En

צור קשר

checked

ערעור על דחיית בקשה לקיום צוואה בבית משפט למשפחה

24/04/2024
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 2.10.23 (כב' השופטת ורד שביט פינקלשטיין בת"ע 37681-05-20) שדחה את בקשת המערער לקיום צוואתו האחרונה של המנוח ר' ל' ז"ל מיום 10.10.19 מחמת השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה.

 

קיום צוואה בבית משפט למשפחה

א.          רקע עובדתי

 

1.           המנוח ר' ל' ז"ל (להלן: המנוח) נפטר ביום 14.1.20 לאחר שנאבק במחלת הסרטן והמשיב 1 הוא בנו היחיד (להלן גם: הבן). המשיבה 2 ניהלה מערכת יחסים עם המנוח במשך עשרות שנים (להלן: ד').

 

2.           המערער היה עורך דינו של המנוח ובין היתר ערך עבורו צוואות. בצוואת המנוח מיום 14.9.17 הוריש המנוח את כל עיזבונו לבן (להלן: הצוואה הראשונה) ובצוואתו מיום 21.10.18 הוריש המנוח מחצית מעיזבונו לבן ומחצית מעיזבונו לד' (להלן: צוואת הביניים). המערער היה עד לשתי הצוואות הנ"ל.

 

3.           ביום 10.10.19 העביר המערער בדוא"ל טיוטת צוואה חדשה למנוח שבה היורשת היא אחות המנוח ר'ס' (להלן: ס'או טיוטת צוואת ס') ואולם נקבע בה שס', בהתאם לשיקול דעתה, תעביר לבן כל חודש לפחות 2,500 ₪ "עד תום כספי העיזבון".  

 

4.           המנוח לא חתם על הצוואה הנ"ל שנשלחה אליו וביום 10.10.19 כתב המנוח צוואה בכתב ידו במשרדו של המערער (להלן: הצוואה האחרונה או הצוואה) שזה נוסחה:

 

"צוואה אחרונה

היות ואין אדם יודע את מועדו ומידת ימיו ומתי תגיע עת פקודתו ורצוי לו בעודו בחיים ובהכרתו המלאה והמוחלטת לצוות מה יעשה ברכושו ובנכסיו לאחר אריכות ימים ושנים.

לכן אני הח"מ ל' ר', ת.ז. ------- מרח' -------, בהיותי בדעה צלולה, שפויה ומיושב בדעתי ומוכשר מכל הבחינות הדרושות על פי הדת וחוקי מדינת ישראל, מצווה בזאת מרצוני הטוב והחופשי ללא אונס הכרח ולחץ כדלקמן:

1.     אני מצהיר כי אני שומר לעצמי את הזכות לחזור בי מצוואה זו מעת לעת, לשנותה, לגרוע ממנה או להוסיף עליה אך כל עוד לא עשיתי זאת, תהא צוואתי תקפה ותעמוד בעינה. בצוואתי זו אני מבטל את צוואתי הקודמת מיום 21.10.18 בכך שיורשי היחיד יהיה איל בר-לב ת.ז. 022408405 הזכאי לרשת את כל רכושי.

2.     כל מה שאני נותן ליורשי על פי צוואה זו אני נותן לו מהיום ולאחר מיתה, ויורשי יזכה בנכסי העזבון בהתאם לשטר צוואה זה שעה אחת קודם פטירתי ובדבר שבמשך חיי רשאי אני לעשות בנכס כטוב בעיני כאשר נהגתי עד היום.

3.     אני מצווה כי מתוך הכספים המזומנים שאשאיר אחרי פטירתי יופרשו בראש ובראשונה הסכומים שיוצאו לכבודי האחרון: הלויה, קבורה, הקמת מצבה על קבר וכן יופרשו הסכומים לכיסוי כל החובות אשר יתברר כי מגיעים ממני.

4.     א. יורשי איל בר-לב בהתאם לשיקול דעתו יעביר סכום חודשי לבני ל'א' ת.ז. ----- (להלן: "בני") אשר לא יפחת מהחלק ה-84 מתוך כספי העזבון.

במקרה והחלק ה 84 יהיה פחות מ-1000 ₪ יועבר הסכום אשר יתקבל בחישוב סך כל כספי העזבון ב-84.

אם הסכומים יהיו מצומצמים מ-500 ₪ אני משאיר לשיקול דעתו של עו"ד בר-לב לגובה הסכום החודשי וזאת ברוח ההסכם בע"פ שהיה בינינו לצורך צוואה זו.

ב. אני מצווה ומוריש את כל כספי ורכושי בכלל ואת הכספים המצויים בחשבון ---- בסניף -------- בנק ----- ואת הכספים בחשבון ------ בסניף --- בנק ----- ואת הכספים בחשבון ----- בבנק -----, בפרט (להלן: "כספי העזבון").

ג. להסרת כל ספק אני מצווה לאיל בר-לב את כל רכושי מכל סוג ומין שהוא כספים, מזומנים, חשבונות בנק, תוכניות חסכון, מטבע זר וכל רכוש אחר אשר הוא מצווה לפתוח חשבון נאמנות עבור בני ולהעביר לבני סכומים משתנים מדי חודש בחודשו לשיקול דעתו.

5.     כל הכתוב לעיל עשיתי מרצוני הטוב והגמור בדעה צלולה ... שלא ישאר שום פקפוק וערעור ליורשי ולא לשום אדם ...

ולראיה באתי על החתום ברמת גן, היום יום 10 בחודש אוקטובר 2019".

 

5.           ביום 14.1.20 המנוח נפטר.

 

6.           ביום 28.1.20 הגיש הבן את הצוואה הראשונה לקיום וביום 10.2.20 הגיש המערער התנגדות לקיום הצוואה. בהתנגדות שהגיש המערער ושאומתה בתצהירו, טען המערער כי הוא "יורשו של המנוח" על פי הצוואה האחרונה ולכן אין לקיים את הצוואה הראשונה.

 

7.           ביום 29.3.20 הגיש המערער את הצוואה האחרונה לקיום. בבקשה, שאומתה בתצהירו, טען המערער שהוא יורשו של המנוח. ביום 20.5.20 הגיש הבן התנגדות לבקשת המערער לקיום הצוואה האחרונה של המנוח בטענה שהמערער נטל חלק בעריכת הצוואה ויש לבטלה אף מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד המערער. ביום 5.7.20 הגישה ד' כשהיא מיוצגת ע"י המערער, בקשה לקיום צוואת הביניים והבן התנגד גם לבקשה זו.

