האם אשה יכולה לקבל הכרה בחצי מדירת המגורים שניתנה לבעלה בירושה מאימו המנוחה?

1. בפניי תביעה רכושית, למתן פסק דין הצהרתי ושמירת זכויות, שהגישה התובעת, כנגד הנתבע.

2. במסגרת התביעה עתרה התובעת כדלהלן:

א. מתן פסק דין הצהרתי הקובע כי היא זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בבית, שברחוב xxx ב xxx , הידוע כגוש xxx חלקה xx תת חלקה x אשר ניתן לנתבע בירושה מאימו המנוחה (להלן: " בית המגורים " או " בית המנוחה ").

ב. מתן פסק דין הקובע כי היא זכאית למחצית מכל הרכוש ו/או הנכסים ו/או הכספים ו/או הזכויות הרשומים על שם הנתבע.

3. כבר בפתח הדבר יצוין כי במהלך ההליך וכן בסיכומים זנחה התובעת את עתירתה לזכויות בנכסים ו/או בכספים ו/או בזכויות נוספות הרשומים על שם הנתבע, ועתרה לסעד אחד בלבד – מתן פס"ד הקובע את זכויותיה בבית המגורים.

4. עוד יצוין בפתח הדבר כי במהלך כל ההליך המשפטי, הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת, בבית נשוא פסק דין זה, ולאחר שהתובעת משכה את תביעת הגירושין שהגישה בבית הדין הרבני. פרט להליך זה, ולכל הפחות במהלכו, לא מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים נוספים.

א. רקע עובדתי בתמצית:

5. הצדדים נישאו כדמו"י ביום x.x.1997 והם הורים לשלושה ילדים, כולם בגירים.

6. גם התובעת וגם הנתבע עובדים בעיריית xxxx .

7. כל אחד מהצדדים מנהל חשבון בנק על שמו, אליו מפקיד את משכורתו החודשית.

8. במהלך הנישואים ועד לכתה של אם הנתבע לבית עולמה, התגוררו הצדדים ביחידת דיור, הצמודה לבית המגורים (שהיה כאמור ביתה של האם).

9. אימו של הנתבע הלכה לעולמה בשנת 2011 (להלן: " המנוחה ").

10. לאחר מותה של המנוחה (הצדדים חלוקים במועד המדויק, כפי שיפורט בהמשך) עזבו הצדדים את יחידת הדיור ועברו עם ילדיהם להתגורר בבית המגורים.

11. במהלך נובמבר 2013 (כפי שניתן לראות בסעיף 4 לתצהיר של הנתבע)נטלו הצדדים הלוואה/משכנתא מבנק מזרחי טפחותבסך של 450,000 ₪ (להלן תיקרא: " ההלוואה "). לטענת הנתבע מדובר בהלוואה שנלקחה על ידו בלבד – הלוואה לכל מטרה, שהחזריה החודשיים נפרעים מחשבון הבנק שלו והתובעת חתומה כערבה בלבד, בשל דרישות הבנק. לטענת התובעת מדובר במשכנתא משותפת, שנלקחה על ידי שני הצדדים כלווים, ואין משמעות שהחזריה החודשיים משולמים מחשבון הבנק של הנתבע נוכח העובדה שהיא משלמת הוצאות אחרות של התא המשפחתי. על סוגיה זו ארחיב בהמשך.

ב. עיקרי טענות התובעת:

12. מאז שנישאו, וכבר למעלה מ- 26 שנים, הצדדים מתגוררים בבית אימו המנוחה של הנתבע. בתחילה התגוררו ביחידת הדיור שבחצר הבית, שם נולדו שלושת ילדיהם המשותפים של הצדדים, ולאחר מותה של המנוחה, עברו מהיחידה שבחצר, להתגורר בתוך הבית.

13. במשך שנים, עת חיו ביחידת הדיור, חיו בצמצום, עד כי ישנו על מזרונים ולא היה להם חדר שינה משלהם.

14. עת חיו הצדדים ביחידת הדיור, סבלה התובעת מחוסר פרטיות, והיא ביקשה מהנתבע לעבור לדירה אחרת, אולם כל בקשותיה נענו בסירוב. לטענתה של התובעת הנתבע עמד על כך שהוא לא עובר לשום דירה וכי הבית שלהם זה בית המנוחה. כבר אז ידע הנתבע שאימו תוריש לו את בית המגורים והוא והתובעת יעברו לגור בו.

15. עם הזמן השלימה התובעת עם העובדה שתאלץ לחיות בחוסר פרטיות, מתוך ידיעה כי המנוחה תוריש לנתבע ולה את בית המגורים.

16. מערכת היחסים בין התובעת למנוחה היתה טובה, ואף בימים שהמנוחה שכבה על ערש דווי, היא טיפלה בה במסירות ובאהבה עד יומה האחרון.

17. זמן מה לפני מות המנוחה, הנתבע לקח את התובעת לעורכת דין וביקש ממנה לחתום על הסכם ממון. בסופו של דבר ההסכם לא נחתם אולם מתוכן ההסכם ניתן ללמוד על כוונת הנתבע שלא להותיר את התובעת בלא כלום.

18. לאחר מותה של המנוחה, הצדדים וילדיהם עברו להתגורר בבית המגורים, והנתבע דאג לרשום את זכויותיו בו, כיורש.

19. מאחר ובית המגורים היה זקוק לשיפוץ, נטלו הצדדים משכנתא בסך של 500,000 ₪ מבנק מזרחי טפחות.

20. החזרי המשכנתא משולמים מחשבון התובעת ואילו הוצאות כלכלת הבית משולמות על ידי התובעת.

