השופט שאול שוחט: שאלת תוקפו של המסמך המתיימר להיות 'המחאת הזכות' | החלטה בתיק רמ"ש 733-07-24

 בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת לורן אקוקה, בתמ"ש 16970-10-23), מיום 30.5.24.ההחלטה ניתנה בבקשת המשיב, הנתבע בהליך, שהוכתרה כ"בקשה מטעם הנתבע בעניין 'המחאת הזכות'".

 

העובדות הצריכות לעניין פורטו בס' 1-6 להחלטה וכן ביתר הרחבה בס' 32-43 לרמ"ש.

 

ההחלטה מושא הרמ"ש ניתנה כאמור בבקשת המשיב שהוכתרה כ"בקשה מטעם הנתבע בעניין 'המחאת הזכות'. במסגרתה עתר המשיב, כסעד ראשי, לסילוק התביעה נגדו על הסף ולחילופין להורות על דיון מקדמי ב"בשאלת תוקפו של המסמך המתיימר להיות 'המחאת הזכות' (עליו מבוססת התביעה, ובלעדיו מתייתרת ונשמטת התביעה כולה".

 

ביהמ"ש קמא נתן את החלטתו לאחר שהתקבלה תגובת המבקשים (המשיבים לאותה בקשה) וכן לאחר  שקיים ביום 27.5.24 דיון קד"מ במעמד הצדדים ובאי כוחם במסגרתו חודדו טענותיהם.

 

מדוברבהחלטה מנומקת המונה 12 עמודים, בה דחה ביהמ"ש קמא את הסעד הראשי לו עתר המשיב בבקשתו לסילוק התביעה שהוגשה נגדו על הסף. ביהמ"ש קמא מצא לנכון לקבל את הסעד החלופי לו עתר המשיב בבקשתו "לקיים דיון מקדמי בשאלת המחאת הזכות". בבקשתו טען המשיב כי בהליך הקודם שהתנהל בביהמ"ש קמא ובא אל סיומו בפס"ד שניתן ביום 10.7.22 סולקה התביעה נגדו בהיעדר עילה ויריבות תוך שנפסק בין היתר כי "כל עוד לא פעל האב לביטול העברת המניות לידי הנתבע 1, ונחזה כי אין בכוונתו לעשות כך, אין התובעים יכולים לבקש את הסעד דנן במקום האב". באותו הליך תמך האב בגרסת המשיב ולא בגרסת המבקשים. כמתואר בתביעה, לאחר פסק הדין בהליך הקודם חתמו ההורים לטובת המבקשים על כתבי המחאת זכות ביחס לזכויותיהם בחברה, לרבות המחאת זכות להגיש תביעה נגד המשיב "כדי לחייבו לתקן את המעוות להעביר המניות שרשומות לאחיו ולתקן את הרישום בחברה כך שיבטא חלוקה שווה של המניות בחברה בין ארבעת האחים" (ס' 16 לתביעה). המשיב טען בבקשתו כי אותו מסמך  הנחזה להיות "המחאת זכות" עליו חתם אביו בפברואר 2023 ועליו נסמכת תביעתם החדשה של המבקשים נחתם מבלי שהאב הבין והסכים מרצונו החופשי ליתן אותה וכי הוא הוחתם "תוך ניצול לרעה של האב וללא הסכמה מדעת" (ס' 11 לבקשה), "בהיעדר מודעות והשפעה בלתי הוגנת"  (ס' 15 לבקשה).

 

ביהמ"ש קמא ציין בהחלטתו, כי "כתב המחאת הזכות מקנה לתובעים את הזכות לנהל את ההליך ולמעשה מבקשים הם לראות בהם כמי שנכנסים בנעליו של האב" (ס' 39 להחלטה) וכי כתב המחאת הזכות מטעם האב נועד לרפא את אשר נקבע בפסק הדין הקודם בהתייחס להיעדר עילה (ס' 41 להחלטה) . ביהמ"ש קמא הסכים עם המשיב כי "הקדמת בירור תוקפו של כתב המחאת זכות התביעה יכול וייתר את המשך בירור התובענה באשר על אדניה נשענת תביעת התובעים כנגד הנתבע" (ס' 47 להחלטה) כן פירט את טעמיו מדוע הוא מוצא לנכון להקדים את הבירור באשר לתוקף המחאת זכות התביעה, וזאת בניגוד לעמדת המבקשים (בס' 48 להחלטה). ביהמ"ש קמא ציין כי שילובם של אותם טעמים "מחייבים לטעמי את הקדמת הבירור באשר לתוקפו של מסמך המחאת זכות התביעה שנחתם על ידי האב לטובת התובעים קודם להמשך בירורה של התביעה בכללותה" (ס' 49 להחלטה) , ציין כי "יש הכרח לפצל את הדיון ולקיים משפט מקדמי באשר לתוקפו של כתב המחאת זכות התביעה" (ס' 52 להחלטה) והורה בהתאם על "קיום ישיבת הוכחות באשר לתוקף כתב המחאת זכות התביעה"  (ס' 53 להחלטה).

