האם ניתן לייחס לבת הזוג אחריות משותפת לחוב בהליך כינוס נכסים ולשלול ממנה הגנה מפני פינוי

1. השאלה שמונחת לפתחי הינה - האם בנסיבות החריגות של חיובים שנוצרו לבן הזוג מכוח הסכם פשרה, שניתן בתביעות נזיקיות בגין עבירות מין פליליות שביצע בשני נפגעים בהיותם קטינים, מצדיקות שלילת זכות לדיירות מוגנת העומדת לבת הזוג, מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר ") במסגרת הליך פירוק שיתוף בדירת מגוריהם בו נקטה כונסת הנכסים כדי להיפרע ממחצית זכויות בן הזוג בה. ובלשון אחר, האם חל החריג להלכת "כובשי", ובאיזון בין התכלית הסוציאלית להגן על הדיירים לבין זכות הקניין של הנושים, נכון יהיה לייחס לבת הזוג אחריות משותפת לחוב, כדי לממש את חובו של הנתבע מכל הדירה, ולשלול ממנה הגנה מפני פינוי.

רקע

2. התובעת הינה כונסת הנכסים, שמונתה על פי החלטת ראש ההוצל"פ, והיא עותרת לפירוק שיתוף בדירת מגוריי הנתבעים (להלן: " הדירה "), בדרך של מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, ורק לחילופין כשהיא תפוסה על ידי הנתבעת.

3. הנתבעים, הינם זוג נשוי, המתגוררים בדירה ביחד עם בנם הבגיר שנטען שהינו בעל צרכים מיוחדים והסובל מנכות המוכרת ע"י המל"ל.

4. לנתבעים זכויות בחלקים שווים בדירה.

5. התובעת מונתה לתפקידה על זכויות הנתבע בדירה במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח כנגדו לביצוע חיוב כספי ונזיקי בסך של 390,000 ₪ בגין עוולות פליליות (עבירות מין) שבוצעו על ידו כנגד קטין ואשר בגינן הורשע וריצה עונש מאסר של 9 שנים.

6. תיק ההוצל"פ שבמסגרתו מונתה התובעת ככונסת נכסים עומד כיום ע"ס של 830,000 ₪.

7. תיק נוסף נפתח כנגד הנתבע בהוצל"פ, גם הוא לביצוע חיוב כספי ונזיקי בגין עבירות מין כנגד קטינה, ואשר החיוב בגינו עומד כיום ע"ס של 1,300,000 ₪ ובמסגרתו הוטל עיקול על זכויותיו בדירה.

8. התובעת טענה כי סך כל חובות הנתבע בהוצל"פ בגין מעשיו הפליליים לשני הנפגעים נאמד בכ-2,130,000 ₪.

9. הנתבע הגיש תביעה לחדלות פירעון ביום 20.7.20 בגין שני החובות לפיצוי נפגעי העבירות, שנדחתה, הואיל וחובותיו אינם בני הפטר.

10. ביום 6.12.23 התקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם.

במהלכו התברר כי הצדדים חלוקים באשר לאופן פירוק השיתוף בדירה.

התובעת טענה לפירוק שיתוף בדרך של מכירה בשוק החופשי, בעוד הנתבעים טענו להגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, מכוחו הינם דיירים מוגנים, ואם הדירה תימכר, הרי שיש לעשות זאת בדרך של מכירתה כ"תפוסה".

11. בהסכמת הצדדים נקבע מתווה של הכרעה לאחר הגשת סיכומים בכתב.

טענות התובעת

12. לטענתה, החיובים הכספיים שנפסקו כנגד הנתבע נקבעו בהסכמה לפיצויי שני הנפגעים, ואולם על אף האמור, הנתבע ואשתו הנתבעת, שליוותה אותו בכל ההליכים ועדיין, לא באמת התכוונו לשלם את הפיצוי הכספי שלו הם הסכימו. והראייה שמאז מתן פסקי הדין, הנתבע לא שילם מאומה בגין החיובים הכספיים ואף לא ניסה לבוא בדברים על מנת לשלם את חיוביו.