 

8.           במהלך הדיון בבית משפט קמא שדן בתוקף הצוואה האחרונה בלבד, התברר שקיים סרטון המתעד את חתימת המנוח על הצוואה האחרונה וכמו כן, ד' החליפה את הייצוג וטענה שתצהירים שחתמה עליהם בעת שיוצגה ע"י המערער אינם נכונים והיא הציגה גרסה אחרת בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה האחרונה שהיא נכחה בה והסריטה אותה בטלפון שלה.

 

9.           לאחר דיון ההוכחות הגיש המערער בקשה להפסקת התובענה לקיום הצוואה האחרונה ובית המשפט קמא דחה את הבקשה והורה על הגשת סיכומים בכתב.

 

10.         בית המשפט קמא קבע בפסק דינו שיש לקבל את התנגדות הבן לקיום הצוואה האחרונה מאחר שהוכח שהיא תוצר של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה של המערער, בסיוע של ד', בעריכתה וכן חייב את המערער לשלם לבן הוצאות בסך של 35,000 ₪ (להלן: פסק הדין).

 

11.         המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו.

 

ב.           תמצית פסק הדין

 

1.           בצוואה האחרונה לא נפל פגם צורני והנטל על הבן להוכיח שיש עילה לביטול הצוואה. הבן עמד בנטל זה. הוכח שהמערער היה מעורב בהכנת הצוואה האחרונה ובעת עריכת הצוואה הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת לשנות את זהות הזוכה על פי הצוואה לטובת המערער .

 

2.           בעת שהמנוח חתם על הצוואה האחרונה הוא היה חולה סרטן סופני, טופל בכימותרפיה, נטל תרופות רבות לרבות תרופות פסיכיאטריות וכן נטל קנביס לשיכוך כאבים. המנוח היה חלש מבחינה פיזית והתקשה לתפקד, סבל מירידה בזיכרון ונזקק לעזרה. ד' העידה שהמנוח היה עייף ולא מרוכז. מצב זה משליך על היכולת לגרום להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות פסולה בעריכת הצוואה.

 

3.           מלשון הצוואה עולה שהמערער הוא הזוכה היחיד על פי הצוואה והוא המחליט הבלעדי בנוגע לחלוקת עיזבונו של המנוח. גם בפגישה שקיים המערער במשרדו ביום 21.1.20 עם המשיבים ובני משפחה נוספים של המנוח (להלן: הפגישה) וגם בכתבי הטענות הרבים שהגיש המערער, הוא טען במפורש שהוא יורשו הבלעדי של המנוח. ברם, במהלך חקירתו, ולאחר שהבין ש"גרסתו בנוגע לאי מעורבותו בעריכת הצוואה קורסת, שינה לפתע את גרסתו וטען כי הוא "צינור" בלבד להעברת כספי העיזבון" והוא טען שבפועל הבן הוא הזוכה היחיד על פי הצוואה. המערער העלה טענה חדשה זו במהלך חקירתו וכשעומת עם דברים שאמר בפגישה, "לא הייתה תשובה בפיו". המערער טען בחקירתו כי: "הצוואה אומרת שאני כיורש במטרה שהבן שלו לא יוכל לתבוע את המאהבת שלו, אקח את כספי העיזבון, אחלק את זה לבן על פני 84 תשלומים עד שההתיישנות תגמר...המנוח בעצם בדרכו המפותלת מינה אותי כמנהל עיזבון בלי לקרוא לזה מנהל העיזבון, רצה לוודא שאני אעביר את כל הכספים לבן שלו".

 

4.           אין לקבל את שינוי הגרסה של המערער. "העלאת טענה חדשה זו ומתן פרשנות אחרת לאמור בצוואה בניגוד להצהרותיו המפורשות והחד משמעויות עד לאותו מועד בדבר היותו היורש הבלעדי של המנוח, מחזקת את המסקנה אודות אי תקינות תהליך עריכת הצוואה ויש בה אינדיקציה למעורבות פסולה...והשפעה בלתי הוגנת על המנוח...בעצם טענת התובע כי האמור בצוואה המאוחרת אינו משקף את רצונו לכאורה של המנוח "כפי שהוא מבין אותו" יש להוות הוכחה ברורה לכך שתהליך עריכת הצוואה היה בלתי תקין כאשר הצוואה נעשתה בבהילות ומבלי לבחון היטב את רצונו של המנוח".

 

5.           מאחר שהמערער היה עורך דינו של המנוח בעת עריכת הצוואה וגם נקבע כזוכה על פי הצוואה, קיימת חזקה אודות קיומה של השפעה בלתי הוגנת. במקרה כזה, עובר נטל השכנוע לסתירת החזקה לכתפי המערער. המערער לא הצליח לסתור חזקה זו.

 

6.           במהלך הפגישה שיזם המערער הוא טען שאינו יודע היכן נערכה הצוואה האחרונה והכחיש שהיא נחתמה במשרדו. ואולם, בחקירתו התברר שהמערער לא אמר אמת בפגישה והצוואה נערכה במשרדו והמערער היה במשרדו לכל הפחות כשהמנוח הגיע למשרדו וגם בעת שכתב את הצוואה.

 

7.           טענת המערער שהוא היה מחוץ למשרדו בעת עריכת הצוואה נסתרת מפתק בכתב יד שהיה מונח על השולחן במשרדו מול עיני המנוח שעה שכתב את צוואתו ובפתק היה רשום שמו ומספר תעודת הזהות של המערער. כשהמערער נשאל בחקירתו האם הפתק בכתב ידו הוא השיב "בצורה מתחמקת כי אינו יכול לאשר או להכחיש כי זהו כתב ידו".

 

8.           מצפייה בסרטונים המתעדים את מהלך עריכת הצוואה עולה שבאותה עת היו במשרדו אנשים נוספים "כעולה בבירור מקולות הרקע הנשמעים במהלך ההסרטה" ואולם, המערער לא הביא שום עד להוכיח שהוא לא נכח במשרדו באותה עת. לכן, "אין ליתן אמון בגרסתו לפיה לא היה נוכח במשרדו במועד עריכת הצוואה".  