 

על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי. עיקר טענות המבקשים: ביהמ"ש קמא בהחלטתו קיבל את בקשת המשיב "לסילוק התביעה של האם, על הסף, ואף חמור מכך – לדחותה", תוך קביעה מוטעית כי ממצאים שנקבעו במסגרת ההליך הקודם באשר להיעדר זכויותיה במניות הם "חלוטים". בכך איין ביהמ"ש קמא את זכויותיה הקניינית של האם במניות החברה מבלי שערך בכך כל דיון ; המשיב אינו יכול לטעון לפגמים ברצון של האב כלפי מסמך המחאת הזכות שכן הוא חסר זכות עמידה להעלותן בהיותן טענות שלכל היותר יכול להעלותן החותם עצמו (ס' 74 לבר"ע); ביהמ"ש קמא פתח פתח פסול למשיב לשדרג את בקשתו תוך פגיעה חמורה בזכויות המבקשים כאשר על המשיב היה להביא את מלוא ראיותיו ביחס לכשרות המחאת הזכות כבר בשלב הבקשה (או קודם לכן בכתב ההגנה) ואלו ביהמ"ש קמא בהחלטתו נתן למשיב פתח "להביא ראיות נוספות ובכך להציל ולשדרג את בקשתו"; החלטת ביהמ"ש קמא לא תביא לייעול ההליך אלא אך לסרבולו שלא לצורך שכן לשם בחינת "שינוי הגרסה" של האב לא יהיה מנוס מקיום בירור עובדתי מקיף באשר לרצונם האמיתי של האב והאם ולצורך כך יידרש בית המשפט קמא "לבחון את מלוא המסמכים שנחתמו על ידי ההורים בעצמם לאורך שנים רבות, בין היתר, באמצעות הגשת תצהירים ועדויות של ההורים בעצמם, וכן של עורכי המסמכים האובייקטיבים מזמן אמת..."; החלטת ביהמ"ש קמא עומדת בסתירה לתקנות סדרי הדין שכן בקשת המשיב הוגשה בתקופת "עוצר הבקשות" לאחר הגשת כתב הטענות האחרון ובטרם קיום דיון קדם משפט וזאת בניגוד לתקנה 49(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 שחלה גם בבית המשפט לענייני משפחה בהתאם לתקנות 1 ו-18(א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 .

 

דיון והכרעה

 

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה מצאתי לדחותה ללא צורך בקבלת תשובה.

 

צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו), מורה כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי" (סעיף 1(4) לצו). כאמור, במסגרת ההחלטה ביהמ"ש קמא  לא קיבל את בקשת המשיב לסילוק התביעה נגדו על הסף (כך שכפועל יוצא מכך התביעה נותרה לבירור והכרעה כפי שהיא) ורק קיבל את בקשתו החלופית של המשיב כך שבירור טענותיו כלפי תוקפו של כתב המחאת זכות התביעה עליו חתם אביהם של הצדדים בפברואר 2023 יוקדם ויתקיים בישיבת הוכחות שתיוחד לכך.  במצב דברים זה, סבורני כי  מדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני מובהק, הנוגעת ל"שלבי הדיון בהליך" שלא ניתן להשיג עליה כלל במסגרת הליך זה (ראו לעניין זה דברי השופט עמית ברע"א 2414/14 חברת הימנותא בע"מ, נ' מדינת ישראל, 22.4.14 שם הביע עמדתו כי בגדרי הוראה זו בצו נכנסות גם "החלטות הנוגעות לאופן שמיעת ההליך, כגון פיצול בין שלב האחריות לשלב הנזק". ראו גם  רע"א 9136/15 מחול נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה, פסקה 3 (12.4.2016); ורע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג בע"מ, פסקה 34 (24.7.2016)).

