פסק דין קיום צוואה למרות שלא הונפקה התעודה הרפואית הדרושה לפי תקנות הנוטריונים | פסק דין בערעור על החלטה בעניין קיום צוואה (עמ"ש 45311-09-24)

 

 

כב' השופט ס. הנשיא אריאל ואגו- אב"ד:

 

הערעור הוגש על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר- שבע ( כב' השופט שי שמואל), אשר ניתן ביום 17/6/24, בתיק ת"ע 57323-03-17.

 

התיק קמא נסב על צוואה נוטריונית של המנוח xxxxxx ז"ל, מיום 25/1/17, אשר נערכה ארבעה ימים טרם שהלך לעולמו. הצדדים הם ארבעה מבין חמשת ילדיו של המנוח. אח נוסף- לא נטל חלק בהליך.

 

בקשתו של המשיב לקיום הצוואה התקבלה, ונדחתה התנגדות המערערים, ואלה חויבו בהוצאות משפט בסכום כולל של 60,000 ₪.

 

על פי הוראות הצוואה- יורש הבן xxx, המשיב כאן, את עזבון אביו. בצוואה פורטו זכויותיו של המנוח בשתי דירות בב"ש ובחנות בשוק העירוני. ככל שהחנות תימכר בידי xxx, יש להקדיש התמורה לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת המנוח ונשמת רעייתו המנוחה- אם הצדדים. xxx מונה בצוואה כמנהל עזבון המוריש ז"ל.

 

המערערים, אשר התנגדו לקיום הצוואה, העלו טענות לפגמים צורניים בה, להיעדר כשירות של המנוח לצוות על רכושו בעת עריכתה, וכי לא ידע להבחין כלל בטיבה, וכן, בדבר היותו נתון להשפעה בלתי הוגנת של המשיב ולמעורבותו של זה בעריכתה.

 

המערערים מודעים לקיומן של שתי צוואות קודמות, אשר אף בהן המנוח ציווה חלק נכבדמרכושו לבנו המשיב, אולם, בליבת טיעוניהם מצוי הנרטיב, אשר לשיטתם יועלה גם, אם וכאשר, צוואות קודמות אלו ייבחנו, ולפיו- כוונתו האותנטית של המנוח הייתה כי ילדיו יירשו אותו באורח שוויוני. לטעמם של המערערים- הצוואה דנן, ואף קודמותיה, הן פרי מימוש כוונתו של המשיב להשתלט, לבדו, בערמה ובדרכים פסולות על רכושו של האב.

 

מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' שמואל פניג, ע"מ לחוות דעה בדבר כשירותו של המנוח לצוות בדבר רכושו, גם בהתייחס למועדי עריכת שתי צוואות קודמות- מהשנים 2014 ו- 2016.

חוות דעתו של המומחה, אשר גם השיב על שאלות הבהרה, ונחקר בביהמ"ש, הייתה, כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה בכל אחד מהמועדים הרלוונטיים.

 

המערערים העלו שורת טענות, כמתומצת לעיל, המשקפות נרטיב שלפיו, במועד עריכת הצוואה שבמחלוקת, זו לא שיקפה את רצונו של האב המנוח, קשיש סיעודי בן 82, עיוור וחולה, מרותק למיטתו, אשר היה נתון להשפעתו של המשיב, ותלוי בו לחלוטין, כאשר זה דאג להרחיקו ולבודדו מיתר ילדיו. כמו כן- נטען לפגמים בעריכת הצוואה, אשר, לכל הפחות, פועלם יהא בהפיכת נטלי ההוכחה במשפט.

 

המשיב ביקש לקיים את צוואת המנוח, אשר, כנטען, שיקפה את רצונו לאשורו, משהמערערים התנהגו כלפיו באורח לעומתי ולא מכבד, בעוד הוא ורעייתו תמכו בו וסעדו אותו. הוא כפר בטענות על כי  מצבו הבריאותי או הקוגנטיבי של האב גרע מכשירותו לערוך צוואה תקפה.