 

9.           המערער לא נתן תשובה עניינית לשאלה, אם נכונה טענתו שהמנוח רצה לשנות את זהות הזוכה ולהעניק לו את כל רכושו במקום לאחותו כפי שנכתב בטיוטת ס'שהוא שלח אליו, מדוע לא שינה את שם המוטב והדפיס את הצוואה? "יש בהימנעות זו כדי ללמד כי התובע ביקש להרחיק את עצמו מתהליך עריכת הצוואה, באמצעות עריכת צוואה חדשה כביכול בכתב ידו של המנוח".

 

10.         טענת המערער שהמנוח ביקש לשנות את זהות הזוכה מאחותו אליו, מחמת שאירע סכסוך בין המנוח לאחותו, לא מתיישבת עם עדות האחות אודות יחסים תקינים וקרובים ביניהם.  אדרבא, "יש בשינוי פתאומי זה כדי לחזק את גרסת הנתבע לפיה הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת לכתוב צוואה בה התובע הוא היורש".

 

11.         מהסרטון עולה שהמנוח העתיק את פרטי הזוכה – המערער - מהפתק בכתב יד שהוכן מראש והדבר מלמד שהמנוח ביצע העתקה בלבד של מסמכים מוכנים שנערכו עבורו ע"י המערער. המערער אף התחמק מלענות על השאלה מי יזם את הסרטת כתיבת הצוואה והוא ניסה להרחיק את עצמו "באופן מלאכותי מתהליך עריכת הצוואה".

 

12.         המערער טען שהצוואה האחרונה הופקדה ע"י המנוח במשרדי הרשם לענייני ירושה. מאחר שאף אחד לא טען שהמנוח כתב יותר מעותק אחד של צוואתו האחרונה, לא ניתן הסבר כיצד ייתכן שהצוואה המקורית הופקדה ע"י המנוח במשרדי הרשם ומאידך, במכתב שכתב המערער לרשם לענייני ירושה כחודש לאחר פטירת המנוח הוא אישר שהצוואה מצויה בידו. גם בהתנגדות המערער לבקשה לקיום הצוואה הראשונה המערער טען שבידיו הצוואה האחרונה. בעדותו, המערער הציג גרסה חדשה לפיה הצוואה האחרונה הובאה אליו בכלל ע"י ד'. כשהמערער עומת עם מכתבו לרשם לענייני ירושה מיום 1.4.20 שבו נאמר שהמערער הגיש את הצוואה המקורית למשרדי הרשם, לא הייתה בפי המערער תשובה עניינית והוא ענה "אתגרת אותי עכשיו".

 

13.         טענת המערער שהוא לא לקח חלק בעריכת הצוואה האחרונה"הופרכה מיסודה ויש בה כדי לקעקע לחלוטין את מהימנותו בכל הנוגע לתהליך עריכת הצוואה...הוכח גם הוכח כי התובע היה מיודע בכל מהלך עריכת הצוואה שנעשתה על פי עצתו, בהוראתו ובפיקוחו". המערער ציין לאורך כל הדרך במסמכים רבים שהגיש, שהוא הזוכה על פי הצוואה.

 

14.         לאחר שד' החליפה ייצוג, היא הגישה תצהירים חדשים המתארים את נסיבות עריכת הצוואה האחרונה ומהם עולה מעורבות משמעותית ובוטה בעריכת הצוואה והשפעה בלתי הוגנת על המנוח לערוך צוואה המזכה את המערער בכל רכושו. ד' נאלצה להודות שהצוואה האחרונה נערכה על מנת למנוע מהבן להגיש תביעות נגדה להשבת כספים שהמנוח העביר לה בחייו וזאת "באמצעות יצירת תקופת התיישנות מכוונת למניעת הגשתן". ד' העידה גם שלאחר פטירת המנוח, המערער שכנע אותה לחתום על תצהירים שהוא ניסח וזאת מאחר שהוא הסביר לה שכך תמנע תביעה של הבן נגדה.

 

15.         ד' אישרה שהמערער היה מעורב בהכנת הצוואה האחרונה והשפיע על המנוח בהשפעה בלתי הוגנת לחתום עליה. המערער הניח בפני המנוח את טיוטת צוואת ס' שהוא הכין וביקש ממנו להעתיק אותה ואף לשנות קצת שזה ייראה "אותנטי". המערער הטעה את המנוח לחשוב שאם המערער יהיה היורש הדבר יגן על ד' מפני תביעות עתידיות מטעם הבן וזו הסיבה היחידה לחתימת המנוח על הצוואה האחרונה. לדבריה, המערער נכנס כמה פעמים לחדר כשהמנוח כתב את הצוואה ושאל האם "הכול בסדר?". עדותה של ד' פוגמת במהימנות גרסת המערער ומלמדת ששניהם פעלו בשיתוף פעולה על מנת להוציא לפועל את עריכת הצוואה האחרונה שלשניהם אינטרס ברור: למערער - קבלת שכר טרחה ולד' - מניעת הגשת תביעות נגדה וייתכן שאף טובות הנאה כספיות אחרות.

 

16.         הצוואה האחרונה "נערכה בנסיבות מחשידות ובעיתיות ביותר ומהווה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה של התובע בסיוע של הנתבעת בעריכתה ומשכך אינה משקפת את רצונו החופשי, המלא והמוחלט של המנוח" ולכן יש לקבל את ההתנגדות ואין לקיים את הצוואה האחרונה.

 

ג.           תמצית טענות המערער

 

1.           המנוח ביקש מהמערער שיכין עבורו צוואה לפיה הבן הוא הנהנה הבלעדי וס'תהיה הנאמנת על העיזבון ותחלק אותו לבן. ביום 10.10.19 כשהמנוח הגיע למשרדו של המערער לחתום על הצוואה הנ"ל, המנוח אמר למערער שהוא לא רוצה לחתום על טיוטת צוואת ס'אלא בכוונתו לכתוב צוואה חדשה במתכונת דומה ואולם הנאמן יהיה אדם אחר. ואכן, בצוואה האחרונה הנהנה היחיד הוא הבן והמערער משמש כנאמן בלבד ולא מקבל דבר מעיזבונו. אפילו שכר טרחה למערער לא נקבע בצוואתו זו.

 

2.           אין מניעה שנאמן או מנהל עיזבון יערוך צוואה ללקוחו הואיל והוא לא נהנה ממנו ולכן אין פסול שהמערער היה מעורב בהכנתה. המערער אינו זוכה על פי הצוואה האחרונה וכל תפקידו של המערער בצוואה הוא של נאמן שצריך לחלק את רכוש המנוח לבן שהוא הזוכה היחיד על פי הצוואה. לכן, יש לבטל את פסק הדין שקבע בטעות שהמערער הוא היורש ולאור טעות זו, פסל בית המשפט קמא את הצוואה האחרונה מחמת עילות ההתנגדות.

 

3.           ההבדל היחיד בין טיוטת צוואת ס' לבין הצוואה האחרונה הוא זהות הנאמן. המנוח הסביר למערער שהייתה לו שיחה לא נעימה עם ס' בנוגע לד' ולכן הוא רצה להחליף את הנאמן ולמנות את המערער כנאמן במקומה.

 

4.           מאחר שהמערער אינו נהנה על פי הצוואה האחרונה, אין אפשרות לפסול את הצוואה לפי סעיפים 30 ו – 35 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה). למערער אין כל טובת הנאה מצוואה זו. בדיון בערעור טען המערער כי: "אני נודבתי כנגד רצוני להיות צינור" (עמ' 5 שורות 10-11)..."במנגנון שנוצר שאני אך ורק נאמן" (שם שורה 32).

 

5.           גם בסרטון, אין כל רמז לכך שהמערער היה נוכח עם המנוח בחדר כשהמנוח כתב את הצוואה האחרונה. אין גם פסול שהנאמן ייתן לכותב הצוואה פתק עם פרטי הנאמן, כל עוד הנאמן לא נהנה מהעיזבון.

 

6.           טעה ביהמ"ש קמא שנתן משקל לעדותה של ד', שהיא עדות יחידה ועדותה אף סתרה באופן מוחלט תצהירים קודמים שהיא הגישה. כל מטרת המנוח בצוואה האחרונה הייתה למנוע תביעה של הבן כנגד ד' ולכן הוא לא הוריש ישירות את עיזבונו לבנו אלא באמצעות הנאמן.

 

7.           יש לבטל את פסק הדין שמתבסס על עדות יחידה של ד' שהעידה הפוך מהאמור בתצהירה. שינוי החזית בעדותה "די בה כדי לפסול עדות זאת" המהווה את הבסיס לפסק הדין.

 

ד.           תמצית טענות המשיב 1

 

1.           יש לדחות את הערעור היות שפסק הדין מושתת על קביעות עובדתיות שנטועות היטב בחומר הראיות. מדובר במקרה חמור שבו עורך דין של המנוח ניסה להשתלט על עיזבונו, תוך ניסיון לקיים צוואה שנחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת, במעורבות של המערער ותחת פיקוחה של ד'. המערער רקם קנוניה עם ד' כנגד הבן, כשבמסגרת קנוניה זו הם קיוו שהצוואה האחרונה תקוים וככל שלא תקוים, תקוים צוואת הביניים. המערער הוא "דמות מוכרת" בוועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין וגם בתיק זה הוא ניסה לגזול את כבשת הרש של הבן.

 

2.           הצוואה האחרונה נגועה בפגמים רבים: היא נחתמה במשרדו של המערער, עובדה שהוכחשה תחילה על ידו. הצוואה נוסחה ע"י המערער תוך ניסיון לשוות לה תוקף של צוואה בכתב יד. במהלך כתיבת הצוואה, המערער הביא למנוח פתק בכתב ידו הכולל את מספר ת.ז. שלו על מנת שפרטיו ייכתבו בצוואה.

 

3.           כשנחשפה התרמית של המערער ובכדי להרחיק מעליו את אות הקלון, הוא טען שהוא רק נאמן. אולם, במסגרת הדיון הראשון וכן במסגרת כתבי בי דין שהגיש, המערער הציג עצמו כיורש. בפגישה טען המערער שהוא יורש וכך הוא טען גם בהתנגדות שהגיש לרשם לענייני ירושה וכן בתגובה להתנגדות הבן. בנוסף, בקדם המשפט המערער טען שהמנוח הוריש לו את עיזבונו כי הוא סמך עליו "בניגוד לבנו שהונה וגנב אותו". גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו הצהיר המערער שהוא יורשו של המנוח. רק בחקירתו, משהבין שהאמת מתחילה להיחשף, שינה גרסתו וטען שהוא נאמן בלבד.

 

4.           שינוי הגרסה מערער את אמינות המערער והמערער לא יכול לעשות כן מאחר שקיים השתק שיפוטי. המערער מנוע מלטעון טענה עובדתית סותרת באותו הליך. המערער וד' תיאמו גרסאות ואולם לאחר שד' הרגישה נבגדת מהמערער, היא החליטה לספר את האמת ביחס למה שאירע במשרדו של המערער. בתחילה ד'תמכה לחלוטין בגרסת המערער ואולם בתצהיריה המאוחרים היא תיארה את היקף מעורבותו של המערער בעריכת הצוואה האחרונה.

 

5.           טענות המערער לפיהן הוא לא היה עד לעשיית הצוואה האחרונה ואין לו מושג היכן היא נכתבה, נסתרו בחקירתו הנגדית. בית המשפט קמא קבע בצדק שהמערער אינו אמין והוא השפיע על המנוח בהשפעה בלתי הוגנת. מכל הנימוקים הנ"ל, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.

 

ה.          דיון והכרעה

 

1.          פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות מפורטות ומנומקות היטב ואין כל עילה להתערב בהן. כפי שנקבע בע"א 913/20 עלי חלאילה נ' חאלד טאהא (9.6.22)‏:‏ "כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממכלול הראיות והעדים שהופיעו בפניה. זאת אלא במקרים חריגים, שבהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן מתיישבות באופן מובהק עם הראיות אשר הונחו בפניה ועם השכל הישר, או כאשר נעלמו ממנה עובדות מהותיות... הדברים נכונים במיוחד במקרה דנן, שכן ההליך בבית המשפט קמא נסוב סביב שאלות עובדתיות מובהקות, והועלו במסגרתו גרסאות עובדתיות שונות, אשר התפתחו והשתנו במהלך שמיעת ההוכחות. במצב דברים זה, בו קיימת חשיבות מיוחדת לביצוע הערכת מהימנות עדינה ומדויקת של הערכאה הדיונית, ולהתרשמות ישירה מן העדים וממכלול החומר הראייתי, ההצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא פחותה אף יותר. אשר על כן, סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור."

 

             ראו עוד: ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס (15.3.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21);ע"א 8506/15 יעקב ריכטר נ' בנימין כהן (10.4.18).

