טענת צוואה מזויפת- הגשת חוו"ד של מומחית לכתב יד ו/או למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש

בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ליאור ברינגר, בת"ע 51803-10-20), מיום 20.9.23, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת "להתיר הגשת חוו"ד של מומחית לכתב יד ו/או למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש".

 

העובדות הצריכות לעניין

 

בשנת 2015 הלכה לבית עולמה גב' ט.ג.פ ז"ל (להלן: המנוחה).

 

לרשם לענייני ירושה הוגשה לקיום צוואה בעדים משנת 2001 אותה לכאורה הותירה אחריה המנוחה ובהתאם לה זוכים המשיבים 1-2 , שאינם קרובי משפחתה, את עיזבונה.

 

המשיבה, בת דוד של המנוחה, שטוענת כי היא יורשת על פי דין שלה (בהיעדר קרובים יותר למנוחה), הגישה לצוואה התנגדות בטענה כי הצוואה מזויפת ולחילופין נערכה תוך השפעה בלתי הוגנת.

 

היועמ"ש, המשיב 3, הודיע לרשם לענייני ירושה על כוונתו להתערב בהליכים לאור ספקות באשר לאמיתות הצוואה.

 

ההליך הועבר לביהמ"ש לענייני משפחה וזה קיים בו 4 קדמי משפט. הראשון ביום 26.1.21 והאחרון ביום 1.8.23.

 

ביום 24.7.22 הגישה המבקשת לביהמ"ש קמא "הודעה" לה צירפה חוו"ד מומחה מטעמה לזיהוי כתבי יד להוכחת טענתה כי הצוואה מזויפת. בעקבות אותה הודעה ביקש ביהמ"ש קמא את עמדת הזוכים לפי הצוואה.

היועמ"ש הודיע כי חוות הדעת שצורפה תומכת בטענה כי הצוואה מזויפת וכי יש לקבל את עמדת הזוכים הפוטנציאליים לפי הצוואה.

המשיב 1 הודיע כי הוא מתנגד להגשת חווה"ד מטעם המבקשת בשלב זה, כי חוות הדעת מעוררת שאלות ותהיות באשר למסקנותיה וככל שתאושר הגשתה הוא מבקש לאפשר לו להגיש חוות דעת נגדית מטעמו.

המשיב 2 הודיע כי יש לדחות את קבלת חווה"ד משום שהוגשה בניגוד לדין והוראות התקנות.

 

לאחר שהמבקשת הגישה את תגובתה להתייחסות המשיבים  קבע ביהמ"ש קמא בהחלטה מיום 14.9.22 "עיינתי".

 

ביום 29.6.23 הודיע המשיב 1 כי לאחר שעיין בתצהירי העדות הראשית שהוגשו, הגיע להסכם פשרה עם המבקשת  וכי הוא מסכים שיינתן צו ירושה.

 

בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 1.8.23 עלה שוב נושא חוו"ד שהוגשה מטעם המבקשת לדיון כשב"כ המשיב 2 חזרה והתנגדה להגשתה. עת התייחס ב"כ המבקשת לחוו"ד שהוגשה מטעמה קטע ביהמ"ש קמא את דבריו וציין כי "עוה"ד מופנה לתקנות ביהמ"ש לעניני משפחה, לא ניתן להגיש חוו"ד מטעם" (עמ' 19 ש' 15 לפרוט').

 

ביום 19.9.23, בעקבות דברי ביהמ"ש קמא בדיון שהתקיים ביום 1.8.23 , פנתה המבקשת לביהמ"ש קמא בבקשה כי יתיר הגשת חוות דעת המומחה מטעמה (כשגם יתר הצדדים יהיו רשאים להגיש חוו"ד מומחה מטעמה) ולחילופין ימנה מומחה מטעמו שיחווה את דעתו אם הצוואה מזויפת. המבקשת טענה בבקשתה כי סברה שהיא רשאית להגיש חוו"ד מומחה מטעמה וכי זו התקבלה כראיה לתיק עת הגשתה לא נדחתה בהחלטת ביהמ"ש קמא מיום 14.9.22; כי חוו"ד מומחה לזיהוי כתבי יד נדרשת לצורך ההכרעה בשאלה המרכזית שבמחלוקת (בשים לב גם לכך שגם יתר הצדדים לתיק אינו יודעים להעיד על נסיבות עריכת הצוואה) וכי בהליך טרם נקבע מועד לדיוני הוכחות.

