תביעה עצמאית של קטינים למזונותיהם באמצעות אמם | פסק דין 2021
בית משפט לענייני משפחה בירושלים
15 פברואר 2021 תלה״מ 16659-05-19 פי נ׳ ק׳
בפני כב׳ השופטת אורית בן דור ליבל
1. המדובר הוא על תביעה עצמאית של קטינים למזונותיהם באמצעות אמם.
2. אם הקטינים (ולהלן ולשם הנוחות: "התובעת") והנתבע הם בני זוג לשעבר, הנמנים על המגזר החרדי, אשר נישאו כדמו״י ביום 12.6.06 והתגרשו בשנת 2012. מנישואיהם נולדו להם שלושת ילדיהם הקטינים, הם התובעים: מ׳ יליד XXX ; ח׳ יליד XXX ; וני יליד XXX.
3. ביום 2.1.12 חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני (להלן: "פסק הדין"או "ההסכם"), במסגרתו הוסכם שהנתבע יוותר על זכויותיו בדירה המשותפת בXXX (להלן: ״הדירה״) שיועברו לידי התובעת (בקיזוז סך של 17,000$) לטובת תשלום מוקדם של מזונות הקטינים. להלן יובאו הוראות ההסכם הרלבנטיות, כלשונן:
״י״ב. הצדדים הינם בעלים משותפים בדירה שברח׳ XXX בXXX....
י״ג. עובר לסידור הגט יעביר הבעל את מלוא זכויותיו ובעלותו בדירה האמורה, העברה אגב גירושין, על שמה ולזכותה של האישה...............
ט״ו. בתמורה להעברת בעלותו של הבעל לטובת האישה ולאחר ביצועה של העברת הבעלות כאמור, תעביר האישה לטובת הבעל סך של 17,000$ בתשלום אחד שיתבצע במלאות שנה מיום סידור הגט בין הצדדים...
ט״ז. מוסכם על הצדדים, כי יתר חלקו של הבעל, מלבד האמור בסעיף י״א, יהוו עבור תשלום מוקדם למזונות ומדור הקטינים, עבור הוצאות נישואי הילדים, ועבור כל חיוב או דרישות תשלום עתידיות אפשריות מצד האישה או מצד הקטינים או מצד מי שפועל ותובע בשמם ולטובתם של האישה והקטינים.
י״ז. האישה מתחייבת שלא לתבוע את האב, אף בעתיד, עבור שום דרישת או בקשת תשלום מכל סוג שהוא לצרכיה ולצורכי והוצאות הקטינים.
י״ח. כמו״כ מתחייבת האם, ובהסכמת הצדדים, להיות אחראית בלעדית לכל ענייני הילדים לרבות חינוכם, כלכלתם, בריאותם ומדורם.
י״ט. למרות ומלבד האמור בסעיפים דלעיל ישא הא במחצית ההוצאות הרפואיות של הקטינים אשר אינן מכוסות ע״י קופת החולים״................
כ״ז. הצדדים מצהירים כי הם חותמים על ההסכם לאחר שקראו אותו, על כל סעיפיו כולל סעיפי הבוררות הבינו את משמעויותיו ומודעים להשלכותיו, בביטול כל מודעא ומודעא דנפקי מגו מודעא, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא, ובקבלת קנין אג״ס בפני ב״ד חשוב, ומבקשים הם מכב׳ ביה״ד הרבני האזורי ירושלים לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פסק דין".
4. איו חולק שלאחר אישור ההסכם וסידור הגט בין הצדדים הועברו זכויות הנתבע בדירה לידי התובעת וכי לימים מכרה התובעת את הדירה בתמורה לסך של 1,080,000 ₪. בשנת 2013 נישאה התובעת בשנית וכיום היא מתגוררת עם בעלה, שלושת ילדיהם המשותפים ושלושת הקטינים מושא ההליך. הנתבע נישא אף הוא בשנית ומתגורר כיום עם רעייתו, שני ילדיה מנישואיה הקודמים ושני ילדיהם המשותפים.
5. עד כה מתקיימים בין הצדדים הליכים הנוגעים לקטינים בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. הנתבע פוגש את הקטינים במרכז קשר, עם כל קטין אחת לשלושה שבועות למשך שעה. במסגרת ההליכים בבית הדין הוגשו מספר תסקירים ואף מונתה מומחית על ידי בית הדין.
6. ביום 7.5.19, למעלה משבע שנים לאחר פסק הדין, עתרה התובעת בתביעתה דכאן וטענה שמדובר בתביעה עצמאית של הקטינים למזונותיהם. על פי הנטען, לנתבע לא היו למעשה זכויות בדירה (משעיקר המימון הגיע ממשפחתה, למעט הסך שהתחייבה להשיב לידיו) והתובעת נאלצה לחתום על ההסכם ולוותר על מזונות הקטינים בשל איומי הנתבע שיסרב ליתן לה את גיטה אם לא תחתום על ההסכם. כן הוסיפה שההסכם, המקפח את הקטינים, אינו כובל אותם.
הנתבע כופר בכל טענות התובעת וטוען שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב משההסכם נחתם מרצונם המלא של הצדדים, שהיו מיוצגים, וכי אין כל שחר לטענות התובעת לסרבנות גט מצדו. לדבריו, לאחר שהעביר את זכויותיו בדירה לידי התובעת בהתאם לפסק הדין פטור הוא מתשלום מזונות הקטינים. לצד זאת טען שהוא מסכים לביטול ההסכם ולקבלת מחצית מערך הדירה. כן טען הנתבע שאין לחייבו במזונות הקטינים משום שאין לו לתת צדקה וכי ילד מתנכר אינו זכאי למזונות מדין צדקה.
דיון והכרעה
7. השאלה העומדת להכרעה היא האם עומדת לקטינים הזכות לעתור באופן עצמאי למזונותיהם בהתעלם מההסכם אליו הגיעו הוריהם ביחס לכך.
8. טרם נכנס בעובייה של קורה יש להידרש למספר סוגיות.
ראשית, בפסק הדין קיימת תניית בוררות במסגרתה הסכימו הצדדים על מינוי הרב XXX כבורר בענין המחלוקות ביניהם. הצדדים עדכנו כי הרב XXX הודיע על שחרורו מתפקידו כבורר, וממילא מוותרים הם על הפעלת תניה זו (עמ׳ 2 לפרוטוקול מיום 10.10.19).
שנית, על פי הוראות הדין, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין אינו יכול להתבטל ללא פסק דין מפורש הקובע זאת. לצורך ביטול ההסכם יש לעתור בתביעה לביטולו לבית הדין הרבני, הערכאה אשר אישרה את הסכם הגירושין ונתנה לו תוקף של פסק דין [רמ״ש (חיפה) -115903-17ע.א.מ נ׳ פ.מ (פורסם בנבו, 29.6.17). סוגיית ביטול פסק הדין חורגת אפוא מגדרי סמכותו העניינית של בית משפט זה ומגבולות הדיון שלפני (הנתבע אף הסכים לכך בדיון קדם המשפט; עמ׳ 3, שורות 4-6 לפרוטוקול מיום 10.10.19), ולא תידון במסגרת פסק דין זה.
שלישית, לסיכומיה צירפה התובעת לראשונה מסמכים. צירוף זה הוא אסור ועל כן התעלמתי ממסמכים אלו [ע״א 23/83יחימק נק קדם, פ״ד לט(2) 222].
9. לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים ואת הראיות שהונחו לפני מצאתי לדחות את טענת התובעת להיות התובענה תובענה עצמאית של הקטינים.
10. השאלה האם עומדת לקטין זכות תביעה עצמאית למזונות נידונה בין היתר באופן נרחב בבג״ץ 4407/12פלוני נ׳ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם בנבו, 7.2.13) (להלן: "עניין פלוני״) [ראו גם: בע״מ 3984/15פלונית נ׳ פלוני (פורסם בנבו,13.9.16) (להלן: "עניין פלונית")]. מבלי להידרש בהרחבה למנגנונים השונים, שנידונו הן בעניין פלוני והן במקרים אחרים, בכל הנוגע לסדרי הדיון והצגת הראיות במקרים של תביעה עצמאית המוגשת מטעם קטינים, נודעו בפסיקה מספר עקרונות יסוד המנחים את בתי המשפט בעת דיון בתובענה כגון דא. בין היתר בנסיבות אלה הודגשה בפסיקה הזהירות שיש לנקוט בעת בחינת השאלה האם יש להידרש לתובענה עצמאית למזונות קטינים, נוכח מגוון החסרונות שנודע ל"פתיחה מחדש" של ההליך המשפטי.
זאת, בקשר עם יציבות המעשה השיפוטי והפגיעה בעקרון מעשה בית דין; בקשר עם עקרונות מתחום כיבוד הערכאות; בקשר עם החשש לפגיעה בעקרונות של יעילות ומנהל שיפוטי תקין; ונוכח ההכרה שמוסד התביעה העצמאית מטיל בבסיסו חזקה בדבר "הזנחת הילד" הן מצד הוריו והן מצד בית המשפט [לעניין זה השוו, למשל בעניין פלוני עמי 13 - 15 וכן השוו בהרחבה: יצחק כהן מעמדו העצמאי של הקטין בדיני המשפחה - תהליכים מגמות ואיזון מחודש משפטים מא, 255]. עם זאת, על פי המצב הנוהג, קנויה לקטין האפשרות להגיש תובענה עצמאית באשר למזונותיו, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי. זאת, נוכח ההכרה שבמוקד הדברים מצויים עניינו וטובתו של הקטין, וכן ההכרה בכך שהקניית זכות תביעה עצמאית לקטין יכולה אף להגן על אינטרס האם [עניין פלוני, עמי 13].
11. ההלכה הפסוקה הדגישה, ללא קשר למודל הדיוני או הראייתי שהוצע, את החזקה לפיה הערכאה השיפוטית שאישרה הסכם שכלל גם הוראות בדבר מזונות קטינים, בחנה לגופו את הסדר המזונות שבו גם לאור טובת הקטינים. לפיכך, הנטל להצביע אחרת, מוטל על הטוען שיש להידרש לתובענה עצמאית בדבר מזונות קטינים [השוו: עניין פלוני בעמי 16 - 18 וכן בחוות דעתו של כבי השופט הנדל באותו עניין בעמי 32-34 ובחוות דעתו של כבי המשנה לנשיאה רובינשטיין בעמי 26]. כך או אחרת, השאלה היסודית שעל בית המשפט להידרש לה - במובחן מהשאלה הדיונית - היא האם קופחה זכותו של הקטין למזונותיו. זהו, למעשה, המבחן המהותי שנזכר בפסיקת בית המשפט העליון שנזכרה לעיל.
12. לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים והתרשמתי באופן ישיר מעדויותיהם מצאתי לבכר את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת בכל הנוגע לרקע החתימה על ההסכם. כפי שיפורט לקמן, לא עלה בידי התובעת להוכיח שחתמה על ההסכם מתוך חשש מפני סרבנות גט או מפאת לחץ או מצוקה אחרים בהם לכאורה הייתה נתונה או שהופעלו כלפיה על ידי הנתבע. הוכחה גרסת הנתבע לפיה התובעת חתמה על ההסכם מתוך רצון חפשי, ללא לחץ, איום או כפייה, בהיותה מיוצגת על ידי עו״ד ומוקפת ביועצים שונים.
13. לא עלה בידי התובעת לסתור את החזקה לפיה ההסכם אושר לאחר שנבחן לגופו הסדר המזונות שבו גם לאור טובת הקטינים. התובעת חדלה בכך שלא המציאה את פסק הדין המאשר את ההסכם ואת פרוטוקול הדיון שקדם לכך. התובעת גם לא הניחה כל ראיה שיש בה כדי לשכנע שבית הדין לא בחן את טובת הקטינים כאשר אושר ההסכם. התובעת שטענה לחתימה על ההסכם מתוך כורח ואיום נמנעה גם מלפרט בכתב התביעה ובתצהירה את הנסיבות שקדמו לחתימה על ההסכם, את השתלשלות העניינים ואת חילופי הטיוטות בין ב״כ הצדדים. הגם שלטענת התובעת בהישג ידיה ראיות להוכחת טענותיה היא נמנעה מלצרפן (סעיף 7 לכתב התביעה; עמי 7, ש׳ 23 לפרוטוקול).
הימנעות התובעת להביא ראיה לטובתה שבהישג ידה מחייבת את המסקנה כי הבאת הראיה הייתה פועלת נגדה [ע״א 5842/92פלוני נ׳ אלמוני פ״ד מח)3) 837, 840-841].
14. אין חולק שהתובעת הייתה מיוצגת בעריכת ההסכם, ובחקירתה הודתה גם שפרט לעוה״ד שייצג אותה היו לה בנוסף יועצים שונים (עמי 6, שורה 12 לפרוטוקול). התובעת חדלה כאמור בכך שלא פירטה ולא המציאה אסמכתאות בנוגע לנסיבות עריכת ההסכם ולא פרטה את השתלשלות האירועים בטרם החתימה על ההסכם, ואולם אף היא לא טענה שנמנעה ממנה האפשרות להשפיע על תנאי ההסכם ועל ניסוחו. בנסיבות אלה, כאשר אם הקטינים הייתה מיוצגת ספק אם ניתן להכיר בקיומו של אינטרס הגנה כלפיה, כפי שפורט לעיל, כטעם להכרה בתובענה כתובענה עצמאית של קטינים. אדרבא, בעצם ההכרה בתובענה כתובענה עצמאית בדבר מזונות קטינים בנסיבות בהן מי שערך את ההסכם הוא גם בא כח האם, עלולה להיטמע הנחה מובלעת בדבר קיומה של "הזנחת קטין", כאמור.
15. התובעת טענה שחתמה על ההסכם מתוך לחץ נפשי בעקבות פטירת אביה אך בחקירתה הודתה שאביה נפטר לאחר שהתגרשו הצדדים (עמ׳ 4, שורה 3 לפרוטוקול). לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומם של לחץ או נסיבות אחרות שהביאו אותה למצוקה לחתום על ההסכם.
16. לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה לפי איים הנתבע שאם לא תחתום על ההסכם ייסרב הוא למסור לה את גטה. בחקירתה הודתה התובעת שאמנם הנתבע העדיף שלא לסיים את הנישואין ואולם כיבד את מבוקשה וכי כל התהליך, מעת שהודיעה על רצונה בגירושין דרך עריכת הסכם הגירושין ועד סידור הגט, ארך שלושה חודשים בלבד (עמ׳ 7 שורה 17 לפרוטוקול). יש לדחות אפוא גם את טענתה שנדרשה "לקנות" את גטה מחשש לסרבנות גט.
17. השיהוי בהעלאת הטענה לראשונה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד פסק הדין מחזק אף הוא את המסקנה שההסכם נחתם על ידי התובעת מתוך רצון חפשי וללא לחץ או כפיה.
18. נוסף על האמור יצוין כי ספק אם ניתן להתעלם מכך שעצם חתימת ההורים על ההסכם והבאתו לאישור ערכאה משפטית משקפת כעקרון את אומד דעתם לאחר שכל צד בחן שיקוליו והביא בחשבון את טובתם של הקטינים, בהיותם הוריהם והאפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם.
19. לטענת התובעת הנתבע למעשה לא ויתר על זכויות בדירה לטובת מזונות הקטינים משום שלא היו לו זכויות בדירה שנרכשה על ידי הוריה. הנתבע צירף מסמך תנאים מלפני נישואי הצדדים במסגרתו התחייבו הורי שני הצדדים לסייע להם ברכישת הדירה. התובעת לא סתרה את מסמך התנאים, ולא הסבירה מדוע נוסח ההסכם כפי שנוסח אם הייתה כטענתה תמימות דעים שלנתבע אין זכויות בדירה. לצורכי ההליך דכאן, די לקבוע כנקודת מוצא לדיון שלנתבע היו מחצית מהזכויות בדירה כפי שעולה מהמרשם [בע״מ 1955/17פלונית נ׳ פלוני (פורסם בנבו,18.4.17)] וכפי שעולה מההסכם.
20. טענות התובעת לפיהן נאלצה להגיע להסכמות אלו בהסכם הגירושין מתוך לחץ וכדי לקבל את גטה נמצאו משוללות כל יסוד. הוכח שהתובעת חתמה על ההסכם מתוך רצון טוב וחפשי, בהיותה מיוצגת בהליך מואץ שארך שלושה חודשים בלבד באופן השולל מכל וכל את טענתה לחששה מפני סרבנות גט מצד הנתבע. העלאת הטענות הללו ללא אחיזה במציאות רק כדי להציג את התביעה כתביעה עצמאית של הקטינים אף עולה כדי שימוש לרעה בהליכי בית משפט [השוו: תמ״ש (י-ם) 6985/05כ׳ נ׳ כ׳ (פורסם בנבו, 10.6.13)].
21. בנוסף, הגשת התביעה בחלוף למעלה משבע שנים לאחר פסק הדין, ולאחר שהתובעת מיצתה את זכויותיה על פי ההסכם, מכרה את הדירה ושלשלה את מלוא תמורתה לכיסה עולה כדי שיהוי ניכר, פגיעה בזכות ההסתמכות הלגיטימית של הנתבע על ההסכם, חוסר תום לב והפרת חובת ההגינות המוגברת המוטלת על בני משפחה, ויתכן ואף ניתן להחיל על התובענה את דוקטרינת ההשתק השיפוטי [תמ״ש (ת״א) 6935-08-12ג׳ נ׳ ע׳ (פורסם בנבו, 3.3.13); להלן: "עניין ג׳"].
22. הנה כי כן, די בכך שלא הוכחה אינדיקציה לסתירת החזקה כדי לקבוע שלא קמה עילה להגשת התביעה העצמאית. עם זאת, ועל מנת שלא תעשה מלאכתנו קלה נבחן האם הקטינים קופחו הקטינים למעשה בהסכם הגירושין.
23. רק בסיכומיה פירטה התובעת מהו הקיפוח הנטען ואת סכומי המזונות המקפחים לדבריה במסגרת ההסכם, באופן המחליש את המשקל שיש ליתן לגרסתה. גם לגופם של דברים לא שוכנעתי כי צרכי הקטינים קופחו במסגרת ההסכם. הוסכם בהסכם הגירושין שהנתבע יוותר על זכויותיו בדירה כנגד תשלום מוקדם של כלל צרכי הקטינים (לרבות הוצאות נישואין), למעט הוצאותיהם הרפואיות אשר אינן מכוסות ע"י קופת החולים. לצורך בחינת הסכום שהועמד לסיפוק צרכי הקטינים יש לבחון אפוא את שווי חלקו של הנתבע בדירה שהועמד לצורך כך. בעת נישואי הצדדים שווי הדירה עמד על הסך של 443,000 ₪ (ס׳ 11 לכתב התביעה). הדירה נמכרה על ידי התובעת (במועד שאותו לא פירטה אך הודתה שהיה קרוב לגירושין) בסך של 1,080,000 ₪ (עמ׳ 1, שורה 14-15 לפרוטוקול מיום 10.10.19).
בנסיבות הענין סבורתני אפוא שהמדד הראוי לבחינת גובה הסכום שהעמיד הנתבע לצורך פירעון המזונות יועמד על השווי בו נמכרה הדירה ע״י התובעת, בסך של 1,080,000 ₪. מכאן, שהחלק שהעמיד הנתבע לצורך פירעון חובתו לזון את צרכי הקטינים עומד על מחצית מסכום זה, 540,000₪, בניכוי 17,000$ שקיבל בהתאם להוראות ההסכם. הצדדים לא פירטו מה היה שער הדולר באותה עת, ולצורך הדיון אעריך שהסכום שקיבל הנתבע עמד על 55,000 ₪ בקירוב.
24. בעת החתימה על ההסכם בשנת 2012, היו הקטינים בני כשנה, שלוש וחמש שנים. ממוצע גילאי הקטינים עמד על 4.5 שנים במעמד החתימה, כך שעד הגיע הקטינים לגיל 18 נותרו בממוצע כ-13.5 שנים, 162 חודשי חיוב. הנתבע פרע אפוא בממוצע סך של 3,000 ₪ לחודש (485,000:162) בעד כלל צרכי הקטינים למזונות, מדור וחינוך.
25. לצורך בחינת השאלה האם די בסכום זה כדי למלא אחר צרכי הקטינים אין הכרח לבחון האם סכום המזונות עליו הוסכם הוא סכום המזונות שבית המשפט היה פוסק, כל אימת שהוכח כי די במזונות המוסכמים כדי לספק את צרכי הקטינים [ע״מ 1167/07פלוני נ׳ פלונית (פורסם בנבו, 21.10.09)].
במסגרת בחינת השאלה האם די בסכום זה כדי לספק אחר צרכי הקטינים יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים: עם הגיע הקטינים לגיל 6, הופך החיוב במזונות לדין צדקה המוטל על שני ההורים גם יחד; יש להתחשב בקצבת הילדים המתקבלת מאת המוסד לביטוח לאומי; צרכיהם הבסיסיים של הקטינים ניצבים על הרף המינימלי, משיש לספק לידיהם את הצרכים אליהם הורגלו עובר לפרידת הצדדים, ובשים לב שהצדדים נמנו על המגזר החרדי והתקיימו מהכנסה דלה, עת הנתבע היה אברך שתורתו אומנותו; בקביעת המזונות יש להתחשב גם ברכוש הצדדים, לרבות העובדה שהנתבע ויתר על חלקו ברכוש לטובת הקטינים ונותר ללא מדור עבורו [עניין פלוני] ומנגד סיפק מדור לקטינים; כן יש להתחשב בכלל ההוצאה השולית הפוחתת, שכן פסיקת מזונות למספר ילדים אינה נעשה על דרך של מכפלת סכומי המינימום [תמ״ש 11650/07פלונית נ׳ פלוני (לא פורסם, 22.1.09)], וכן בעובדה שמגורי התובעת והקטינים עם בעלה ושלושה קטינים נוספים מפחיתים את הוצאות המדור בכמחצית [עניין ג׳].
לאחר בחינת מכלול השיקולים שפורטו לעיל שוכנעתי כי די בסכום שפרע הנתבע לידי התובעת כדי למלא אחר צרכי הקטינים עד הגיעם לגיל בגרות. מסקנה זו מתחזקת גם בהתחשב בעובדה שבמשך למעלה משבע שנים עלה בידי התובעת לממן את צרכי הקטינים, ובאופן המחליש את הטענה לקיפוחם. כבר נפסק שככל שעבר זמן ניכר יותר ממועד אישור ההסכם יש בכך להצביע שסופקו צרכי הקטינים כדבעי [ע״מ 1167/07, הנ״ל, בפסקה 34(ה)]. מכל מקום, התרשמותי הישירה מהתובעת ומהראיות שהונחו לפני היא שהתובעת אמידה דיה באופן שבכוחה לספק את צרכי הקטינים, כמו את צרכי ילדיה האחרים, ובכך כדי לחזק את המסקנה שההסכם אינו מקפח.
26. על פי שורת הדין אם הקטין לא קופח וצרכיו מסופקים ייטה בית המשפט לכבד את ההסכם גם אם היה ניתן להניח שבתביעת מזונות עצמאית סכום המזונות שהיה נפסק וחלוקתו היו שונים. הנה כי כן, הקטינים אינם מקופחים בשלילת זכות התביעה העצמאית מאביהם [ראו תמ״ש (טב׳) 59462/03ר.פ (קטין) נ׳ ח.פ (פורסם בנבו, 18.11.12)].
27. הנתבע פירט בסיכומיו שגם אם נראה בתביעה כתביעה עצמאית של הקטינים למזונותיהם ונדון בה de novo, הרי שיש לפטור אותו ממזונותיהם שעה שאין לו די הכנסה כדי לשאת בחיוב מזונותיהם מדין צדקה ושעה שאין הצדקה לחייבו בצדקה לקטינים המתנכרים אליו. התובעת טוענת שהנתבע לא פירט את מלוא הכנסותיו וכן שטענותיו לניכור הורי הן "עורבא פרח״ (סעיף 74 לסיכומים).
28. לשלושת הקטינים מלאו 6 שנים זה מכבר והחובה לשאת במזונותיהם נלמדת מדיני הצדקה הכלליים ורובצת על שני ההורים ביחס ישיר להכנסותיהם ובהתאם ליכולתם [בע״מ 919/15פלוני נ׳ פלונים (2017) (להלן - "עניין פלונים")]. החיוב מדין צדקה נסמך על שלושה פרמטרים: האחד, אמידות ההורה - מי שיש בכוחו הכלכלי לזון עצמו כפי צרכיו, ועדיין נותרת בידו היכולת הכלכלית [ע״א 4480/93פלונית נ׳ פלונית, פ״ד מח(3) 461, 483 (1994) ; פורטוגז נ׳ פורטוגז, פ״ד לו(3) 449 (1982) (להלן - "פרשת פורטוגז")]; השני, חובת הצדקה היא כלפי נצרך, קרי - כלפי מי שאין בכוחו לדאוג לצרכיו [ע״א 247/64רושטש נ׳ רושטש, פ״ד יח(4) 264, 269 (1964); ע״א 210/82גלבר נ׳ גלבר, פ״ד לח(2) 14, 20 (1984) (להלן - ״פרשת גלבר")]; השלישי, כדי מחסורו של הנצרך [פרשת גלבר; פרשת פורטוגז]. את המונח: "כדי מחסורו של הנצרך", יש לפרש באופן בו יפסקו מזונות הילד בהתאם לאורח החיים לו הורגלו, טרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים [ע״א 93/85שגב נ׳ שגב, פ״ד לט(3) 822 (1985); א׳ גריידי, נ׳ שלם, מזונות ילדים הלכה ומעשה, הוצאת חוקת המשפחה בע״מ דצמבר 2014, בעמי 105-110]. על אורח החיים לו הורגלו הילדים ניתן ללמוד הן מהראיות שהוצגו באשר לאורח חיים זה, וכן ניתן לגזרו מיכולתם הכלכלית של הצדדים.
29. התובעת לא הוכיחה את צרכי הקטינים הנטענים בתביעה וסיפקה אסמכתאות חלקיות בלבד. בחקירתה טענה כי ״מה שנצטרך נשלח״ (עמד 29, ש׳ 3 לפרוטוקול) ואולם אלו לא הוגשו, ובסיכומיה ביקשה להסתמך על החזקה הנהוגה בפסיקה. אין לקבל טענה זו. תביעת מזונות היא ככל תובענה כספית שיש להוכיחה בראיות.