 

2.          טענתו המרכזית של המערער היא שהוא "יורש המנוח, לצורך קבלת תפקיד של נאמן שיחלק את רכושו, על פי הכתוב בצוואה" (עמ' 2 לערעור). דהיינו, לשיטתו, הוא יורש אבל לא נהנה ובלשונו בדיון בערעור, הוא בגדר "יורש פונקציונאלי" (עמ' 2  שורה 27). לכן לטענתו, לא היה מקום לפסול את הצוואה מחמת מעורבותו או מחמת השפעה בלתי הוגנת מצדו, היות שהוא אישית כלל לא נהנה מהצוואה והוא מונה לנאמן בלבד ואינו זוכה בדבר על פיה. המערער מתבסס על סעיף 4 לצוואה שבה המנוח מורה שכל עיזבונו יועבר לבן בתשלומים חודשיים, כך שכעבור 84 חודשים, יכלה העיזבון וכולו יעבור לידי הבן.

 

3.          בצדק קבע ביהמ"ש קמא שגרסתו זו של המערער היא גרסה חדשה שהועלתה לראשונה במסגרת חקירתו בדיון ההוכחות והיא סותרת חזיתית את הצהרותיו הרבות והחד משמעיות של המערער לפיהן הוא היורש על פי הצוואה והמחליט הבלעדי בנוגע לחלוקת עיזבונו של המנוח.

 

4.          שהרי, בפגישה שהתקיימה ביום 21.1.20 בהשתתפות אחות המנוח ס', הבן, ד' ואחרים, אמר המערער כי: "אני היורש...אני אדאג לאנשים הקרובים לו ובעיקר לא' [הבן]..." (עמ' 7 לתמליל שורות 19-20). כשהמערער התבקש לתת להם עותק מהצוואה המערער השיב להם "הזכות לקרוא את הצוואה ולקבל עותק ממנה זה רק ליורש...לא לאף אחדאחר" (שם עמ' 8 שורות 12-14)...."העתק צוואה רק ליורש" (שם עמ' 42 שורה 26). בנוסף המערער אמר: "הוא אמר תשמע, אם אני ממנה אותך כיורש אתה לא תתבע אף אחד" (שם עמ' 9 שורה 7). המערער טען בפגישה שאין לו מושג היכן נחתמה הצוואה (שם עמ' 10 שורות 4-7) והפליא אותו מאוד שהוא "רשם" אותו כיורש ואולם הוא אישר שהמנוח דיבר אתו על כך שהוא יהיה היורש (שם עמ' 13 שורות 18-26). המערער שב ואמר שבצוואה כתוב "אייל אתה היורש ואני ממנה אותך כיורש לקבל את כל הכספים שלי ואני דואג לבן שלי" (שם עמ' 42 שורות 1-2)... "אני קרוב לשלושים שנה עו"ד, אף אחד מהלקוחות שלי לא מינה אותי כיורש" (שם עמ' 69 שורות 21-22). באותה פגישה המערער אף  ציין  שבכוונתו לנכות חוב של 100,000 ₪ מתוך כספי העיזבון וכן לגבות שכ"ט בסך של בין 1,000 ל – 2,000 ₪ כל חודש במשך 84 החודשים שהוא ינהל את הכספים.

 

5.          בהתנגדות לקיום הצוואה הראשונה שהגיש הבן טען המערער שהוא יורשו של המנוח ואימת זאת בתצהיר שעליו חתם ביום 10.2.20. גם בבקשה לקיום הצוואה האחרונה שהמערער הגיש, הוא הצהיר ביום 24.3.20 שהוא היורש היחידי של המנוח.בנוסף, בתגובת המערער להתנגדות הבן לצוואה האחרונה טען המערער שהוא יורשו של המנוח.

 

6.          זאת ועוד: בקדם המשפט מיום 9.12.20 טען המערער שהמנוח "לא היה מוכן בשום פנים ואופן שהנתבע 1 יהיה יורשו...והוא החליט שהוא רוצה להוריש את ירושתו לאדם היחיד שהוא סומך עליו ואדם שלא רימה אותו ולא בגד באמונו ולא זנח אותו בשנותיו האחרונות עבור בצע כסף. בניגוד לבנו שהונה וגנב אותו...הם אוסרים עלי להיכנס לדירה למרות שאני לכאורה היורש בהתאם לצוואה האחרונה" (עמ' 1-2).המערער טען גם שהצוואה האחרונה "לא נעשתה על ידי ולא נעשתה בידיעתי, לא הייתי שם...אין חולק שהמנוח לא רצה שבנו יירש אותו" (עמ' 8).

 

7.          גם בתצהיר העדות הראשית שעליו חתם המערער ביום 2.5.21 הוא הצהיר "אני יורשו של המנוח בהתאם לצוואה מיום 10.10.19" (סעיף 2) וכי: "אין ספק כי המנוח לא רצה שהמתנגד יקבל את עיזבונו בגין התנהגותו המתנכרת חסרת הכרת הטוב של המתנגד למנוח, אך נראה כי המנוח אשר פחד מהמתנגד ציווה בצוואתו כי אעביר למתנגד את פירות העיזבון" (סעיף 11 לתצהירו).

 

8.          ברור אם כן, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, שגרסתו של המערער עד למועד חקירתו הייתה שהוא היורש הבלעדי של המנוח וכי המנוח לא רצה להוריש את עיזבונו לבנו מאחר שהבן התנכר לו. לפיכך, מנוע היה המערער לטעון באמצע ההליך טענה עובדתית סותרת והפוכה לחלוטין לפיה הזוכה מהעיזבון הוא הבן והמערער רק מונה לנאמן לצורך העברת הכספים אליו בתשלומים חודשיים על פני 84 חודשים, עד שמלוא העיזבון יועבר לבן.

 

9.          כפי שנקבע בפסיקה, בעל דין מנוע מלטעון טענות עובדתיות סותרות והשתק שיפוטי מונע זאת ממנו. ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (8.3.05)‏‏ נקבע כי:

 

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט".

(ראו גם: ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב (25.1.12)‏; ע"א 5315/12 יוסף בדיחי ואח' נ' רפאל מיוסט ואח' (17.2.15)).

 

             מקרה דנן, מצדיק את החלת הכלל בדבר השתק שיפוטי נוכח העובדה שהתובע שינה את גרסאותיו, את מצגיו העובדתיים כמו גם את טענותיו המשפטיות באופן בוטה וקיצוני ביותר.כפי שציין פרופ' רוזן צבי בספרו "ההליך האזרחי", (2015), 255: "תפקיד ההשתק השיפוטי הוא למנוע מבעל דין "לשחק" בבתי המשפט כאילו היו מגרש המשחקים הפרטי שלו".

