בג"ץ 2025 שלילת סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים | פסק הדין התקדימי בבג"ץ 5988/21 ואח' 7880/21 בייצוגה של עו"ד מאיה רוטנברג

מבוא

פסק הדין שניתן בבג"ץ 5988/21, בג"ץ 7880/21, בג"ץ 8228/21 ובג"ץ 5652/22 (להלן: “פסק הדין” או “פסק הדין התקדימי”) מהווה נקודת ציון דרמטית בהלכה הפסוקה בנושא סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים. ההכרעה בבג"ץ התקבלה לאחר שנים של חוסר בהירות, כאשר ברקע ניצבות הלכות ותקדימים קודמים בדיני המשפחה בישראל, ובראשם הלכת שרגאי (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי , פ"ד כג(2) 171 (1969)). במסגרת העתירות שאוחדו, נידונה השאלה האם בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון במזונות ילדים שנכרכים לתביעת הגירושין (לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953), או שמא הכריכה אינה מתאפשרת אלא רק כשהילד אינו צד ישיר לתביעה, ורק במתכונת המכונה “תביעת השבה”.

בפסק הדין נבחנה - ומוקדה - סוגיית גבולות הכריכה של מזונות הילדים, האבחנה בין מזונות הילדים במובנם העצמאי לבין היכולת של ההורים לתבוע החזר או השבה של הוצאותיהם (“תביעת השבה”). באופן כללי, הלכת שרגאי קבעה זה מכבר שאין בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון במזונות ילדים (כתביעת הילד עצמו) כאשר אין הסכמה מפורשת של הצדדים. מנגד, בית הדין הרבני יכול לדון במזונות במתכונת של תביעת השבה בין ההורים, וכך לאורך השנים התעצבה פרקטיקה מעין “סינתטית”: בפועל, התנהלו הליכים רבים על “תביעת מזונות” לפני בית הדין הרבני, אך כשברקע ניצבת ידיעה כי הילד או הילדה רשאים להגיש תביעה עצמאית לבית המשפט האזרחי.

פסק הדין התקדימי, שבו יוצג העותר האב הגרוש על ידי עו"ד מאיה רוטנברג, שב והדגיש שהלכה זו עודנה שרירה וקיימת וכי בהתאם להלכת שרגאי, וכפי שהתפרשה כעת ברוב דעות השופטים יעל וילנר ורות רונן - סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות איננה רחבה כפי שבתי הדין קבעו בהחלטות השונות שלהם: אין הם מוסמכים לדון במזונות הילדים עצמם (כתביעת ילדים), אלא במתכונת ה”השבה” בלבד, ובאופן מצומצם למדי. בפועל, המשמעות היא שרוב הסכסוכים על מזונות ילדים, בהיעדר הסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, יידונו בבית המשפט לענייני משפחה; ההכרעות של בתי הדין הרבניים בחלק מן התיקים (לרבות אלה שהגיעו לפתחו של בג"ץ) בוטלו בשל חריגה מסמכות.

יסודות הדיון - חוק השיפוט והלכת שרגאי

רקע נורמטיבי: חוק שיפוט בתי דין רבניים קובע בסעיף 3 כי "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג." לפי קריאה פשוטה של הסעיף, נראה כי לבית הדין הרבני מוקנית סמכות מקיפה לדון במזונות הילדים ככל שמדובר על "כריכה כדין" של הנושא בתביעת הגירושין. ואולם, כבר בשנת 1969 נקבע בפסיקה כי אין לפרש את הסעיף כפשוטו. הלכת שרגאי הגבילה את הסמכות ה"ייחודית" של בתי הדין הרבניים במובן זה שאין אפשרות לדון בתביעת הילד למזונות (התביעה העצמאית של הילד) במסגרת כריכה - אלא אך ורק בתביעה הנוגעת ליחסים שבין שני ההורים עצמם, קרי "תביעת השבה". להלן מספר נקודות יסוד ביחס להלכה זו:

הגדרת “תביעת השבה” : בהלכת שרגאי נקבע שהורה יכול לתבוע את ההורה האחר בנוגע להוצאות שהוא (או היא) מוציא או הוציא עבור הילדים. כך, נוצרת מסגרת של התחשבנות פנימית בין ההורים (העלולה להשפיע עקיפין גם על הסכום שייפסק בעבור הילדים).

היעדר פגיעה בזכות הילד : תביעת ההשבה אינה תביעה בשם הילד, ולכן איננה פוגעת בזכותו של הילד להגיש תביעה עצמאית למזונות בבית המשפט לענייני משפחה. הילד אינו צד לתביעת ההשבה, ויכול בעתיד לדרוש מזונות מן ההורה החב במזונותיו, מבלי להיות כפוף להסכמות או לפסקי הדין שניתנו בבית הדין הרבני בהליך הגירושין.

טעם הלכת שרגאי : התכלית המרכזית, כהתבטאה במרוצת השנים, היא למנוע מצב שבו אחד ההורים (לרוב האם) יאלץ להתפשר על סכומי המזונות המגיעים לילד על מנת לקבל גט, באופן שפוגע בילד. מטרה משנית הייתה להתאים את היקף הסמכות של בתי הדין הרבניים כך שיישאר בגדר "עניינים הכרוכים בטיבם ובמהותם בתביעת הגירושין".

מיקום הילד : הילד, בעל הזכות למזונות, אינו צד להליך הכרוך בתביעת הגירושין. אך ההורים צד להליך הזה, וממילא "מזונות הילדים" בראייה הרחבה אינם בדיוק כרוכים בענייני הגירושין של בני הזוג, שהרי חבות המזונות קיימת ללא תלות בנישואין עצמם.

בשנים האחרונות עלה עניין זה שוב ושוב, בין היתר בשל תמורות שחלו בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה בעניין המזונות, ובשל מחלוקת פרשנית הנוגעת לגבולותיה של "תביעת ההשבה" (האם חלה גם על הוצאות עתידיות לא מוגדרות, או רק על הוצאות עבר קונקרטיות). אחת התחנות המרכזיות במחלוקת זו הייתה פסק הדין בבע"מ 7628/17, שנדון בהמשך.

פסק הדין בע"מ 7628/17 - נורת האזהרה הראשונה

בע"מ 7628/17 פלוני נ' פלונית (2019) היה מקרה מובהק שבו הגיעה שוב השאלה האם ניתן לכרוך לתביעת גירושין בבית הדין הרבני את מזונות הילדים. השופט ניל הנדל טען כי יש לאפשר כריכה מלאה, אך בדעת הרוב השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא חזרו והבהירו שהלכת שרגאי עדיין חיה וקיימת. באופן מעשי, נקבע שוב שלא ניתן לכפות על הילד לקבל את הכרעת בית הדין הרבני במזונותיו, ללא הסכמה לפי סעיף 9 לחוק.