יתרה מכך, בכתב התביעה לא פירטה התובעת את צרכי הקטינים בנפרד לכל קטין, כמו גם במובחן מיתר ילדיה המתגוררים עם הקטינים, כנדרש בתביעת מזונות, ולא הבחינה בין צרכיהם תלויי השהות לבין צרכים שאינם תלויי שהות, ואף הודתה שכללה בהם צרכים שאינם הכרחיים כגון מצות בעבוודת יד, מתנות למחנכי הקטינים ועוד (עמי 28, ש׳ 15 לפרוטוקול).
30. התובעת גם לא הוכיחה כדבעי את יכולותיה הכלכליות וגרסתה גילתה טפח והסתירה טפחיים. התובעת טענה שאינה עובדת (וצירפה אישור מהמוסד לביטוח לאומי לפיו אינה עובדת מיום 1.7.18) וטענה שבעלה, בנו של אדמו״ר, "מקבץ נדבות". ניכר מטענות התובעת שבעלה עובד בגיוס כספים ואינו פושט יד. מתדפיס העו״ש שצירפה התובעת עלו הפקדות רבות של אלפי ₪ במזומן לחשבון הבנק שלה, וההסברים שנתנה לכך הם בכספים שמגייס בעלה (עמי 22 לפרוטוקול) וכן בסיוע של אחרים. התובעת לא ידעה להשיב מה מקור ההמחאה בסך של 25,000 ₪ שהופקדה לחשבונה בחודש 04/19 (עמי 24 לפרוטוקול) וסיפקה גרסה לא ברורה באשר להפקדת סך של 26,000 ₪ לחשבונה, שלגביו טענה מחד כי רכשה עמו "לחם וביצים" ולאחר מכן הוסיפה כי הסכום שימש בעד דירת המגורים שרכשו היא ובעלה (עמי 24-25 לפרוטוקול). מחקירתה עלה שבשנת 2015 רכשה עם בעלה דירה מקבלן שאת החזקה בה קיבלו רק בשנת 2019. התובעת לא פירטה באיזה סכום נרכשה הדירה ומאילו מקורות. כן שינתה את גרסתה באשר לגובה תשלום ההחזר החודשי של הלוואת המשכנתה הרובצת על הדירה, עת טענה בתחילה 4,500 ₪ ולאחר מכן טענה 3,900 ₪. על מצבה הכלכלי השפיר של התובעת ניתן ללמוד בין היתר מכך שהתובעת נוהגת לשלוח את הקטינים למרכז הקשר במוניות (עמי 33, ש׳ 3 לפרוטוקול) שעלותן גבוהה משמעותית ביחס לעלות נסיעה בתחבורה ציבורית.
31. לטענת הנתבע אין די בהכנסתו לסיפוק צרכיו וצרכיו ילדיו הקטינים מנישואיו הנוכחיים וכי אין באפשרותו לשאת במזונות מדין צדקה. הנתבע עובד כמלמד תורה ומשתכר סך ממוצע של 6,773 ₪ ברוטו, 5,833 ₪ נטו לחודש (ממוצע חודשים 09/19-07/20 ; כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירו מיום 4.9.20). מהכנסה זו עליו לשאת בהוצאות מדור בסך של 2,800 ₪, כאשר רעייתו אינה עובדת (אך מקבלת לידיה דמי מזונות עבור ילדיה המתגוררים עמם), וכן לשאת בחובתו האבסולוטית לזון את שני ילדיו שהם מקטיני קטינים שנולדו מנישואיו השניים. לטענת הנתבע הורי אשתו סייעו בעדם לרכוש זכויות בדירת מגורים שעתידה להיבנות והוא נאלץ לגלגל הלוואות מגורמים שונים כדי לפרוע את התשלומים החודשיים הגבוהים מהכנסתו ועל מנת שלא להיקלע ליתרת חובה ולפגיעה בדירוג האשראי שלו לקבלת מימון בנקאי (ראו שטר חוב שצירף לתצהירו מיום 8.9.19). התובעת לא הפריכה את טענות הנתבע והתרשמתי מעדותו שהוא מעיד דברים כהווייתם.
32. יתרה מכך, עת דנים בחיוב מזונות מדין צדקה יש לבחון גם את סוגיית סרבנות הקשר של הקטינים. בהתאם לפסיקה, ניתן לצמצם את חובת המזונות לילד, כולה או מקצתה, כאשר מדובר ב״בן מורד״ המסרב לקיים קשר עם הוריו בניגוד להוראת בית המשפט [ע״א 1880/94קטן נ׳ קטן פ״ד מט(1) 215]. בין היתר, נקבע, שאין חובה ליתן צדקה לאדם המתנכר לנותן הצדקה, וילד המתנכר לאביו אינו נחשב ל״קרוב" אשר יש לו עדיפות בקבלת הצדקה. עם זאת, יתכנו מקרים בהם סירובו של קטין לקיים קשר עם הורהו לא יעלה כדי הכרזתו כ״בן מורד", כאשר לא ניתן לתלות את האשם בקטין וכאשר הנסיבות מצביעות על קיום צידוק לסרבנות.
33. ההליך בעניין הקטינים ושהותם עם הנתבע נדון כאמור בבית הדין הרבני מזה שנים. כטענת התובעת לא הוצגו תסקירים עדכניים בעניין הקשר של הנתבע עם הקטינים, ומשחדלו בכך הצדדים אין להכריע אלא על יסוד החומר שהונח לפני. אין חולק שהמפגשים בין הנתבע לבין הקטינים מתקיימים במרכז קשר למשך שעה בשבוע. התובעת הודתה בחקירתה שגם את המפגשים הללו אין הקטינים תמיד מעוניינים לקיים והסבירה שלא תמיד הם מעוניינים לפגוש באביהם (״תלוי מתי״; עמי 32, שורה 18 לפרוטוקול).
34. לא ניתן הסבר מדוע לכתחילה החלו להתקיים המפגשים במרכז קשר והתובעת לא הביאה כל ראיה להוכחת הטענה שהסיבה לכך נעוצה בהתנהגות הנתבע כלפי הקטינים. בחינת כלל התסקירים שהוגשו מלמדת שהמפגשים מתקיימים במרכז קשר בשל סרבנות הקטינים לקשר עם הנתבע וכדי להבטיח את קיומם. לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים וחומר הראיות לא מצאתי לקבל גם את טענת התובעת לפיה יש לתלות בנתבע את האשם בסרבנות הקשר מצד הקטינים.
35. בתסקיר מיום 31.1.18 דווח שמשיחה עם המטפלת הרגשית של הקטינים עלה שהם כעוסים מאוד על אביהם, ודומה שעוצמת כעסם של הקטינים כלפי האב היא חריגה, ונראה כי בעבר הייתה הסתה של הקטינים כלפי הנתבע. כן צוין שהקטינים שיתפו שעובר לפגישתם עם הנתבע, הם מתכננים את התנהלותם בפגישה על מנת להביא לכך שאביהם לא ירצה לפגוש בהם יותר (ראו למשל הדיווח בתסקיר מיום 26.7.18 לפיו הקטינים הפנו לנתבע הערות מזלזלות ומתריסות וזרקו לעברו חפצים). גם ממסגרת החינוך בה התחנכו הקטינים דווח לעו״ס כי הקטינים טענו בפני הרבנים שהם "עורכים מלחמות" נגד הנתבע.
36. מהראיות שהונחו לפני עולה שהתובעת במעשיה גורמת להרחקת הקטינים מאביהם הנתבע, לשלילת מעמדו בעיני הקטינים, ובמקביל להעצמת בן זוגה כאב בעיניהם. כך, הודתה התובעת שהקטינים מכנים את בעלה "טאטי" ואילו את הנתבע, אביהם הביולוגי, מכנים "אבא" וכי בעלה הוא ״פשוט מאוד״ דמות האב בבית (עמ׳ 34-35 לפרוטוקול).
לעובדה זו נפקות רבה בהקשר של המגזר אליו משתייכים בני המשפחה, ומעמדו של כל כינוי וכינוי בעיני הקהילה והמשפחה הוא מהותי, ואינו בעל משמעות סמנטית בלבד, והיא משליכה על העצמת הקונפליקט שבין הנתבע לבין הקטינים וזהותם (ראו האמור בתסקיר מיום 31.1.18). שכן, בהתאם לכללים הנהוגים במגזר זה, בו השפה הנהוגה בחיי היום יום היא יידיש ולא עברית (ראו גם דרישת הקטין מ׳ מהנתבע לשוחח עמו ביידיש כמפורט בתסקיר העו״ס), נהוג לכנות את אב המשפחה "טאטי" ואילו כינוי "אבא" בעברית הוא פחות במשמעותו בעיני הקטינים.
התובעת גם הודתה שבמסגרות החינוך הקטינים נקראים בשם משפחתו של בעלה, ולא בשם המשפחה של הנתבע, חרף הוראות בית הדין הרבני. בתסקיר מיום 31.1.18 דווח כי הקטינים מתביישים לשאת את שם משפחתו של הנתבע, וביקשו שלא להיקרא בשמו ברבים. יתרה מכך, בתסקיר מיום 31.1.18 דווח כי בקהילה אליה משתייכים הקטינים, רואים את בעלה של התובעת כאביהם של הקטינים לכל דבר ועניין, וכלל אינם יודעים כי לקטינים אב ביולוגי אחר (הנתבע). התובעת אמנם טענה בחקירתה כי ביקשה מהמורים לעדכן ברשומותיהם את שם המשפחה של הקטינים (עמ׳ 16-17 לפרוטוקול). עדות התובעת בסוגייה זו, כמו באחרות, הייתה מתחמקת, ועל אף התחייבותה לא צירפה בהמשך אסמכתא לכך הגם שבעזרתה יכלה לחזק את טענתה לפיה היא פועלת כדי לשמור על דמות האב בעיני הקטינים.
37. התובעת הודתה שגם לא התייעצה עם הנתבע היכן לחגוג את בר המצווה לקטין מ׳ (עמי 30, ש׳ 24-25 לפרוטוקול), הגם שבכתב התביעה עתרה לחייבו בתשלום תפילין ובחגיגת בר המצווה (סיפה לס׳ 43 לכתב התביעה). בסיכומיה טענה שאם תקבל הנחיות מהעו״ס תפעל לשתפו בחגיגה, זאת הגם שעל פי ההלכה על אבי הקטין לציין עם בנו את הגיעו למצוות. כן בסיכומיה טענה בנוגע לעובדה שהקטינים מכנים את בעלה ׳טאטי׳ שהנתבע "מנסה במכוון להטריד ולהטריף בעניין" (סעיף 87 לסיכומיה). תשובות אלו בסיכומיה מחזקות את טענות הנתבע לפיהן אין התובעת מכירה במעמדו כאבי הקטינים ומבקשת היא להרחיקו מהם ולכל היותר רואה בו כאביהם לצורך השתתפות בתשלום הוצאותיהם. דהיינו, בכל הנוגע לתשלום הוצאותיהם הנתבע הוא אביהם לכל דבר וענין, ואולם בכל הנוגע לשימור הקשר של הקטינים עמו ושימור דמותו כאביהם, שיתופו בחיי היומיום שלהם ובאירועים משמעותיים בחייהם- הנתבע "מחוץ לתמונה".