 

ביהמ"ש לענייני משפחה התייחס לטענות המערערים לקיום פגמים צורניים בצוואה, אשר, אף אם לא יביאו, בפני עצמם, לביטולה, יכול ויצדיקו היפוך נטל ההוכחה, ויצריכו שכנוע של מבקש קיומה בכך, שזו משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה ( סעיף 25(א) של חוק הירושה תשכ"ה- 1965). הצוואה הנדונה, אשר ניתנה בפני הנוטריון עו"ד אלון זאב הלפטר, היא בגדר צוואה בפני רשות, לפי סעיף 22(א) של החוק. מרכיבי היסוד הנדרשים בחוק לקיומה ( סעיף 25(ב)(3), הם בכך, ש " הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו".

 

הפגמים, אשר המערערים טענו להם, בהתנגדותם לקיום הצוואה, היו בכך, שתאריך אימות הצוואה בידי הנוטריון ( 25/1/17) שונה מהתאריך הנקוב בה ( 24/1/17), כי מעמד עשיית הצוואה לא הוסרט, ושהתעודה הרפואית אודות המצווה לא הייתה עדכנית.

 

טענות אלה נדחו, בפסק הדין, ונקבע, כי אין מקום להיפוך נטלי ההוכחה. אומצה עדות הנוטריון, אשר הסביר את השוני בתאריכים בטעות גרידא, עת האישור הנוטריוני נעשה במשרדו בבוקר למחרת, אולם- הוא עמד על כך, שהצוואה הושמעה ונחתמה בפניו במועד הנקוב בה- 24/1/17. לא יוחסה חשיבות להיעדר הסרטה ( דרישה שאינה מעוגנת בדין מלכתחילה), כאשר, אין טענת זיוף, והנוטריון העיד שהמצווה חתם בפניו על הצוואה. אשר לתעודה רפואית, אשר נדרשת, בהיות המצווה "מרותק למיטתו", מכוח תק' 4(ה) של תקנות הנוטריונים תשל"ז-1977, קבע ביהמ"ש, כי הוצגה בפני הנוטריון תעודה רפואית מיום 10/1/17, ולפיה, אותה עת, מר xxx ז"ל היה צלול ומתמצא בסביבתו.

 

אקדים ואעיר, כי לסוגיית הפגמים "הופכי הנטל", אשר הוצפו בידי המערערים, אתייחס ביתר הרחבה בהמשך חוות דעתי.

 

משנקבע, כי התקיימו בצוואה מרכיבי היסוד הנדרשים מצוואה בפני רשות, וכי לא נפל בה פגם פורמלי- חזקה על הצוואה שהיא צוואת אמת, ועל המתנגדים נטל השכנוע להוכיח את העילות של היעדר כשרות לצוות, מעורבות בעריכת הצוואה, והשפעה לא הוגנת.

 

לאחר שמיעת הראיות והתרשמות מהעדים, ובהם הצדדים, הנוטריון, המומחה הרפואי, ועדים אחרים, דחה ביהמ"ש לענייני משפחה, בהתייחסות מפורטת ומנומקת, את ראשי הטיעון הללו, וקבע, כי אין באלה ממש. מאחר, שדעתי היא, כי אין מקום להתערבות כלשהי של ערכאתנו בכך, וכי הקביעות העובדתיות והמסקנות שהוסקו מאלה- מעוגנות היטב ונכונות לגופן, אביא רק את תמצית הדברים ואת "השורה התחתונה" הנגזרת מהן.

 

אומצה חוות דעתו של פרופ' פניג, אודות כשירותו הרפואית- בריאותית, של המצווה לערוך את הצוואה. המומחה העיד בביהמ"ש, ודעתו המקצועית לא נסתרה מתוך דברי המתנגדים, אשר נותרו כסברות והשערות גרידא. ניתן משקל גם להתרשמותו הבלתי אמצעית, של הנוטריון, מהמצווה, בעת מעמד הצוואה, מה גם שהייתה לעו"ד הלפטר היכרות מקצועית קודמת עמו, גם בעת עריכת הצוואות הקודמות. ניתן משקל לתעודה הרפואית, המאשרת צלילותו של המצווה, כפי שהוצגה בפני הנוטריון. נדחתה הטענה על כי המנוח  לא הבין על מה חתם.

