גירושין של זוגות חד מיניים | גירושין של בני זוג מאותו מין

הרחבת זכויות הנישואין האזרחיים, האיחוד והשותפות במשפחה לזוגות חד-מיניים בתחומי שיפוט שונים עלולה להעלות סוגיות משפטיות עם פירוק האיחודים הללו שאינן מתנסות בזוגות בני המין השני, במיוחד אם אין בחוק מגוריהם או אזרחותם. נישואים חד מיניים או שותפויות.

בתחומי שיפוט שבהם איגודים חד מיניים אינם אפשריים, לעתים קרובות גם גירושין או ביטול אינם אפשריים, בעוד שכללי ניגוד חוק כלליים שוללים לפעמים גירושין בתחום השיפוט שבו נחגג הנישואין.

בחלק מתחומי השיפוט יתכן גירושין, גם אם נישואין אינם אפשריים. הם מפורטים להלן:

ארובה נישואים מהולנד בלבד

בני זוג בני אותו המין שנישאו בחו"ל ורשומים כנשואים במרשם האוכלוסין בישראל, יכולים להתגרש בפנייה לבית המשפט לענייני משפחה.

נדרשת פנייה לבית המשפט למחיקת רישומם כנשואים במרשם האוכלוסין.

לא ניתן להתגרש מבני זוג הטרוסקסואלים בבית המשפט לענייני משפחה אלא באמצעות בית הדין הדתי, למעט זוגות שבהם כל אחד מבני הזוג הוא בן דת אחרת או לפחות אחד מבני הזוג אינו שייך לאף עדה דתית (יהדות, אסלאם, הנצרות והדת הדרוזית).

הדיון בבית המשפט יתקיים בדלתיים סגורות.

בני זוג מאותו מין בלבד שנישאו בחו"ל ונרשמו כנשואים במרשם האוכלוסין בישראל.

יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי או בתביעה לרישיון נישואין.

הדיון בבית המשפט יתנהל בדלתיים סגורות, אלא אם יחליט בית המשפט אחרת. למידע נוסף, עיין בדיון מאחורי דלתיים סגורות בענייני להט"ב.

רצוי לפנות לייעוץ משפטי לפני תחילת ההליך.

אם נתקלתם בבעיה במימוש הזכות, ניתן לפנות למחלקה המשפטית של עמותת הלהט"ב לקבלת סיוע משפטי.

לא ניתן להתגרש מבני זוג הטרוסקסואלים בבית המשפט לענייני משפחה אלא באמצעות בית הדין הדתי, למעט זוגות שבהם כל אחד מבני הזוג הוא בן דת אחרת או לפחות אחד מבני הזוג אינו שייך לשום עדה דתית (יהדות, אסלאם, נצרות, וכן). הדת הדרוזית). למידע נוסף ראה:

פירוק נישואין.

הסמכות הבלעדית להורות על גירושין בישראל היא בית הדין הדתי הרלוונטי לדתם של בני הזוג. במקרה של בני זוג יהודים, הסמכות להתיר נישואין היא ההלכה הרבנית, במקרה של מוסלמים הסמכות היא בית הדין השרעי, במקרה של דרוזים בתי הדין הדרוזים וכו'. היות ובית הדין הרבני אינו מכיר בחד המין נישואים, היא אינה יכולה להורות על גירושין למי שנישאו בנישואים כאלה.

סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להורות על גירושין של בני זוג בני אותו המין טרם עוגנה בחוק או בפסיקת בית המשפט העליון.

כאשר בני הזוג נפרדים ויש להם ילדים, ההורה הלא ביולוגי עשוי להיות מחויב בתשלום מזונות עבור ילדיו הביולוגיים של בן זוגם. ראה פסק דין לדוגמה שקבע כי בת זוג חייבת מזונות לילד הקטין של בן זוגה גם אם לא אימצה אותו.

ההורה הלא ביולוגי עשוי להיות זכאי לקבל "צו הורות שיפוטי" המכיר בהורותו (אחריות וחובות) כלפי ילדיו הביולוגיים של בן זוגם, גם לאחר פרידת בני הזוג. ראה פסק דין לדוגמה שקבע כי ניתן לתת צו הורות להורה הלא ביולוגי כלפי ילדי בן הזוג מאותו המין גם לאחר פרידת בני הזוג.

נישואים וגירושים בארה"ב נשלטים על ידי חוקי המדינה, לא החוק הפדרלי. כלומר, מדינות חופשיות לקבוע כללים משלהן למי זכאי לנישואין (למשל, גיל המינימום לנישואין) ולקבוע כללים ותהליכים משלהן לגירושין. אף על פי כן, לכל מדינה הייתה דרישת תושבות כללית למקרי גירושין, המחייבת לפחות אחד מהאנשים המבקשים את הגירושין להתגורר באותה מדינה. לפני שהממשלה הפדרלית הכירה בנישואים חד מיניים ב-2013, באמצעות החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית נגד וינדזור, זוגות חד מיניים שנישאו כחוק במדינה אחת יכלו למצוא את עצמם לא מסוגלים להתגרש לאחר שעברו למדינה אחרת שלא הכירה בהם נישואים כתקפים. זה עלול לגרום לצורך בתביעה אזרחית יקרה כדי לנסות לפתור בעיות של זכויות קניין, והסדרי רכוש שנוהלו מחוץ לבית המשפט עלולים להפעיל דרישות מס מתנה פדרליות.

לפני החלטת בית המשפט העליון משנת 2015 ב- Obergefell v. Hodges, זוגות בנישואים חד-מיניים יכלו בדרך כלל לקבל גט רק בתחומי שיפוט שהכירו בנישואים חד-מיניים. כאשר דלאוור ומינסוטה אישרו נישואים חד מיניים במאי 2013, הם העבירו חקיקה המאפשרת לזוגות שאינם תושבי המדינה שנישאו באופן חוקי בתוך המדינה, אך לא היו מסוגלים להתגרש בתחום השיפוט שבו הם גרים, לקבל להתגרש דרך בתי המשפט שלהם. פלורידה איפשרה גירושין לזוגות מאותו מין כתוצאה מהחלטת בית משפט שבאה בעקבות תביעות משפטיות של זוגות שנישאו כחוק במדינות אחרות אך לא הורשו להתגרש לאחר שעברו לפלורידה.

לאחר החלטת בית המשפט העליון באוברגפל, זוגות חד מיניים יכלו להתגרש באופן חוקי בכל מדינה בארה"ב.

בעולם, שיעורי הגירושין של נישואים עם שני גברים הם בעלי שיעור הגירושים הנמוך ביותר, נישואים עם אישה אחת וגבר אחד הם בעלי שיעור גירושין מעט גבוה יותר ונישואים עם שתי נשים הם בעלי שיעורי גירושים גבוהים בהרבה.

בין 2004 ל-2009, שיעור הגירושין השנתי הממוצע בכל הנישואים ההומוסקסואלים היה כמעט 2% (שיעור הגירושים הכולל במהלך 5 השנים הללו היה 11%) כמו כן, בין 2004 ל-2009, שיעורי הגירושים לסביות היו כמעט כפולים מאלו של גברים הומוסקסואלים.

בהולנד נרשמים מעט יותר נישואים בין נשים מאשר בין גברים: בין 2006 ל-2011 בממוצע 690 ו-610 בשנה בהתאמה.

שיעור הגירושים לסביות גבוה בהרבה משיעור הגירושים בין גברים: באותה תקופה התגרשו בממוצע 100 נשים ו-45 גברים בשנה (כלומר, שיעור הגירושין לסביות = 14%, שיעור הגירושין של גברים הומוסקסואלים = 7%).

מחקר שעוקב אחר זוגות נשואים לאורך 10 שנים מצא שנישואים לסביים יסתיימו בגירושים. מתוך 580 זוגות לסביות שנישאו בשנת 2005, 30% התגרשו עשר שנים מאוחר יותר לעומת 18% לזוגות הטרוסקסואלים ו-15% לזוגות הומוסקסואלים.