 

אף בהנחה שאין ההחלטה נכנסת בגדרו של הצו, מדובר בהחלטה דיונית-ניהולית באופן מובהק המצויה במתחם שיקול הדעת של הערכאה הדיונית (ראו:  1494/16 חברה ישראלית למובילים בע"מ נ' טרקס יונייטד קיום לימיטד, פסקאות 12-10 ,פורסם בנבו,(5.5.2016); חמי בן-נון וטל חבקין , הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, 2012 בעמ' 205 ). בפסיקה נקבע ש אין בית המשפט של ערעור נוטה להתערב בהחלטות, אשר עניינן אופן ניהול ההליך בערכאה הדיונית (רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' גיטי אהובים [פורסם בנבו] (2006); והשוו רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES [פורסם בנבו] (2005)); זאת אף במקרים שבהם סבורה ערכאת הערעור שראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונטל לימיטיד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206 (1990)).

 

ביהמ"ש העליון (כב' השופט עמית) ברע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' אירנה ליטבק ואח' (פורסם בנבו, 23.4.23) , עת נדרש לבקשת רשות ערעור שעסקה בהשגות המבקשים (שם) כלפי החלטת הערכאה הדיונית שקבעה שטענותיהם לעניין קבילות המסמכים ייבחנו בסוף ההליך, ציין את הדברים הבאים:

 

" החלטות בית משפט קמא, מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות כגון דא (השוו החלטת השופט זילברטל ברע"א 6115/12 קל-בנין נ' אינטל אלקטרוניקה בע"מ [פורסם בנבו] (26.8.2012)). לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ואת התיק על כל היקפו, לעומת ערכאת הערעור הנדרשת אך ל"פלח" מצומצם של התיק בדמות החלטה ספציפית המובאת בפניה במסגרת בקשת רשות ערעור. לא הרי השופט הדן בתיק ואשר יושב "בשורה הראשונה" של הדיון, כשופט ערכאת הערעור המרוחק יותר מהמגרש הדיוני (כביטויו של השופט הנדל ברע"א 6195/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שימר [פורסם בנבו] (25.10.2012)). לכן, וכעניין שבמדיניות, אני סבור כי יש ליתן לשופט הערכאה הדיונית "מרחב תימרון" במסגרת האוטונומיה הניהולית של התיק, בהיותו הפורום הנאות לקבלת ההחלטות הדיוניות והטכניות בכל הקשור לניהול התיק. "

 

הדברים הללו יפים גם לענייננו. לביהמ"ש קמא שאך לפני שנתיים נתן את פסק-דינו בהליך הקודם (התביעה הקודמת נגד המשיב בה נתבע לאותו סעד כמו בתביעה הנוכחית), היכרות טובה את הנפשות הפועלות. כתב המחאת הזכויות שנחתם ע"י כל אחד מההורים הוא להבנתי האלמנט העיקרי אם לא היחיד שהשתנה בין התביעה הנוכחית לתביעה הקודמת. בס' 83 לתביעה טענו המבקשים כי "תובענה זו מוגשת אפוא למען הסדר הטוב והזהירות גם מכוח כתבי המחאות הזכויות כאמור, היינו לנוכח עמדת בית המשפט הנכבד בפסק הדין בתביעה הקודמת לפיה עתירה לסעד של ביטול העברת המניות מההורים למשיב היא תביעה של האב (ו/או ההורים) ועל האב לפעול לביטול העברה זו ולדרוש את העברת המניות אליו תחילה, הרי שזכות זו של האב (ושל האם), ועוד, הומחו לתובעים ומכוח ההמחאה כאמור מוגשת תובענה זו". בתגובתם לבקשת המשיב שהייתה לפני ביהמ"ש קמא לא חלקו המבקשים על כך שטענת המשיב כלפי המחאת הזכויות ראויה להתברר. טענתם הייתה כי מדובר בטענה עובדתית , בעל פה, הסותרת חזיתית גם מסמכים בכתב והמשיב "הטוען אותה צריך להוכיחה בשלב ההוכחות במשפט. טענה כזו אינה מתאימה לבירור מקדמי...." (ס' 6 לתשובה). טענות המבקשים בבקשת רשות הערעור זו שלפניי כי למשיב אין כל זכות עמידה להעלות טענות כלפי תוקפו של הסכם המחאת הזכויות שאינן טענות לעצם כשרות המסמך "אלא לפגמים ברצון חותמו ואותן יכול להעלות רק החותם עצמו" (קרי, האב. שבמאמר מוסגר יצויין כי מההחלטה והבר"ע עולה כי הופעל בעניינו ייפוי כוח מתמשך) – לא הועלו כלל במסגרת תשובת המבקשים לבקשת המשיב שהייתה לפני ביהמ"ש קמא ומכאן שמנועים הם מלהעלות את הטענות לראשונה בהליך זה שלפניי.

 

איני מקבל גם את טענת המבקשים לפיה החלטת ביהמ"ש קמא תביא בהכרח לסרבול ההליך משום שלשם הכרעה בשאלת תוקפו של מסמך המחאת הזכות יידרש ביהמ"ש קמא לבחון את רצונם של האב והאם לאורך כל הדרך. טענות המשיב מכוונות לפגם ברצון של האב לחתום על מסמך המחאת הזכויות משום "היעדר מודעות והשפעה בלתי הוגנת" בנקודת הזמן הספציפית בה נחתם בפברואר 2023. השאלה אם האב חתם מרצונו החופשי על המחאת הזכויות בפברואר 2023 שממחה לילדיו המבקשים את זכותו להגיש תביעה נגד בנו המשיב היא שאלה שונה ונפרדת מהשאלה מה היה רצון האב לאורך השנים במניות שהועברו מבעלותו לבעלות המשיב. הבירור המקדמי נועד לקבוע אם למבקשים מעמד להגיש תביעתם בשם האב מכוח אותה המחאת זכויות.

 

איני מקבל גם את טענת המבקשים לפיה ביהמ"ש קמא הקנה למשיב יתרון דיוני בכך שהתיר לו להביא ראיות נוספות שאותן לא צירף לבקשה לסילוק מטעמו. טענות המשיב כלפי תוקפה של המחאת הזכויות עליה חתם האב הועלו כבר בכתב הגנתו לתביעה. למעשה, מדובר בפרק הראשון לכתב ההגנה. בסעיף 96 לכתב ההגנה טען במפורש כלפי אותה המחאת הזכות כי ככל שחתימת האב עליה לא זויפה היא נחתמה "במרמה ובהשפעה בלתי הוגנת של התובעים". אם ביהמ"ש קמא היה דוחה את הסעד החלופי לו עתר המשיב, הרי שגם אז בהמשך ההליך היה ביהמ"ש קמא נותן הוראות להגשת תצהירים והזמנת עדים שישמעו במסגרת ישיבת ההוכחות שתקבע על מנת שהמשיב יוכל להוכיח את טענותיו בכתב ההגנה (לרבות אלו). החלטת ביהמ"ש קמא אינה משנה דבר בעניין היקף הראיות שהמשיב היה יכול להביא לתמיכה בטענתו זו, אלא אך הקדימה את הבירור בסוגיה זו לישיבת הוכחות נפרדת (כשבסעיף 54 להחלטה קבע ביהמ"ש קמא כי "עם קביעת מועד הישיבה אדרש להוראות באשר להגשת תצהירים והזמנת עדים" הא ותו לא).

 

לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשים לפיה החלטת ביהמ"ש קמא עומדת בסתירה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.  תקנה 63(ב)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מקנה לביהמ"ש , מיוזמתו או לבקשת בעל דין, את הסמכות "לפצל את הדיון ולתת כל הוראה דיונית בנוגע לדרך ליבון המחלוקות". סמכות רחבה עוד יותר הוקנתה לביהמ"ש "בכל עת" מכוח הוראת תקנה 76 לאותן תקנות. ביהמ"ש קמא נימק את החלטתו , שנתנה אמנם בעקבות בקשת המשיב בתקופת "עוצר הבקשות", תוך הסתמכות על הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 ומשבסמכותו לנהוג "בדרך הנראית לו לעשיית משפט צדק". המבקשים טוענים כי סמכותו של ביהמ"ש קמא לעשיית שימוש בהוראה זו מוגבלת רק "בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת" ובעניינו חלה הוראה אחרת, תקנה 49(א) לתקסד"א....". נראה שהמבקשים לא נתנו את דעתם להוראת תקנה 1 לתקנות בית המשפט לעניני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 שקובעת כי " תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על הליכים בבית משפט לענייני משפחה בשינויים המחויבים לפי העניין, אלא אם כן נקבע אחרת בתקנות אלה; בית המשפט רשאי לסטות מהוראות סדר הדין האזרחי ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק לפי סעיף 8 לחוק. " עוצר הבקשות עד למועד ישיבת קדם המשפט הראשונה נקבע בתקנה 49(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ולא בתקנות בית המשפט לעניני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 ומשכך רשאי היה ביהמ"ש קמא לסטות ממנה מכוח הוראת סעיף 8 לחוק, כפי שעשה.