חשוב להדגיש כי במסגרת פסק הדין בבע"מ 7628/17 עלו שתי נקודות עיקריות:

האם הלכת שרגאי עודנה בתוקף? דעת הרוב ציינה בפירוש שכן; אין בפסיקה מאוחרת כדי לסתור זאת.

גבולותיה של תביעת ההשבה : השופט מזוז הסכים שהורה יכול לתבוע "השבה" גם על הוצאות עתידיות, ובלבד שמדובר בהוצאות ידועות (כגון שההורה כבר התחייב להן). אבל לא ניתן במסגרת הכריכה להשיג "מסלול עוקף" של מזונות הילדים המלאים. זאת משום שהילד זכאי לתבוע עצמאית, ואף משום שהדיון במזונות הילדים דורש בחינה מהותית של צורכי הילד, כישורי ההורים והשתכרותם, וכד'. רבים ראו בדברי השופט מזוז נקיטת עמדה מצמצמת עוד יותר, אולם בפועל זו לא הייתה הלכה מחייבת משום שלא הצטרפו אליה כלל שופטי ההרכב.

בקשה לדיון נוסף נדחתה על ידי הנשיאה חיות בנימוק שלא נקבעה כל הלכה חדשה בבע"מ 7628/17, אלא רק אושררה שוב הלכת שרגאי. אף על פי כן, נותרה כעין אי-בהירות לגבי אותם "גבולות" של סמכות בית הדין הרבני: האם הוא יכול לדון במזונות הילדים בטווח רחב בהליך הנקרא "תביעת השבה", או שמא מוסמך אך לדון ב"חשבונית" מפורטת של הוצאות שכבר הוצאו?

המחלוקת המחודשת והעתירות שהוגשו - 5988/21 ואח'

לאחר מתן פסק הדין בבע"מ 7628/17 חלו שינויים במציאות החברתית והמשפטית. בין היתר, בעקבות הלכת בע"מ 919/15 ( פלוני נ' פלונית , 2017) הורחב מנעד האפשרויות המאזנות את נשיאת נטל המזונות באופן "שוויוני" יותר, במצבים של משמורת משותפת ויכולות כלכליות שונות. כתוצאה מכך, נטען כי לעיתים דווקא האם מוצאת שבתי הדין הרבניים מיטיבים איתה (כיום). לכן, לא רק הבעל הוא שמבקש לכרוך את נושא המזונות בבית הדין, אלא דווקא האם (במקרים לא מעטים). בתוך המסגרת החדשה, נוצרה לעיתים תחרות בין הערכאות גם מזווית שונה - בניגוד לעשורים קודמים, שבהם היה מקובל לחשוב שבתי הדין פוסקים פחות לטובת האישה בתחום המזונות.

במציאות זו, נוצרו ארבע עתירות שונות לבג"ץ, שאוחדו לצורך הכרעה. באותם מקרים, בתי הדין הרבניים קבעו שהם מוסמכים לדון במזונות ילדים מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, משום שהאישה (או הבעל) כרך זאת בתביעת הגירושין. העותרים (אבות) טענו שאין סמכות בלא הסכמה לפי סעיף 9 לחוק, והפנו להלכת שרגאי כמאיינת כל יכולת של בית הדין הרבני לפסוק במזונות הילדים או לקבוע מזונות זמניים שאינם תביעת השבה "אמיתית".

פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ("הפסק העקרוני"), וכן פסקי דין של בתי דין אזוריים, הבהירו שבעיניהם הכריכה אפשרית: בתי הדין הרבניים ראו עצמם מוסמכים לדון בתביעות הורים הנוגעות למזונות הילדים, ובלבד שהילד עצמו לא צורף כצד, ולשיטתם הם לא נשללה זכותו העצמאית של הילד לתבוע בעתיד. העותרים טענו שהדבר סותר חזיתית את פסיקת בג"ץ ואת בע"מ 7628/17.

עיקרי הטענות בעתירות ובתגובת היועצת המשפטית לממשלה

המחלוקת הגיעה לשיאה בבג"ץ 5988/21 ואח', בהשתתפות היועצת המשפטית לממשלה והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני:

טענות העותרים (האבות) : הם ביקשו שבג"ץ יורה על ביטול החלטות בתי הדין הרבניים, בטענה שהן חורגות מסמכות בבירור, משום שמדובר ב"תביעות מזונות ילדים" ולא ב"תביעות השבה" כדין. חלק מהעותרים הצביעו על כך שבית הדין הרבני פסק הוצאות זמניות או קבועות לסיפוק צורכי הילדים, תוך עקיפת המנגנון של "השבה". עוד נטען שמדובר בזילות של הלכת שרגאי, שנועדה למנוע שימוש בהליכי הגירושין כדי לקבוע מזונות ילדים בעל-כורחם של הצדדים.

טענות בתי הדין הרבניים והמשיבות (בחלק מהמקרים - האימהות) : נטען שבפועל בית הדין הרבני לא "פוסק לילד" אלא מכריע בהוצאות של האם לטובת הילדים, כלומר תביעה בין ההורים - זהו בדיוק מנגנון ההשבה. העובדה שבפסק הדין נאמר "מזונות ילדים" אינה שוללת שבמהות, התביעה היא על השבת הוצאות. עוד הודגש כי בכל מקרה הילד יכול להגיש תביעה עצמאית לאחר מכן. לא נכפה על הקטין או הקטינה דבר. אי לכך, אין פגיעה בהלכת שרגאי ואין מניעה שכך יוכרע העניין. תוספת לטענה היא כי אין טעם בעשיית "משחקי מילים" - העיקר הוא שלילד נשמרת האפשרות לתבוע, בעוד ההורים מתחשבנים ביניהם בבית הדין.

עמדת היועצת המשפטית לממשלה : היא צידדה, בעיקרון, בעמדה המחמירה עם סמכותם של בתי הדין הרבניים. לדעתה, פסק הדין בבע"מ 7628/17 מבהיר כי אין לקרוא את סעיף 3 לחוק באופן המתיר לבתי הדין לדון במזונות ילדים "אמיתיים", אלא רק בתביעת השבה צרה, הנוגעת להוצאות מוגדרות וקונקרטיות. כאשר תביעת המזונות נראית כתביעה לטווח ארוך - הדבר אסור ועל בתי הדין להימנע מכך.

עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני : הוא טען שמאחר שבית הדין הרבני אינו "בית משפט" לפי חוק-יסוד: השפיטה, פסיקת בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור אינה מחייבת אותו. מנגד, ביקש להבהיר כי הלכת שרגאי דווקא איננה מונעת דיון בהליך כרוך במובן הרחב. לדבריו, "המבחן המהותי" הוא שאכן הילד לא יהיה צד להליך ושיישמר לילד הפתח להגיש תובענה עצמאית. כלומר, למעשה בית הדין הרבני איננו חורג מהלכת שרגאי אלא מנהל את ההליכים במתכונת של "השבה".

עיקרי הכרעת בג"ץ - פיצול הדעות ומסקנות

פסק הדין מחולק בין שלושה שופטים: יעל וילנר, נעם סולברג, ורות רונן. שניים מהם (השופטת וילנר והשופטת רונן) הרכיבו את דעת הרוב; השופט סולברג, בדעת מיעוט. הסקירה להלן תפרט את ההיגיון בנימוקי כל אחד.

דעת הרוב (השופטת וילנר, אליה הצטרפה השופטת רונן) :

הבסיס: הלכת שרגאי ניצבת בעינה. בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעת מזונות ילדים (כתביעת הילד עצמו) אלא רק בתביעת השבה, וכזאת רק אם מדובר בהוצאות עבר או הוצאות עתידיות קונקרטיות, ללא דיון כוללני.

הדגש הוא כי "מזונות ילדים" אינם מהווים עניין "הכרוך בטבעו" לתביעת הגירושין, שכן החיוב במזונות קיים ללא תלות במסגרת הנישואין. כריכתם בתביעת הגירושין משמעה לכפות מסלול עוקף על הילד, דבר הסותר את זכותו העצמאית. כשמדובר בהוצאות מדויקות ומוגבלות שההורה כבר נשא בהן או עומד בוודאות לשאת בהן, ניתן לראות בכך רק "התחשבנות" בין בני הזוג.

יישום: החלטות בתי הדין הרבניים מושא העתירות חרגו מכך, שכן הן עסקו במזונות הילדים לתקופות ארוכות, בצורה שמאפיינת "תביעה עצמאית" למזונות ולא "תביעת השבה" צרה. לכן נפסק כי חסרה סמכות, וההחלטות בוטלו.

לכן, הסעד: צו על תנאי הפך למוחלט וההחלטות בטלות. הילד (או האם בשם הילד) יוכל לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. אם בכל זאת ההורה מעוניין בתביעת "השבה", יש להראות שהיא אכן מצטמצמת לגדרים שהוגדרו בהלכה.

דעת המיעוט (השופט סולברג) :

השופט סולברג מבהיר כי הלכת שרגאי "נולדה" כדי למנוע פגיעה בנשים בתמורה לקבלת הגט, בהפעלת לחץ מצדם של גברים. לכן נקבע שאפשר להביא למערכת השיקולים רק את הוצאות ההורים, תוך הותרת הילד מחוץ לדיון, וזכותו העצמאית אינה נפגעת.

מנגד, לפי ההבנה המסורתית של הלכת שרגאי, אין צורך להגביל תביעות השבה להוצאות קונקרטיות ומדויקות. די בכך שהילד לא היה צד להליך, כדי להבטיח שהילד יוכל לפנות בעתיד בתביעה עצמאית אם יקופח.

בשנים האחרונות, נוצר מצב שבעקבות שינוי הפסיקה בבע"מ 919/15 ישנם מצבים שבהם האם דווקא מבקשת לכרוך את המזונות בבית הדין הרבני, משום שבערכאה האזרחית גובה המזונות עלול להיות נמוך יותר. לכן, מבחינת השופט סולברג, הדרישה לצמצם את "תביעת ההשבה" פוגעת דווקא בנשים מוחלשות. הוא סבור שהלכת שרגאי במתכונת "המורחבת" מגנה על שני הצדדים: אין פגיעה פוטנציאלית בזכויות הילד, והכריכה מתאפשרת במתכונת נוחה.

לפיכך, לשיטתו, אין לבטל את החלטות בתי הדין הרבניים, משום שבמהותן מדובר בתביעות השבה, ואין פסול בסיווגן כ"תביעת מזונות ילדים". זו רק שאלת מינוח. הוא מוסיף כי נדרש כמובן להבטיח שתביעות ההשבה לא תחסום את תביעת הילד בעתיד, אך מעבר לכך אין לאסור את עצם הדיון הנרחב יותר בבית הדין.

ניתוח עומק ומתח תכליתי בין הפרשנויות

פסק הדין הנוכחי משקף מתח משפטי בין שתי תפיסות יסוד:

הגישה הפורמליסטית-מצמצמת (דעת הרוב, השופטות וילנר ורונן): קוראת את הלכת שרגאי כלשונה, ומתעקשת על הגבלה משמעותית של סמכות בתי הדין הרבניים. הפורמליזם הזה מדגיש כי מזונות ילדים, בהגדרתם, אינם נושא "כרוך" לגרעין ענייני הגירושין, אלא רק במישור היחסים שבין ההורים עצמם. זו "תביעת השבה" במובן צר: הורה שנושא בהוצאות ממשיות או ודאיות עד כדי כך שאינו צריך לדון בחיוב "המזונות" המהותי. אם הדיון חורג מכך, לא תהיה סמכות.

הגישה המהותית-מרחיבה (דעת המיעוט, השופט סולברג): סבורה כי חז"ל אמרו "לא חרבה ירושלים אלא מפני...". בהקשרנו, אין צורך להיכנס לפורמליזם ולכפייה על הצדדים כל עוד ברור שאין פגיעה בזכות הילד, מפני שהוא לא צד להליך ויכול לתבוע עצמאית. הלכת שרגאי נועדה למנוע סחיטת נשים, בעוד כיום, בנסיבות התהפכות מגמת המזונות, דווקא מגבלות ההלכה עלולות לפגוע בנשים מוחלשות הרוצות להגיש את תביעת המזונות בבית הדין. מגמה זו מצדיקה המשך גישה גמישה ו"מהותית", המאפשרת לבתי הדין לדון באופן רחב יותר.

המחלוקת משקפת אפוא אי-הסכמה לגבי היקף התכליות שלהלכת שרגאי. האם כל תכליתה למנוע "סחיטה" של נשים, או שמא (גם) להגן על חלוקת הסמכות בין בית המשפט לבין בית הדין? בנוסף, ישנה מחלוקת פרשנית בשאלה מה הוא המלל של “תביעת השבה” שנקבע בשרגאי, ועד כמה יש צורך לצמצם את הדיון רק להחזר הוצאות מדויקות ולא לדיון ממשי במזונות עצמים (כגון קביעת סכום חודשי למשך תקופה ארוכה).