13. לטענתה, מכירת הדירה כתפוסה, לא יהא בה כדי לסלק את מלוא חובות הנתבע כלפי שני הנפגעים. גם מכירת הדירה כפנויה לא יהיה בה כדי לפצות את הנפגעים כדי מלוא סכום הפיצוי שנפסק להם מתוך חלקו של הנתבע בדירה.

14. התובעת מציינת את הפגיעות, הצער והסבל הרב שנגרם לנפגעים הקטינים ע"י מעשיי הנתבע. ואם לא די בכך, כיום בחלוף זמן רב מאז אותן פגיעות, הנפגעים אינם יכולים למצות את זכויותיהם הכספיות שנפסקו להם בהסכם פשרה.

15. לטענת התובעת, על מנת לחמוק מתשלום החיובים הכספיים, רכש הנתבע נכס נוסף ע"ש בנו אשר לטענתו, הינו בעל צרכים מיוחדים וסמוך על שולחנו ואף פתח בהליך חדלות פירעון למחיקת חובותיו כלפי הנפגעים. התובעת ציינה כי בקשתו לחדלות פירעון נדחתה בהינתן כי החובות כלפי הנפגעים לא נוצרו בתום-לב.

16. לגישתה, יהיה זה נכון להחריג גם את המקרה דנן מהלכת "כובשי", שצומצמה עם השנים לאור איזון אינטרסים ראוי בין הנושים לחייב, ולקבוע כי אין תחולה לחוק הגנת הדייר, בפרט שהנתבע הוא שפנה מיוזמתו להליך פשיטת רגל.

17. לטענתה לא זה המקרה הסוציאלי שסעיף 33 לחוק הגנת דייר נועד ליתן לבעל הנכס הגנה מפני פינוי.

18. ומכאן, שיש להורות על פירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה בשוק החופשי כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם. ובמסגרת האיזון הראוי, ליתן עדיפות לאינטרס נפגעי העבירה לאחר הרבה שנים של סבל למימוש הפיצוי הכספי ומנגד להקנות לנתבעים את הגנת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, היינו מציאת דיור חלופי.

19. לטענתה, התנהלות הנתבעים, לאחר הפגיעות המיניות, נעשו בחוסר תו"ל קיצוני אשר יש בה כדי להחריג את הלכת "כובשי", ולשלול את הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. כך במסגרת חיי הנישואין והשיתוף שלהם, המשיכו הנתבעים "לכלכל" יחדיו את המהלכים המשפטיים שלהם, ולפעול כדי לאיין את האפשרות שהנפגעים יוכלו לגבות את הפיצוי הכספי שנקבע להם בהסכמה. כך ברי כי הנתבע לא היה מגיע להסכמה על פיצוי נזיקי לנפגעים ללא ידיעת אשתו הנתבעת ובהסכמתה.

הנתבע גם לא היה פותח בהליכי חדל"פ, ללא ידיעת אשתו הנתבעת, הסכמתה ובשיתוף פעולה עמה, תוך ניסיון לחמוק מתשלום החוב שנקבע בהסכמתם לנפגעים. על כן, כבר בעת ההסכמה על הפיצוי שנקבע בתובענות הנזיקיות ידעה הנתבעת כי יש בכוונתה להמשיך ולשתף פעולה עם בעלה הנתבע על מנת לחמוק מחיוביו אלו, בין אם באמצעות הליך חדל"פ שלא צלח, ובין אם באמצעות טיעונים להגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אשר נועד להפחית את אפשרות גביית הפיצוי. התנהלותם כאמור פוגעת בתוה"ל של הנתבע, אך גם של אשתו הנתבעת, ומצדיק להחיל על המקרה את חריגי הלכת "כובשי".

20. התובעת ציינה כי גם ללא הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, הנתבעים לא יוותרו ללא קורת גג, הואיל ובמסגרת פירוק שיתוף מכירת מחצית זכויותיה של הנתבעת בשוק החופשי, תאפשר לה לקבל את מלוא שווי חלקה בדירה, ובאמצעותו יוכלו לספק לעצמם דיור חלופי.

21. התובעת דוחה את טענת הנתבעים כי אין לבצע כלל פירוק שיתוף, מהטעם שהדירה צריכה להימכר כתפוסה, ועל כן אין כדאיות כלכלית למכירתה. לשיטתה, טענת כדאיות כלכלית אינה רלוונטית בהליכים בבית משפט לענייני משפחה. בנוסף, זכותו של נושה, לנקוט בהליכים לגביית הפיצוי גם אם תוצאת ההליכים תהיה חלקית, ואין ספק כי גם אם הדירה תימכר כתפוסה, מכירתה תניב להם סכום כלשהו.

22. בסיכומו של דבר, לדידה, יש להחריג את הלכת "כובשי", להחיל את הפסיקות המאוחרות לה בנסיבות, ולהורות כי פירוק השיתוף יתבצע על דרך של מכירת הדירה למרבה במחיר וכפנויה מכל אדם וחפץ. לצורך ביצוע פירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה, עותרת למינויה ככונסת נכסים גם על זכויות הנתבעת בדירה וכי הליכי פירוק השיתוף ימשיכו ויתבצעו במסגרת תיק ההוצל"פ.

23. ולחילופין, ככל שייקבע כי לנתבעת זכות דיירות מוגנת, יובהר כי זכות זו מוקנית רק לה ולא לנתבע, ובית המשפט יתבקש להותיר לנפגעים את הזכות להחליט האם הם עומדים על פירוק השיתוף בדירה כבר עתה או שמא, לאור גיל הנתבעת והסכום הזעום היחסית שצפוי להתקבל ממכירת הדירה כתפוסה, הם יעדיפו שלא לפעול למימוש חלקו של הנתבע בדירה כנכס תפוס אלא להמתין עד אחרית ימי הנתבעת. או אז הם יוכלו לפעול למימוש הנכס בשוויו האמיתי ולא כנכס תפוס, דבר אשר יכול לאפשר להם להגדיל את הסכום שהם יוכלו לגבות בעתיד מחלקו של הנתבע בדירה.

טענות הנתבעים

24. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי הנתבע שרק הוא הינו החייב, אינו מתכחש לחובתו לשלם את הסכומים שנפסקו כנגדו, והתנגדותו לתביעה מבוססת על חובתו לדאוג לרעייתו, לבנו בעל הצרכים המיוחדים ולעצמו לקורת גג, בהתחשב בגילו המתקדם ובכושר השתכרותו המוגבל.

25. לשיטתו, גרסת המלך היא לערוך אומדן של זכויות הנתבע ולאפשר לו, קל וחומר לאשתו שותפתו לחיים ובעלת מחצית מהבעלות בדירה, שאינה חייבת דבר, לרכוש את הדירה בהתאם לשוויו בשוק, כתפוס.

26. לגרסת הנתבעים, התובעת לא עמדה בנטל המקדמי לעניין פרטים אודות הדירה, כגון גודלה שוויה ונתונים רלוונטיים נוספים הנדרשים לצורך קיומה של תועלת בהליך, ולפיכך אין ליתן צו לפירוק שיתוף בטרם קבלת הערכת שמאי.

27. הנתבעים טוענים, כי הדירה מצויה בשכונה מוחלשת ודלת אמצעים אשר שוויה על כל ההוצאות הכרוכות בכך, לא יצמיח תועלת כלכלית לנושים. ומאידך, מימושה בכפייה יפגע בחייב ובני משפחתו. ולפיכך, די במצב הקיים בו מוטל עיקול על נכסיו בדירה, ויש לאפשר לו ולמשפחתו להוסיף ולהתגורר בנכס כדיירים מוגנים ולמכרו כתפוס, זאת מכוח חוק הגנת הדייר.

28. עוד טוענים הנתבעים, כי חלה בעניינם הלכת כובשי, ואין מקום לצמצמה, בנסיבותיהם. כך גם, אין מקום להחלת הלכות שנפסקו בתיקי פש"ר, שכן בניגוד להן, היוזמה לפירוק שיתוף היא של כונס הנכסים ואין בפנינו בקשת מימוש במסגרת תיק פש"ר אלא במסגרת תביעה אזרחית.

29. בנוסף, יש לדחות את ניסיונה של התובעת, תוך העלאת טענות שלא הוכחו כלל ובשינוי חזית, להשית על הנתבעת אחריות לפירעון הסכומים שנפסקו לחובת הנתבע בפסקי הדין, שכן אין לה כל אחריות או מחויבות לפירעון סכומים אלה, אשר הושתו אך ורק על הנתבע.

30. עוד מתנגדים הנתבעים לבקשת התובעת, להותיר לנפגעים את הזכות להחליט, האם הם עומדים על פירוק השיתוף בדירה, במקרה שיקבע כי חלקו של הנתבע יימכר כתפוס.

31. לגישתם, במסגרת האיזונים בין טובת ואינטרס החייב לבין אינטרס הנושים יש לאפשר לחייב לפדות את הנכס באמצעות שוויו "נטו"בשוק החופשי.

הכרעה

32. דירת המגורים רשומה על שם שני הנתבעים.

33. נקבע בפסיקה כי כונס הנכסים של החייב רשאי להגיש בשמו תביעה לפירוק השיתוף בנכס, גם כאשר מדובר בדירת המגורים של שני בני הזוג, וגם כאשר החוב שבשלו הנושה תובע את פירוק השיתוף הוא חוב "פרטי" של החייב, שלבן זוגו של החייב אין חלק בו (רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ , פורסם בנו מיום 10.10.10, להלן: "הלכת כובשי").

34. עם זאת, הגם שהכונס במקרה הספציפי בא בנעליו של החייב, הרי שסעיף 40 א לחוק המקרקעין, העוסק בפירוק שיתוף בדירת מגורים הרשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, לא יחול במקרה של תביעה לפירוק שיתוף המוגשת על ידו.

35. משום כך, במקרים שבהם אחד מבני הזוג יוזם את פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג, סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, המקנה למחזיק הייחודי מעמד של דייר מוגן, אינו חל, ודירת המגורים נמכרת כפנויה (בכפוף למנגנון ההגנה על מדורם של בני הזוג כתנאי לפירוק שיתוף).

36. ואילו, כאשר הכונס הוא שיוזם את פירוק השיתוף, הסעיף חל, ודירת המגורים נמכרת כתפוסה.

37. המשמעות הכלכלית היא, שיזכו נושיו של החייב להיבנות בסופו של דבר, רק ממחצית ערך הדירה כתפוסה.

38. כאמור, אין חולק כי כונס הנכסים רשאי לבוא בנעליו של החייב וליזום הליך של פירוק שיתוף בדירה הרשומה על שם שני בני הזוג, גם אם החוב נוצר עקב פעולה חד צדדית של החייב וגם אם היחסים ביניהם תקינים (הלכת "כובשי").

39. ואולם, כונסת הנכסים, לא יכולה לטעון לשיתוף הנתבעת בחוב של הנתבע, מכוח אחריותה המשותפת, כדי לממש את חובו של הנתבע מכל הדירה שהיא פרי מאמץ משותף, לרבות חלקה של הנתבעת בדירה.

40. ראשית מן הטעם הדיוני, לא ניתן להשית על הנתבעת מכוח המשך חיי הנישואין והשיתוף ועמידתה לצד הנתבע במהלכים המשפטיים לרבות הפשרה לפיצוי נזיקי לנפגעים בתובענות הנזיקיות, כל חיוב לפירעון הפיצוי הכספי שנפסק לחובת הנתבע בפסקי הדין, שעה שאין לה כל אחריות ליצירתם ונקל לשער כי היא מצרה על כך. מעבר לכך, שתמיכתה הבלתי מסויגת במהלכים המשפטיים לא הוכחה ומה גם שמדובר בשינוי חזית.

41. שנית מן הטעם המהותי, הסדר איזון משאבים אינו מטיל אחריות ישירה על בן הזוג כלפי הנושה. סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973 (להלן: " חוק יחסי ממון ") קובע אין בכריתת הנישואים או בקיומם כשלעצמם כדי להטיל על בני הזוג אחריות לחובות בן הזוג האחר.

42. סעיף 10 לחוק יחסי ממון, קובע כי זכותו של בן זוג לאיזון המשאבים אינה ניתנה להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד אינו זכאי לממשה.

