האם ובאיזה תנאים ייפסקו מזונות רק ממועד התביעה על יסוד ההנחה כי הייתה מחילה על החיוב שקדם לתביעה?

הוגש לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (הרכב ה) מיום י"ד בסיוון תשפ"ב (13.6.22). בהחלטת בית הדין נקבע בין היתר כדלהלן:

א. בית הדין מורה על חיובו של האב במזונות ומדור הקטינים החל מתאריך 1.6.22 בסכום של 4,200 ש"ח לחודש.
מעבר לאמור יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוך חריגות והוצאות רפואיות חריגות אשר אינן ממומנות על ידי קופת חולים .

ב. בכל הנוגע למזונות עבר בית הדין דוחה את תביעת האם.
האב שילם עבור מזונות העבר סך של 2,700 ש"ח מדי חודש מרצונו החופשי. האם לא תבעה בפועל מזונות– רק מחודש נובמבר 2021. הסדרי הראיה בעבר בין האב לילדים לא התקיימו תקין נוכח האשמות האם אשר התבררו כאינן נכונות.

משכך, אין מקום לפסוק ולחייב את האב במזונות עבר עבור הילדים.

ג. סעיפים א' וב' לפסק הדין ניתנו בדעת רוב.

לדעת המיעוט יש לחייב את האב בתשלום מזונות של 1,000 ש"ח לכל ילד –סך הכול 3,000 ש"ח – בתוספת מחצית מדמי השכירות אותם משלמת האם בסך של 3,500 ש"ח, שהוא סכום סבירואינו גבוה, סך הכול 4,750 ש"ח לחודש. ככל והאישה תקבל סיוע בשכר דירה, הסכום הנ"ל ירד מחיובו של האיש.

מעבר לאמור יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוך חריגות והוצאות רפואיות חריגות אשר אינן ממומנות על ידי קופת חולים.

נפסק כדעת הרוב.

המערערת טוענת שהמזונות שנפסקו אינם מספיקים למזונות שלושת הילדים ולמדורם. המשיבה שוכרת דירה במודיעין עילית ומשלמת שכר דירה של 3,500 ש"ח לחודש. אם נפחית מהסכום שנפסק מחצית משכר הדירה יוצא שבית הדין האזורי חייב את האב בתשלום מזונות של 800 ש"ח לילד.

לדבריה, אין כל הצדקה לחייב סכום נמוך כל כך כאשר המשיב משתכר על פי הצהרתו בין 10,000 ל ־ 11,000ש"ח לחודש.

עוד טוענת המערערת: מדוע בית הדין האזורי לא חייב למפרע משעה שתבעה דהיינו מחודש כסלו התשפ"ב (נובמבר 21)?

המשיב הגיב שסכום המזונות מספיק וזאת מאחר שכאשר חיו יחדיו 'הסתדרו' בסכומים אלו עוד טען שהמערערת יכולה היתה להצטמצם ולגור בדירה קטנה יותר ולשלם פחות שכירות.

במהלך הדיון הציע בית הדין הצעת פשרה, לקבוע ולחייב את האב בתשלום סכום כולל של 5,000 ש"ח לחודש כאשר המזונות יחושבו לפי 1,100 ש"ח לחודש ואילו המדור יעמוד על כ ־ 1,700 ש"ח לחודש, המערערת הסכימה אולם המשיב התנגד.

נצטט את המשא ־ ומתן מפרוטוקול הדיון:

בית הדין: אנו נציע 'לעגל' – 5,000 מיום פתיחת התיק. זה 1,100 לילד ועוד 1,700 לשכר דירה. זה לא סכום מאוד גבוה. ואם תסכימו נסגור את התיק.

ב"כ המערערת: אנו מסכימים.

בית הדין: מה אתה אומר?

המשיב: אין מה 'רטרו', אני לא קופת חיסכון. היא אמרה שתרצה לתבוע בבית המשפט.

בית הדין: אנו מציעים פשרה.

המשיב: זה המון כסף. אני לא סוגר את החודש.

לאחר עיון בחומר שבתיק ומאחר שמזונות בסך 1,100 ש"ח לחודש הם גם כן מזונות נמוכים בית הדין מקבל את הערעור וקובע שהמשיב מחויב לשלם למשיבה החל מיום הגשת התביעה בבית הדין האזורי– י' בכסלו התשפ"ב (14.11.21) סך של 5,000 ש"ח לחודש למזונות שלושת הילדים ולמדורם.