21. כדי לחסוך בעלויות, הנתבע הוא זה שביצע במו ידיו את רוב השיפוץ בבית המגורים ובכך הצדדים חסכו בהוצאות וצמצמו עלויות. עלות השיפוץ נמוכה מגובה ההלוואה שנטלו, ונראה כי נשאר בידי הנתבע סכום כסף אותו העלים מעיני התובעת.

22. ככל הידוע לתובעת מתוך כספי ההלוואה שולם לרשות מקרקעי ישראל חוב שהיה על בית המגורים, בסך של 198,000 ₪.

23. במהלך השנים התנהלותו הכלכלית של הנתבע גרמה לנזקים רבים, הנתבע יצר חובות, נפתח תיק הוצל"פ כנגד התובעת, מצבה הכלכלי דחוק ביותר, משום שהיא ממשיכה לשלם את הוצאות הבית.

24. בשנת 2018 חל משבר בחיי הנישואין שגרם לנתק בין הצדדים, הצדדים המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת, בבית המגורים, אולם ישנים בחדרים נפרדים ואינם מחליפים מילה ביניהם.

25. לאחר שהתובעת הבינה כי חיי הנישואין על הנייר בלבד, הגישה תביעת גירושין וכתובה לבית הדין הרבני.

26. מאחר והנתבע לא הסכים לשלם לתובעת את כתובתה ואף טען כי לא מגיעות לה זכויות בבית המגורים, הגישה תביעה זו.

27. לטענתה של התובעת בית המגורים הינו נכס משותף ואין כל משמעות לכך שהוא רשום על שם הנתבע.

28. לטענת התובעת היא תרמה למאמץ המשותף בחיי הנישואין, נשאה בנטל הכלכלי, ידעה והסתמכה על כך שיום יבוא והצדדים יקבלו את בית המגורים יחדיו, ולא ניתן להוציאה בלא כלום לאחר 26 שנות נישואין.

29. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי טענות הנתבע להפרדה רכושית וחוסר שיתוף כלכלי בחיי הנישואין, דינן להידחות. לטענת התובעת הצדדים חיו בשיתוף כלכלי, הנתבע לא נקט בשום אמצעי כדי ליצור הפרדה רכושית ולא נחתם בין הצדדים הסכם ממון. ניהול שני חשבונות בנק הוא טכני בלבד ואף היווה יתרון לניצול 2 מסגרות אשראי.

30. לענין נטילת ההלוואה טוענת התובעת כי זו נלקחה כשנתיים לאחר שהצדדים עברו להתגורר בתוך בית המגורים, ובעוד החזריה שולמו מחשבון הבנק של הנתבע, היא נשאה בהוצאות השוטפות של התא המשפחתי. לא בכדי התובעת נרשמה כלווה ולולא היתה עובדת ומכניסה משכורת הבנק לא היה מאשר לצדדים את ההלוואה.

31. גם השיפוץ שערכו הצדדים בבית המגורים מעיד על שיתוף, בוודאי עדות הנתבע בעצמו שהכין את הבית והתאים אותו למגורי המשפחה. התובעת גם מפנה לעדות הנתבע, שהשתמש בלשון רבים עת השיב " היה לנו את הכסף ", " שיפצנו שני חדרים " (סעיף 23 לסיכומי התובעת), על מנת לתמוך בטענתה לשיתוף.

32. בהקשר לטענת הנתבע לגבי היותו של בית המגורים נכס שאינו משותף משום שניתן לו בירושה, טוענת התובעת כי על אף שהנתבע ידע שבית המגורים ניתן לו בירושה, הוא הכניס אותה לגור בו, וזאת לאחר 14 שנים שהתגוררו ביחידת הדיור, ובכך יצר שיתוף שכן " עצם המעבר מיחידת הדיור לתוך הבית, זה השיתוף " (סעיף 16 לסיכומי התובעת).

33. כך גם קובעת הפסיקה, טוענת התובעת, לגבי שיתוף בדירת מגורים, כנכס חיצוני, שהינה גולת הכותרת של התא המשפחתי, ומפנה לבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני .

34. התובעת מוסיפה לטענותיה כי הנתבע נמצא לא אמין בחקירתו, לא הצליח להפריך את טענותיה לשיתוף ואף חיזק אותן בחקירתו והוכיח כוונת שיתוף, ומנגד עדותה היתה אוטנטית, עדות של אישה תמימה וכנועה שלמרות הקרע ממשיכה לדאוג לבית ולבעלה, הנתבע.

ג. עיקרי טענות הנתבע:

35. הצדדים התגוררו ביחידת הדיור מאחורי בית המגורים למעלה מ- 24 שנים, כך לפי סעיף 4 לכתב ההגנה וסעיף 11 לתצהיר או 19 שנים, כעולה מסעיף 1 לסיכומים (1997-2016), מבלי ששילמו דמי שכירות. לאחר שהמנוחה הלכה לעולמה ירש הנתבע את בית המגורים וביום 30.10.2013נרשם בית המגורים על שמו.

36. לאחר פטירת המנוחה עברו הצדדים להתגורר בבית המגורים. הנתבע הכין את בית המגורים והתאים אותו למגורי המשפחה לרבות סידור הבית, והתאמת חדר השינה עבור הצדדים, וכן רכישת מוצרים נחוצים לבית.לטענת התובעת כי בכך יש להעיד על שיתוף, טוען הנתבע כי מדובר בטענה חסרת כל בסיס משפטי, שכן המעבר לבית המגורים, לאחר פטירת המנוחה, היה טבעי, וחייב גם את מעברה של התובעת, כאישתו, כזוג וכמשפחה, ואין במעבר כשלעצמו כדי להוכיח ראיה לשיתוף כלשהו.

37. בית המגורים אינו נכס משותף כי אם נכס שניתן בירושה, ודי בכך בכדי לדחות את התביעה. לטענת הנתבע מוטל על התובעת לסתור את החזקה המשפטית שבחוק יחסי ממון לגבי שיתוף בנכס חיצוני, ואת זה התובעת לא הצליחה.

38. יתר על כן, התובעת הגישה תביעת גירושין בה ציינה מפורשות כי הבית נרשם על שם הנתבע מכח צוואת אימו, כך שגם התובעת יודעת שמדובר בבית שניתן בירושה ושאינו בר חלוקה, וזו סיבה נוספת המצדיקה את דחיית התביעה.

39. עוד מוסיף הנתבע וטוען כי לו היתה רוצה אימו ליתן לתובעת זכויות בבית המגורים, כטענתה, היתה מצווה זאת בצוואתה, ומשלא עשתה כן, נהיר כי אין כל אמת בטענות התובעת לגבי רצונה ו/או כוונתה ו/או הבטחותיה של המנוחה.

40. לטענת הנתבע בין הצדדים התקיימה הפרדה רכושית מוחלטת ומובהקת, כאשר כל אחד מהצדדים ניהל חשבון בנק על שמו, אליו הפקיד את כל הכנסותיו וממנו שילם את כל הוצאותיו. לטענת הנתבע התובעת התנגדה לנהל חשבון בנק משותף ובפועל נהגו הצדדים בהפרדה רכושית מוחלטת.

41. תקופה קצרה בלבד, בעת היה הנתבע מוגבל, משכורתו הופקדה לחשבון הבנק של התובעת ומיד לאחר שעניין זה הוסדר, חזר לפעילות רגילה, בחשבון בנק על שמו, ובנפרד מהתובעת.

42. עוד מוסיף הנתבע וטוען כי התובעת סירבה בתוקף להיכנס ללון עם הנתבע בחדר השינה והותירה אותו לישון בגפו, ולנה בחדר הילדים, וזאת מאז המעבר לבית המגורים.

43. יתר על כן, תביעת הגירושין של התובעת הוגשה באפריל 2021, ומשהתובעת כותבת בה כי " מזה כשלוש שנים הצדדים ישנים בחדרים נפרדים, הבעל אינו דואג לצרכיה ומחסורה של האשה, אינו מתענין בה, אין ביניהם כל יחסי אישות, הם אינם מדברים וחל נתק מוחלט ביניהם ", המשמעות הינה כי מאז 2018 הצדדים מנותקים זה מזה.

44. הנתבע מוסיף כי מעדותה של התובעת עולה כי הנתק בין הצדדים החל ממאי 2017, אך גם אם נלך רק על פי תביעת הגירושין, הנתק בין הצדדים החל ב- 4/2018 ועובדה זו לבדה סותרת כל כוונה או מחשבה להעניק ירושה או רכוש כלשהו לתובעת.

45. לכך מוסיף הנתבע ומפנה לטענות התובעת בתביעת הגירושין מהן עולה כי מערכת היחסים הקלוקלת בין הצדדים הינה מעת נישואיהם ולכל הפחות מערכת יחסים כושלת כבר מאמצע שנת 2011 , עוד בטרם ירש הנתבע את בית המגורים, על פי הודאה עצמית של התובעת לפיה " כבר אז הכל היה אבוד " (סעיף 5 ב' לסיכומי הנתבע).

46. לטענת הנתבע הוא מעולם לא הבטיח לתובעת רכוש כלשהו, והתובעת לא הרימה את הנטל הנדרש לטענה זו. כך גם לא יכול היה להבטיח לה נכס שלא בבעלותו, שהיה כאמור במהלך רוב שנות הנישואין, בבעלות המנוחה. לטענת הנתבע טענה זו עולה בקנה אחד עם עדותה של התובעת, תוך שמפנה לפרוטוקול בית הדין הרבני שם אמרה התובעת " כי נתנו לי להרגיש שהבית לא שלי, אז לקחתי את הכלכלה עלי " (סעיף 5ד' לסיכומי הנתבע).

47. לענין ההלוואה טוען הנתבע כי התובעת הודתה שלא שילמה את החזריה, וחתימתה נדרשה רק בשל היותה בת זוגו הרשמית, נוהל ידוע בבנקים, שמטרתו למנוע ממנה לטעון כנגד זכות הבנק להיפרע מכספי מכירת הבית ככל שהסכם ההלוואה יופר.

48. יתר על כן, טוען הנתבע כי ההלוואה נלקחה לכל מטרה ולא לדיור, על סך של 450,000 ₪ ויתרתה לפירעון, נכון ליום 6.12.22, עומדת על סך של 425,124.06 ₪.

49. לשיטתו של הנתבע, גם אם התובעת תטען לזכאותה למחצית צבר התשלומים ששילם הנתבע על חשבון החזר ההלוואה, בבחינת כספים משותפים, מה שמוכחש על ידו, לא יהיה בכך בכדי לסייע לה מאחר ומדובר כאמור בסכום שולי ששולם, בסך של כ- 24,000 ₪ בלבד, ורוב ההלוואה טרם נפרעה.

50. לגבי העתירה הנוספת של התובעת, לגבי יתר הרכוש של הנתבע, טוען הנתבע כי התביעה לא ברורה ומבולבלת, אינה נסמכת במסמכים ולא ברור מה מבוקש ואם הכוונה לאיזון זכויות ממקום עבודה היה עליה לעתור לאקטואר וזאת זה לא עשתה. ובכלל לא רק שענין זה לא הוכח הוא גם נזנח בסיכומי התובעת. אף על פי כן באשר למיטלטלין מסכים הנתבע לחלק את המיטלטלין המשותפים עם התובעת.

ד. המסגרת הנורמטיבית

51. סע' 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן: " חוק יחסי ממון ") מחריג מהזכות לאיזון, נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שנתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. הנכסים הנ"ל כונו בפסיקה " נכסים חיצוניים " (ראו למשל ע"א 4181/99, 4151/99 בריל נ' בריל ). ברם, הפסיקה חזרה וקבעה כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות בנכס שנרכש ע"י מי מבני הזוג לפני הנישואין או שנתקבל בירושה, ובמיוחד ביחס לדירת מגורים (וראו למשל ע"א 7687/04 ששון נ' ששון ).

52. במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי הבית ניתן לנתבע בירושה מאימו המנוחה, וכך אין מחלוקת כי הזכויות בו רשומות במלואן על שמו. משכך פני הדברים, על פי חוק יחסי ממון וכן על פי חוק המקרקעין, מדובר בנכס בבעלות יחידה של הנתבע.

53. יחד עם זאת, בתחום דיני המשפחה, הפסיקה קבעה כי חרף חוק יחסי ממון, ככל שתוכח כוונת שיתוף ספציפית, ובקיומו של " דבר מה נוסף ", במיוחד בדירת מגורים, שהינה גולת הכותרת של הנכסים המשפחתיים, יכול ובית המשפט ישתכנע כי הזכויות בנכס, על אף שהתקבל בירושה אצל צד אחד, יחולקו בין הצדדים.

54. מלבד עצם קיומם של חיי נישואין, אף אם ממושכים, יש להראות נסיבות עובדתיות מהן ניתן להסיק, מכוח הדינים הכלליים, הקניית זכות באותו נכס חיצוני. נסיבות עובדתיות אלה זכו, ברבות השנים, להיקרא " דבר מה נוסף ". לדוגמא, ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , נקבע, בין היתר, כי לצורך הוכחת הנסיבות המיוחדות, את אותו 'דבר מה נוסף', יש לפרש באופן מרחיב וליברלי, שתואם את המאגר הרכושי של בני הזוג, וביתר שאת יש להקל עת מדובר בדירת המגורים, בוודאי כשזו מהווה את הנכס היחיד או העיקרי של בני הזוג .

55. ישנם מספר פרמטרים המהווים רשימה לא סגורה, שלאורם נבחנת כוונת השיתוף הספציפית. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו 26.12.12) הציע כב' השופט עמית מספר מבחני עזר ופרמטרים בשאלת הוכחת כוונת השיתוף אשר אומצה בין היתר גם ב בע"מ 1059/17פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו 9.02.2017):

1) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין .

2) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה .

3) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עימו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו .

4) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה .

5) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד הגירושין .

6) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף .

7) שיפוץ מסיבי או תוספת בנייה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג .

8) התנהגות הצדדים .

9) אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף .

10) נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני .

56. קיימת פסיקה לפיה כאשר מדובר בנישואין ראשונים שהתקיימו עשרות שנים ללא תקלות, מהמורות או דרמות מיוחדות ובמצב בו שני בני הזוג תרמו לתא המשפחתי, מי באמצעות עבודה מחוץ לבית ומי בעבודה במשק הבית ובטיפול בילדים, יש להחיל את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים. יחד עם זאת, לא בכל מקרה.

57. צריך לזכור שהחוק קובע אחרת, והפסיקה קובעת כי רק בנסיבות מיוחדות, יכול בית המשפט לפסוק בשונה מהחוק.

58. כך למשל נקבע בעמ"ש 29298-05-20 ש' כ' נ' נ' כ' (פורסם בנבו ביום 26.04.2021) כי לא ניתן להשלים עם מצב שבו אישה שחיה עם בעלה כ – 58 שנים, ללא משברים מהותיים אף אם לא בכל השנים היה "גן של שושנים", הביאה עמו חמישה ילדים, טיפלה וסייעה בכל מטלות הבית לרבות בדירות שהיו רשומות על שמו, תצא וידיה על ראשה והיא תיוותר רק עם מחצית דירת המגורים שבעלה, המנוח, הוריש לה בצוואתו וסך של 180,000 ₪ .

59. בתי המשפט אף קבעו כי יכולים להיות מקרים בהם מדובר יהיה בשיתופיות מוחלשת, המצדיקה מתן חלק יחסי נמוך יותר לבן הזוג אשר על שמו לא רשום הנכס. כך למשל בתמ"ש 38559-05-11 ת.ס. נ' ד.ס. (פורסם בנבו ב-01.12.2013), וכן בתמ"ש 16772-06-15 י.ה. נ' א.צ. (פורסם בנבו, 29.5.2017).

ראו גם פסיקת כב' השופטת גורביץ בתמ"ש 51484-04-17 כ' נ' ר' (פורסם בנבו ב- 07.09.19)וכן ראו עמ"ש 38445-08-17 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו ב- 05.10.18).

ה. דיון והכרעה

60. בבואו של בית משפט זה לבחון את השאלה האם התובעת, במקרה דנן, הרימה את נטל ההוכחה, תוך היצמדות לפסיקה לפיה " יש להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת מגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם ...." (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו 26.12.12) פיסקה 15 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר (להלן: פס"ד אלמונית )) , הוא מצא כי יש להשיב לה בתשובה - חלקית . ולמה הכוונה?

61. טענות הצדדים הקוטביות, כאשר התובעת טוענת שוב ושוב הוא הבטיח לי, הוא אמר לי, אל מול טענות הנתבע מעולם לא אמרתי, אף פעם לא הבטחתי, אינן ניתנות לבדיקה שהרי מדובר באמירות, שככל שנאמרו, נאמרו בחדרי חדרים ובין הצדדים – בינם לבין עצמם.

62. יתר על כן, מובן כי במהלך הליך מסוג זה, כאשר כל אחד מבקש להשיג הישג כלכלי, שמשמעותו, הפסד כספי של הצד השני, כל אחד יעמוד על טענותיו ואף יתבצר בהן. וכך קורה גם במקרה זה.