דיון בהשלכות ובעיות המתעוררות

פסק דין זה טומן בחובו מספר השלכות רוחב:

התמשכות הליכים : מבחינת היעילות הדיונית, ייתכן שתתפתח מציאות שבה בני זוג נאלצים לנהל במקביל הליך בבית הדין הרבני (לעסקת הגירושין הכללית) והליך בבית המשפט האזרחי (למזונות הילדים). הדבר מעלה חשש להכבדת העומס, פיצול עילות, ואף סרבול להורים.

פערים בין גישת המהות לגישת הפרוצדורה : אם אכן עמדת הרוב מחייבת צמצום קונקרטי לתביעת השבה "נקודתית", הרי שבכל עת שמזונות הילדים עולים בצורה רחבה יותר, אין סמכות לבית הדין. אולם בחיים המעשיים, הליך ה”השבה” צפוי לגלוש לדיון על היקף הצרכים הכולל. האם הדבר מחייב פסילה כוללת של החלטות בתי הדין? על פי דעת הרוב - אם מדובר בהיקף רחב דיון, כן. שופטי המיעוט העלו חשש שזה מנוגד לטובת האישה במקרים רבים.

היבטים של "מירוץ סמכויות" חדש : בעבר דיברו על מירוץ סמכויות שבו הגבר רץ לבית הדין כדי לכרוך נושאים שנותנים לו יתרון. כיום נטען לעיתים שהאישה היא זו המעדיפה את בית הדין בסוגיית המזונות. פסיקת בג"ץ מסכלת אפשרות זו במידה רבה, ומחזירה את מרבית הדיונים לבית המשפט. בחלל המשפטי, עדיין נשמרת "כריכה" רק לתביעת ההשבה המצומצמת.

תחושת אי-השלמה בבתי הדין הרבניים : פסק הדין מעלה חששות שמא בתי הדין הרבניים יראו בו משום פגיעה בעצמאותם ובפרשנות החוק, שהרי לשונו של סעיף 3 ("לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג") נראית רחבה. אולם, מפסק הדין עולה שבית הדין הרבני אינו רשאי לפעול בניגוד מוחלט לפסיקת בג"ץ; הוא רשאי אך לתחום את עצמו להלכת שרגאי המעודכנת.

התפקיד המהותי של עורכי הדין : עוד מתחדד הצורך בליווי משפטי של עורכי דין הבקיאים בדיני המשפחה, בהבנת ההבחנות בין "תביעת השבה" לבין תביעת הילד. בהיעדר ייצוג, יתכן שהליך ידון שלא בערכאה המיטיבה לבחון את הצרכים. מנגד, עורכי דין מנוסים ידעו לארגן את התביעה ואת כתבי הטענות כך שיעמדו בדרישות ההלכה, אם ירצו שהדיון יהיה בבית הדין הרבני, או שיתעקשו שההליך יגיע לבית המשפט אזרחי.

תפקיד עו"ד מאיה רוטנברג והדיון בהרחבה

בפסק הדין שניתן, האב העותר שזכה בתיק 7880/21 יוצג מתחילת הליך הגירושים על ידי עו"ד מאיה רוטנברג, שהיא מומחית בדיני משפחה ומייצגת בקביעות בתיקי גירושין מורכבים. ייצוג זה איפשר להביא בפני בג"ץ טענות סדורות התומכות בהבנה שמזונות הילדים אינם בסמכות בית הדין ללא הסכמה, וכן ביקורת על גישת בתי הדין שחרגה מהוראות הלכת שרגאי. בזכות הטיעון המקצועי והנרחב של הצדדים השונים, זכה ההרכב להתעמק עד תום בסוגיה הארוכה והסבוכה.

לאורך השנים נטען כי במקרים רבים, חוסר מודעות להבחנה בין "תביעת השבה" לתביעה עצמאית פוגע ביכולת ההורים ו/או הילדים לעמוד על זכויותיהם במדויק. תפיסת העולם של עו"ד רוטנברג, המזוהה עם גישה יסודית והגנה על זכויות נשים וילדים, השתלבה בנכונות בג"ץ לדייק את גבולות סמכותו של בית הדין הרבני. על כן יש ליחס חשיבות גדולה לכך שהשאלה הובהרה בהרחבה, והביאה את בית המשפט לקבל את העתירות ולקבוע שהחלטות בתי הדין בטלות בשל היעדר סמכות.

פרשנויות מלומדות נוספות - דיון השוואתי ותאורטי

שאלת סמכות בתי הדין הרבניים לדון "במזונות הילדים" ללא הסכמת הצדדים משקפת סוגיה משפטית-חברתית הנוגעת ליחסי דת ומדינה, פמיניזם משפטי, זכויות הילד, ועוד. בהקשר השוואתי, ניתן לציין כמה תובנות:

היבט פמיניסטי : חוקרים מצביעים על כך שבמשך שנים הדעה הרווחת הייתה שבתי הדין הרבניים עשויים לפסוק סכומי מזונות נמוכים יותר. זה הניע מחקר ביקורתי על "מירוץ סמכויות" לפיו האישה רצה לבית המשפט והגבר רץ לבית הדין. כיום, לאחר שינויי הפסיקה (בדגש על בע"מ 919/15), לעיתים יש מקרים שהאם היא דווקא שמעדיפה את בית הדין הרבני. הדבר משקף דינמיות ביחסי הכוחות; אך ההלכה לא השתנתה מהותית, משום שקיים חשש עקרוני לפגיעה בילד. בג"ץ שב ומייצב את ההבחנה היסודית: ברירת המחדל היא שבית המשפט האזרחי דן במזונות הילדים, ובית הדין רשאי לדון רק במנגנון ההשבה הצר - אם הילד אינו צד להליך.

היבט של טובת הילד : תאורטית, ניתן לטעון כי טובת הילד אינה תמיד קשורה לשאלה הפורמלית אם מדובר ב"תביעת השבה" או "תביעת ילד". ילדים רוצים ביטחון, יציבות כלכלית ושמירה על רמת חיים. אולם פרשנות בג"ץ מחייבת שניהול ענייני הילד יתמקד בזכותו העצמאית, ושאם הדבר נעשה "במסלול כורך" לא יסגור זאת בפני הקטין. גישת הרוב סבורה שיש להקפיד שדיוני בתי הדין לא 'ייחסמו' בפני הילד עצמו.