דומה אפוא שהדברים שנאמרו בתסקיר משנת 2018 יפים, למרבה הצער, גם כיום, שלוש שנים לאחר הינתנו: "לצד הקושי של האם לתת מקום לאב ולאבהותו, גם החברה והמסרים המועברים לילדים ע״י הגורמים השונים בקבילה מעמיקים את הקונפליקט בו מצויים הילדים ואת התחושה כי עליהם להתנתק מאביהם ומהקשר עימו".
38. לכך אף יש להוסיף כי לדברים הללו יש ביטוי והשלכות ביחסם של הקטינים כלפי הנתבע, אביהם. כך, דווח בתסקיר מיום 31.1.18 כי "מ׳ מאוד כועס ובעל מטען רגשי שלילי בכל הקשור לאביו הביולוגי ולשם משפחת האב. מ׳ היה מאוד תוקפני ואלים וכינה את אביו בשמות גנאי קשים. התנהגותו של מ׳ היתה קיצונית...בשיחה עם מ׳ עלתה התחושה כי הוא אינו מסוגל להחזיק את קונפליקט הנאמנויות בין ההורים, מה שהביא אותו לבחירה חד משמעית באמו תוך רצון למחוק באופן טוטאלי את אביו".
בתסקיר מיום 26.7.18 גם דווח שהקטין מ׳ אמר לנתבע כי "במידה ולא ישוחח איתם בידיש הוא ישחט אותו". לענין הקטין ח׳ דווח בתסקיר מיום 31.1.18 כי "בשיחות עלה רבות מוטיב של תחושת "בושה" בכל הקשור לאביו הביולוגי ולשם משפחתו. ח׳ אמר שבגלל שאביו אינו גר עם אימו הוא אינו יכול להיות אביו. ח׳ מצוי בקונפליקט נאמנויות קשה בין הורין ויתכן שח׳ מבלבל בין רצונו שלו לרצון אימו. יחד עם זאת... נראה כי ח׳ כמה לקשר משמעותי עם אביו". גם לענין הקטין נ׳ צוין כי הוא "מצוי בקונפליקט נאמנויות קשה".
39. בנסיבות בהן כשלה התובעת להוכיח קיומה של עילת תביעה עצמאית למזונות הקטינים כל האמור נעשה מעבר לצורך. שכן בהעדר עילת תביעה עצמאית ומשלא נטען לשינוי נסיבות דין התביעה להידחות. משכך, מתייתר הצורך להכריע אם יש מקום להכריז על הקטינים כקטינים מרדנים, אם לאו. הדברים אמורים במיוחד עת אין בידי בית המשפט את מלוא המידע הנדרש ביחס להליכים המתנהלים בבית הדין הרבני. ברם, די במה שהובא לעיל כדי להטיל ספק אם יש לחייב את הנתבע מדין צדקה במזונות הקטינים המסרבים לקשר עמו ומתנהגים אליו באופן המתואר.
גם אם אמנע מהכרזה על הקטינים כ"בנים מרדנים" אני סבורה שהקטינים אינם חופשיים להשתחרר מחובתם לנהוג בכבוד כלפי אביהם, הנתבע, ולקיים קשר עמו. דומני אפוא שגם בשל שיקול זה אין זה הוגן לחייב את הנתבע לפרנס את ילדיו תוך התעלמות מהיחס שהם "מעניקים" לו.
40. בית המשפט מצא לנכון להאריך בדברים בענין סרבנות הקשר מאחר ויש לראות את הדיווחים שנתקבלו בחומרה רבה. ההתנהלות בענין שלילת דמות הנתבע כאבי הקטינים, כמו גם יחסם של הקטינים כלפיו, צריכים לזעזע את אמות הסיפים של כל הורה (לא כל שכן הורה ירא שמים), אשר מצוות כיבוד הורים היא אחת מאמות המידה המוסריות הבסיסיות ואחת מעשרת הדיברות. על התובעת מוטלת החובה, כאם הקטינים, לפעול לשימור אקטיבי של דמות הנתבע בחיי הקטינים ובחברה בה הם חיים, ולפעול לחיזוק הקשר ביניהם, ויפה שעה אחת קודם. בית המשפט תקווה כי הקטינים ישכילו להתקרב לנתבע ולשקם את הקשר עמו, ודומה כי חגיגת בר המצווה של הקטין מ׳ הייתה הזדמנות טובה לכך ויש להצטער על כך שהתפספסה.
41. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.
לאור מצבה הכלכלי הנטען של התובעת, ולפנים משורת הדין, אני מחייבת אותה לשאת בהוצאות הנתבע על הצד הנמוך בסך של 5,000 ₪.
בהעדר התנגדות עניינית שתוגש בתוך 7 ימים על ידי מי מהצדדים יותר פסק הדין לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ג׳ אדר תשפ״א, 15 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.
אורית בן דור ליבל, שופטת