 

טענת ההשפעה הבלתי הוגנת על המנוח מטעמו של המשיב נבחנה לעומק ובמפורט, בזיקה לתנאים ולמבחנים הנקובים בהלכות לנדון, אשר תכליתם לסייע להכריע האם נשלל רצונו האמתי והחופשי של המצווה עד כדי פסילת צוואתו. קביעת ביהמ"ש קמא הייתה כי לא הוכחה התקיימות  הפרמטרים הנשקלים במישור זה,  בהתאם להלכת " מרום" ( דנ"א 1516/95), כמו מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים, ועוד. לא נמצא, אפוא, כי בוססה עילה של השפעה לא הוגנת על המנוח.

 

עוד נפסק, כי מעורבות המשיב בהתנהלות- הזמנת הנוטריון לבית המנוח, בהמשך לשיחות קודמות אשר המנוח ניהל במישרין עם הנוטריון, לא כללה התערבות בקביעת תכני הצוואה, או אף ידיעה על תוכנה, ואינה מגלמת מעורבות פסולה בהכנתה.

 

ביהמ"ש לענייני משפחה התרשם, כי תכני הצוואה תאמו את רצונו של המצווה, וכי, זה מתיישב היטב עם סיפור חייו ועם הסיפור המשפחתי של האב המנוח, באופן שהדרת יתר הילדים, וקביעת הבן המשיב בתור יורש בלעדי, מתיישבת באורח סביר עם הגיונו של המצווה, כפי שבית המשפט מבין אותו.

 

תובנות אלה מצאו ביטוי מסכם בפסקאות 177-178 של פסק הדין באופן הבא:

 

"מעיון בצוואה לא ניתן לומר שתוכנה בלתי סביר, נהפוך הוא. הצוואה משקפת את הסיפור המשפחתי ואת סיפור חייו של המנוח. מהראיות שהובאו בפני עולה אמנם, כי למורת רוחם של המתנגדים, המשיב הוא שסעד בעיקר את אביו, והיה נוכח במרבית הזמן לצדו לצד אחיות המנוח וכן אחייניות המנוח, ולא מצאתי כי נשללה מהמתנגדים הדרך לראות את אביהם או לפעול בכל דרך אפשרית על מנת לממש זכותם זו. הוצגו ראיות כי ננקטו פעולות כנגד מי מהמתנגדים למניעת קיום מפגשים עם המנוח שלא היה חפץ בהתנהגות כפייתית מטעם מי מהמתנגדים.

המנוח עדיין שמר על קשר המתנגדים ודאג להם בחייו, אולם הקשר עם המשיב היה קרוב יותר וקיימות עדויות רבות  המוכיחות את רצונו של המנוח להוריש רכושו למשיב מתוך כוונה ורצון ולא מתוך כפיה, וממכלול הנסיבות לא ניתן לומר כי נישולם מהצוואה מעיד על חוסר הגיון פנימי בהוראותיה.

מהצוואה עולה כי המנוח ביטא בה את רצונו, בעוד שמחד לא פרט את הטעמים לנישול שאר ילדיו, ומאידך ביקש להסדיר את העניינים הקרובים לליבו ובעיקר את רצונו להוריש מרבית רכושו לבנו תוך מתן הוראה למשיב להוציא לפועל צוואתו ולשמש יחד עם אשתו כמנהל עזבונו (סע' 6 לצוואה)."

 

כאמור- משנדחו כל טענות המערערים- המתנגדים, לעניין תוקפה של הצוואה הנדונה- ניתן צו לקיומה.

 

בערעור שלפנינו, תוקפים המערערים כמעט כל תג ואות בפסק הדין, חולקים על קביעות העובדה ועל ממצאי מהימנות שנעשו, לרבות תוך הטלת דופי בעדותו של הנוטריון, ומצביעים על הפגמים שנפלו בהליך עריכתה ובמעמד השמעתה, באופן, שגם אם לא מביא לפסילתה, בפני עצמו, די בו להטיל את נטל ההוכחה והשכנוע על כתפי המבקש לקיימה ולא להיפך.

הערעור יורד לדקויות כל פרט כמעט בעדויות אשר הערכאה הדיונית שמעה והעריכה. התבקשנו, בעצם, "לכתוב מחדש" את פסק הדין, והפעם- תוך קביעת  כל עובדה ותוך הסקת כל מסקנה, כפי שיטת המערערים וגרסתם. את זאת- למותר להבהיר, לא נעשה.

 

מאחר, ששאלת נטל ההוכחה וסוגיית "היפוך הנטלים", בין המתנגדים לבין מבקשי הקיום, תפסה נפח די משמעותי בטיעוני הערעור, ראוי להבהיר את תפיסתי, לאחר עיון בחומרים כולם, על כי אין לכך נפקות משמעותית בענייננו, כלל ועיקר. התרשמותי היא, שהגם שנעשה שימוש בביטויים כמו " לא הוכח", " לא בוסס"  ודומיהם, הרי, הקביעות היו פוזיטיביות ושעונות על תשתית ראייתית, אשר פורטה ונותחה לעומקה. לא מדובר בקביעה על סמך עמידה או אי עמידה בנטל הוכחה והבאת ראיות, כפי שנעשה, לעיתים, מקום בו כפות המאזניים העובדתיות שקולות, או קרוב לכך.

 

לכל אורך פסק הדין הנדון, שזורים ניסוחים, שמהם עולה השתכנעות בית המשפט והתרשמותו הברורה, על כי אין מדובר בהשתלטות כוחנית של המשיב על חייו ועל רכושו של האב המנוח, כי אם בסיפור משפחתי ובקורות חיים, אשר שיקפו קרבה רבה למשיב,לצד ריחוק, של המנוח, שלא המשיב יזם אותו, מילדיו האחרים, ורצון, חופשי, אותנטי, ויציב, של המנוח, להוריש את מרבית רכושו למשיב בלבד  (בנתון כמובן להוראה בדבר יעוד כספי תמורת מכר החנות לכתיבת ספר תורה). עוד ניתן לראות, ולא מתוך הסתמכות על עמידה  בנטלי הוכחה, כי ביהמ"ש השתכנע בהיותו של המנוח צלול וכשיר לצוות על רכושו, מודע להתנהלות, ופועל מרצונו החופשי.

 

איני מוצא, כלל ועיקר, כי יש מקום להתערב בקביעות העובדה, המפורטות והמנומקות היטב, ובמסקנות אשר הוסקו מהן. אציע לחבריי לאשר ולאמץ את אלה. אכן, חלק הארי של העדויות נשמעו בפני מותב שונה מזה שכתב את פסק הדין, ולכן, נמנע ממנו רכיב ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים, אולם, אין למצוא שגגה בניתוח, בהערכה, ובשקלול הראיות והעדויות, אשר, רובן ככולן, מתועדות בפרוטוקולים מוקלטים ומתומללים במלואם.

 

המנוח היה אכן, בערוב ימיו, חולה, רתוק למיטתו, ובריאותו הפיסית רעועה מאד. הוא הלך לעולמו ימים ספורים לאחר עריכת הצוואה. אולם- נסיבות מוכחות אלה, אינן מעידות על מצב קוגנטיבי ותודעתי ירוד. גם חולה סופני יכול להיות צלול וער לסביבתו, ובעל יכולת לגבש ולהביע את רצונו ואת מבוקשו ביחס לרכושו לאחר פטירתו. זאת בדיוק קביעת הליבה אשר נעשתה בענייננו, ואין סתירה בין השניים.

 

אתייחס לאותם פגמים, על פני הצוואה הנוטריונית, וברקעה, אשר המערערים רואים בהם לפחות משום בסיס להיפוך נטל ההוכחה, ולמעלה מזה- סימוכין להטלת ספק במהימנותו ובתכני עדותו של הנוטריון.

 

אכן, התאריך הנקוב ב"אישור עשיית צוואה", אשר נערך ונחתם בידי הנוטריון הלפטר, וצורף לצוואה גופה, נושא תאריך 25/1/17, בעוד התאריך ע"ג הצוואה עצמה הוא 24/1/17-  יום קודם. בטופס האישור נאמר, כי ביום 25/1/17 המצווה "שכב בפני" ואמר את דברי הצוואה בפני הנוטריון. שני התאריכים אינם מתיישבים.

 

עו"ד הלפטר העיד בישיבת ביהמ"ש קמא ביום 17/11/21. העד עמד על כך, שמעמד הצוואה היה ביום 24 לינואר. הסיבה לרישום השגוי של 25 לחודש הייתה בכך, שלאחר הפגישה עם המצווה הוא לא שב למשרד אלא רק למחרת- 25/1/17. אז נערך ונכתב טופס הלוואי של אישור עשיית הצוואה. העד הגדיר זאת כ"טעות קולמוס". אפנה גם לתצהירו של הנוטריון מיום 28/10/18 אשר הוגש לביהמ"ש הדיוני.

