפרסום בהיעדר פרטים מזהים.

תואיל המזכירות לסגור את התיק ותשלח פסק דיני לצדדים.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשפ"ד 29 נובמבר 2023 , בהעדר הצדדים.

לפני

כבוד ה שופטת אפרת ונקרט

תובעת

פ'. פ '

נגד

נתבעת

פ'. ב '

פסק דין

ישראל - המנורה - 2

בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה

תמ"ש 77885-12-20 פ'. פ' נגד פ'. ב'

תיק חיצוני:

דרג את הכתבהדירוג כתבה השופטת אפרת ונקרט: פס"ד בתביעה כספית מעזבון בעניין הלוואה כמתנה (תמ"ש 77885-12-20): 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים

פסקי דין צוואות וירושות

יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד