חיוב ההשוואה בין בעלי הדין: תקציר מורחב למאמר של הרב שניאור פרדס, חבר בית הדין הרבני הגדול

המאמר של הרב שניאור פרדס, חבר בית הדין הרבני הגדול, מנתח ערעור שהגיש בעל על החלטת בית הדין האזורי לדחות את בקשתו לפסול את ההרכב. הבעל טען למשוא פנים, ולטענתו האב"ד אף הדריך את האישה לעזוב את הבית. בית הדין הגדול דחה את הערעור וקבע שהליך הגירושין יימשך באזורי. על הרקע הזה פותח הרב פרדס דיון הלכתי רחב בחובת הדיין להשוות בין בעלי הדין, ובשאלה מתי פגם בהשוואה פוסל את הדין. להלן תקציר מורחב. המאמר המלא מצורף להורדה בסוף העמוד.
רקע המקרה
האישה פתחה תיק ליישוב סכסוך ובהמשך הגישה תביעת גירושין. בבית הדין האזורי התקיימו ארבעה דיונים. הצדדים הגיעו ל"הסכם שלום בית ולחלופין גירושין", חתמו עליו, קיבלו אותו בקניין אגב סודר, ביקשו שיינתן לו תוקף של פסק דין והופנו לאשת מקצוע שעמה נפגשו שבע פעמים. סעיף 6 להסכם קבע שאם לא תהיה הסכמה בייעוץ, הצדדים יתגרשו במועד הקבוע. הייעוץ לא צלח, ובחוות דעתה כתבה היועצת שאינה רואה דרך להתחיל תהליך של טיפול זוגי ולגרום להצלחתו.
לאחר מכן חזר הבעל בו, סירב להתגרש וטען שהוא חפץ בשלום בית. בעיצומו של הדיון הבא ביקשו הבעל ובא כוחו לפסול את ההרכב, ובית הדין דחה את הבקשה. בהמשך נקבע דיון הוכחות, אך עשרה ימים בלבד לפניו הוגשה בקשה לדחותו בשל דיון אחר שנקבע לבא כוח הבעל באותו יום. הבקשה הוגשה לאחר שחלף יותר מחודש מאז נקבע הדיון, והיא נדחתה. בית הדין קבע שההליך יימשך גם אם בא כוח הבעל מתכוון לערער.
בערעור טען הבעל שבית הדין "דוהר" לקראת גירושין, מסית את האישה לצאת מהבית ומדבר על אפשרויות מימון זמני שיאפשרו לה לעזוב, ושיש חשש שטענותיו יסתתמו. הוא הצביע גם על אמירת בית הדין שהוא לא מוריד את הרגל מהגז. האישה טענה מצדה שאין כאן עילת פסלות מוכרת, ושניסיון להגיע להסכמות על עזיבת הבית כתנאי לסידור הגט אינו עילה לפסילה. בתביעת הגירושין עצמה תיארה האישה, לטענתה, התנהלות קשה של הבעל בבית, ובית הדין האזורי הדגיש שעיכוב בתביעת גירושין פוגע בתובעת ושהצדדים צעירים.
מקורות החובה להשוות בין בעלי הדין
הרב פרדס פותח במסכת שבועות, שם למדו מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" שאסור שיהיה אחד מבעלי הדין עומד והשני יושב, או שאחד מדבר כל צרכו ולשני אומרים לקצר את דבריו. מהפסוק "מדבר שקר תרחק" למדו שאם הגיעו לדין שניים, האחד לבוש סמרטוטים והאחר בגד יקר מאוד, אומרים לעשיר ללבוש כמותו או להלביש אותו כמותו. לפי רש"י יש שני טעמים: שמא ההבדל ישפיע על דעת הדיינים, ושמא יסתתמו טענותיו של אחד מהצדדים. החובה חלה על הדיין גם כשבעלי הדין עצמם באו שלא בשוויון.