 

לפי סעיף 22(ו) של חוק הירושה, הצוואה, הנעשית בפני רשות, " תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה" ולפיכך, מועד העשיה הנקוב בצוואה ולא באישור הנלווה, הוא זה המקים את חזקת התאריך הנכון. התאריך הנקוב בצוואה הוא 24/1/17. הסברו של עו"ד הלפטר לתקלה באישור הנלווה, תקלה  אשר לא נפלה בדף הצוואה עצמו- הגיוני ומובן. הצוואה עצמה אינה פגומה. ייתכן, שלו הוכח בידי המערערים, ולו הורם הנטל לסתירת החזקה החקוקה, על כי הצוואה לא נערכה במועד הנקוב, כי אם למחרת- היה בזה לבסס פגם. נפקויות הפגם הלכאורי, ההיפוטתי, אינן צריכות להישקל כעת, משום שלא הונחה תשתית משכנעת, מלכתחילה, להראות, שהתאריך על הצוואה שגוי. השגגה  מקורה בטעות אנוש של הנוטריון, ביום שלאחר עריכתה של הצוואה. איני מייחס משקל לטעות זו ואין לה השלכה על התוצאה.

 

אשר להיעדרה של תעודה רפואית עדכנית למועד עריכת הצוואה- אין חולק, שמדובר בפגם, אשר פועלו בהטלת נטל הוכחת כשירותו של המצווה על כתפי מבקש קיומה של הצוואה. מאחר שאותה עת המנוח מר xxx ז"ל היה מרותק למיטתו, התעודה הרפואית הדרושה לפי תקנות הנוטריונים צריכה להיות מוצאת " ביום עשיית הפעולה", מה שלא התקיים בענייננו. הקביעה הרפואית, ולפיה " צלול בדעתו מתמצא בזמן ובמקום, מודע למצבו ואיפה הוא נמצא", מתייחסת למועד של שבועיים קודם לכן. לפי ההלכה הפסוקה, אשר מאוזכרת בידי ב"כ המשיב, ואינה שנויה במחלוקת מטעמם של המערערים, אין בהיעדר התעודה העדכנית בידי הנוטריון כדי לפסול את הצוואה. יש בכך, עם זאת, להטיל על מבקש הקיום להוכיח את גמירות דעתו וצלילותו של המנוח בעת החתימה ( ע"א 1395/02, נסקה נ. האפ"כ,  פסקה 19,  מיום 4/10/05).

 

ביהמ"ש לענייני משפחה אימץ את האמור בחוו"ד המומחה הרפואי פרופ' פניג, אשר כאמור העיד בפני ביהמ"ש על חוות דעתו, לאחר שהשיב על שאלות הבהרה, וכאשר לא הוגשה חוו"ד נגדית, ואת עדותו של עו"ד הלפטר אודות התרשמותו מהמנוח ביום 24/1/17, וראה לקבוע, פוזיטיבית למעשה, כי המנוח היה צלול ומודע למעמד עריכת הצוואה ביום הקובע. די בכך למלא דרישת ההוכחה לנדון גם בתרחיש של היפוך הנטל הבא על רקע הפגם שנפל באי קיומה של תעודה רפואית התואמת את תק' 4(ה) הנ"ל.

 

כעולה מהאמור והמקובץ- לטעמי לא נפלה שגגה בתוצאת פסק הדין מושא הערעור, ובדין הורה בית המשפט על קיומה של צוואת המנוח xxxxxx ז"ל מיום 24/1/17.

 

אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב המערערים בהוצאות המשיב בסכום של 15,000 ₪, אשר אותו יש להעביר למשיב באמצעות בא כוחו מתוך הערבון שהופקד בתיק.

 

כב' השופט עמית כהן:

 

אני מסכים.

 

כב' השופטת פאני גילת כהן:

 

אני מסכימה.

 

אשר על הוחלט לדחות הערעור כאמור בחוות דעתו של האב"ד סגן הנשיא א. ואגו.

מותר בפרסום ללא פרטים מזהים של בעלי הדין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ה שבט תשפ"ה, 23 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.