 

ביום 20.9.23 , מבלי שהתבקשה תגובת המשיבים לבקשה, דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשת. ביהמ"ש קמא קבע בהחלטתו, כי "שלב הבאת הראיות לכאורה הסתיים, חקירות העדים ובעלי הדין היו אמורות להתקיים אלא שחלק מבעלי הדין הודיעו שאין צורך לקיים את ההליך הואיל והושג הסכם פשרה בתיק. בדיעבד הסתבר שההודעה התעלמה מבעלי דין אחרים בתיק. לפיכך, בלית ברירה נדחה הליך החקירות למועד רחוק. לאור האמור אין לאפשר "מקצה שיפורים" ואין לפתוח את ההליך להבאת ראיות נוספות ע"י מי מהצדדים."

על החלטה זו מלינה המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת עותרת להתיר את קבלת חוו"ד המומחית מטעמה כראיה בתיק ולחילופין כי ביהמ"ש קמא ימנה מומחה מטעמו לזיהוי כתב יד. המבקשת חוזרת על הרקע העובדתי שפורט לעיל; טוענת כי עד לישיבה שהתקיימה ביום 1.8.23 שאז דחה ביהמ"ש קמא קבלת חווה"ד שאותה הגישה כשנה קודם לכן לא יכלה לדעת שזו לא תוכל לשמש כראייה בהליך ועל כן פנתה והגישה את בקשתה לביהמ"ש קמא בה ניתנה ההחלטה מושא הבר"ע; כי שלב הבאת הראיות טרם הסתיים שכן לא החל כלל שלב ההוכחות ודיון ההוכחות שהיה קבוע נדחה בשל נסיבות אישיות של ביהמ"ש קמא; וכי טענותיה בדבר זיוף הצוואה הן כבדות משקל וראוי שילובנו ע"י חוו"ד מומחה רלוונטי.

 

ביום 6.12.23 , לאחר שהצפתי קשיים העולים מההחלטה מושא הבר"ע, פניתי למשיבים 1-2 בהצעה לפיה יסכימו למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש קמא לשאלה המקצועית שבמחלוקת.

 

המשיב 1 הודיע כי לאור הסכם הפשרה אליו הגיע עם המבקשת מעמדו הוא כ"משיב פורמאלי" ואין לו התנגדות לכך.

 

המשיב 2 לא נתן הסכמתו וביום 4.1.24 הגיש תשובתו לבקשת רשות הערעור.

 

לטענת המשיב 2 המבקשת בחרה שלא להגיש בקשה למינוי מומחה במשך כשנה מתחילת ההליכים; השתהתה בבקשתה; נמנעה מלפנות בבקשה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש והגישה שלא כדין ובאופן בריוני חוות דעת מומחה מטעמו בניסיון לקבוע עובדות בשטח; בהגשת חוו"ד המומחה מטעם המבקשת לתיק ביהמ"ש קמא ללא רשות יצרה "השפעה בלתי הוגנת על ביהמ"ש ועל הצדדים"  כש"עתה כשיש חשיפה לחוות הדעת של המומחית לא ניתן יהיה למנות מומחה אחר בתיק" (ס' 33 לתשובה); ובנסיבות אלו שנוצרו אין כל הצדקה להעניק לה סעדים שלא ביקשה אותם כדין ובמועד ובהתאם לתקנות.

 

 

דיון והכרעה

 

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה שוכנעתי שיש מקום לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל הערעור כך שביהמ"ש קמא ימנה מומחה מטעמו לזיהוי כתבי יד לבחינת הטענה לפיה צוואת המנוחה שבקשה לקיומה עומדת להכרעה לפני ביהמ"ש קמא היא מזויפת אם לאו.

 

כפי שציין המשיב 2 בתשובתו, המבקשת אכן פעלה בניגוד להוראות התקנות כשבחודש ספטמבר 2022 הגישה לתיק ביהמ"ש קמא "הודעה" לה צירפה חוות דעת מומחה מטעמה לשאלה שבמחלוקת. המבקשת פעלה אז בניגוד להוראות תקנה 25(ח) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א -2020 והעובדה שביהמ"ש קמא לא מצא לנכון להעמיד אותה מייד  על שגיאתה (ועשה כן רק במסגרת קדה"מ שהתקיים ביום 1.8.23) אין בה כדי להכשיר מהלך זה (לו התנגד המשיב 2 בזמן אמת). בהינתן שביהמ"ש קמא בהחלטתו מיום 1.8.23 דחה הלכה למעשה את ניסיון המבקשת להגשת חוות דעת המומחית מטעמה ומשהמבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה (והמועד לתקיפת ההחלטה כבר חלף), דין עתירתה הראשית של המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי , כי אורה על כך שחוות הדעת מטעמה תיוותר בתיק, להידחות על הסף.