לפיכך, כל עוד לא פקעו הנישואים, או לחילופין לא חל אירוע מפקיע לפי סעיף 5א לחוק יחסי ממון, לא יכולה כונסת הנכסים לבוא בנעליו של החייב – הנתבע, ולדרוש את איזון המשאבים או אף לעקל את זכות בת הזוג מכוח האיזון.

43. בנוסף, השותפות בחובות, חלה במישור היחסים הפנימי בלבד, ואינה יוצרת חבות עצמאית של בן זוגו של החייב כלפי הנושה.

ראה לעניין זה ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ , פ"ד נ"ז (3), 433 עמ' 453 (2002): "בענייננו המבקש להיבנות מחזקת השיתוף בחובות (ואף בנכסים) אינו אחד מבני הזוג, אלא הנאמן, שעושה זאת לטובת עניינם של הנושים. שאלה היא אפוא האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין בני הזוג או שמא חלה היא (ואם כן – באילו נסיבות) גם במתחם החיצוני ומטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן זוגו כלפי צדדים שלישיים (והשאלה עשויה להתעורר לא רק בהקשר של פשיטת רגל). השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים (...) גם בית משפט זה התייחס, לא אחת לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה". ובהמשך בעמ' 452-455 :" יוצא אפוא, כי ההידרשות לטיבו של החוב ומהותו היא שלב חיוני בהכרעה לגבי עצם תחולת השיתוף בחוב".

44. בענייננו, קל וחומר, שלא מדובר בחוב משותף, אלא בחוב אישי מובהק וחריג שנוצר בגין עבירות של פגיעות מיניות. לדעתי, יהא זה מרחיק לכת לטעון כי מאחר והנתבעת נשארה נשואה לנתבע ואף עמדה לצדו במהלכים המשפטיים, הרי שבכך בחרה (או שתיוחס לה כוונת שיתוף ספציפי) לשאת בעול החוב יחד עם בעלה, ועל כן עסקינן בחוב משותף. על שום כך, גם לא ניתן לייחס לבת הזוג בעצם עמידתה על זכויותיה, חשד שלפיו היא משתפת פעולה עם הנתבע כדי להבריח את הדירה מהנושים. בנוסף, קבלת הטענה לגביית חוב אישי חריג ממחצית דירת המגורים השייכת לבת הזוג, מסכלת את רצון הפסיקה להגן על חלקו של בן הזוג בדירה, שכן הוא לרוב בן הזוג הביתי החלש כלכלית.

45. העולה מהאמור, הוא כי הדירה תימכר כתפוסה על ידי הנתבעת לאחר פירוק בעלותם המשותפת של הנתבעים, כך שתהיה לדיירת מוגנת של הנושים בה.

46. מובהר, כי זכות הדיירות המוגנת מוקנית רק לנתבעת, ולא לנתבע, שבהיותו החייב העיקרי, אינו זכאי להגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (ראה לעניין זה תחולת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, לחייב ניתן דיור חלופי והקביעה הברורה בפס"ד כובשי כי עומדת לבן הזוג השותף בדירה , (ולא לחייב עצמו) הזכות לדיירות מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר). עוד יובהר, כי לא הוצג מנח עובדתי לגבי בנו של הנתבע, והוא גם אינו צד להליך, ועל כן אין בפסק דין זה משום קביעה לעניין מעמדו כדייר מוגן בדירה.

47. פתרון זה אינו אופטימאלי ואין בו נחמה רבה לנושים, שני הנפגעים, שיותיר להם סכום זעום בלבד מתוך סכום הפיצוי , חרף העוולות שביצע כלפיהם הנתבע , ואולם, החלק האחר, גם הוא לא נמנע מהם כליל, והם או יורשיהם יזכו בו בעתיד בחלוף זכותה של המבקשת לדיירות מוגנת.

לעניין זה ראה ע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ , סד(2) 207 (2010):

"אשר על-כן, במצב הדברים הקיים, חרף הקושי הכרוך בהוראותיו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, בהיקפו הנוכחי, בהיבטים מסוימים, אין הפרשן יכול ליצור "יש מאין" וליצוק לסעיף את אשר אין בו. פירוש זה, לא זו בלבד שהיה רחוק מרחק מזרח ממערב מכוונתו הסובייקטיבית של המחוקק, אלא שהוא גם יוצר דיסוננס פנימי במערך החוקים הנוגעים להגנת הדייר המביא אותו עד לכדי אבסורד. בנוסף, נדרשת בחינה מעמיקה ומקיפה של יתרונות וחסרונותיו של הסעיף במצבים השונים, ואין מקום לסייגו במצב שהמחוקק ראה שלא להתייחס אליו, רק בשל השאיפה הכללית בדבר צמצום היקפו. גם לפי פרשנותו "הרגילה" הלך סעיף 40א כברת דרך בצמצום פגיעתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. אפשר אמנם כי יש מקום ללכת כברת דרך נוספת, אך מלאכה זו ראוי כי תיעשה על-ידי המחוקק באופן שייצור קוהרנטיות והיגיון, שיעודד יציבות ושיגביר את אמון הציבור.

פרשנות זו, לא יהיה בה נחמה רבה לנושים, שכיתתו רגליהם לגביית חובם במשך שנים, נחלו אכזבה אחר אכזבה ויזכו גם עתה אך בחלק מן החוב. ואולם, חלק זה, גם בו אין להקל ראש; והחלק האחר, גם הוא לא נמנע מהם כליל, והם או יורשיהם יזכו בו בעתיד בחלוף זכותה של המבקשת לדיירות מוגנת. לא אומר כי פתרון זה הינו אופטימאלי וכי אין בנמצא טובים ממנו, אך הוא אשר יתירו לנו הכלים שבידינו, והוא המגשים את תכלית החקיקה הסופית בצורה המדויקת ביותר.

מן האמור בכלליות בדבר אי תחולתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין על מקרה של פירוק שיתוף דירת מגורים של בני זוג על-ידי כונס נכסים לצורך פירעון חוב נובעת מסקנה פרטנית ישירה על המקרה שלפנינו: בית המגורים של המבקשת והחייב יימכר על-ידי המשיב כתפוס על ידי המבקשת לאחר פירוק בעלותם המשותפת בו. תמורת המכירה תועבר לנושים בניכוי חלקה של המבקשת בבעלות בו. המבקשת תהיה לדיירת מוגנת של הנושים בבית המגורים".

48. ויושם לב, בפסק דין כובשי, הנושים היו קשיי יום שחלקם איבדו בעצמם את דירות המגורים שלהם והתגוררו בדירות שכורות בשל התנהגות החייב.

אשת החייב נותרה לגור בדירה הזוגית ששוויה כפנויה על פי הערכת שמאי קרוב לחצי מיליון דולר וכתפוסה כ- 150,000 דולר. תוצאת פסק הדין הייתה קשה לנושים שקבלו כשישית ממחיר הדירה כפנויה.

49. נסיבות המקרה בעניינו קשות אף יותר, הואיל והנושים נפגעו לא רק כלכלית אלא גם נזיקית, וחרף האמור הם יכולים כיום להיפרע ממחצית דירה ששוויה הכלכלי נמוך (ראה גם הודאת התובעת בסיכומיה כי יתקבל סכום זעום ממכירתה כתפוסה, אך עדיין תניב להם סכום כלשהו לפיצוי הנפגעים).

50. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, אני רואה לנכון לדחות את ההפניות להלכות פש"ר בסיכומיה של התובעת, ליישום צמצום הלכת "כובשי" וההגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כדי לפעול לאיזון ראוי בין האינטרסים וזכויות בעלי הנכס לבין האינטרסים של הנושים, ולאורם להחריג את חובות הנתבע שנוצרו בחוסר תו"ל, ושהביאו גם לדחיית הליך חדל"פ שלו.

51. יצוין כי בפרשות אלה, דובר בבקשות מימוש במסגרת תיק פש"ר בעוד בענייננו היוזמה לפירוק שיתוף היא של כונסת נכסים במסגרת תביעה אזרחית רגילה.