בגמרא במסכת כתובות נחלקו האמוראים בשאלה מאיזה פסוק נלמד האיסור, ולדעת רבי נתן הוא נלמד מ"לא תלך רכיל". המאמר סוקר את הדעות בעניין, ובהן דרשה בתורת כהנים שלפיה הפסוק אוסר על הדיין לגלות מה הייתה דעת כל אחד מהדיינים, ודרשה נוספת בירושלמי מהמילים "שני האנשים". להלכה, כפי שמסכם המאמר, הרמב"ם והראשונים למדו את ההשוואה מ"בצדק תשפוט עמיתך". לפי הרמב"ם זו מצוות עשה, ובספר החינוך נכתב שהדיין העושה כן עובר גם על "ולא תהדר פני גדול". הרב פרדס מוסיף שהעשה חל בכל מקרה, גם כשהדיין נהג לפי תומו ולא התכוון להעדיף.
איך מיישמים את ההשוואה בפועל
ישיבה ועמידה
אם בית הדין הושיב את הצדדים, אסור שאחד יישב למעלה והשני למטה. אם הצדדים בחרו בעצמם איפה לשבת, הב"ח והש"ך סוברים שאין בכך בעיה, ואילו בכנסת הגדולה נאמר שגם אז יש להורות לשניהם לעמוד או לשבת. כשתלמיד חכם בא לדין מול עם הארץ, מקפידים להושיב את שניהם. הרמב"ן מסביר שקימה של הדיינים מפני תלמיד חכם אינה מעידה על העדפה אישית, אך אסור להסביר לו פנים יותר מלהדיוט.
לבוש
בעניין הבגדים נחלקו הפוסקים עד כמה ההבדל צריך להיות גדול. הב"ח סבור שאפילו הבדל קטן, כמו סוגי גרביים, נכלל בדין, ואילו הפרישה והסמ"ע מקפידים רק כשהפער גדול. המהרש"ל כתב שבזמן הזה אין בידינו להעמיד את הדת על תילה, ולכן אין מקפידים על שינוי בגדים. הב"ח מוסיף שבית הדין צריך לפחות לומר לעני שלא יירא מהופעתו המכובדת של חברו, וכך יידע שישפטו את שניהם בצדק ובשוויון. המהרשד"ם למד מכך שבדיעבד שינוי בבגדים אינו פוסל את הדין.
זמן הדיבור והיחס האישי
לפי שולחן ערוך אסור לתת לאחד לדבר כל צרכו ולומר לשני לקצר, ואסור להסביר פנים לאחד ולדבר אליו רכות ולהרע פנים לשני ולדבר אליו קשות. הב"ח והסמ"ע מבארים שהאיסור חל גם כשהדיין פונה לצד אחד בלבד ולשני אינו אומר דבר. הדיין רשאי לומר לשני הצדדים לקצר את דבריהם. הוויכוח הוא אם צריך לומר זאת לשניהם יחד, או שאפשר לומר לכל אחד בנפרד, והב"ח, וכן ערוך השולחן לפי הבנת בעל הלכה פסוקה, מתירים לומר זאת לכל אחד בנפרד.
גם המבט נכלל בדין. האור החיים כותב שאפילו מבט שונה עלול לגרום לבעל דין שיסתתמו טענותיו. מנגד, בעטרת צבי ובפתחי תשובה נכתב שיש חשיבות לראות את פניהם בשעת הטענות, כדי שיחששו לטעון טענות שקר. נדונו גם הקדמת שלום לצד אחד, והכלל שבשעת הדין "יהיו בעיניך כרשעים", שמכוחו כתב הש"ך בשם ספר חסידים שאין להסתכל בפניהם. בעל כסף הקדשים התיר לכתוב תארי כבוד בהזמנה לדיון, והרב פרדס מציין שדבריו מחודשים מאוד.
ייצוג משפטי מול העדר ייצוג
המאמר מביא את פסק הדין של הגר"ש שפירא, שלפיו בעל דין שביקש דחייה מפני שאינו מיוצג כמו בעל דינו זכאי לה, כדי להשוות. הרב פרדס מעיר שבפועל צריך עיון, כי העמדת עורך דין לצד השני יוצרת עיכוב ולא מצאנו שבתי הדין מקפידים על כך. הגר"מ שטרנבוך חושש שמייצג יקר ומומחה יגרום לצד השני להרגיש חלש מולו, ולכן הציע שכל אחד יטען תחילה בעצמו ורק אחר כך יסביר המייצג. תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים כבר קובעות שבעלי הדין טוענים בעצמם בתחילה ומורשיהם מסבירים אחר כך. הגר"מ שטרנבוך כתב עוד שדיין שמרגיש ידידות כלפי המייצג אינו יכול לדון.