 

אשר לעתירה החלופית של המבקשת , כי ביהמ"ש קמא ימנה מומחה מטעמו לזיהוי כתבי יד – אני סבור כי היה על ביהמ"ש קמא להיעתר לבקשת המבקשת בעניין זה. מעיון בתיק המתנהל בביהמ"ש קמא למדתי כי הטענה שמדובר בצוואה מזויפת עלתה בכתב ההתנגדות לצוואה (וזו למעשה הטענה העיקרית בכתב ההתנגדות) ולכל אורך הדיונים שהתקיימו עד כה לפני ביהמ"ש קמא.   בין אם בסוף ההליך תתקבל הטענה ובין אם לאו – ניתן כבר בשלב זה לומר כי אין מדובר בטענת סרק שאותה העלתה המבקשת אך בשביל לדחות את ההכרעה בהליך המתנהל בביהמ"ש קמא ולמנוע מהזוכים לפי הצוואה ליהנות מזכייתם בה. כאמור, אף היועמ"ש הודיע על התערבותו בהליך לאור ספקות באשר לאמיתות הצוואה (עוד ביום 26.10.20). בנוסף, מנספחי הבר"ע עולה כי המבקשת הגישה תלונה למשטרה בגין זיוף הצוואה כלפי גורם מסוים, אך החקירה לא הבשילה לכדי כתב אישום . המבקשת הגישה ערר על כך, שנדחה, ובמענה לפנייה נוספת מטעמה באותו עניין הודיעה לה פרקליטות המדינה כי "אין חולק על כל שקיים חשש כבד לכך שהצוואות מזויפות, אך בחינת מכלול הראיות לא הובילה למסקנה כי יש די ראיות להוכחת אשמתו של הנילון בזיופן". בנסיבות אלו ניתן לומר כי באמת ובתמים קיימת מחלוקת אמיתית, אקוטית, אם הצוואה שמונחת לפני ביהמ"ש קמא נערכה ע"י המנוחה אם לאו. אני מתקשה לראות כיצד יוכל ביהמ"ש קמא להגיע להחלטה מושכלת בשאלת האותנטיות של הצוואה ללא קבלת חוות דעת של מומחה. ביהמ"ש קמא לא התייחס לכך בהחלטתו וגם המשיב 2 בתשובתו לבר"ע לא הסביר על בסיס מה לגישתו יוכל להכריע ביהמ"ש קמא בסוגיה שלפניו ללא חוו"ד מומחה  (יצויין כי גם לא נטען במסגרת התשובה כי בהליך צפויים להעיד עדים שיעידו על נסיבות עריכת הצוואה). איני מקבל את טענת המשיב 2 לפיה בגלל שחוות דעת המומחה מטעם המבקשת כבר צורפה להליך וביהמ"ש קמא נחשף לה "לא ניתן למנות מומחה אחר בתיק". מעבר לכך שכלל לא ברור אם ביהמ"ש קמא נחשף לתוכנה של חווה"ד, ביהמ"ש קמא הוא בימ"ש מקצועי ולא מצאתי בסיס לחשש כי לאחר שתוצא מהתיק (ולא תשמש כראיה בהליך) תהא לה השפעה כלשהיא על שיקול דעתו של ביהמ"ש קמא עת ייתן את פסיקתו. הגם שהמשיב 2 צודק בטענתו לפיה המבקשת השתהתה עם הגשת בקשתה, לביהמ"ש הסמכות למנות מומחה מטעמו בכל שלב של ההליך המשפטי (ראו והשוו תקנה 88(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) . השלב בו מצוי ההליך בביהמ"ש קמא אינו מהווה לטעמי טעם מספיק שיכול היה להצדיק את דחיית הבקשה גם בשים לב לעובדה ששלב ההוכחות טרם החל וישיבות הוכחות בתביעה קבועות לחודשים יוני-יולי 2024 (כך שאין גם כל סיבה שמינוי מומחה מטעם ביהמ"ש קמא בשלב זה של ההליך יביא לדחיית מועדי ההוכחות שנקבעו).