ההבדל נעוץ בכך, כי דיני הרכוש הזוגי קשורים ביחסים בין הזוג ולא בדאגה לנושים. בעוד דיני חדלות פירעון והוצאה לפועל הם דינים שתכליתם המקורית היא לדאוג לנושים, לכנס את נכסי החייב וזכויותיו ולחלקם בין נושיו.

על כן, בדיני חדל"פ נקבע איזון ראוי בין אינטרס הנושים לגבות את החוב אל מול הפגיעה בחייבים במקרה של גביית חוב מדירת המגורים (ראה סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 שכותרתו "הגנה על בית המגורים").

בעוד חוק יחסי ממון מתיר עריכת איזון המשאבים רק בשלב שבו יחסי הצדדים באו אל קיצם, וזאת בניגוד לאינטרס הנושים שיהיה הליך של חלוקה מיידי.

כך, בחוק יחסי ממון לא נקבע כי פשיטת רגל תיחשב לאירוע המקנה לשני בני הזוג, כמו גם לנאמן, את הזכות לדרוש איזון משאבים.

ועל כן, אין מקום ליישום הלכות פש"ר, ופרט הלכת חליווה (פש"ר 2366-10-16) בה נקבע כי אין תחולה להגנת דייר (גם לא לגבי בת הזוג), והנכס יימכר כפנוי שעה שהחייב הוא שפונה מיוזמתו להליך חדל"פ.

52. סיכומו של דבר, לאור האמור, אני נעתרת לתביעה, בחלקה, וניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה.

53. הדירה של הנתבעים תימכר על-ידי התובעת כתפוסה.

54. תמורת המכירה תועבר לנושים - הנפגעים, בניכוי חלקה של הנתבעת בבעלות בו. הנתבעת תהיה לדיירת מוגנת של הנושים בבית המגורים.

55. אלא שבכך לא תמה הכרעתי, הואיל ושני הצדדים סבורים כי אין מקום לביצוע פירוק שיתוף בדירה כיום.

56. לטענת הנתבעים, אין לבצע פירוק שיתוף כלל, כי בהינתן שהדירה תימכר כתפוסה, אין כדאיות כלכלית למכירתה, ודי במצב בו קיים עיקול על זכויות החייב בדירה.

לטענתם, הליך פירוק השיתוף רק יפגע קשות בנתבעים ובבנם ויגדיל את ההוצאות בתיק. על כן, הנתבע מציע לאמוד את זכויותיו, ולאפשר למי מהנתבעים לרכוש את הבית בשוויו כתפוס.

57. מנגד בקשת התובעת, להותיר לנפגעים את הזכות להחליט האם הם עומדים על פירוק השיתוף דירה כבר עתה לאור גיל הנתבעת והסכום הזעום יחסית שצפוי להתקבל ממכירת הדירה כתפוסה, או שלא לפעול למימוש חלקו של הנתבע דירה כתפוס, אלא להמתין עד לאחרית ימי הנתבעת שאז יוכלו לפעול למימוש הדירה בשוויה האמיתי ולא כתפוסה, דבר שיאפשר להם להגדיל את הסכום שהם יוכלו לגבות בעתיד מחלקו של הנתבע בדירה.

58. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, סבורני, כי נכון יהיה להורות כי הסעדים האופרטיביים שנפסקו (סעיפים 48-50) יהיו הצהרתיים בלבד.

59. מהלכת כובשי עולה כי נשמרה לנושים או ליורשיהם לזכות בחלק הנותר של החוב בעתיד בחלוף זכותה של המבקשת לדיירות מוגנת.

על בסיס האמור, ולאור זכותו של הנושה להיפרע מחובו מהחייב, אני מתירה לנפגעים לאור הכרעתי, את הזכות לפעול באחת משתי החלופות המבוקשות על ידם.

60. שקלתי את עניין פסיקת ההוצאות, ולא ראיתי לנכון להשית על מי מהצדדים, בשים לב לעובדה כי לא התקבלה עמדתו של אף צד במלואה.

61. להמציא לצדדים ולסגור את התיק.

62. מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, י"ד ניסן תשפ"ד , 22 אפריל 2024 , בהעדר הצדדים.