שמיעת צד אחד שלא בפני השני
לפי שולחן ערוך אסור לדיין לשמוע בעל דין אחד שלא בפני חברו. הש"ך פוסק על פי המהרשד"ם ומהריב"ל שדיין ששמע כך אינו נפסל, אך אם שמע את טענותיו לפני ששמע את חברו וכתב פסק דין, הוא נחשב נוגע בדבר. נחלקו האחרונים אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן, והמאמר מציין שגם אם הוא מדאורייתא, אפשר שאין בכך כדי לפסול בדיעבד. בפסקי דין שהובאו נקבע שמכתב פנימי של דיין שהביע בו דעה על אחד הצדדים אינו פוסל אותו, אך כיוון שהבעל דין נפגע, רצוי לפייסו ולהסביר שאין בכך חשש.
האם פגם בהליך פוסל את הדיין בדיעבד
המאמר מבחין בין דיין פסול לבין פגם בהליך המשפטי. החלטות של דיין פסול בטלות מאליהן, גם אם הן צודקות לגמרי, כי אין זו החלטה של דיין. לעומת זאת, פגם בהליך שלטענת המבקש יכול להטות את הדין אינו מוביל בהכרח לפסלות. הדרך לתקוף אותו היא תקיפת ההחלטות לגופן.
המהרשד"ם כתב כלל חשוב: במקום שהסתלקות הדיין נדרשת רק ממידת חסידות, ואם תיגרם בעקבותיה פגיעה לצד השני, אין ראוי לנהוג במידה זו. בנוסף, טענת פסלות צריכה להיות מבוססת. בשו"ת שבות יעקב נכתב שיש מקום להתחשב בחשדו של בעל דין, אך הרב פרדס מדגיש שלא ייתכן שכל אחד שיאמר שהוא חושד בדיין יזכה לכך, שאם כן לא נמצא את ידינו ורגלינו בבית הדין. נדרשת סיבה אמיתית המעוררת חשד, אפילו בדרך רחוקה.
בפסק דינו של הגר"א היישריק נכתב שהטוען לפסלות מחמת משוא פנים צריך להוכיח נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. חשש סתם אינו מספיק, ונדרש שלאדם העומד מן הצד ייראה שפעולות מסוימות נעשו מתוך כוונה המצביעה על משוא פנים. במקרה אחר החליטו דיינים להעביר תיק לבית דין אחר בלי לפסול את הראשון, אף שלא מצאו חשש להטיית הדין, רק כדי להרחיק לזות שפתיים.
ההכרעה בתיק ופסק הדין
בית הדין הגדול קיבל את הסברי בית הדין האזורי. לפי הנימוקים, בית הדין האזורי התרשם, אחרי הדיון הארוך שהוקדש להסכם, שאין סיכוי ממשי לשלום בית, ולכן ניסה לקדם את התיק בהסכמות. בית הדין הגדול ציין שהאב"ד אמר במפורש בדיון שבית הדין עוד לא פסק, ושהביטוי "אנחנו לא מורידים רגל מהגז" פירושו לעשות הכול כדי להתקדם לגירושין או לשלום בית. בית הדין האזורי הסביר שהשאלה אם האישה תעזוב את הבית אם יימצא פתרון כלכלי נועדה לבחון את מעשיות התביעה ואת דחיפות התיק, ולא להדריך אותה. האישה השיבה: "אם היה לי פתרון לבעיה הזאת, הייתי מוכנה לצאת היום."
בנוגע לאופן החקירה שהבעל התלונן עליו, ציין בית הדין הגדול שבית הדין האזורי כתב שכך היה נוהג גם בחקירת האישה, אלא שבקשת הפסילה מנעה את המשך ההליך. לפי הרב פרדס, כשנוהגים כך כלפי שני הצדדים אין חשש לסתימת טענות. פסק הדין קבע שלושה דברים: הערעור נדחה בהיעדר עילה מוצדקת, בית הדין האזורי ימשיך לנהל את התיק, והאב"ד ייטיב אם יבהיר לצדדים בתחילת הדיון שנקבע שלא זו הייתה כוונתו כפי שהבין המערער, וזאת כדי להסיר לזות שפתיים.
המשמעות המעשית למי שמנהל הליך בבית דין רבני
המאמר מראה שבקשת פסילה נבחנת לגופה ובהקשר של כל ההליך. בית הדין האזורי נתן משקל לכך שהבעל ביקש דחיית דיון, אחר כך הגיש בקשת פסילה ואחר כך ביקש להפסיק את הדיון, ובית הדין הגדול ראה את הנימוקים האלה כמתקבלים על הדעת. לפי הדוגמאות שבמאמר, מי שטוען לפגם בניהול הדיון צריך להצביע על נסיבות קונקרטיות ולא על תחושה בלבד, ושאלות של בית הדין על סדרי הטיפול בתיק, כמו שאלה על האפשרות לעזוב את הבית, אינן בהכרח משוא פנים.
הדיון בהשוואה בין בעלי הדין מדגיש גם את החשיבות של ייצוג מסודר. שני הצדדים זכאים לתנאים שווים להשמיע טענותיהם, אך שאלת הייצוג המשפטי, כפי שמציג אותה המאמר, עדיין פתוחה למעשה. מי שמגיע להליך בבית דין רבני כדאי שיבין מראש מה מצופה ממנו: לטעון בעצמו בתחילה, ורק אחר כך לאפשר למייצג להרחיב. המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי, והתוצאה בכל תיק תלויה בנסיבותיו.
שאלות ותשובות
האם דיין שמדבר בחומרה עם אחד הצדדים חייב לפסול את עצמו?
לא בהכרח. המאמר מביא את דברי הב"ח והסמ"ע, שלפיהם אסור לדיין לנהוג אחרת בכל אחד מהצדדים, למשל לקצר את דברי האחד ולהניח לשני להאריך, או להסביר פנים לאחד ולהתייחס לשני בקרירות. מנגד, מי שמבקש פסילה צריך להצביע על חשש ממשי למשוא פנים, ואם הדיין נוהג כך כלפי שני הצדדים באותה מידה, אין כאן פגם. בתיק שנדון כתב בית הדין האזורי שכך היה נוהג גם בחקירת האישה, אך בקשת הפסילה קטעה את ההליך לפני שהגיע תורה.
האם בעל דין שאין לו ייצוג משפטי יכול לבקש דחיית דיון כדי להשוות בינו לבין הצד השני?
המאמר מביא פסק דין של הגר"ש שפירא, חבר בית הדין הגדול בדימוס, שלפיו בית הדין צריך להיענות לבקשה כזאת כדי להשוות בין בעלי הדין. עם זאת, הרב פרדס מציין שבפועל צריך עיון אם לנהוג כך, משום שהעמדת עורך דין לצד השני עלולה לעכב את התיק, ולא מצאנו שבתי הדין נוהגים להקפיד על כך. הנושא מוצג כשאלה פתוחה.
האם פגם בניהול ההליך מבטל את ההחלטות של בית הדין?
לפי המאמר, דיין פסול שנתן החלטות, כל החלטותיו בטלות מאליהן. לעומת זאת, פגם בהליך שיכול להטות את הדין אינו מוביל בהכרח לפסלות הדיין, ולכן אי אפשר לקבוע מראש שכל ההחלטות שאחריו בטלות. הדרך לתקוף אותו היא תקיפת ההחלטות עצמן לגופן.
ליווי משפטי בהליכים בבית הדין הרבני
הסוגיות שבמאמר, כמו מועדי דיון, בקשות דחייה, יחס שוויוני בין הצדדים וטענות פסלות, עולות כבר בשלבים הראשונים של הליך גירושין בבית דין רבני. במשרדה של עו"ד מאיה רוטנברג מלווים לקוחות בהליכי גירושין ובסכסוכי משפחה. מי שמחפש עורך דין גירושין או עורך דין לענייני משפחה יכול לפנות ולהבין איזו דרך מתאימה לנסיבותיו.
לא כל מחלוקת צריכה להגיע להכרעה. במקרים רבים אפשר לבחון גישור לפני או במהלך ההליך, ובמקרים אחרים נדרש ייצוג בבית הדין הרבני שיעמוד על זכויות הלקוח בפני ההרכב. הבחירה תלויה בעובדות, ואין בטקסט הזה הבטחה לתוצאה מסוימת.
להורדת המאמר המלא (PDF): חיוב ההשוואה בין בעלי הדין, הרב שניאור פרדס
מקור: בית הדין הרבני הגדול, מאמר מאת הרב שניאור פרדס