 

לא נעלמו מעיני טענות המבקשים לפיהן קביעות ביהמ"ש קמא בהחלטתו מאיינות את זכויות האם במניות החברה וזאת מבלי שנערך בהן כל דיון. איני מקבל את טענת המבקשים לפיה ביהמ"ש קמא בהחלטתו קיבל את בקשת המשיב "לסילוק התביעה של האם, על הסף, ואף חמור מכך – לדחותה". התביעה אינה תביעה של האם אלא של המבקשים. ממילא אם האם הייתה תובעת ותביעתה הייתה נדחית היא לא הייתה נדרשת לפנות בבקשת רשות ערעור לתקיפת אותה החלטה. תביעת המבקשים נסמכת על המחאות זכויות מטעם שני ההורים שניתנו לטובתם ונטען בה, בין השאר, כי "חוסר התוקף של מלוא העסקאות להעברת המניות למשיב עולה גם מהעובדה שאין כל ראיה לכך ש(גם) האם הסכימה בזמן אמת להעברת המניות כאמור למשיב בלבד. כאמור לעיל, מניותיו של האב נרשמו בתחילה אמנם על שמו בלבד אך מכוח חזקת השיתוף ו/או מכוח הסכם הממון שנחתם בשנת 2017 הן בבעלות משותפת של האם ושל האב יחדיו. ממילא, העברת מניות שאין ראיה שנעשתה בהסכמת האם, בטלה וחסרת תוקף" (ס' 44 לתביעה). גם אם אקבל את טענת המבקשים לפיה מסעיפים 42-43 להחלטת ביהמ"ש קמא משתמע כי ביהמ"ש קמא מצא לדחות טענות אלו ( תוך הסתמכות, שלטענתם מוטעית, על קביעתו בפסק הדין בהליך הקודם) אין סיבה שהדבר יצדיק מתן רשות ערעור ובירור בשלב זה, על-ידי ערכאה זו, את השאלה של משמעות קביעות ביהמ"ש קמא בהליך הקודם על זכויות האם במניות שהועברו מהאב למשיב או בכלל את השאלה אם לאם היו זכויות קניינות במניות והיו לה זכויות הניתנות להמחאה. המשיב בכתב הגנתו טען בעניין זה (והקדיש לכך פרק בכתב ההגנה) ומשביהמ"ש קמא לא קיבל את בקשת המשיב לסילוק התביעה על הסף ייאלץ ביהמ"ש קמא להידרש לסוגיה ולהכריע בה במסגרת פסק-דינו הסופי. טענת המבקשים בקשר לזכויות האם במניות הועלתה כטעם נוסף לביטול העברות המניות מהאב למשיב אך גם אם נדחתה ע"י ביהמ"ש קמא היא עדיין אינה חוסמת את דרכם של המבקשים לזכות במלוא הסעד לו עתרו בתביעתם (משהתביעה הוגשה כאמור גם מכוח המחאת הזכות שניתנה ע"י האב ומשלגרסת המשיב המניות מושא המחלוקת שהועברו אליו לאורך השנים היו בבעלות האב בלבד). מכאן שלא מן הנמנע שבירור סוגיית זכויות האם במניות יתייתר כליל לעת שיינתן פסק-הדין הסופי (וממילא גם הצורך של ערכאת הערעור להידרש לכך במסגרת הערעור על פסה"ד ככל שיוגש) ואין כל סיבה להקדים את המאוחר.

 

סוף דבר

 

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

 

העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשים באמצעות בא כוחם.

 

מתיר פרסום ההחלטה במתכונת בה נחתמה, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

 

 

ניתנה היום, ה' תמוז תשפ"ד, 11 יולי 2024, בהעדר הצדדים.