נכון לשנת 1997, שיעור הגירושין של בני זוג חד מיניים (17 אחוז) היה נמוך משמעותית מזה של זוגות הטרוסקסואלים בדנמרק (46 אחוז). הרוב המכריע של נישואי הומואים בדנמרק הם גברים-גברים.

ארבעה עשר (14) אחוזים מהם מסתיימים בגירושים, לעומת 23 אחוזים מנישואי נשים-נשים.

השיעור הגבוה יותר עבור לסביות תואם נתונים המראים שנשים יוזמות את רוב הגירושים הטרוסקסואלים בדנמרק.

מחקר שנערך בנורווגיה בשנת 2022, תוך שימוש בנתונים עד 2018, מצא כי שיעורי הגירושין 20 שנה לאחר הנישואין היו נמוכים ב-5% עבור נישואי גברים-זכרים בהשוואה לנישואים של גברים-נקבה, והיו גבוהים ב-29% עבור נישואי נשים-נקבה לעומת נישואין בין גברים. נישואים.

מחקר אחר על שותפויות רשומות חד-מיניות לטווח קצר בנורבגיה ובשוודיה מצא כי שיעורי הגירושים היו גבוהים יותר עבור זוגות חד-מיניים מאשר נישואים חד-מיניים, וכי איחודים של לסביות פחות יציבים במידה ניכרת מאיחודים של גברים הומוסקסואלים.

במחקר לעיל, סיכוני הגירושין של לסביות היו גבוהים ב-10% בהשוואה לגברים הומוסקסואלים (טבלה 4).

מחקר על שיעורי פירוק נישואים בשבדיה שנמשך בין השנים 1995-2012 מצא כי 30% הן מנישואים חד־מיניים והן מנישואים הטרוסקסואלים הסתיימו בגירושים, בעוד ששיעור הפרידה בנישואין חד־מיניים של נשים היה 40% (איור 7א שלהם).

שיעור הגירושין של זוגות חד מיניים תוך 29 חודשים מכניסתן של שותפויות אזרחיות מחייבות היה מעט פחות מאחוז אחד בבריטניה.

נכון לשנת 2013, זוגות לסביות היו בסיכון גבוה פי שניים ליזום פעולות לסיום שותפויות מוכרות על פי חוק בהשוואה לגברים הומוסקסואלים. בשנת 2016, לזוגות נשואים היה סיכוי גבוה פי 2.5 להתגרש מאשר זוגות גברים.

לפי המשרד לסטטיסטיקה לאומית, שיעור הגירושים של זוגות הטרוסקסואלים הוא הנמוך ביותר מאז 1971 באנגליה ובוויילס. שיעור הגירושין של זוגות חד מיניים גדל בשנים 2016 ו-2017, מה שהמשרד לסטטיסטיקה לאומית הסביר כתוצאה סבירה מהעובדה שנישואים חד מיניים חוקיים רק מאז 2014.

מסצ'וסטס, המדינה הראשונה בארה"ב שהתירה נישואים חד מיניים, לא עוקבת אחר כמה מהגירושים במדינה הם בין זוגות חד מיניים. מחקר משנת 2011 עבור מדינות עם נתונים זמינים דיווח תחילה כי שיעורי הפירוק של זוגות חד מיניים היו מעט נמוכים יותר בממוצע (בממוצע, 1.1% מכלל הזוגות החד מיניים אמרו להתגרש בכל שנה, נע בין 0% ל-1.8% בתחומי שיפוט שונים) משיעורי הגירושין של זוגות שונים (2% מהם מתגרשים מדי שנה).

הוושינגטון פוסט חזר בו מכותרת על דיווח זה מכיוון שהמחקר חישב באופן שגוי את האחוז עקב שגיאה בלכידת מתי החלו נישואים חד-מיניים.

כתוצאה מכך, הממצאים המתוקנים מראים שיעור גירושין של 2% לזוגות חד-מיניים - זהה לזוגות חד-מיניים.