היבט של תורת המשחקים : שנים רבות סברו שהגבר מחזיק בגט ובכך משפיע על כושר המיקוח של האישה. הלכת שרגאי נוצרה, בין היתר, כדי למנוע מהגבר לנצל זאת להפחתת מזונות הילדים. כיום ייתכן שבית הדין הרבני פוסק לטובת הנשים במזונות גבוהים יותר. אך עדיין, מבחינה עקרונית, בג"ץ אינו מכניס שיקולי תורת המשחקים בשלב הסמכות: החוק קובע סמכות בהסכמה (סעיף 9) או סמכות מכוח כריכה מצומצמת (הלכת שרגאי). מחוץ לזה, הדיון אינו מתאים לכרוך.

"מה הלאה?" - יישום ההלכה והשלכות מעשיות

כיצד ייראה שדה דיני המשפחה לאחר פסק הדין בבג"ץ 5988/21 ואח'? להלן כמה נקודות חשובות:

הוראות ברורות לבתי הדין הרבניים : על בתי הדין להימנע מקביעות רחבות בדבר מזונות הילדים כשאין הסכמה. אם בכל זאת ירצו להתייחס לנושא הוצאות הילדים, עליהם להבהיר במפורש שמדובר בתביעת השבה מוגבלת לאותן הוצאות או התחייבויות שההורה כבר לקח על עצמו, בלי להיכנס לשאלות מהותיות על גובה המזונות ומי משלם כמה לילד בעתיד.

תיאום והליכים מקבילים : יכול להיווצר מצב שבמקביל לדיון ב”כריכה” בבית הדין, הילד (באמצעות האם או האפוטרופוס) יגיש תביעה בבית המשפט. לפי פסק הדין, אין כאן מניעה, ושתי הערכאות מתקיימות לכאורה במקביל - אלא שבתי המשפט רשאים לפעול לפי סעיף 5 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה אם מתעוררת בעיה של "כיבוד ערכאות". אך מכאן ולהבא, על פי פסק הדין, ברור שבקונפליקט כזה עדיף שהדיון העיקרי במזונות הילדים ייערך בבית המשפט.

העצמת חשיבות הייצוג המשפטי : פסק הדין יאריך מעט הליכי גירושין שעוסקים במזונות ילדים, משום שצפוי להתרחש פיצול: ענייני הגט, הרכוש, ולעתים גם המדור והסדרי שהות - כולם בבית הדין; ואילו המזונות בפועל יגיעו לבית המשפט. ההורים ייאלצו לקבל ייעוץ וליווי כדי לא להיקלע למלכודות מסמכות-החוק. מי שאין לו ייצוג מספיק עלול למצוא את עצמו לכוד בסיטואציה של פיצול לא יעיל.

סוגיית "מהות" מול "צורה" : אם וכאשר בית הדין יוסיף לטעון שהוא דן ב"השבה" בלבד, אבל בפועל יקבע סכומי מזונות חודשיים עד בגרות הילדים - עשויות להמשיך להופיע עתירות לבג"ץ. ייתכן שהמסר של פסק הדין הוא לקרוא לבתי הדין לרסן עצמם, כדי להימנע מהתנגשויות חוזרות ונשנות עם בית המשפט העליון.

העמקה בדעות השופטים בפסק הדין

למרות שסקרנו את הרציונל של דעת הרוב ודעת המיעוט בקצרה, כאן נביא פריסה נרחבת יותר, כמתחייב מפסק דין מהותי בתחום המזונות בישראל, לביאור הניואנסים והמהלכים הרטוריים והמשפטיים של כל אחד מן השופטים:

השופטת יעל וילנר:

היא פותחת בהדגשה שנקודת המוצא היא הלכת שרגאי. זו הלכה מחייבת, ומשמעה אינה פורמלית בלבד אלא מהותית: אין ביד בית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים. "תביעה להשבת יציאות" היא חריג מוגבל שהוגדר בשרגאי.

היא מפרשת את בע"מ 7628/17 כמשריין את הלכת שרגאי; אין בפסק הדין ההוא שינוי מהותי בהלכה. יתר על כן, היא רואה בדעתו של השופט מזוז (שאמרת האגב שלו דיברה על הגבלת עתיד עמומה) כהלכה שאינה מחייבת אלא משקפת עמדת רוב.

המשמעות: אם הוגשה לבית הדין הרבני "תביעת מזונות" בשם הילדים - הדבר מנוגד להלכה. על בית הדין לראות זאת כ"מחוץ לגדר סמכותו". רק אם ברור שמדובר בתביעת השבה ומוגדרת ככזו, אין בעיה. לעומת זאת, אם הדיון גולש לקביעת "חוב מזונות" לעתיד באופן לא קונקרטי - בית הדין חורג מסמכותו.

השופטת רות רונן :

הצטרפה לדעתה של השופטת וילנר, והוסיפה שהלכת שרגאי איננה מבוססת רק על הניסיון למנוע סחיטת נשים, אלא על עיקרון רחב לפיו מזונות הילדים אינם חלק מהגירושין בין בני הזוג; זו "זכות עצמאית" של הילד העומדת בפני עצמה.

השלכה מעשית: אין זה משנה אם במציאות היום נשים לעיתים רוצות את בית הדין. עצם הטענה שהלכת שרגאי "נולדה" כדי להגן על נשים אינה יכולה להצדיק פתיחת פתח בלתי מוגבל לדיוני מזונות בלא הסכמה. החוק והפסיקה ברורים: מזונות הילדים אינם כרוכים בתביעת הגירושין.

השופט נעם סולברג (דעת מיעוט) :

מתמקד ברציונל הלכת שרגאי כמכשיר שנועד במקור למנוע "סחיטה" של האם להסכים למזונות נמוכים כדי לקבל גט. מצב דברים זה מתהפך לעתים במציאות הנוכחית. לפיכך, לצמצם את תביעת ההשבה או לפסול אותה על יסוד פרשנות צרה - נוגד את התכלית ההיסטורית של ההלכה.

עומד על כך שגם בפסקי דין רבים אחרים (למשל בג"ץ 5918/07, בג"ץ 5933/14, בג"ץ פלונית 2) הודגש שבתי הדין יכולים לדון ב"מזונות הילדים" בתביעת ההשבה. אין צורך לומר בכתב התביעה "השבה" כלשון מפורשת, העיקר שהילד לא צד להליך ולא נחסמה דרכו. הוא רואה בזה יישום מתמשך וקוהרנטי של הלכת שרגאי.

לסיכום, הדגיש שמהלכת שרגאי במשך שנים התקיים סטטוס-קוו שאיפשר להורים לנהל ענייני המזונות בבית הדין, בכפוף לזכות הילד לתבוע בבית המשפט. זו פרשנות רחבה ונכונה להשגת מטרת ההלכה, ואין סיבה להפוך זאת באמצעים פורמליים-לשוניים.