בית הדין נוהג לחייב במזונות אישה או במזונות ילדים רק החל מיום שנפתח תיק תביעה בפועלבבית הדין. כל זמן שלא נפתח תיק תביעה למזונות עדיין ישנה אומדנה שדרך האישה 'לגלגל' עם בעלה ולמחול לו וכפי שאנו רואים במקרים רבים הבאים לפנינו: מאחר שיש בידה יכולת לפנות לערכאות לשם הגשת התביעה למזונות ובפועל היא לא פותחת תיק לא בבית הדין ולא בערכאה אחרת– אם היא נמנעת מלעשות זאת ישנה אומדנה שעדיין אין היא שלמה עם התביעה נגד בעלה ואינה מעוניינת להחריף את הסכסוך איתו. על כן אין לראות באמירה כללית בפרוטוקול המתייחסת למזונות וכפי שהיה בתיק שבפנינו, משום אומדנה על אי ־ מחילתם של המזונות,ובפרט בתיק זה שבו הצדדים התנהלו במשך למעלה משנתיים בניסיונות גישור בפני בית הדין ובאותו זמן בחרה שלא להגיש כל תביעת מזונות כנגד בעלה בערכאות השונות –לעניות דעתנו ישנה אומדנה שהייתה אז 'מגלגלת' עדיין עם בעלה.

בל נשכח: לא מדובר בחוב רגיל בין שני צדדים, לווה ומלווה, שבו –כדי להיפטר בטענת מחילה– על הלווה להוכיח שהמלווה מחל לו על החוב. מדובר כאמור בחיוב מזונות של הבעל כלפי אשתו וילדיו, ופעמים רבות אישה 'מגלגלת' עם בעלה.

כמוכן, כאמור, בא כוח המערערת הסכים לפשרה שהציעבית הדין.

מעבר למזונות שנפסקו יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוך חריגות והוצאות רפואיות חריגות אשר אינן ממומנות על ידי קופת חולים.

ככל שהאם תקבל סיוע בשכר דירה מהמדינה יקוזז חלק מחיוב המדור, כגון: אם השכירות היא 3,500 ש"ח והמדינה תאשר תשלום של 1,500 ש"ח לחודש הרי ששכר הדירה נטו שהמערערת משלמת יעמוד על 2,000 ש"ח לחודש, או אז יופחת הסכום שמחויב בו האב ויעמוד על 1,000 ש"ח לחודש במקום 1,700 שבהם הוא מחויב כיום.

למותר לציין שמדמי המזונות שנפסקים בפסק דין זה למפרע החל מיום י' בכסלו התשפ"ב (14.11.21)אפשר לקזז כל סכום מוכח שהאב שילם בעבר באותה התקופה למזונות ילדיו.

על המזכירות להשיב למערערת את דמי הערובה שהפקידה כתנאי לשמיעת הערעור על פי הנהלים המקובלים.

הרב אברהם שינדלר הרב מיכאל עמוס

ראיתי מה שכתבו עמיתיי ואני מצטרף לדעתם שאין ספק שיש לקבל את הערעור, אך אינני יכול לקבל את עמדתם שבה עשו פשרה בממונה של האם– לא מן הפן ההלכתי ולא מהפן המוסרי. ונסביר דברינו.

האם מערערת על שני חלקי ההחלטה.

לדבריה:

א. הסכום שפסק בית הדין אינו מספק את צורכי הילדים.

ב. אין סיבה שהאב לא ישלם מזונות החל מעזיבתו. האם לקחה הלוואות לצורך פרנסת הילדים וכדי שתשרוד, ומדוע ייפטר האב מלשלם מה ששילמה ופרעה חובתו? מדוע פסק דינו של בית הדין יתחיל רק בעת מתן החלטתו, מיוני 22, הרי –אפילו לשיטת בית הדין –התביעה הוגשה ב כסלו התשפ"ב (נובמבר 21) ובחודש אדר א' התשפ"ב (פברואר 22) נקבעו מזונות זמניים, ומדוע ההחלטה רק מיום הדיון?

נקדים תחילה את העובדות.

הצדדים נישאו בשנת התש"ע (2009). לצדדים שלוש בנות, ילידות תשרי תשע"ג (ספטמבר 12), אלול תשע"ז (ספטמבר 17) וניסן תשע"ט (אפריל 19).

הבעל הגיש בקשה ליישוב סכסוך בכ"ו באלול התשע"ח (6.9.18). כשנודע לו שהאישה בהיריון הפסיק את הליכי הגירושין, לאחר שנולדה הבת השלישיתומשהמצב לא השתפר הגיש תביעת גירושין ביום כ"א בסיוון התשע"ט (24.6.19), אך נשאר עדיין בבית.

הבעל הורחק בצו הרחקה ביום י"ב באב התשע"ט(13.8.19) ולאחר מכן עזב את הבית. האישה טענה בדיונים שהיא רוצה שלום בית, אך לא הגישה תביעה לשלום בית. בתקופה זו נשרף בית הצדדים והאישה לקחה הלוואות לרכישת ציוד חדש ולצורכי מזונות.

במשך כשנתיים התנהלו הצדדים לפני בית הדין בנסיונות לגישור שלא צלחו. האם הערימה קשיים על קיום הסדרי השהות בין האב לבנותיו בטענות שהאב מתנהג באופן לא הולם עם הבנות, בית הדין טרח רבות לקיום הסדרי השהות ואף איים על האם במניעת מזונות אם תמנע קשרים בין האב לבנותיו– עיין בפסק דינו של בית הדין ובחומר שבתיק, אך אין זה מעניינו של פסק דין זה.

כבר בדיון הראשון שנערך בבית הדין בתביעת הבעל לגירושין ביום כ"ה באלול התשע"ט (25.9.19)טענה האישה –האם וחזרה וטענה שאין היא פנויה לדיבורים מפני שהיא 'עסוקה בהישרדות'.

בדיון זה נאמר:

האישה: אפילו הוא לא השאיר כסף לילדים.

האיש: תראה את היתרה בחשבון בנק.

האישה: אין לי מטרנה וטיטולים לילדים.

האיש: אני מוכן לשלם את השכירות 2,700 וזה יקוזז מסכום המזונות העתידי.

בסופו של הדיון הוציא בית הדין את ההחלטה כדלהלן:

הבעל התחייב לשלם את שכר הדירה בה מתגוררים האשה והבנות בסך 2,700 ש"ח בכפוף לכך שהתשלום יקוזז בתביעה עתידיתשל מזונות הקטינים אם וכאשר תוגש בכל ערכאה משפטית שהיא.

לטענתה של המערערתאמרהבדיון זה שהיא מבקשת מזונות זמניים ואמרה עוד שהיא לא יודעת היכן תתבע זאת, אך דבר זה לא נכתב בפרוטוקול.המשיב אמר לפנינו:"האישה אמרה שהיא לא רוצה לדון במזונותבבית הדין הרבני. היא אמרה שהיא רוצה לתבוע בבית המשפט."

רק בכסלו התשפ"ב (11.21) הגישה האםאת תביעתה לבית הדין למזונות הילדים.

בדיון ביום י"ט בכסלו התשפ"ב (23.11.21) אמר בית הדין: "לגבי מזונות ילדים נדון בזה לאחר הגט."בדיון זה אמר בא כוח האם: "אני עדיין סבור שיש, בד בבד צריך לפסוק מזונות זמניים, שיהיה לה מה לאכול."

אחרי שמיעת דברי הצדדים ועיון בכל החומר שבתיק, עלינו להבהיר את יסודות חיוב המזונות, שבית הדין אינו רשאי לסטות מהם, ואין אנו רשאים לעשות פשרות בממונו של אדם שלא בהסכמתו:

האב חייב במזונות ילדיו, והאם אינה חייבת.

חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שש הוא חיוב גמור ולמעלה מגיל שש הוא מדין צדקה המוזכר בשולחן ערוך אבן העזר (סימן עא) , שגדריו שונים מדין צדקה המוזכרת בשולחן ערוך יורה דעה, וכפי שהובהר בפסקי דין רבים. ואף אם נאמר שיש חיוב גם על האם– חיובה הוא מדין צדקה המוזכר בשולחן ערוך יורה דעה, ותלוי ביכולתה הכלכלית של האם.

במקרה שלפנינו שתיים מהבנות היו בנות פחות משש שנים בעת מתן פסק הדין וחיובו של האב הוא חיוב גמור.

אין ספק שפער ההכנסות בין האב לאם מטיל חיוב על האב אף למעלה מגיל שש ואינו מטיל חיוב על האם. לפיכך חיובו העקרוני של האב לפרנסת בנותיו הוא חיוב גמור, ואין אנו יכולים לפוטרו.

אכן אף שהחיוב קיים עדיין צריכה אישה לתבוע מזונותיה מהבעל במפורש שהרי בכתובות (צו, א) שנינו:

אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא: אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות – איבדה מזונות. השתא שתים איבדה, שלש מיבעיא? לא קשיא: כאן בעניה, כאן בעשירה; אי נמי: כאן בפרוצה, כאן בצנועה. אמר רבא: לא אמרן אלא למפרע, אבל להבא יש לה.

ובטעם הדבר ביאר רש"י שם: "עשירה – היכולת בידה להמתין הלכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה היא עד שלש שנים אבל ענייה מדלא תבעתן מחלתן."

מבואר מדברי הגמרא שאלמנה הזכאית למזונות ואינה תובעתם – הימנעותה מתביעה מהווה מחילה על זכות זאת, אף שלא הייתה מחילה בפירוש.

וכתב שם הרמב"ן:

דוקא אלמנה הוא דבעיא שתים ושלש שנים, אבל אשת איש –אפילו שהתה יום א' ולא תבעה אבדה מזונותיה למפרע, דבשלמא אלמנה –אפשר דמתזנא מדידה, כגון ממציאתה, אבל אשת איש שהכל לבעלה –מדידיה מתזנא.ואי אמרה דלותה ואכלה –תביא ראיה לדבריה, דכל היכי דאיהי מפקא מבעל עליה להביא ראיה.מה שאין כן באלמנה, דנכסי בחזקת אלמנה קיימי.ומסתברא דאפילו מכרה בנכסיה בטובת הנאה ולא תבעה –הפסידה מיד, שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן ולסייע להם.

והני מילי לאפוקי מבעל, אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה –אף על פי שהותירה אין לבעלה עליה כלום, דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזוני הרי משכון בידה, תמשכננו עליו, ואינה צריכה להתנות עמו בבית דין ולומר "איני ניזונית ואיני עושה". וזו היא ששנינו:"אם אינו נותן לה מזונות מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה." כן נראה לי.

מבואר מדבריו כמה הלכתא גברוותא:

דווקא באלמנה אמרינן שנמנעת מלתבוע מייד, מפני שיש לה אפשרות כלשהי לחיות עד שתתבע, שתתפרנס ממציאתה השייכת לה, אבל באשת איש דאין לה מדילה כלום, דמציאתה לבעלה– לית לה מידי; אם אכלה מדמי מציאתה– משלו אכלה ואין צריכה לתבוע, ואם אין לה –צריכה לתובעו, ולכן אם לא תובעתו מייד תלינן שמחלה.

וכתב הרמב"ן שאף אם מוכרת מנכסיה שאינם שייכים לבעלה תלינן דמחלה על חיובו כלפיה, דכן דרך נשים לגלגל עם בעליהם. אך הוסיף שאם לוותה ואכלה –אין זו מחילה, ואם תוכיח שאכן לוותה יצטרך לפרוע הלוואתה. והוסיף עוד לחדש שאם עשתה– מתפרנסת ממעשה ידיה ואף מהשמעבר לצרכיה הווי שלה, דבכהאי גוונא שאינו נותן לה מזונות אינה צריכה לומר "איני ניזונית ואיני עושה", שמעצם מציאות זו שאינו נותן לה והיא עושה, דין מעשה ידיה כאומרת "איני ניזונית ואיני עושה".

ועיין בדברי הריטב"א שכתב כדבריו ושכן כתב הרא"ה בשם הרמב"ן והוסיף להגדיר עוד הדברים וזו לשונו:

[...] ופירשו בירושלמי (שם) שאם לותה או שהיה בידה משכון לא איבדה כלום [...] וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה, כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם.

ומבואר מדבריו שאם יש סיבה שבגינה אינה ממהרת לתבוע, כגון שלוותה או שיש בידה משכון, ההימנעות מתביעה לא מורה על מחילה. והוסיף עוד דהא דתלינן במחילה אינו דווקא כששוהה עם בעלה, אלא אף אם עזבה את הבית בגין מריבה– אם לא תבעה הרי זו מחילה. ועל כל פנים מבואר מדבריו שבמוסרת 'מודעא' בפני עדים שלא מחלה– בזה לא אמרינן שמניעתה מלתבוע הוויא מחילה. ונראה לומר דלאו דווקא במוסרת 'מודעא' בפני עדים, אלא כל היכא שיש גילוי מילתא שלא מחלה לא פקע החיוב.

ועיין בחידושי הר"ן עלהרי"ף (כתובות נה, ב מדפי הרי"ף) שאחרי שהביא דברי הרמב"ן הקשה על סברתו:

ודינו ז"ל במכרה מנכסי מלוג צריך לי עיון, דכיון דמפליגינן בין עשירה לענייה ובין צנועה לפרוצה –אדרבה איכא למימר דדוקא באלמנה הוא דהפסידה, לפי שאם לא מחלה המזונות לא היתה בושה לתבוע היורשים, אבל באשת איש שעושה נחת רוח לבעלה –איכא למימר שלא הפסידה לעולם, ומשום הכי נקט "אלמנה".

הרי שהסתפק בעצם חידושו של הרמב"ן, אם הוויא מחילה באשת איש כלל, ואפילו לאחר שניםמספר.

אומנם לעניין הלכה למעשה אזלינן בתר דעת רוב מניין ובניין של הראשונים, דהיכא שלא תבעה, שתיקתה מהווה מחילה. וכן פסק הרמ"א (סימן ע סעיף ה) :

מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות– ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן. הגה : אבל אם שתקה יותר ותבעה אחר כך, אין פוסקין לה למפרע, רק מיום התביעה אפילו החמיצו הב"ד את הדין (הר"ן פרק שני דייני גזירות) .

וביאר החלקת מחוקק (שם ס"ק יז) :"אפילו החמיצו בית דין את הדין, דמה לה בכך שהחמיצו דמיום התביעה גילתה דעתה שאין לה מזונות."

והדברים ברורים, שהרי חיוב הבעל במזונות הוא חיוב גמור, אלא שהימנעות מלתבוע מורה על מחילה. מעתה: אם תבעה, שמוכח שלא מחלה, אין זה מעלה או מוריד מתי ניתן פסק הדין, שהרי החיוב הוא גמור, ובמה יפקע? כשנגדיר הדברים: לא התביעה מולידה ויוצרת את החיוב, אלא ההימנעות מתביעה מורה על מחילת והפקעת החיוב.