63. עם כל הכבוד להקלה בהרמת הנטל, אין בכך בכדי לאפשר לכל בעל דין לטעון לזכויות בנכסים, שמוגדרים באופן מפורש בדין, כנכסים שאינם משותפים. מדובר בשאלה מעורבת של עובדה ומשפט, יש המקלים ויש המחמירים בכמות הראיות הנדרשות, ובמקרה דנן, אנתח את כל הטענות והראיות שהובאו בפניי, אשר יבהירו כיצד הגעתי למסקנה הסופית.

64. התובעת התבססה בטענותיה ובעדותה על מספר פרמטרים - הבטחות הנתבע, הסתמכות על חיי הנישואין והמגורים לאורך שנים רבות ביחידת הדיור הצמודה לבית המגורים, היותה לווה משותפת במשכנתא, והשיפוץ המסיבי שביצעו הצדדים בבית המגורים, אשר על כן אבחן כל טענה בנפרד, להלן.

65. הנתבע מנגד טען להפרדה רכושית מוחלטת, לנכס שניתן מכח ירושה, שלא היתה לגביו מעולם הבטחה ו/או הסתמכות, ושסכום השיפוץ לא מהותי, ועל כן גם טענות אלה יבחנו בפסק דין זה.

הטענות לגבי הבטחת הנתבע

66. התובעת חזרה שוב ושוב על אותה טענה "הוא הבטיח לי", "אמרו לי" (ראו לענין זה: פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2023 עמוד 6 שורות 12-23, עמוד 13 שורות 14-17, עוד 13 שורה 28, עמוד 14 שורה 11 ). משהנתבע טען, באותה החלטיות כי לא היה ולא נברא וכי טענת ההבטחה לא נטענה בכתב התביעה ויש בזה שינוי או הרחבת חזית (סעיף 24 לתצהיר הנתבע).

67. יחד עם זאת כשנשאל לגבי פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני, למה התכוון שאמר " הייתי צריך לקרוע את עצמי נפשית כדי לרמוז לה שחכי שאמא שלי תלך לעולמה יהיה לנו יותר טוב " (נספח ב' לתצהיר עדות ראשית) השיב " היה לנו קשה מבחינת לטפל באמא, קושי לטפל באמא, אני טיפלתי בה באופן אישי, היה לנו קשה, זה גרם לאי נעימויות ביני לבינה, היא הכניסה אותי לפינה שהייתי חייב לרמוז לה.... ." (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.6.23 עמוד 27 שורות 31-33 ).

68. וכאשר נשאל למה התכוון שאמר "כמצופה" בסעיף 13 לתצהירו, כהקדמה לטענה כי התאים את בית המגורים למגורי המשפחה ואת חדר השינה לתובעת ולו, השיב " כמצופה אחרי שסבלנו כל כך הרבה, כמצופה ממני אחרי שסבלנו אני ואישתי אז מצופה ממני, חלמתי על זה אפילו שנחיה טוב, שנשפץ, אבל לא זה... זה כמצופה " (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15.6.23 עמוד 28 שורות 32-34 ).

69. אין ספק כי מוטב היה כי יהיו להבטחות, ככל שניתנו, ראיות ובמקרה דנן לא צורפו ראיות ברורות מהן ניתן ללמוד כי אכן טענות התובעת עולות על אלו של הנתבע ונתון זה נזקף לחובתה של התובעת. עם זאת בית המשפט ער לעובדה כי קיים קושי ראייתי להוכיח הבטחות שניתנות בעל פה, ובוודאי בין בני זוג, כחלק מהחיים המשותפים, במסמכים.

70. מנגד, לא ניתן להתעלם מעדות הנתבע, הן לגבי הבהרת המילה " מצופה " והן לענין המילים " לרמוז לה ", אשר מעלה ספק בטענתו כי מעולם לא הבטיחלתובעת, וגם אם לא במילים ברורות, כי יש במעבר לבית המגורים בכדי להעיד כי יהיה זה בית של שניהם.

71. במצב דברים זה יש לבחון האם קיימות טענות נוספות, שאותן ניתן להוכיח בראיות, שיהיה בהן כדי לתמוך בטענות התובעת.

שנות המגורים בבית המגורים והסתמכות התובעת

72. התובעת טוענת כי הצדדים חיו שנים רבות בבית, ויש בכך כדי להעיד על שיתוף. לטענת התובעת, כבר מאז חיו הצדדים ביחידת הדיור, ויתרה על פרטיות, סבלה מצפיפות ורטיבות בבית, והכל כי ידעה, כי הובטח לה, שלאחר אריכות ימיה ושנותיה של המנוחה, היא והנתבע יעברו לבית המגורים, וזה יהיה שלהם.

73. נכון הדבר כי הצדדים נשואים שנים רבות, מעל 26 שנים, יחד עם זאת עד למותה של המנוחה (לכל הפחות), ב- 2011 , התגוררו הצדדים ביחידת הדיור, הצמודה אומנם לבית המגורים, אולם על פי הסכמתה ורשותה של המנוחה. במצב דברים זה בעייתי לספור את השנים בהם חיו הצדדים ביחידת הדיור, כאילו חיו בבית המגורים, על מנת לאחדם ולטעון לחיי מגורים משותפים בבית המגורים במהלך 26 שנים.

74. גם לאחר שמיעת הצדדים לא ברור מהו המועד המדויק בו עברו הצדדים להתגורר בבית. לפי דברי התובעת עברו להתגורר בבית המגורים בשנת 2011, לאחר פטירת המנוחה. מנגד, דברי הנתבע אינם ברורים, בסעיף 4 לכתב ההגנה כותב שגרו למעלה מ-24 שנים ביחידת הדיור,ובסעיף 5 טוען כי עברו להתגורר בבית המגורים לאחר פטירת המנוחה ובעדותו מעיד כי עבור להתגורר בבית המגורים רק לאחר קבלת ההלוואה, שניתנה כאמור בשנת 2013 ולאחר שהתאימו את הבית למגוריהם (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15.6.2023 עמוד 30 שורות 32-33 ).