 

במסגרת פסה"ד שניתן בעמ"ש (ת"א) 5512-11-19‏ ח' ט' נ' נ' ג' א, פורסם בנבו 19.8.2020 הבעתי את עמדתי, לה הסכימו יתר חברי ההרכב, לפיה בדיני צוואות על בית המשפט לפעול במשנה זהירות מקום בו הוא נדרש לאשר הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים להליך ושיש בו כדי למנוע בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה, שהוא למעשה בעל-הדין האמתי:

 

"העיקרון של  "מצווה לקיים את דברי המת" הוא עיקרון יסוד של השיטה המשפטית הישראלית בדיני ירושה. בהליכי קיום צוואה אין שני צדדים. יש שלשה. אחד שאיננו וישנו. הוא השלישי. כל ציפייתו היא שדבריו, אותם גולל בגיליון הנייר שהותיר אחריו, יקוימו כפי שהתכוון ורצה. אכן "כפי שרשאי אדם לוותר על ממונו או לתיתו במתנה כך רשאי הוא – במסגרת הליך משפטי – לקבוע ולהסכים כי הגורל של ממונו (או סיכוייו להצליח בתביעתו) יוכרע על ידי עד פלוני או מסמך אלמוני) "(הש' דרורי בפרשת סובול נ' לויטין (אלא שבקיום צוואה, קל וחומר בפרשנותה, אנו עוסקים בממונו של המנוח, בהוראות שנתן הוא בנוגע לממונו שלו ובציפייתו כי הן תקוימנה ותבוצענה כפי שהתכוון ורצה. מכאן, עת מובא הסדר דיוני לאישור לפני הערכאה המבררת, בית המשפט לענייני משפחה, צריכה היא לבדוק שמא יש בהסדר כדי למנוע, לפגוע, לסכל ואף להקשות על בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה. אין בדברים אלה כדי לחסום כליל הסדרים דיוניים בהליכי קיום צוואה אף לא בפרשנותה (כל מקרה לנסיבותיו ולתוכנו של ההסדר). ברם, יש בהם כדי להבהיר כי לנגד עיניה של הערכאה המבררת צריכה לעמוד דמותו של המנוח שצופה ומצפה מבית המשפט שיעמוד על המשמר." (שם, בפסקה 21).

 

 

 חזרתי על דברים אלו גם במסגרת פסק-דין שנתתי בבע"מ 1955/22 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 17.5.22) , עת כיהנתי בביהמ"ש העליון שם קיבלתי ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה בקשת המבקש שם להאריך לו את המועד להגשת ערעור מטעמו, שהוגש באיחור של 15 ימים, על פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה שקיבל התנגדות לצוואה שערכה אמם המנוחה של הצדדים ושאותה הגיש המבקש לקיום. אני סבור כי יש לחזור על הדברים הללו גם כעת במסגרת הליך זה שלפניי, כדי להבהיר כי מעבר לכך שהתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא נדרשת כדי שההליך בביהמ"ש קמא לא ינוהל בדרך שגויה (כשהכרעה בשאלה המרכזית שבמחלוקת אם עסקינן בצוואה מזויפת אם לאו תינתן בהיעדר חוות דעת מומחה) היא נדרשת כדי להבטיח שהתוצאה לה יגיע ביהמ"ש (אם יקיים את הצוואה או ידחה אותה) יקיימו את דברי המת, בעל הדין האמיתי, הוא ולא אחר.

 

 

סוף דבר

 

הערעור מתקבל כך שמתקבלת בקשת המבקשת למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לזיהוי כתבי יד לבחינת הטענה לפיה צוואת המנוחה שהבקשה לקיומה עומדת להכרעה לפני ביהמ"ש קמא מזויפת . ביהמ"ש קמא הוא שימנה את המומחה מטעמו, יקבע את זהותו, ויגדיר את השאלה המקצועית לגביה תינתן חווה"ד כמו גם את יתר ההוראות הנדרשות לשם ביצוע מלאכת המומחה (המינוי לא ייעשה על-ידי בימ"ש זה).

 

 

משבקשת רשות הערעור התקבלה באופן חלקי (העתירה הראשית נדחתה);  משהחלטת ביהמ"ש קמא מושא הבר"ע ניתנה מבלי שהתבקשה עמדת המשיבים לה והתנהלותה הדיונית של המבקשת סביב מינוי המומחה ( כמו גם הגשת חוות הדעת מטעמה לתיק) הייתה פגומה ולוקה בשיהוי – אין צו להוצאות.

 

 

העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.

 

מתיר פרסום פסה"ד במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

 

 

ניתנה היום,  כ"ז טבת תשפ"ד, 08 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.