            

10.        לכן, משהמערער "נתפס" על גרסתו המקורית ומשהוכח שהוא נתן למנוח טיוטת צוואה כשהמנוח נמצא במשרדו ולפי עדותה של ד'המערער אף נכנס מידי פעם לחדר לוודא "שהכול בסדר" והמערער אף הגיש לו פתק שבו שמו ומספר ת.ז.שלו, על מנת שהמנוח ימנה אותו כיורשו (עמ' 140 לפרוטוקול קמא מיום 6.10.22 שורות 8-21), ברור שיש לראות בהתנהלות המערער כמעורבות פסולה ואסורה בעריכת הצוואה.

 

11.        אין גם להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה הוכח שהמערער השפיע על המנוח בהשפעה בלתי הוגנת לכתוב את הצוואה האחרונה ולהפוך אותו ליורש. כפי שמציין א"מ פרופ' שמואל שילה בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 כרך ראשון (1992) בעמ' 270 כשהוא דן בהגדרת השפעה בלתי הוגנת:"אין זה חשוב מי הוא המשפיע, ומה המניע להשפעה. ייתכן שהמשפיע איננו הזוכה על פי הצוואה, וייתכן שהמניע של המשפיע אפילו לטובת המצווה. מה שחשוב וקובע הוא: האם הצוואה נכתבה על פי החלטתו העצמאית של המצווה. השאלה היחידה היא: האם זהו רצונו החופשי של המצווה? אם התשובה היא שלילית, הוראת הצוואה בטלה למרות המניע הנעלה של המשפיע ולמרות שהזוכה הוא לא זה שהשפיע על המצווה".

 

12.        כפי שנקבע בצדק בפסק הדין, התנהלותושל המערער,בגיבויה של ד' שהיה לה אינטרס להגן על הכספים שהמנוח העביר לה, היוו השפעה בלתי הוגנת על המנוח להוריש את עיזבונו למערער והצוואה האחרונה לא מבטאת כלל את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח.

 

13.        במקרה דנן התקיימו כל ארבעת "אבני הבוחן" לקיומה של השפעה בלתי הוגנת כפי שנקבעו בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 815 וזאת בהתאם לממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש. המנוח היה "חלש מבחינה פיזית והתקשה לתפקד...סבל מירידה בזיכרון ונזקק לעזרה רבה ביום יום". ד' העידה שהמנוח היה "חלש ועייף מאוד במועד עריכת הצוואה".המנוח, שהמערער היה עורך דינו, הושפע מעצתו של המערער לפיה אם הוא יוריש לו את עיזבונו, ניתן יהיה להגן על האינטרס של ד' ומינויו יימנע ויסכל תביעות מצד הבן. המנוח הגיע למשרדו של המערער יחד עם ד' ובאותה עת ד' היא מי שתמכה וסעדה אותו בהתאם לעדותה שלא נסתרה והיה לה אינטרס מובהק בכתיבת הצוואה כדי להבטיח שלא תיתבע על ידי הבן להשבת כספים שהמנוח העביר לה בחייו. גם נסיבות עריכת הצוואה – העתקה של צוואה מוכנה כשמול המערער על השולחן מונח גם פתק בכתב ידו של המערער שבו שמו ומספר ת.ז.שלו (כעולה בבירור מסרטון ההקלטה), מלמדות שלמעשה המנוח הונחה לכתוב כך את צוואתו ולא מדובר ברצון חופשי ואמיתי. ד' העידה גם "שהכול היה בלחץ נוראי" והמנוח נכנס לחדר כמה פעמים וסימן לה לפני כן להפסיק את ההסרטה ושאל: "אתם מסתדרים? אתם מבינים את ההוראות?" וזאת על מנת לוודא "שהוא עשה את העבודה" (עמ' 140 שורה 35 עד עמ' 141 שורה 6).

 

14.        זאת ועוד ולמעלה מן הצורך: ניתן לאשר את פסק הדין מנימוק משפטי נוסף והוא שמדובר בצוואה שנערכה מחמת טעות ולכן דינה בטלות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה. אפרט: אף לפי גרסתו החדשה של המערער לפיה הוא רק שימש כנאמן ולא יורש"אמיתי" מאחר שהוא לא נהנה כלל מהעיזבון ואף אם נצא מנקודת הנחה שגם המנוח חשב שהמערער משמש כנאמן בלבד למרות שכמה פעמים הוא כתב בצוואה שהיורש הוא המערער, ברור שהצוואה נערכה מחמת טעות כהגדרתה בסעיף 30(ב) לחוק. שהרי, גם המערער וגם ד' העידו שמטרת הצוואה הייתה למנוע מהבן לתבוע את ד' והמערער ייעץ להם לכתוב שהוא היורש והוא זה שייחלק לבן את כספי העיזבון בתשלומים חודשיים על פני 84 חודשים ובכך "יציל" את המערערת מתביעות. ברור שעצה זו לא שווה דבר ואין לה כל בסיס משפטי. שהרי, אם הבן הוא למעשה היורש, הוא יכול בכל מקרה לתבוע את ד'להשבת כספים שלטענתו ניטלו מהמנוח שלא כדין והעובדה שכספי העיזבון מועברים אליו "טיפין טיפין" במשך 84 חודשים ונמצאים אצל המערער בנאמנות, לא יכולה למנוע מהבן לתבוע את ד'. המנוח הוטעה לחשוב שטכניקה זו שייעץ לו המערער ושבגללה הוא כתב את הצוואה היא נכונה ואולם לו המערער היה יודע שמנגנון זה לא יכול למנוע תביעות כנגד ד', ברור שהוא לא היה חותם על הצוואה. הסיבה היחידה אף לשיטתו של המערער, שהמנוח כתב את הצוואה האחרונה הייתה מאחר שהוא חשב שהיא תמנע הגשת תביעות ע"י הבן ותגן על ד'. משברור שצוואה זו לא יכולה כלל להשיג מטרה זו, אין ספק שהמנוח חתם עליה בטעות. טעות זו היא טעות שבדין וטעות במניע.

 

15.        סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה שנערכה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה. אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה". במקרה דנן לא ידוע מה היה מורה המצווה אלמלא הטעות ולכן יש לבטל את הצוואה.