הרמ"א שנה את הדין (שם סעיף יב) : "האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר [...] אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר."

ועל כל פנים משמע שבלוותה לא נאמר דינו של הרמב"ן, והוא הדין כל היכא שיש גילוי דעת שאינה מוחלת, כפי שציירו הראשונים או באופן אחר, ואף אם הודיעה שצריכה מזונות ורוצה לתבוע, אך לא עושה זאת מיידית– ודאי דלא הוויא מחילה, ולא פקעה חובת הבעל.

והנה לעניין מזונות הילדים היכא דלא תובעת לא נאמר דינם במפורש בראשונים ובשולחן ערוך, שהרי חיוב המזונות של האב הוא לילדיו ולא לאם, אלא שכאשר האם מגדלת אותם ומפרנסתם הרי היא מגישה תביעה בשם הילדים כנגד האב, שיקיים חובתו. וכבר הארכנו בזה במקום אחר, שזוהי מהות תביעת מזונות ילדים, ואין היא רק תביעת האם להשבת מזונות שתוציא או תביעתה לקבל תשלום מהאב עבור הוצאותיה, ואין כאן מקום להאריך.

ובשאלה זו עמד המהרש"ם (חלק ב סימן רלו) שכתב:

ועל דבר שאלתו בדין אשה שתובעת מבעלה שישלם לה מזונות ב' שנים בעד מה שהחזיקה ילד קטן שלה בהיותה לבדה מבעלה על ידי קטט, ורום מעלתו צידד דאף דכופין אותו ליתן מזונות להילד היינו מזונות דלהבא, אבל על העבר –הרי באחר שזן בנו של האב אין האב צריך לשלם לו, דהוי כפורע חובו של חבירו, דמבריח ארי בעלמא הוא. אך דיש לומר דכיון שבידה לכופו שיחזיק אצלה הולד עד ו' שנים ולשלם המזונות אין דינה כפורע חובו של חבירו [...]

נראה דהכי נמי, כיון שהוא אמו של הילד, ויש לה זכות בדין תורה הקדושה לכופו שיהיה הולד אצלה –לא גרע כחה מהא דסימן קי"ח שיש אפטרופס ממונה על היתומים– אפילו הכי, כיון שסמכו היתומים עליה יש לה רשות לעשות לטובת יתומים ולפרוע חובות, והכי נמי בנדון דידן שטובת היתום שיהיה אצל האם, כמו ששיערו חז"ל דמהאי טעמא יהיה עד ו' שנים אצלה, אם כן בידה לזונו ולתבוע מבעלה [...] אבל על כל פנים בכהאי גוונא שבידה לכופו להיות אצלו יש לומר דבזנה הולד בפניו לכולי עלמא חייב לשלם.

אולם לדינא נראה דכיון דעברו ב' שנים ולא תבעתו לדין ולא מסרה מודעה בעדים –אין בידה לתבעו, דודאי מחלה לו, שהרי מבואר בבית יוסף אבן [ה]עזר סימן צג דדוקא באלמנה בעינן ב' או ג' שנים, אבל באשת איש – אפילו שתקה יום א' מחלה לו [...] דגם במקום קטט בלא מסרה מודעה אמרי' דמסתמא מחלה [...] ואם כן הכי נמי בנדון דידן, במזונות הולד, כיון שלא מסרה מודעא בעדים מחלתן, וכמו שדרך נשים לגלגל עם בעליהן אפילו במקום קטט הכי נמי בזנה הולד איכא הוכחה שמחלה, ובפרט שכבר עברו ב' שנים דגם באלמנה עניה ופרוצה אמרינן דמחלה, וגבי מזונות הולד –גם בצנועה אינה בושה לתבוע מבעלה, ועל כל פנים היה לה למסור מודעא בעדים שלא מחלה.

ומבואר מדבריו דדין מזונות הילדים כדין מזונות אישה, שאם אינה תובעת הדבר מורה על מחילתה.

ודבריו הובאו בפד"רים– עיין בפד"ר חלק א (עמוד 234) :

לפנינו עומדת כעת השאלהמאימתי לחייב האב במזונות בנו.

הבן נולד ב ־ 11.12.54 אולם התביעה למזונות הבן הוגשה רק ב ־ 13.2.55.והנה לענין מזונות האשה מבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע דאינה יכולה לתבוע בעד העבר. ונראה דהוא הדין לענין מזונות ילדים, אין האשה יכולה לתבוע בעד העבר דאמרינן דודאי מחלה, וכן כתב שו"ת מהרש"ם חלק ב סימן רלו. ואם כן, לכאורה גם כאן לא נחייב אלא מיום הגשת התביעה.

אולם נראה דבנידון שלנו, דהאשה הגישה עוד בזמן הריונה תביעה למזונות עבורה, ונתקיימו בזה כמה ישיבות בית דין, ובינתיים ילדה בן–אם כן אין בזה משום מחילה, בזה שלא תבעה בחדשיים הראשונים ללידת הבן כי מאחר שעומדת באמצע דיון לתביעת מזונות יש לתלות דמה שלא תבעה בחדשיים אלו הוא מפני מצב לידתה, ואין כאן משום מחילה, ובמיוחד שעוד בחדש ינואר פנו אל בית הדין בשם האשה מהרשות המקומית אודות פסק דין למזונותיה ומזונות הילד, הרי ניכר הדבר שלא מחלה כלל, ולכן הוחלט לחייבו במזונות הילד החל מיום לידתו.

ועיין עוד בפד"ר חלק ב (עמוד 164) :

אמנם כתב התביעה הוגש בבית הדין בהתחלת שנת תשט"ז, אבל אין זאת גורע את זכותה מלתבוע עבור העבר, ורק באשת איש הלכה פסוקה היא באבן העזר סימן ע סעיף ה ברמ"א: "[...] תבעה אחר כך אין פוסקין לה [מזונות] למפרע רק מיום התביעה [...]" אבל באשה מגורשת זכאית לתבוע מן האב מזונות ילדיו גם עבור תקופת העבר.

ולא שייך בזה גם ענין של פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, דהדין הוא הניח מעותיו על קרן הצבי, עיין חושן משפט סימן קכח– ואם כן נאמר כי כל מה שהוציאה על חשבון החזקת הילד דינה כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו– כי כבר העלה הלכה זו ההפלאה בקונטרס אחרון סימן פ אות יא, וזה לשונו:

כל זמן שהיא מניקה את בנה [...] ומוסיפין לה על מזונותיה [...] לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה–כתב החלקת מחוקק: נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה על הולד.

והנה נראה פשוט דאי אכלה משלה ולא אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר לא גרע ממה דאיתא באבן העזר בסימן ע סעיף ח: לא לותה, רק מכרה מנכסים ופירנסה עצמה –אין לה עליו כלום. אלא אפילו אם הודיעה לעדים צריך עיון, דאפשר דהוויא לה כזן בניו של חבירו דפטור, דהווי ליה כפורע חובו של חבירו, אם כן הכי נמי [...] אף על פי שמוטל על האב מכל מקום הוויא לה איהי כפורע חובו. מיהו יש לומר דהכא עדיף טפי כיון דהחיוב על האב ליתן לאשתו הוויא לה היא כבעל חוב עצמו [...]

ולפיזה הוא הדין בנדון דידן, שהאשה זכאית להחזיק את הילד ולדרוש מן האב את כל ההוצאות הכרוכות בהחזקתו הרי היא כבעל חוב עצמו. (ומיותר להוסיף שבמקרה דנן איננה מחויבת לומר בפני עדים שכל מה שהיא מוציאה על הילד– אין כוונתה לוותר מלתבוע את האב, כי רק באשה היושבת תחת בעלה יש צורך בזה מטעם דדרך הנשים לגלגל עם בעליהן– עיין בית שמואל סימן עס"ק כט. מה שאין כן באשה גרושה מבעלה.)

וכן פסק בתשובות מהרש"ם חלק ב סימן רלו, שאין באשה המפרנסת ילדיה כשאביהן חייב בהחזקתן דין פורע חובו של חבירו שלא מדעתו.

ומן הכלל אל הפרט:

כאמור לעיל, כבר בדיון שנערך ביום כ"ה באלול התשע"ט (25.9.19) העלתה האם את דרישתה לקבלת מזונות ואמרה שהאב השאיר אותה ללא הצרכים המינימליים, אלא שאמרה שאין היא פנויה באותה עת לדיונים. שני הצדדים הודו שבדיון עלה עניין תביעת המזונות: האם טענה שאמרה בבית הדין שלא החליטה אם תתבע בבית הדין או בבית המשפט, והאב אמר שהודיעה שרוצה לתבוע בבית המשפט, אך על כל פנים ודאי הייתה הודעה שרוצה לתבוע.

בית הדין פסק במועד זה:

הבעל התחייב לשלם את שכר הדירה בה מתגוררים האישה והבנות בסך 2,700 ש"ח בכפוף לכך שהתשלום יקוזז בתביעה עתידיתשל מזונות הקטינים אם וכאשר תוגש בכל ערכאה משפטית שהיא.

ומבואר שהאם הודיעה שתגיש תביעה והאב לא יוכל להיפטר כשאין היא מוחלת. לכן הסתפק בית הדין בהתחייבות האב לשלם דמי השכירות שיופחתו מפסיקת המזונות לכשתיפסק, ומשמע שהפסיקה תהיה למפרע, מפני שאינה מוחלת, ואם אין חיוב מזונות למפרע –קיזוז מנלן?

לגופם של דברים בעניין שיעור החיוב אני מסכים למה שכתבו עמיתיי, שהמזונות שנפסקו אינם מספיקים למזונות שלושת הילדים ולמדורם. המשיבה שוכרת דירה במודיעין עילית ומשלמת שכר דירה של 3,500 ש"ח לחודש. אם נפחית מהסכום שנפסק מחצית משכר הדירה, שוודאי זה בכלל מה שחייב האב למדור ילדיו, עולהבית הדין האזורי חייב את האב בפועל בתשלום מזונות של 800 ש"ח לילד, ואין כל הצדקה לחייב סכום נמוך כל כך כאשר המשיב משתכר על פי הצהרתו בין 10,000 ל ־ 11,000 אלף ש"ח לחודש.

משכך למרות סברת המשיב שסכום המזונות מספיק, מאחר שלטענתו כאשר חיו יחדיו 'הסתדרו' בסכומים שקצב בית הדין, ולמרות טענתו שהמערערת יכולה הייתה להצטמצם ולגור בדירה קטנה יותר ולשלם שכירות פחותה– בתוך עמנו אנו יושבים, וברור לנו שסכום זה אינו מספיק לצורכי הילדים, ודמי המדור הם סבירים כדי להתגורר לפי צורכי הילדים, ובפרט שהאב שגר בגפו משלם דמי שכירות גבוהים יותר בעבור דירה דומה.

אכן במהלך הדיון הציע בית הדין הצעת פשרה לקבוע ולחייב את האב בתשלום סכום כולל של 5,000 ש"ח לחודש כאשר המזונות יחושבו לפי 1,100 ש"ח לחודש ואילו המדור יעמוד על כ ־ 1,700 ש"ח לחודש. המערערת הסכימה לסכום אך המשיב התנגד.

את ההצעה הזו אימצו עמיתיי בפסק דינם.

חובתנו להבהיר: אכן בתחילה היה נראה לנו שבא כוח המערערת הסכים לסכום זה ממועד מתן פסק הדין, אך המערערת לא הסכימה לוותר על זכויותיה לקבל מזונות הילדים החל מעזיבת הבית. לדבריה, בתקופה זו נאלצה לקחת הלוואות בסכומים גבוהים כדי שתוכל לשרוד ולהתקיים, ההלוואות נלקחו על סמך ההנחה שהאב יקיים את חובתו לפרנסת ילדיו.

מעתה יש לומר שלמערערת ודאי מגיע סכום מזונות ממועד הדיון ביום כ"ה באלול התשע"ט (25.9.19) שבו הודיעה שאינה מוחלת ואף בית הדין בהחלטתו הבין כן. אומנם נראה שלמעשה יש לחייבו במזונות מיום עזיבתו, שהרי העובדה שלא הלכה מייד למוחרת לא מהווה ראיה על מחילהמכיוון שהייתה טרודה לאחר שהבית נשרף.

ונראה לומר עוד, דאף דבעלמא אמרינן שאשת איש שאינה תובעת –יש בדבר משום מחילה מיידית, הני מילי בימי חז"ל ובדין השולחן ערוך שהליכי התביעה היו מהיריםוהתובע קובלמיידית ולא היה צריך מי שיציג את עמדתו, כדכתיב "ועלתה יבמתו השערה" וכתקנת עזרא שבתי דין יושבים בשני וחמישי כדי שכל מי שיש לו תביעה יקיים "מי בעל דברים יגש אל ֵ הם", וכמבואר בש"ס שהתנאים והאמוראים היו דנים בתביעות שהיו מגישים בפניהם בבית המדרש. ועיין בבא קמא קיב, א לגבי מהירות ההליך מרגע שמוגשת תביעה, ואין כאן מקום להאריך. אולם כיום, שההליך לוקח זמן –צריכים להגיש כתב תביעה וצריך התובע להתייעץ באיזה אופן יגיש תביעתו–אין בהשתהות קצרה כדי להורות שיש בה משום מחילה, דמסתבר שיש לתלותה בחוסר היכולת להגיש תביעה מיידית. ולהכי בנידון דידן, שהשתהתה כחמישה–שישה שבועות עד לדיוןשבו הודיעה שאין לה מזונות ומתכוננת לתובעם, אין בזה משום מחילה.

נוסיף ונאמר: אכן האם לא הגישה את תביעתה מיידית, אך האם אמרה בדיון הראשון שנערך בבית הדין שאין היא פנויה לדיבורים מפני שהיא עסוקה בהשרדות. אין ספק שזה היה מצבה של האם שנשארה עם שלושה ילדים קטנים בגפה, ואי אפשר לדרוש ממנה "רוצי והגישי תביעה". משכך אין באי ־ הגשת תביעה במצב זה משום מחילה, וכפי הסברה שכתבו הראשונים שההמנעות מתביעה מורה על מחילה. וכמו שבאלמנה הוויא מחילה רק אחרי שנתיים או שלוש, ותלוי הדבר במצבה של האלמנה, הוא הדין באישה המטופלת בילדים: אי ־ הגשת התביעה מיידית לא מהווה מחילה. הדרישה להגיש את התביעה מיידית במצב זה,"ואם לא, תפסידי זכותך", היא בלתי ־ מוסרית לדעתי, ומזכירה לי מה ששמעתי מעורך דין שסיפר שכשנפטר אביו הדבר הראשון שעשה,לפני שהגופה הספיקה להתקרר, היה הגשת בקשה לדחיית דיונים בבית המשפט כדי שלא ייענש בגין אי ־ הודעה מיידית על היותו אנוס שלא להופיע. לדעתי הדרישה מהאישה להגיש את תביעתה לרשות שיפוטית כשהיא נמצאת בכאוס, אינה נכונה הלכתית ובוודאי אינה מוסרית, משכך אין באי ־ הגשת התביעה משום מחילה, ומשהודיעה שבמצבה אין היא פנויה עתה להגישה אך תתבע מזונותיה, ודאי שלא מחלה.ומשכך חיוב האב במקומו עומד.

והנה אף שבעת הדיון רצינו לעשות פשרה– דבר זה לא יכול להיעשות אלא בהסכמה, שמכיוון שהחיוב ברור אין בפשיעת האבשהתחמק מלשלם את חיובו למזונות ילדיו וגרם להצטברות חוב גדול כדי לפוטרו, שהרי ברור שהאם טרחה והשתדלה בצורכי הילדים גם בטיפול היום ־ יומי גם בהשגת מימון כספי, לקחה הלוואות והיא בעלת חוב גדולה כפי שטענה לפנינו, ואיננו רשאים לעשות פשרה בממונה.

לאור האמור יש לקבל את הערעור ולקבוע כעין שכתבו עמיתיי, שמאחר שמזונות בסך 800 ש"ח–ודאי אין בהם לספק את הצרכים המינימליים של הילדים, בית הדין מעמיד המזונות על סך 1,100 ש"ח לילד לחודש, שגם הם מזונות על הרף הנמוך, בתוספת מחצית מדמי השכירות שאותם משלמת האם,סך 1,750 ש"ח.

משכך:

על המשיב לשלם למערערת סך של 5,050 ש"ח לחודש למזונות שלושת הילדים ולמדורם,וסכום זה ישולם מעת עזיבת האב את הבית.מעבר לכך יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוך חריגות ובהוצאות רפואיות חריגות אשר אינן ממומנות על ידי קופת חולים.

ככל שהאם תקבל סיוע בשכר דירה מהמדינה יקוזז חלק מחיוב המדור, כגון: אם השכירות היא 3,500 ש"ח והמדינה מאשרת תשלום של 1,500 ש"ח לחודש הרי ששכר הדירה נטו שהמערערת משלמת יעמוד על 2,000 ש"ח לחודש. או אז יופחת הסכום שמחויב בו האב ויעמוד על 1,000 ש"ח לחודש במקום 1,750 ש"ח שבו הוא מחויב כיום.

הרב שלמה שפירא

לאור האמור יש לקבועכדלהלן:

א. אנו מקבלים את הערעור על שני נדבכיו.

ב. לדעת הרוב: האב ישלם מזונות בסך 1,100 ש"חבעבור כל אחד מילדיו בתוספת כמחצית מדמי השכירות אותם משלמת האם סך 1,700 ש"ח– סך הכול 5,000 ש"ח לחודש החל מיום פתיחת התיק ,י' בכסלו התשפ"ב (14.11.21) .

לדעת המיעוט:האב ישלם מזונות בסך 1,100 ש"חבעבור כל אחד מילדיו בתוספת מחצית מדמי השכירות שאותם משלמת האם– סך 1,750 ש"ח–החל החל ממועד עזיבתו את הבית.

נפסק כדעת הרוב.

ג. מעבר לאמור, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוך חריגות ובהוצאות רפואיות חריגות אשר אינן ממומנות על ידי קופת חולים.

ד. האב רשאי לקזז מחוב המזונות סך 2,700 ש"חשאותם שילם עבור השכירות וכפי החלטת בית הדין האזורי מיום ביום כ"ה באלול התשע"ט (25.9.19) וכן כל סכום נוסף ששילם, אם שילם, להוצאות הילדים.

ה. אם האם תקבל סיוע בשכר דירה יופחת חיוב האב במדור במחצית סכום זה.

ו. הערובה שהפקידה האם כתנאי לשמיעת ערעורה תוחזר לה.

ז. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ח' בניסן התשפ"ג (30.3.2023).

הרב שלמה שפירא הרב מיכאל עמוס הרב אברהם שינדלר

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

ב"ה

תיק 1380630/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב מיכאל עמוס, הרב אברהם שינדלר

המערערת: פלונית

נגד

המשיב: פלוני

הנדון: האם ובאיזה תנאים ייפסקו מזונות רק ממועד התביעה על יסוד ההנחה כי הייתה מחילה על החיוב שקדם לתביעה?

פסק דין