נקודת המפגש עם הדין הכתוב ועם "המצב הרצוי"

בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מצויה לשון לכאורה ברורה: "לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". קשה להתעלם מכך שזהו מה שנקרא "הטקסט המחייב". מדוע בתי המשפט, ובראשם בג"ץ, ממשיכים לדבוק בהלכה שמצמצמת את הדברים? יש לכך שני הסברים אפשריים:

הסבר היסטורי-תכליתי : החוק התקבל בראשית ימי המדינה, כאשר לא נשקלו די זכויות הילד. הרעיון של הילד כבעל זכות עצמאית למזונות לא היה מפותח דיה. הלכת שרגאי שיקפה התפתחות של המשפט ה"מודרני" בנוגע לזכויות הילדים, וביקשה ליישם עיקרון הגנה עליהם מפני פשרות. נוכח קושי לשוני, נקט בית המשפט בפרשנות מצמצמת כדי לכבד הן את תכלית החוק, הן את טובת הילדים.

הסבר מערכת היחסים בין ערכאות : בהקשרים רבים, בג"ץ מתערב בפסיקות בתי הדין הרבניים כשהוא סבור שהן חורגות מסמכות הנתונה בחוק. סעיף 3, על אף ניסוחו, פורש תמיד עם מגבלות נוספות (למשל "כריכה כנה" ואמיתית). בתוך המסגרת הזו, שמאפשרת רק עניינים הכרוכים בטבעם בגירושין, נפסק כי מזונות הילדים (כתביעת הילד) אינם כרוכים כלל. פסק הדין בשרגאי הוא ביטוי לכך.

מבחינה של "המצב הרצוי", היו שהציעו לחזור לפרשנות הלשונית של החוק ולאפשר לבית הדין הרבני לדון במזונות הילדים לגופם ללא צורך במעקפים של "השבה". אחרים גרסו שיש להשאיר בידי בית המשפט לענייני משפחה את מלוא סמכות המזונות אלא אם ישנה הסכמה מפורשת של הצדדים (מכוח סעיף 9). כך או אחרת, המחוקק לא תיקן את לשון החוק - אך פסק הדין הנוכחי מהווה, במידה רבה, קריאה של בג"ץ להותיר את המצב המשפטי כפי שהוא נקבע בפסיקה ולא להרחיבו.

התייחסות לבג"ץ 5988/21 ואח' מנקודת המבט של דיני מעמד אישי

במבט רחב, ענייני המעמד האישי בישראל מאופיינים בשיטת ריבוי ערכאות, כשהערכאה הדתית (הרבנית, השרעית, הדרוזית וכו') מחזיקה חלק מהסמכויות הייחודיות (נישואין, גירושין) והערכאה האזרחית - חלק אחר. השיטה יוצרת לעיתים קונפליקטים, "מירוץ סמכויות" ואף תחושת אי-ודאות למתדיינים. למן הקמת המדינה ניסו להפחית את החיכוכים באמצעות הלכות ופרשנויות (כגון הלכת "כריכת כנה" ב-בג"ץ 1000/92 "פלונית נ' פלוני"). הלכת שרגאי היא חוליה מרכזית בניסיון הזה.

בהיבט השוואתי למדינות אחרות:

במדינות מערביות רבות, אין מערכת כפולה דתית ואזרחית בענייני גירושין, ולכן לא מתעוררת כלל שאלת סמכות שיפוט מיוחדת כזו. סכסוכי מזונות ילדים נדונים תמיד בערכאה האזרחית.

במשפט קונטיננטלי, המחוקק הוא שהיה מסדיר באופן ברור. בישראל, דווקא הפירוש השיפוטי נעשה הכלי לשילוב בין הוראות החוק (חוק השיפוט) לבין ההגנה על זכויות הילד. התוצאה מורכבת - וכפי שניכר, לאורך יותר מחמישים שנה, המצב עדיין מספק כר נרחב למחלוקות.

פן ביקורתי על פסק הדין התקדימי - האם נותרו שאלות פתוחות?

חרף סיומו של פסק הדין המפורט, ניתן להצביע על כמה שאלות שנותרו ללא תשובה מוחלטת:

מה בדיוק ההיקף של הוצאות עתידיות "קונקרטיות"? לפי דעת הרוב, אפשר לכלול בתביעת השבה הוצאות "קונקרטיות" שההורה התחייב להן. אולם מה לגבי הוצאות כלליות לאורך חודשים רבים - כגון דמי שכירות או מדור לילדים, או צרכים רפואיים מיוחדים שאינם בהכרח ידועים בסכום מדויק?

כיצד מונעים "מסלול עוקף" הלכה מעשית? ייתכן שבפועל בתי הדין יכריזו על עצמם שהם דנים אך ב"תביעת השבה" מוגדרת, אבל לאחר מכן יקבעו החלטות רחבות. האם הדבר יגרום לעוד ועוד עתירות לבג"ץ, או שמא הנחיות פסק הדין יספיקו לבלימת התופעה?

האם שמורה לכל אב אפשרות להגיש תובענה עצמאית על מנת להפחית את המזונות הקבועים בבית הדין? על פניו, הפסיקה וה"שוט" של הילד רלוונטיים להגדלת מזונות, אך לא להפחתתם - משום שבית המשפט לא יקל עם אב שיבקש להפחית, כנימוק של “טובת הילד”. כך כנראה יושגה תכלית ההלכה הגנה על ילדים, אבל נשאלת השאלה האם לא ראוי סעד גמיש יותר למקרים חריגים?

שאלות אלה עשויות לשוב ולהתעורר בעתיד, אם תימשך מגמת “כריכת המזונות” בערכאה הרבנית על ידי מי מהצדדים, בניגוד להלכה. ייתכן שהמחוקק עצמו יתערב, אולם בינתיים הפרקטיקה ממשיכה להיות מוכתבת באמצעות פסיקות בג"ץ.

כיצד יכולים עורכי דין ליישם את ההלכה החדשה?

נראה כי לאחר פסק הדין, עורכי דין בדיני משפחה יידרשו להקפיד על כמה אבני דרך:

בחינת "כנות" ההליך : ראשית, כמו בהלכות כריכה ותנאי הכריכה, יש לבדוק אם מדובר בתביעה שהוגשה בתום-לב. אם מדוע דווקא בית הדין? האם הילד צד להליך? האם מדובר באכיפת חיובים קונקרטיים שכבר הוצאו?

ניסוח מפורש אם ברצון ההורה לכרוך רק החזרים נקודתיים : ייתכן שראוי לכתוב בכתב התביעה: “תביעת השבה” + פירוט מדויק. ככל שעולה חשש ל"עקיפה", חשוף התיק לסכנת ביטול החלטות. מנגד, אם מבקשים מזונות כלליים, מוטב לפנות לערכאה האזרחית.

ליווי בד בבד בבית המשפט לענייני משפחה : לאור האפשרות שבג"ץ חזר והדגיש, הילד תמיד יכול להגיש תביעה עצמאית. כך, לעיתים מוטב להקדים ולהגיש מבעוד מועד תביעה לבית המשפט, להימנע מסיטואציות של חוסר ודאות. עו"ד מנוסה יסביר להורים את התועלת שבריכוז הסמכויות בערכאה “המועדפת”, במגבלות החוק.

הבנת הזכות להגדלת המזונות או להפחתתם : בעוד פסק הדין מתמקד בחשש לפגיעה בילד (חסר ייצוג) אם נפסוק מזונות מופחתים, עולות לפעמים סיטואציות אחרות. מומלץ לעיין באריכות בחלקי פסק הדין, כדי לדעת אם וכיצד ניתן לדון בשינוי סכום המזונות לפני בית הדין או בבית המשפט.

הערכה כוללת ותובנות מסכמות

1. סיכום ההכרעה המעשית

בסיום, נקבע ברוב דעות: ההחלטות של בתי הדין הרבניים מושא העתירות בטלות בשל היעדר סמכות. בג"ץ עמד על כך שמדובר בתביעות למזונות ילדים עצמם - בניגוד להלכת שרגאי שמאפשרת רק תביעה מוגבלת להחזר הוצאות. קבלת החלטה במתכונת רחבה או כוללת, החלה על הקטינים, חורגת מן המסגרת המצומצמת שעודנה בתוקף.

2. חשיבותו של פסק הדין

פסק הדין מהווה חולייה משלימה לשרשרת פסיקות ארוכה, אך למעשה מוסיף שכבה של בהירות והבהרה נוכח שינויי העתים. הוא מצמצם את היכולת לטעון “תביעת השבה” כעילה גורפת לדון בענייני הילדים בבית הדין. עם זאת, דלת פתוחה לאותם מקרים מצומצמים באמת של החזר הוצאות. בכך, ההלכה תואמת את עקרון הלכת שרגאי בדבר אי-פגיעה בזכות הילדים למזונות עצמאיים, ורק מאפשרת להורים להתחשבן ביניהם במידת הצורך.

3. שאלת פיתוח פסיקה עתידי

נותרת שאלה האם "המצב הרצוי" היה לסגור כליל את דלת בתי הדין הרבניים בנושא מזונות הילדים (למעט סעיף 9 - הסכמה), או שמא לאפשר כריכה רחבה. הכרעת בג"ץ היא "באמצע": תביעות השבה מצומצמות כן, אבל לא תביעת מזונות במובן הרחב. חלק מהשופטים ומלומדי המשפט מציעים שבמצבים מסוימים טובת ההורה-האישה דווקא דורשת שבית הדין ידון. השופטת וילנר מבקשת לדבוק ב"כלל המחייב" הישן מבלי לאפשר חריגים נוספים, למעט ניואנס מצומצם של הוצאות נקודתיות. משמע, באלפי תיקים, בהם בני הזוג (ובפרט האישה) יעדיפו את בית הדין, היא עשויה להיתקל בקושי, אם יריביה יבקשו לערער על הסמכות בבג"ץ או לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לדיון מלא.

4. חזונה של עו"ד מאיה רוטנברג - קריאה לעתיד

בהמשך למעורבותה של עו"ד מאיה רוטנברג בתיק דנן, ראוי לציין כי ייצוג מקצועי בתחום רגיש זה, לרבות בסוגיות סמכות השיפוט, חיוני לשם שמירה על זכויות הילדים וההורים. ניכר שהדיון העתידי, אם יתעורר שוב, עשוי להתמקד בפן הפרוצדורלי: כיצד בדיוק נערכת "תביעת השבה"? עד כמה חייבת להיות מפורטת? האם במקרה שקיימת “ערפול” או אי-דיוק בכתב התביעה, תיפסל הסמכות? בעלי הדין, ובייחוד באי-כוחם, יצטרכו להקפיד לציין שבבית הדין הרבני הם מבקשים החזר על הוצאות מוגדרות, ולהימנע מהצגת הדברים כ"מזונות הילדים" במובן הרחב.

לפי פסק הדין, כמעט כל נקיטת מינוח "מזונות הילדים" תרמוז שכבר נחצה הגבול אל תביעת הילד עצמו, ותגרור טענות לפסילת סמכות. אם כן, מסתמנת אחריות מוגברת על כתפי עורכי הדין: עליהם להציג נכונה את המצב המשפטי, להבהיר ללקוח כיצד לתמרן בין הערכאות, ולדעת שאם מדובר בתביעת מזונות אמיתית - על הילד להגיש אותה לבית המשפט המוסמך.

הערה על יחס בית הדין הרבני לפסק הדין והצורך בדיאלוג

היועץ המשפטי לשיפוט הרבני טען בהליך כי בית הדין הרבני לכאורה אינו כפוף לפסיקת בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור אזרחית, אלא רק לבג"ץ בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בג"ץ לא קיבל טענה עקרונית זו, שכן ברור שסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה מאפשר לבג"ץ למנוע מבית הדין לדון בעניינים שלא בסמכותו. אך מעבר לכך, המסר הוא שיש לשמור על הרמוניה בסיסית: כל מוסד שיפוטי במדינה - דתי או אזרחי - מכבד זה את פסיקתו של זה. הסיטואציה האידיאלית היא שכשמתעוררת שאלה אמיתית של סמכות, תתנהל הידברות ואף ניתן לשקול פנייה לבית הדין המיוחד (לפי סימן 55 לדבר המלך). במציאות, בית הדין המיוחד כמעט ולא הופעל בעשורים האחרונים. שופטי העליון הזכירו שבמצב שבו מתעוררת שאלה כבדת משקל הראויה לדיון משותף, ראוי אולי לשקול את כינוסו. כאן, לעת עתה, בית המשפט עצמו הכריע בפן מסוים, והשאיר פתח לשיח מתמשך בין המערכות.