75. אם נלך לשיטתה של התובעת, הצדדים התגוררו בבית המגורים כ- 10 שנים עד לפתיחת ההליך המשפטי ואם נלך לשיטתו של הנתבע, הצדדים התגוררו כ- 8שנים.

76. יחד עם זאת אין מחלוקת כי מספר שנים בטרם החלו ההליכים המשפטיים בין הצדדים, מערכת היחסים בין הצדדים לא התנהלה על מי מנוחות, עד כי הצדדים לא ישנו באותו החדר, וכך גם לא באותה המיטה.

77. הנתבע טוען כי מיום בו הצדדים עברו להתגורר בבית לא ישנו באותו החדר. התובעת טוענת כי רק משנת 2018 (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 14.6.23 עמוד 11 שורות 8-15).

78. יובהר כי אין בשינה בחדרים נפרדים כדי לקבוע מסמרות לגבי מערכת יחסים בין בני זוג, וזכותו של כל אחד לעשות כרצונו בביתו, ועל כן לא נתתי משקל רב לעובדה זו בהכרעתי. מנגד, כן נתתי משקל לטענות שמשמעותן הסתמכות התובעת על כך שבית המגורים יהיה משותף, שמעבר לעובדה שהיו אמינות, הן לגמרי עושות שכל. ובמה דברים אמורים?

79. התובעת תיארה, יותר מפעם אחת, את חיי הצדדים ביחידת הדיור, והנתבע לא הכחיש טענות אלה. וכך העידה התובעת " גרנו שם בתנאים עם רטיבות ועכברים והיה חדר שינה ישן "(ראו: פרוטוקול הדיון מיום 14.6.23 עמוד 16 שורות 1-25 ).

80. והוסיפה והעידה " הוא לא מצא אותי ברחוב, התחתנו והבאנו ילדים. שאמרתי לו (בוכה) שנלך לעבור דירה כי אין לי פרטיות, הוא אמר שפה זה יהיה הבית שלנו וסמכתי על זה כי הוא הבעל שלי.... את כל החיים שלי ובאיזה שלב הבנתי שאין לי לאן ללכת שזה הבית שלי. דאג להגיד לי כל השנים שזה שלנו וזה אמת. זה מה שאמר לי " (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 14.6.23 עמוד 13 שורות 14-17 ).

81. לא נעלמה מעיני העובדה כי מצבם הכלכלי של הצדדים, לא בהכרח היה מאפשר להם לשכור דירה טובה יותר, אחרת, אולם אין בכך בכדי לפגוע בהסתמכות של התובעת, בדבר עתיד מגוריה, בבית המגורים, ועם המעבר קבלת זכויות בו.

82. הנתבע מנגד טען כי לא יכול להיות מצב בו יבטיח לתובעת נכס שאינו בבעלותו, כך שבמהלך כל השנים בהם גרו ביחידת הדיור, וכל עוד המנוחה היתה בחיים, לא יכולה היתה להסתמך על זכויות בבית המגורים. טענה זו אינני יכולה לקבל. הורשה בין הורים לילדים אינה דבר חריג. בטוחה אני כי מרבית הילדים מאמינים, מקווים, מסתמכים ואף רוצים לרשת את הוריהם, ואין בכך פסול, וברוב המקרים כך אכן קורה בפועל.

83. שמיעת עדותה של התובעת, אשר חזרה שוב ושוב כי חייה עם הנתבע לא שגו בשושנים, דווקא שכנעו אותי, כי חלק מהישארותה במערכת יחסים זו, היתה התקווה כי בעתיד, כשיעברו לבית גדול יותר ומרווח יותר, תשתפר גם מערכת היחסים בין הצדדים. גם אם חוקית לא יכול היה הנתבע להבטיח לתובעת נכס שאינו בבעלותו, אין הדבר מעיד כי לא אמר זאת (ראו עדות התובעת בפרוטוקול מיום 14.6.23 עמוד 14 שורות 5-11 ושורות 27-36, וכן עמוד 15 שורות 1-7 ) ואין הדבר מעיד כי התובעת לא הסתמכה על זה, גם אם מדובר בתחושה סובייקטיבית, שהתגבשה במהלך שנות הנישואין, או מכח הסכם מכללא בשבר שיתוף בנכסים, הסכם שהתגבש במועד כלשהו בין הצדדים על פני 26 שנות נישואין ואף אם נוכח הנורמות החברתיות.

84. גם אם הנתבע לא התכוון לכך במלוא מובן המילה, מספיקה לעיתים הכוונה שהובנה, בתום לב, על ידי התובעת, וכפי שהעידה " גרנו שם וזהו, הבנתי שזה בסוף יהיה שלנו " (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 14.6.23 עמוד 15 שורות 6-7). ובית המשפט התרשם שכך היה במקרה דנן.

85. בהקשר זה ראה בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו 8.9.04) שם קבע כב' השופט רובינשטיין כי: " מהו איפוא שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים... בעיני בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי... ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו, גן של ורדים, בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תתגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים קן המשפחה ".

שיפוץ הבית ונטילת ההלוואה בסך 450,000 ₪

86. הצדדים שניהם העידו כי עשו שיפוץ גדול בבית, אולם סכום השיפוץ היה שנוי במחלוקת.

87. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההלוואה שניטלה במהלך החודשים 08-09/2013 ע"ס 450,000 ₪ שימשה את הצדדים, בחלקה, גם לביצוע השיפוץ. הסכום שאינו שנוי במחלוקת הינו סך של 192,000 ₪ ששולמו למנהל (ראו סעיף 28 לתצהיר התובעת וסעיף 10 לתצהיר הנתבע).