 

16.        גם טעות שבדין היא טעות לעניין חוק הירושה. כפי שציין א"מ בספרו הנ"ל (עמ' 279): "אין לדעתנו ולדעת אחרים סיבה טובה שלא להכיר בטעות בחוק גם כשמדובר בטעות בצוואה –וייתכן גם לטעון קל וחומר מחוזים לצוואה. ואף אם אין מקום לקל וחומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון – היינו סעיף 61 לחוק החוזים המחיל את הוראות חוק החוזים גם על פעולה משפטית כגון צוואה".בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (1999) קבע כב' הנשיא ברק כי: "טעות זו יכול שתהא בעובדה, במשפט או במניע", מאחר שבמקרים אלו קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית על ידי המצווה.דברי ביהמ"ש בע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1) 749 לפיהם לא ניתן להכיר בטעות בכל הנוגע ל"משמעות הכתוב בצוואה" שונה ממקרה דנן ולא ניתן ללמוד ממנה שצוואה שנערכה כולה עקב טעות בדין לא ניתן לפסול לפי סעיף זה. זאת, מאחר שבענייננו לא מדובר בטעות בהבנת האמור בצוואה אלא מדובר בטעות במניע ובסיבה שהביאה בכלל את המנוח לכתוב את הצוואה כולה.כשמתברר שהמטרה שלשמה כתב המנוח את הוראות הצוואה והמנגנון שנקבע במסגרתה בטעות יסודו, מדובר בצוואה שנערכה בטעות ויש לבטלה.גם חברי, אב"ד השופט שוחט כתב בספרו פגמים בצוואות (1998) בעמ' 260 שאין להבחין בין טעות שבעובדה לטעות שבדין. בנוסף, ניתן לומר שבמקרה דנן המנוח טעה גם במניע וכפי שציין חברי השופט שוחט שם (עמ' 256):

 

             "החוק הישראלי מכיר בטעות במניע, כטעות במסגרת סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי). מן הראוי להקיש מכך גם לדיני צוואה, ולהכיר בכוחו של בית-המשפט לבטל הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות שבמניע כשברור לבית המשפט שההוראה נכתבה כפי שנכתבה רק משום סברתו של המצווה בדבר קיומה של סיבה מסוימת כשבפועל היא איננה".

 

          ראו גם: שוחט, פיינברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון (2014), 129 ועמ"ש (מרכז) 47916-03-23 ש.א. נ' ק.ב. (10.3.24) בסקירתו המקיפה של השופט ויצמן.

 

17.        ממכלול הנתונים שנפרסו בפני ביהמ"ש קמא עולה תמונה עגומה ביותר בכל הנוגע להתנהלות המערער. נראה שהמערער יזם את עריכת הצוואה והיה הרוח החיה מאחורי חתימתו של המנוח עליה. המערער ידע שהמנוח מעוניין להגן על אהובתו ד' מפני תביעות שיוגשו כנגדה ע"י הבן ולכן שכנע את המנוח שבאמצעות הורשת מלוא העיזבון אליו, הוא ידאג שהכספים יועברו לבן ובאופן זה הבן גם לא ייתבע את ד'. האינטרס של המערער היה כנראה לקבל שכר טרחה בכל אותם 84 חודשים שבהם ינהל את הכספים. בפגישה אמר המערער במפורש כי: "שעה שלי זה 1,000 ₪ פלוס מע"מ כתעריף מינימום" והוא אישר שיהיו עלויות לניהולו את כספי העיזבון (עמ' 63 שורות 9-26). למרות שהמערער טען בפגישה כי "האלף עד אלפיים שקל בחודש" לא "שווים את כל ההתעסקות האומללההזו", כנראה שהמערער דווקא רצה להביא למצב שתהיה לו הכנסה קבועה מהעיזבון למשך שבע שנים. המערער הציג בפגישה מצג שווא כאילו הוא כלל לא היה מעורב בהכנת הצוואה האחרונה וכי היא כלל לא נערכה במשרדו, בתקווה שלא תוגש התנגדות לקיומה. אם המערער רצה באמת ובתמים להיות רק מנהל עיזבון ולא יורשבניגוד למה שהוא טען באופן עקבי על לחקירתו, מדוע הוא לא הכין עבור המנוח צוואה בעדים שבה המנוח מוריש את עיזבונו לבן וממנה את המערער למנהל עיזבונו על מנת לתת לבן את כספי העיזבון ב – 84 תשלומים חודשיים? הרי המנוח היה באותה עת במשרדו של המערער וניתן היה להכין ללא כל קושי צוואה בעדים, כמו שהמערער הכין למנוח את צוואותיו הקודמות,ושבה היה המנוח ממנה את המערער למנהל עיזבון בלבד ולא ליורש? מדוע המערער אמר למנוח לכתוב צוואה בכתב יד ואף להסריט אותה? כנראה שהמערער אכן סבר שמהותית הוא היורש על פי הצוואה שהוא הנחה את המנוח לחתום עליה בכתב ידו ולכן הוא ניסה להרחיק את עצמו ממנה כמה שניתן, על מנת שלא תפסל מחמת מעורבותו בעריכת הצוואה. המערער טען בפני היורשים בפגישה וכן בכל תצהיריו שהוא הוא היורש וכי המנוח רצה לנשל את בנו מחמת התנכרותו אליו. יצוין שבסעיף 11 לתצהיר העדות הראשית מטעם המערער הוא הצהיר שהמנוח לא רצה שבנו יקבל את עיזבונו ואולם לאור העובדה שפחד ממנו, הוא ציווה שהמערער יעביר לו "את פירות העיזבון". דהיינו, המערער טען באחת מהגרסאות שהציג,שלמעשה סעיף 4 לצוואה האחרונה שמורה על תשלומים חודשיים לבן במשך 84 חודשים מתייחס רק לפירות העיזבון. ברם, לאחר שהתברר למערער לקראת ישיבת ההוכחות שקיימות ראיות רבות למעורבותו בהכנת הצוואה, הוא שינה את גרסתו וטען לפתע שהוא כלל לא יורש שנהנה מנכסי העיזבון אלא רק נאמן – בניגוד לכל הצהרותיו הקודמות - ולכן אין עילה לפסול את הצוואה. לאחר סיום ההוכחות, משהמערער הבין כי נתפס בקלקלתו, הוא הגיש בקשה להפסקת ההליך ובקשתו זו נדחתה.