בג"ץ הסמכויות 5988/21 משמעות על תיקים מתנהלים

פסק הדין החדש בעניין בג"ץ 5988/21 ואח' הוא מקרה מבחן למשקל ההיסטורי-משפטי של הלכת שרגאי, ולנכונותו של בית המשפט להוסיף וליישמה גם כעבור יותר מיובל שנים. חרף השינויים במציאות החברתית, בית המשפט מצא לנכון להגן על זכויות ילדים באופן נחרץ, ולהזכיר שמזונות הילדים אינם “חלק אינטגרלי” מתביעת הגירושין בין בני הזוג. ה"הסכם" או "ההכרעה" בבית הדין לא ימנעו בשום דרך מהילד לתבוע, והוא לא צד להליך הכרוך. כדי למנוע התערערות הסדר זה, דעת הרוב סברה שיש להגבילו, ולא להסכים לחתירה מעשית לבסס "מסלול עוקף" - דרך תביעות רחבות המכונות "תביעת השבה" בעודן באמת תביעה כללית למזונות הילדים.

בפרספקטיבה של דיני המשפחה, הניהול הטקטי של התיק יכול להעלות מורכבויות רגשיות ומשפטיות קשות עבור ההורים. הם עשויים לבקש לסיים את ענייניהם בנקודה אחת מבלי להיגרר לערכאות שונות. פיצול ההליך עלול להיראות בעייתי. מאידך, בית המשפט סבור שטובת הילד גוברת, ועדיף שהדיון "המלא" של צרכיו הפיננסיים יתנהל בבית המשפט לענייני משפחה - אלא אם נתונה הסכמה מפורשת של שני ההורים להעניק סמכות לבית הדין הרבני.

מן ההיבט האקדמי, פסק הדין מאשש מחדש דוקטרינה משפטית מורכבת שהיא תוצר של פרשנות "שיפוטית-יצירתית" לחוק השיפוט, דהיינו מוסד "תביעת השבה". הניסיון של השופט סולברג לשדרג את הפרשנות באופן המשרת את הצד החברתי-מעשי הנוכחי נדחה ברוב של השופטות וילנר ורונן. לשיטתו של הרוב, השופטים אינם אמורים להתוות מדיניות-על אלא לדבוק בהנחיית הפסיקה הקודמת.

התרומה של ייצוג משפטי לא מתפשר לתיק שבו נדונה הסוגיה המשפטית בולטת, שכן היא השליכה אור על המישור המעשי שבו נשים נמצאות לכאורה בין שתי מערכות, ומבקשות להגן על ילדיהן או על עצמן. הכרעה שמחדדת את "בלעדיות" זכות התביעה של הילד בבית המשפט האזרחי (אלא אם יש הסכמה לסעיף 9) יוצרת ודאות משפטית, אך עלולה גם לקבע התארכות הליכים בין שני ערכאות. עו"ד מנוסים ידעו לתמרן זאת בהתאם לאינטרס הלקוחות.

אין ספק שפסק הדין התקדימי משאיר רושם רב על מפת הסמכויות: הוא למעשה מסמן קו ברור יותר - מזונות ילדים הם עניין "עצמאי" של הקטין, לא נדון בו דרך כריכה בתביעת גירושין, למעט "חרך צר" בדמות הוצאות קונקרטיות שההורה כבר נשא בהן או עתיד לשאת בהן בוודאות. אך גם שם אין הדבר יוצר מעשה בית דין על הילד. השורה התחתונה היא שטענות בדבר מזונות כוללים, לרוב, מקומן בבית המשפט לענייני משפחה, ובאופן טבעי מצטמצם אפוא היקף ההתדיינות על נושא זה בבתי הדין הרבניים.

התקדים של שנת 2025 שינוי כללי המשחק בתחום הגירושין, מזונות ילדים

בג"ץ 7880/21 תקדים הקובע חוסר סמכות בית דין רבני מזונות ילדים עיגון הלכת שרגאי

ניתן להבין כי פסק הדין בבג"ץ 5988/21 ואח' הוא רחב היריעה ועקרוני, מהדהד את סוגיות "הלכת שרגאי" ואת ההתמודדות המתמשכת סביב סמכויות בתי הדין הרבניים בענייני מזונות הילדים. פסיקת בג"ץ, שביטלה את ההחלטות שניתנו בערכאות הרבניות, מעידה על כך שבתי הדין ביקשו לפרש הלכה אחרת מן הצפוי, או לטעון שהם מוסמכים הלכה למעשה לפסוק במזונות הילדים גם ללא הסכמה מפורשת של הילד.

אולם דעת הרוב בבג"ץ, שהשתתפו בה השופטות יעל וילנר ורות רונן, איננה מוכנה לאפשר "פרשנות גמישה" כזו. לשיטתן, יש לצמצם ולדקדק: ענייני הילדים מקומם בבית המשפט לענייני משפחה (אלא אם שני בני הזוג הסכימו אחרת); "תביעת ההשבה" היא חריג לדיון קצר וממוקד בהוצאות עבר או הוצאות עתידיות נקודתיות. ודאי שאין סמכות לבית הדין לפסוק "מזונות כוללים" בתקופה לא ידועה, תוך שייכנס למכלול שיקולי החיוב.

מצד שני, דעת המיעוט (השופט נעם סולברג) מנמקת באריכות ובשכנוע פנימי שצמצום כזה מנוגד לתכלית ההיסטורית של הלכת שרגאי, ועלול לפגוע דווקא בנשים ובילדים במצבים עדכניים, במיוחד לאחר שעולם הפסיקה בנושא מזונות בישראל עבר שינויים (בעקבות בע"מ 919/15 ואחרים). הוא טוען שדי בקיום הזכות של הילד לתבוע בבית המשפט כדי לפתור את החשש מפני סחיטת האישה. אולם בסופו של דבר, הקול המכריע בפסק הדין היה של דעת הרוב, וכך מדובר בהלכה מחייבת כעת.

זהו, אפוא, התוכן העיקרי של פסק הדין: "תביעת השבה" מותרת, אך כתביעת שיפוי מדויקת. כל חריגה מעבר לכך - נחשבת חריגה מסמכות, אם אין הסכמה לפי סעיף 9 לחוק.

פסק הדין החשוב מלמד על חשיבותו של ליווי משפטי מקצועי של עו"ד גירושין מתחילת ההליך, המזהה את סוגיית הסמכות, ומביא אותה עד בג"ץ, לצורך שמירה על זכויות הילדים והורים כאחד. בכך הושגה הכרעה עקרונית שעשויה להשפיע על עשרות ואף מאות תיקים בשנה, שבהם נתקלים בתי הדין הרבניים בדרישה לכרוך את "מזונות הילדים" אגב הגירושין. נראה שמעתה דפוס העבודה של בתי הדין יצומצם, או שבעלי הדין ידקדקו יותר בלשון (למשל להבדיל בין "מזונות הילדים" ל"תביעת השבה") מתוך רצון להימנע מהתנגשות נוספת עם פסיקת בג"ץ.