88. על יתרת הסכום הצדדים חלוקים. הנתבע טען כי ביתרת הכספים נרכש גם רכב, נרכשו גם מכשירי חשמל לבית, שולם גם חוב בסך 18,000 ₪ ורק היתרה הושקעה בשיפוץ, אותה העריך בכ- 190-210 אלף ₪ (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.6.23 עמוד 35 שורות 13-14 ). התובעת מנגד לא ידעה לפרט מה הסכומים שהוצאו ולשם מה אולם העידה כי נעשה שיפוץ נרחב וגם אם נרכשו בו מוצרי החשמל החדשים זה היה לשם המעבר לבית המגורים לאחר השיפוץ, וכחלק מהוצאות השיפוץ (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 14.6.23 עמוד 21 שורות 8-15). בכל מקרה, אף לא אחד מהצדדים צירף מסמכים בקשר לשיפוץ ולעלויות השיפוץ.

89. יחד עם זאת לא היתה מחלוקת לגבי מה נעשה בשיפוץ. ואכן, שני הצדדים העידו כי מדובר בשיפוץ גדול מאוד, כזה שהפך בית ישן לבית מגורים ל- 5 נפשות . הרצפה הוחלפה, המטבח חודש, קירות נשברו ונבנו קירות חדשים, המרפסת הורחבה, כל האינסטלציה והחשמל נעשו מחדש, הדלת הורחבה, וכיוצ"ב (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 14..23 עמוד 8 שורות 11-15 – עדות התובעת, ופרוטוקול דיון מיום 15.6.23 עמוד 35 שורות 15-21 – עדות הנתבע).

90. לפיכך, סכום השיפוץ, שכאמור במחלוקת, מקבל משקל מועט יותר, אל מול היקף השיפוץ ומשמעותו, שאינו במחלוקת – שיפוץ גדול, ועובדה זו עומדת לזכות התובעת .

91. לגבי ההלוואה, הנתבע טען להפרדה רכושית, ועמד על כך כי ההלוואה נלקחה על ידו בלבד, כי הנתבעת הינה ערבה בלבד, והוא זה שמשלם את התשלומים החודשיים, ועל כן לשיטתו אין בכך כדי להעיד על שיתוף. בענין זה אדגיש כי כל טענות הנתבע להפרדה רכושית, נדחות, ומכוחן גם הטענה להלוואה שנלקחה רק על ידי הנתבע והוחזרה מכספים שלו בלבד. ואסביר.

92. על הצדדים כאמור חל חוק יחסי ממון, על כל המשתמע מכך. כל עוד הצדדים לא ערכו הסכם ממון, כל מה שנצבר במהלך שנות הנישואין הינו משותף, ולא משנה על שם מי הוא רשום, חובות וזכויות.

93. בחירת הצדדים לנהל חשבונות בנק נפרדים, לשאת בתשלומים בנפרד, לשלם מתנות בנפרד, להשיב הלוואות בנפרד, אין בה כדי לקבוע הפרדה רכושית. גם תשובת הנתבע שאישרה כי משכורות שני הצדדים שימשו את כלכלת הבית (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15.6.23, עמוד 29 שורות 4-5 ), תומכת בהחלטה כי אין בניהול 2 חשבונות בנק כדי לקבוע הפרדה רכושית.במקרה דנן, אפילו קל וחומר, משהצדדים עדין נשואים וממשיכים להתנהל בדיוק כפי שהתנהלו לפני פתיחת ההליך המשפטי.אי לכך, ככל שקיים למי מהצדדים חוב או קיימת זכות, שנצברה במהלך הנישואין, היא משותפת, וכך נכון גם לגבי ההלוואה.

94. בענין זה כאמור הצדדים חלוקים, התובעת התעקשה על כך שההלוואה ניתנה לצדדים שניהם, כלווים שווים ועצם היותה לווה במשכנתא מוכיחה כי היא בעלת הבית בדיוק כמו הנתבע.הנתבע טען כי כאשר פלוני מבקש הלוואה מבנק, בהיותו נשוי, מחייב הבנק את מי שנשוי לו, להיות לווה נוסף. גם אם אקבל את טענות הנתבע, מאחר ומדובר בזוג נשוי, שלא קבעו בהסכם ממון הפרדה רכושית, אין לטענה זו משקל בשאלת מעמדה של התובעת בהלוואה.

95. יתר על כן, כפי שניתן ללמוד מהמסמכים (נספח ב' לתצהיר ראשית מטעם התובעת), ההלוואה ניתנה עוד בטרם היה הנתבע רשום כבעלים של הבית, כך שמכאן עולה כי אין קשר ישיר בין קבלת ההלוואה לבין הבעלות בבית המגורים.

96. בית המשפט רואה את כל ההלוואות שנטל מי מהצדדים, במהלך חיי הנישואין, משותפות, וכך גם כל התחייבות כספית אחרת ו/או זכות כספית אחרת.

97. לא נעלמה מעיני בית המשפט טענת הנתבע כי אין מדובר במשכנתא, כי אם מדובר בהלוואה לכל מטרה, אולם משמדובר בזוג נשוי, אין הבדל בין משכנתא לבין הלוואה לכל מטרה. הצדדים שניהם חייבים בהחזר ההלוואות.

98. בענין זה חשוב ליתן תשומת לב גם להלוואה נוספת שניטלה על ידי הנתבע, בסך 100,000 ₪, ב- 7.01.2016כשנשאל הנתבע לשם מה נטל הלוואה זו הסביר כי מתוכה שילם סכום של כ- 97,000 ₪ לסילוק חוב שנותר למנוחה, לעמידר " על פיגור בתשלומים כדי להשלים את הקנייה של ההורים שלי על הדירה בעמידר " (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15.6.23 עמוד 32 שורות 21-23 ), והתשלומים החודשיים משולמים באמצעות המשכורת שלו. משקבעתי כי אין בין הצדדים הפרדה רכושית, המשמעות הינה, שהנתבע עשה שימוש בכספים משותפים של הצדדים, לשם תשלום, אומנם חלקי, אולם בעבור רכישת הבית, ועובדה זו יש בה כדי לחזק את טענות התובעת.

נכסים נוספים של הצדדים – מצבם הכלכלי

99. כחלק מהפרמטרים שהוצעו בפסיקה לבחינת שיתוף ספציפי נשאלו השאלות הבאות:

א. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין? שאלה שמטרתה לבחון, בין היתר, את שאלת המאמץ המשותף.

ב. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה? שבמקרה זה נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, שהרי קבלתה אינה תלויה במאמץ, בוודאי לא במאמץ משותף.

ג. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עימו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו? שאלה שמטרתה לבחון, בין היתר, עם מה יוצא כל אחד מהצדדים, לאחר הגירושין .

100. במקרה דנן אכן מדובר בדירה שהתקבלה בירושה, כך שלא נטען לטעון לגבי למאמץ משותף, ועובדה זו נזקפת לטובת הנתבע. יחד עם זאת, מאז נישואי הצדדים, התגוררו הם ביחידת דיור שאינה שייכת להם, כי אם היתה שייכת למנוחה, ולא מן הנמנע שבשל כך לא עשו מאמץ לרכוש דירת מגורים על שמם.

101. נוכח האמור, חרף 26 שנות נישואין, שברובן לא שילמו הצדדים משכנתא ו/או דמי שכירות, לא צברו הצדדים נכסים על שמם, ובעת פרידתם, יכולה למצוא עצמה התובעת ללא רכוש כלל, חרף שסברה כי הינה בעלים משותפים של בית המגורים.

102. התנהגות הצדדים גם כיום אינה מצביעה על פירוד או לכל הפחות על הפרדה, בוודאי לא כזו אשר יכולה להותיר את התובעת, לאחר 26 שנות זוגיות, חסרת כל. לענין זה מפנה לעדות הנתבע כי גם כיום, וחרף המחלוקות בין הצדדים, ההליך המשפטי, והעובדה שאינם ישנים במיטה אחת, התובעת ממשיכה לדאוג לבית, לבצע קניות למשפחה, להכין אוכל ואף לדאוג לשולחן שישי ערוך ומוכן לארוחת ערב, עת שובו מבית הכנסת, והבנתו כי המשכורת שלו צריכה לשרת את המשפחה (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15.6.23 עמוד 31 שורות 17-32 ).

ו. סיכום

103. לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפניי, שמעתי את עדויות הצדדים, וניתחתי את מלוא הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף מלאה, כזו שמצדיקה היעתרות מלאה לתביעתה, אולם כן הרימה את הנטל על מנת לקבוע שיתוף חלקי, היינו שיתוף והחרגה גם יחד. לענין זה ראה תמ"ש 27693-08-14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו) מיום 11.8.2015 וגם בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו 21.08.2013).

104. בחינת כל טענה וטענה, ומתן לה משקל עצמאי, מביא את בית המשפט למסקנה כי בשקלול הממצאים התובעת זכאית להירשם כבעלים של 25% מהזכויות בבית המגורים.

105. העמדת שיעור חלקה של התובעת בבית המגורים, בגובה של 25% מסתמך על ניתוח הפרמטרים המפורטים בבע"מ1398/11בהתאם לנסיבות של מקרה זה, בין היתר על עובדת היות בית המגורים בית שניתן בירושה לנתבע, בחירתם של הצדדים שלא לרשום אותו כמשותף במהלך השנים, צוואת המנוחה, יתרת ההלוואהוחוק יחסי ממון (שכל אלה נזקפים לטובת הנתבע) אל מול, שנות המגורים בבית המגורים, שנות הנישואין, הסתמכות התובעת, לקיחת הלוואה משותפת ושיפוץ בהיקף גדול (שאלה נזקפים לטובת התובעת).

106. על הקושי בקביעת גבולות הגזרה והמשקל שניתן לכל פרמטר, בנסיבות כל מקרה ומקרה לגופו, יפים דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין בבע"מ 2991-13 כדלהלן:

"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה".

107. רגע לפני סיום אומר כי בית המשפט עשה ניסיונות רבים להביא את הצדדים להסכמות שייתרו מתן פסק דין זה, אולם לצערו ללא הצלחה. בית המשפט הסביר לצדדים כי ל- 26שנות נישואין, גידול 3 ילדים, עזרה וסיוע בטיפול במנוחה, ויתור על פרטיות בשנים בהם חיו הצדדים ביחידת הדיור וכיוצ"ב, יש משמעות, ולטובת שניהם להגיע להסכמות.

108. חרף ניהול ההליך המשפטי, הצדדים עדיין מתגוררים יחדיו, והלכה למעשה, נראה, כך על פי עדותם, כי ממשיכים לנהל את החיים המשותפים, באותה המתכונת שניהלו עובר להליכים, לרבות בהתנהלות הכלכלית שלהם. אגב, לא מן הנמנע כי גם לאחר מתן פסק הדין ימשיכו באותה הדרך.

109. אשר על כן ועל מנת שלא להסלים את מערכת היחסים, ואולי אף יהיה בכך לסייע לצדדים לממש את פסק הדין, אינני עושה צו להוצאות.

110. התובעת רשאית להגיש פסיקתא לבית המשפט, בקשר לרישומה כבעלים של 25% מהזכויות בבית המגורים.

111. התיק ייסגר.

112. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים .

ניתן היום, ג' כסלו תשפ"ד , 16 נובמבר 2023 , בהעדר הצדדים.