 

18.        ברם כאמור, אף לפי שיטתו של המערער לפיה הוא למעשה היה רק נאמן למרות שהוגדר כיורש בצוואה, הוכח שהצוואה נערכה מחמת טעות והיא אינה משקפת את רצונו החופשי והעצמאי של המנוח ויש לבטלה.

 

19.        סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיב 1 בסך של  40,000 ₪. הערובה על פירותיה תועבר למשיב 1 באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות.

 

                                                                                                                                

                                                                                                                               

                                                                                                         _______________

                                                                                                                                  נפתלי שילה, שופט

 

 

 

השופט שאול שוחט, סגן הנשיא – אב"ד:

 

בהתנגדותו לצוואה האחרונה טען הבן כי במסגרתה נושל מהעיזבון "בשיתוף פעולה צמוד ומתוזמר" שהתקיים בין המערער לד'. הגם שהתוצאה שהייתה מתקבלת לו הצוואה הייתה מקוימת לא הייתה מביאה לנישול הבן מהעיזבון, הוכח שהיא לא ביטאה את רצונו של המנוח. ביהמ"ש נימק היטב את קביעותיו כי השניים, המערער וד', פעלו בשיתוף פעולה על מנת להוציא מהכוח אל הפועל את עריכת הצוואה שנערכה כפי שנערכה משום אינטרס ברור לשניהם בעריכתה – למערער קבלת שכ"ט ואלו לד' מניעת הגשת תביעות נגדה וייתכן אף טובות הנאה כספיות אחרות (ס' 77 לפסה"ד של ביהמ"ש קמא). ביהמ"ש קמא קבע מפורשות כי ד' הייתה מעורבת בתהליך עריכת הצוואה לא פחות מהמערער (ס' 80 לפסה"ד של ביהמ"ש קמא) ביצירת אותו מנגנון בצוואה שנועד למנוע מהבן להגיש נגדה תביעה להשבת כספים שהמנוח העביר לה באמצעות קביעת המערער כיורש והעברת כספי העיזבון לידיו באופן שיפעיל את תקופת ההתיישנות (7 שנים) בגין תביעות אלה (ס' 76 לפסה"ד של ביהמ"ש קמא). אמור אם כן, מדובר במנגנון שנבנה כפי שנבנה לטובת שניים, המערער וד', ששניהם היו מעורבים עד צוואר בעריכת הצוואה. בערעור שלפנינו טוען המערער כי הבן הוא "הנהנה היחיד" בצוואה וכי הוא (המערער) "הנאמן והנאמן בלבד לצוואה זו". ברם, נכסי העיזבון כוללים גם זכויות תביעה שעמדו למנוח בחייו כלפי אחרים, לרבות ד' (יהיו סיכויי התביעה להתקבל אשר יהיו) ובעניינו הודה המערער שתפקידו היה לשמש "חומת ברלין" שתמנע מימוש זכות התביעה של המנוח כלפי ד' (עמ' 137 לפרוט' הדיון בקמא). משכך, הבן אינו "הנהנה היחיד" בצוואה כגרסת המערער (שכן המנגנון שנקבע בה נועד להבטיח כי זכות התביעה של המנוח כלפי ד' לא תימסר לידיו) והמערער לא מונה לשמש "כנאמן" בלבד לטובת הבן אלא גם להבטיח את טובת ד'. כלפי קביעות ביהמ"ש קמא באשר למעורבות ד' בעריכת הצוואה וקביעת אותו מנגנון לא הוגש כל ערעור. הוראת הצוואה שקובעת את המערער כיורש של העיזבון שנועדה למימוש האינטרס האישי שלו בכך (למצער לקבלת שכ"ט) היא אותה ההוראה שנועד למימוש האינטרס של ד' לכך שלא תיפגע והיא אינה ניתנת להפרדה. לו כל רצונו של המנוח התבטא בכך שבנו יירש אותו אך ימנע מלתבוע את ד' ניתן היה לנסח צוואה פשוטה שכוללת הוראה מזכה אחת והוראה נוספת שמטילה חיוב על הבן (לפי סעיף 45 לחוק הירושה) או תנאי מפסיק (לפי סעיף 44 לחוק הירושה). במקום זאת כללה הצוואה מנגנון שבו מוגדר כיורש בלעדי דווקא המערער, מנגנון שלא חף מספקות באשר להיקף העיזבון שיונחל מכוחו לבן, ושלא הזכיר ולו במילה אחת את ד' או את רצונו הנטען של המנוח כי לא יוגשו נגדה תביעות בגין כספים שנתן לה בחייו.  הדברים מתכתבים עם מסקנת ביהמ"ש קמא לפיה הצוואה נערכה בנסיבות מחשידות ובעייתיות ביותר ומהווה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה מצד המערער בסיוע של ד' בעריכתה, ומשכך אינה משקפת את רצונו החופשי, המלא והמוחלט של המנוח.

לפיכך אני מצטרף למסקנה אליה הגיע חברי שדין הערעור לדחייה.

 

 

                                                                                                                                  

                                                                                                                                 ______________

                                                                                                                                  שאול שוחט, שופט

                                                                                                                                  סגן הנשיא, אב"ד

 

 

השופטת עינת רביד:

 

אני מסכימה לפסק דינו המפורט של חברי השופט נפתלי שילה ולהערות הנכוחות של חברי האב"ד סג"נ שאול שוחט.

                                                                                                                                 

                                                                                                                                 ______________

                                                                                                                                  עינת רביד, שופטת

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

 

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת כל פרטי המשיבים וקרובי המנוח.

 

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשפ"ד24 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.

 

לפני

כבוד השופט, סגן הנשיאשאול שוחט

כבוד השופטתעינתרביד

כבוד השופטנפתלישילה

 

המערער


 

 

נגד

 

המשיבים

1.א' ל'

2.ד' ת'

 

 

פסק דין

 

השופט נפתלי שילה:

 

ביהמ"ש המחוזי תל אביב, כבוד השופט סגן הנשיא שאול שוחט, ש' עינת רביד, ש' נפתלי שילה: פסק הדין עוסק בערעור על פסק הדין של בהמ"ש לענייני משפחה אשר דחה את בקשת המערער על קיום צוואה. (עמ"ש 42530-11-23)

                                                                                     

דרג את הכתבהדירוג כתבה ערעור על דחיית בקשה לקיום צוואה בבית משפט למשפחה: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים

פסקי דין צוואות וירושות

יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד