תביעת אם נגד אב: 500,000 ש"ח פיצויים על אי השבת בת מטורקיה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 2.5.23 (כב' השופט יחזקאל אליהו בתלה"מ 49942-12-19) שדחה את תביעת המערערת לחייב את המשיב בפיצויים בסך של 500,000 ₪ בגין אי השבת בתם הקטינה של הצדדים מטורקיה לישראל.

 

א.          רקע עובדתי

 

1.           המערערת שהיא אזרחית ישראלית, נישאה ביום 25.5.08 למשיב שהוא מהגר עבודה מטורקיה שהגיע לעבוד בישראל. מנישואין אלו נולדו לצדדים הבת ח' ביום 3.9.09 (להלן הקטינה) והבן א' ביום 14.10.10 (להלן: הקטין).

 

2.           ביום 16.4.11 נסעו הצדדים וילדיהם לבקר את אמו של המשיב בטורקיה. ביום 26.4.11 המשיב שב לישראל לבדו, מאחר שהיה עליו לטענתו, להגיע לישראל בדחיפות לצורך הסדרת מעמדו החוקי בישראל. המערערת נשארה להתגורר בבית אמו של המשיב (להלן: הסבתא) יחד עם הקטינים.

 

3.           ביום 15.5.11 שבה המערערת לישראל עם הקטין ואילו הקטינה נותרה להתגורר אצל הסבתא. המערערת טענה בתביעתה שהמשיב הבטיח לה שכעבור חודש הוא ידאג שגם הקטינה תשוב לישראל.כשהמערערת חזרה לישראל, היא התגוררה יחד עם המשיב. לטענת המערערת, היא פנתה למשיב וביקשה שידאג להשבת הקטינה לישראל ואולם לדבריה המשיב דחה אותה בתירוצים שונים ומשונים ואמר לה שכשהוא "יסתדר כלכלית" הוא ישיב אותה לישראל.

 

4.           בחודש נובמבר 2011 עזב המשיב את הדירה המשותפת והצדדים נפרדו וביום 12.5.13 הם התגרשו בבית הדין השרעי.

 

5.           ביום 30.1.12 הגישה המערערת באמצעות ב"כ דאז בקשה דחופה לפי סעיף 15 לחוק אמנתהאג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א – 1991 (להלן: האמנה) שבמסגרתה עתרה שביהמ"ש יצהיר שמקום מגוריה של הקטינה הוא בישראל ואי החזרת הקטינה לארץ על ידי המשיב נעשתה שלא כדין. בבקשה טענה המערערת שלמרות שהיא הסכימה בתחילה שהקטינה תישאר בטורקיה, הסכמתה התבססה על הבטחת המשיב שהיא תשוב לישראל כעבור חודש והשארות הקטינה מעבר לתקופה זו נעשתה בניגוד לדעתה והיא ממשיכה להתנגד להמשך שהותה אצל הסבתא בטורקיה (להלן: הבקשה).

 

6.           ביום 9.2.12 נעתר בית המשפט קמא לבקשה בהעדר תגובה מצד המשיב וניתנה החלטה לפיה מקום מגורי הקטינה בישראל ואי החזרתה לישראל נעשתה שלא כדין כמשמעותה בסעיף 3 לאמנה (להלן: ההחלטה).

 

7.           הקטינה לא שבה לישראל עד היום ורק ביום 28.11.17 הגישה המערערת תביעה להשבת הקטינה לישראל בבית המשפט בטורקיהבהתאם לאמנה ואולם תביעתה נדחתה ביום 7.2.18 מאחר שהקטינה כבר התאקלמה בטורקיה, טובתה להישאר בטורקיה ועלול להיגרם לה "נזק תמידי" אם תשוב לישראל.

 

8.           ביום 19.12.19 הגישה המערערת תביעה כספית כנגד המשיב ע"ס של 500,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה "בגין מעשה החטיפה". התביעה התבססה על עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין נוסח חדש (להלן: הפקודה),הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה וכן בגין הפרת הסכם וחוסר תום לב. לטענתה, היא לא הצליחה ליצור קשר עם הקטינה במהלך השנים והמשיב לא החזיר את הקטינה לישראל כפי שהתחייב והחטיפה גרמה לה לסבל רב ולפגיעה פיזית ונפשית. לדבריה, לא היו לה כספים לרכישת כרטיסי טיסה לטורקיה ומאז שנת 2011 היא לא ראתה את הקטינה ואפילו לא הצליחה להתקשר אליה בטלפון.

 

9.           הנתבע טען בכתב ההגנה שיש לדחות את התביעה וכי הוא מעולם לא חטף את הקטינה. לטענתו, המערערת החליטה להשאיר את הקטינה אצל הסבתא בטורקיהוהיא יכולה הייתה להשיבה לישראל יחד עם הקטין. אף אחד לא מנע ממנה להשיב את הקטינה לארץ והיא סירבה לעשות כן למרות שידעה שהמשיב לא יוכל להחזירה מאחר שלא תתאפשר חזרתו שוב לישראל עקב העדר מעמד בארץ וסירוב משרד הפנים לאפשר לו להישאר בארץ. לדבריו, הוא אמר למערערת שהוא מוכן לממן עבורה כרטיס טיסה לטורקיה על מנת להיפגש עם הקטינה והיא סירבה. המערערת לא נימקה כלל מדוע לא השיבה את הקטינה מטורקיה במשך שנים רבות ולא ברור גם מדוע היא לא הגישה במועד תביעה לפי האמנה בטורקיה, אם לשיטתה מדובר בחטיפה.

 

10.         הנתבע טען גם שלמערערת אין מסוגלות הורית לאור מחלתה הנפשית ואף הקטין נלקח ממנה והוא אף עבר בשלב מסוים למשמורתו. בנוסף לטענתו, בהליכים אחרים המערערת טענה שמי שחטף את הקטינה הם הוריו ולא הוא ואף התביעה לפי האמנה שהוגשה על ידה בטורקיה הייתה כנגד הסבתא ולא כנגדו.

 

11.         בית המשפט דחה את התביעה (להלן: פסק הדין) ואולם המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור שלפנינו.  

 

ב.           תמצית פסק הדין

 

1.           אין בהחלטה כל הכרעה בשאלה האם הקטינה נחטפה ובוודאי שאין כל קביעה פוזיטיבית שהמשיב הוא זה שחטף את הקטינה. בנוסף, טענותיה בהליך זה שונות מטענותיה בבקשה שהיא הגישה לפי סעיף 15 לאמנה. בבקשה המערערת נמנעה מלציין שהמשיב חזר ארצה לבדו עוד ביום 26.4.11 וכי היא נותרה בטורקיה עם שני הקטינים וביום 15.6.11 היא חזרה לארץ עם הקטין בלבד כשהקטינה נשארת בטורקיה אצל הורי המשיב. גם בדיון שהתקיים במסגרת אותה בקשה ביום 2.2.12 טענה המערערת שהצדדים חזרו ארצה ביוני 2011. בבקשה המערערת גם טענה שהמשיב הבטיח לה שבני משפחתו בטורקיה ידאגו להחזרת הקטינה בתום חודש לישראל ולא טענה שהמשיב הבטיח לה שהוא ישיב אותה.

 

2.           לעומת זאת, בהליך זה המערערת טענה שזמן קצר לאחר שהצדדים והקטינים הגיעו לטורקיה, היא קמה בבוקר וגילתה לתדהמתה שהמשיב חזר לישראל לבדו מבלי שאמר לה דבר. לטענתה, משפחתו של המשיב הפעילו עליה לחצים לא הגונים וסירבו לאפשר לה לקחת את הקטינים חזרה לישראל והיא נשארה בטורקיה עד שביום 15.6.11 היא שבה לישראל רק עם הקטין לאור הבטחת המשיב בטלפון שהקטינה תגיע לישראל כעבור חודש. "...המדובר בגרסה עובדתית שונה באופן מהותי בין שני ההליכים".

 

3.           לטענת המערערת, החטיפה התבטאה בכך שהמשיב שכנע אותה להשאיר את הקטינה בטורקיה לפרק זמן נוסף, תוך שהוא מבטיח לה שהקטינה תחזור לארץ בעוד חודש. המערערת לא טענה שהיא אולצה להשאיר את הקטינה בטורקיה בניגוד לרצונה ו"מטענותיה עולה בבירור כי הסכימה לבקשת הנתבע להשאיר את הקטינה לפרק זמן נוסף אצל הוריו בטורקיה". המערערת לא נתנה כל הסבר משכנע מדוע היא לא פעלה בתום אותה תקופה קצובה להחזרת הקטינה לארץולא הסבירה מה הייתה המניעה להחזרתה של הקטינה לישראל ומדוע לא נקטה בהליכים משפטיים בטורקיהלהחזרתה.

 

4.           המערערת לא נתנה הסבר סביר ומשכנע לשאלה מדוע לא פעלה להשיב את הקטינה לישראל, למעט טענתה שהיא סמכה על המשיב או שאין לה כסף או שהייתה עסוקה בטיפול  בקטין ואולם "אין בהם הסבר לבחירתה של התובעת לחזור לארץ רק עם הקטין ולהשאיר את הקטינה אצל הוריו של הנתבע ואין באלה כדי להפוך את המצג או ההבטחה של הנתבע לחטיפה". המערערת יכולה הייתה לפעול להחזרתה בכל שלב והראייה שעוד ביום 30.1.12 היא הגישה את הבקשה לפי סעיף 15 לאמנה והיה עליה לפעול ולדרוש את החזרת הקטינה לישראל.

 

5.           חרף מצבה הנפשי הקשה של המערערת, מעולם לא נשללה כשרותה המשפטית ולא מונה לה אפוטרופוס. המערערת הייתה מיוצגת בכל המועדים הרלוונטיים ע"י עו"ד מטעם הסיוע המשפטי ולמרות זאת, פרט לבקשה, היא לא נקטה בשום הליך להשבת הקטינה. "לא מן הנמנע כי זו חששה כי אם הקטינה תוחזר לארץ אף היא תוצא ממשמורתה ו/או תישלח לאימוץ בדומה להליכים שננקטו לגבי הקטין".

 

6.           משנשאלה המערערת בחקירתה מדוע לא נסעה לטורקיה לאחר שקיבלה גמלת נכות ולאחר שחזרה לעבוד והיו לה לכאורה האמצעים הכלכליים לטוס, היא טענה שהמשיב לא רצה שתיסע והוא הציב לה תנאים שלא ידעה לפרט, תוך שהיא טוענת לראשונה שהמשיב איים עליה, טענה שאין לה זכר בכתב התביעה ובתצהירה.

 

7.           בנוסף, בהליכים המשפטיים שהמערערת נקטה ביחס לקטין היא טענה שמי שחטף את הקטינה היו הורי המשיב."מהאמור עולה באופן ברור כי התובעת טענה בעבר ובמסגרת שני הליכים בהם נקטה, כי מי שחטף את הקטינה הם הוריו של הנתבע ולא הנתבע". גם התביעה שהמערערת הגישה בטורקיה לפי האמנה הייתה כנגד הסבתא בלבד ולא כנגד המשיב ואף תביעה זו הוגשה רק ביום 28.11.17, למעלה משש וחצי שנים לאחר שהקטינה טסה לטורקיה עם הוריה ביום 16.4.11 ולאחר שהמשיב חזר לארץ בגפו ביום 26.4.11 כשהוא משאיר את המערערת בטורקיה יחד עם שני הקטינים עד ליום 15.6.11 שאז המערערת שבה לישראל עם הקטין בלבד והקטינה נשארה אצל הורי המשיב בטורקיה.

 

8.           למעט פסק הדין שניתן בתביעה שהמערערת הגישה בטורקיה לפי האמנה, המערערת לא המציאה אף כתב בית דין אחר מאותו הליך כגון כתב התביעה, התצהירים והפרוטוקולים וכאמור תביעה זו הוגשה רק כנגד הסבתא ולא כנגד המשיב. המערערת לא נתנה כל הסבר מדוע הגישה את התביעה בטורקיה רק ביום 28.11.17.

 

9.           גרסת המשיב לפיה הקטינה נשארה בטורקיה בהסכמת שני הצדדים מתיישבת עם גרסת המערערת לפיה המשיב הוא זה ששכנע אותה להשאיר את הקטינה בטורקיה לפרק זמן נוסף. "אין בכך כדי להוות חטיפה משהאם מודה למעשה כי הסכימה להצעת האב כי הקטינה תישאר בטורקיה אצל הוריו לפרק זמן נוסף". משהמשיב לא עמד בהבטחתו שהקטינה תוחזר "יכולה הייתה התובעת לפעול בעצמה להחזרת הקטינה וזו לא הוכיחה כל מניעה מצדו של הנתבע כי תעשה כן ולפיכך לא ניתן לטעון לחטיפת הקטינה על ידי האב". המערערת לא הוכיחה שהמשיב חטף את הקטינה ובהליכים אחרים קודמים היא טענה שהוריו הם אלו שחטפו אותה.

 

10.         גם אם היה נקבע שהמשיב חטף את הקטינה, הרי שהתנהלות המערערת מהווה רשלנות תורמת בשיעור של 100%. לאור זאת, התביעה נדחית.

 

ג.           תמצית טענות המערערת

 

1.           המשיב, לא רק שפיתה את המערערת והכניס אותה כשהיא חסרת אונים "לבור עמוק", הוא הפריע לה להיחלץ מהבור חרף ניסיונותיה ותחינותיה וזאת בגלל שסבר שמוטב לקטינה לגדול בטורקיה. המשיב ביצע מעשה אכזרי כלפי המערערת שהיא אישה חלשה חסרת יכולת כלכלית שאובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. באותה עת למערערת לא היו לה קשרים חברתיים או משפחתיים והיא הייתה תלויה במשיב באופן מלא לקיומה הכלכלי, לאחר שהמשיב עזב את הבית בסוף שנת 2011 והיא נאלצה ללון ברחובות ובבתי מחסה לחסרי בית, כשאף הקטין נלקח ממנה. המשיב שכנע את המערערת להשאיר את הקטינה בטורקיה אצל אמו לחודש נוסף, שלאחריו היא תשוב לישראל.

 

2.           לאחר שהמערערת חזרה מטורקיה לישראל, מיאן המשיב להחזיר את הקטינה לישראל חרף התחייבותו המפורשת והיא הייתה חסרת כל יכולת להשיבה לישראל. מאז, הקטינה נמצאת בטורקיה ולמערערת אין כל קשר עמה ונגרם לה סבל רב.

 

3.           טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שלא התקיימו העילות הנזיקיות והחוזיות, למרות שהן הוכחו באופן ברור וגרסת המשיב הופרכה. פסק הדין פגע בערכי הצדק ונתן פרס לרוע ולאכזריות של המשיב, שהוא עצמו בקשר עם הקטינה ומשוחח עמה לטענתו מידי יום. היה צריך לבדוק את עילות התביעה במנותק מההכרעה בתביעה לפי האמנה.

 

4.           המשיב אף אישר בחקירתו שהוא הציע למערערת שהקטינה תישאר שלושה חודשים בטורקיה אצל אמו ולאחר מכן הם יחזרו לקחת את הקטינה כשהדבר יתאפשר לו מבחינת אשרת שהייתו בישראל. גם העו"ס שכתבה תסקיר שהוגש בהליך שהתקיים ביחס לקטין העידה שהמשיב סיפר לה שהטיפול של האם בקטינים לקוי ולכן הוא שכנע אותה להשאיר את הקטינה בטורקיה. אולם, המערערת הסכימה לשהייתה לזמן קצוב בלבד ולא לתקופה בלתי מוגבלת. לכן, היה על המשיב לעמוד בהתחייבותו ולהשיב את הקטינה והוא הפר את התחייבותו.

 

5.           בית המשפט עצמו קבע בסעיף 17 לפסק דין שניתן ביום 5.7.17 בעניינו של הקטין (תמ"ש 29416-02-16) כי: "התנהלותו של האב אשר אינו עושה דבר להחזרת הבת הקטינה לארץ מולדתה ולמשפחתה, ראויה לכל גנאי והנה התנהגות והתנהלות אשר אין להסכים לה ואין לקבלה".

 

6.           גם אם המשיב לא מנע ולא הפריע למערערת להשיב את הקטינה לישראל, ברור שהוא גרם לה להימצא במצב שהיא עצמה לא יכלה להשיב את הקטינה לישראל, שכן מצבה הכלכלי  והנפשי היה קשה והיא הייתה תלויה במשיב באופן מוחלט. החל מחודש נובמבר 2011, כשהמשיב עזב את הבית, המערערת נותרה ללא כל מקור מחייה, כשהיא מטופלת בקטין ומסתובבת ברחובות חסרת אונים. המערערת אף נאלצה ללון בתחנת המשטרה ולאור הסיכון לקטין, הוא הועבר לקלט חירום והמערערת הופנתה למסגרת לחסרי בית. לאור מצבה האישי, הנפשי והכלכלי, המערערת לא יכלה לנסוע לטורקיה להחזיר את הקטינה.

 

7.           מהתגובה שהמשיב הגיש לבקשה שבמסגרתה הוא ביקש לדחות אותה, עולה שבזמן אמת בשנת 2012 המשיב לא היה מעוניין שהקטינה תשוב לארץ והוא שכר עורך דין ונלחם כנגד השבתה לישראל. המערערת לא הייתה יכולה לנסוע לטורקיה להביא את הקטינה ואף אם הייתה נוסעת, היא לא הייתה מצליחה להביא את הקטינה והמשטרה שם לא הייתה עוזרת לה. היא אף חששה שייפגעו בה פיזית אם תגיע לטורקיהוהמשיב גם איים עליה שהיא תרצח.

 

8.           טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שלמערערת 100% אשם תורם. לאור מצבה, אין לייחס לה כל רשלנות תורמת. המערערת עשתה כל שביכולתה ואף פנתה בהליך לפי האמנה. ההחלטה מהווה מעשה בית דין והמשיב היה צריך לתקן את מעשיו שנעשו בניגוד לדין ולהשיב את הקטינה.

 

9.           התביעה הסתמכה על עובדות המקרה ללא קשר להחלטה בדבר ההרחקה שלא כדין. בנוסף, המערערת שבה וטענה שהמשיב חטף את הקטינה ולא רק הוריו ואולם התביעה בטורקיההוגשה נגד הסבתא מאחר שהיא זו שהחזיקה את הקטינה אצלה. בפסק הדין שניתן בטורקיה לא נקבע שלא הייתה חטיפה והתביעה נדחתה נוכח התאקלמותה של הקטינה שם. תביעתה של המערערת מתבססת על הפרת התחייבותו של המשיב להחזיר את הקטינה לישראל וזה עיקר טענתה.

 

10.         המשיב גרם לנתק של המערערת עם הקטינה בזדון ולכן היה צריך לפסוק לטובתה פיצויים מוגברים ויש לקבל את הערעור ולפסוק למערערת את מלוא הפיצויים שנתבעו.

 

ד.           תמצית טענות המשיב

 

1.           המערערת, שהיא חולת נפש קשה ואושפזה כמה פעמים במחלקות פסיכיאטריות, מבקשת פיצוי על התנהגות בלתי שפויה שלה ויש לדחות את הערעור. התביעה מושתתת כולה על טענה שהמשיב ביצע מעשה חטיפה וטענה זו הופרכה. בערעור זה , מנסה המערערת להעלות טענות חדשות.

 

2.           במהלך השנים, כשהמערערת הייתה מיוצגת ע"י הסיוע המשפטי, היא פתחה בהליכים רבים כנגד המשיב ואף התנהלו כנגדה הליכים לפי חוק הנוער(טיפול והשגחה) תש"ך– 1960 והקטין הוצא ממשמורתה. המערערת מנצלת את העובדה שהיא מקבלת סיוע משפטי בחינם ומציקה למשיב במשך יותר מעשור. המערערת, שהודתה שבעבר סחרה בסמים, החליטה על סף תקופת ההתיישנות להגיש את תביעתה המופרכת לפיצויים.

 

3.           המשיב חזר לארץ לבד ביום 26.4.11 מאחר שאשרת השהייה שלו בארץ עמדה לפוג ביום 9.5.11 והוא היה חייב לחזור לארץ על מנת להסדיר את מעמדו. המערערת הודתה בחקירתה שהיא ידעה שהמשיב צריך לחזור לפניה לארץ בגלל שהייתה לו בעיה עם אשרת השהייה בישראל. המערערת כבר ביקרה את הורי המשיב בטורקיהלפני אותה נסיעה, כשהייתה בהריון עם הקטין, וכשהם נסעו שוב עם הקטינים, היא חזרה עם הקטין לישראל ביום 15.6.11 והשאירה מרצונה את הקטינה בטורקיה. המערערת טענה שקשה לה לחזור לבד עם שני הקטינים ולכן היא החליטה להשאיר את הקטינה בטורקיה ולחזור כעבור חודשיים להשיב גם אותה לישראל והמשיב הסכים לכך. ההחלטה להשאיר את הקטינה בטורקיה הייתה של המערערת בלבד.

 

4.           אין למערערת שום הסבר מדוע היא לא טסה להחזיר את הקטינה מטורקיה ואפילו לא טסה לבקר אותה מאז 2011. הסברה לפיה לא היה לה כסף, נסתרה בחקירתה מאחר שהיא העידה שלאחר שנפרדה מהמשיב היא עבדה והייתה עצמאית. המערערת לא טענה שמישהו מנע ממנה לנסוע לטורקיה להשיב את הקטינה והיא נזכרה להגיש תביעה על פי האמנה בטורקיהרק בשנת 2017, שש וחצי שנים לאחר שבחרה להותיר את הקטינה בטורקיה.

 

5.           הוכח שהמשיב היה מנוע מלעזוב את ישראל מספר שנים עד להסדרת מעמדו והמערערת ידעה באותה עת שאם יצא מישראל לא יוכל לחזור חזרה. המשיב צירף את הודעת משרד הפנים מיום 14.6.11 לפיה הוא נדרש לצאת מישראל "בתוך יום", היות שבקשתו למעמד בישראל סורבה. המערערת סירבה להגשת תיק המשיב במשרד הפנים והיא אף הוציאה צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המשיב באחד ההליכים שניהלה נגדו בעבר.

 

6.           בצדק קבע ביהמ"ש קמא שהמערערת אינה אמינה וטענה טענות עובדתיות סותרות בהליכים השונים שנקטה. המערערת הציגה מצג כוזב כאילו שהצדדים חזרו יחד לארץ מטורקיה והיא הסתירה את העובדה שהיא זו שהשאירה את הקטינה בטורקיה. גם בהליך זה, נמנעה המערערת לציין בתביעתה שהמשיב חזר לבדו ארצה כעבוד עשרה ימים. בנוסף, בבקשה טענה המערערת שהמשיב הבטיח לה שבני משפחתו ישיבו את הקטינה לארץ ובהליך דנן היא טענה שהמשיב הבטיח לה שהוא יחזיר אותה לארץ. כמו כן, בהליכים אחרים טענה המערערת שהורי המשיב חטפו את הקטינה ואף בתביעה שהגישה בטורקיה היא תבעה רק את הסבתא. גם בהליך דנן טענה המערערת שבני משפחת המשיב הם אלו שהפעילו עליה לחץ לא לשוב עם הקטינה לארץ ולא שהמשיב עשה כן.

 

7.           המערערת מעולם לא טענה שהיא ביקשה מהמשיב כסף לצורך נסיעה לטורקיה והוא סירב לבקשתה. כשהקטין נלקח למרכז חירום המערערת הייתה פנויה ויכלה ללא קושי לנסוע לטורקיה ולהשיב אליה את הקטינה. המשיב באותה עת אפילו לא היה רשום כאביהם של הקטינים ורק המערערת הייתה בעלת מעמד חוקי פורמאלי ביחס אליהם. המערערת היא ערבייה מוסלמית ולא הייתה לה כל בעיה להשיב את הקטינה מטורקיה לישראל לו רצתה בכך. המערערת לא המציאה שום הוכחה שהיא פנתה למשטרה בטורקיה וסורבה. מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הערעור.

 

ה.          דיון והכרעה

 

1.           פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות מפורטות ומנומקות היטב ואין כל עילה להתערב בהן. כפי שנקבע בע"א 913/20 עלי חלאילה נ' חאלד טאהא (9.6.22)‏:‏ "כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממכלול הראיות והעדים שהופיעו בפניה. זאת אלא במקרים חריגים, שבהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן מתיישבות באופן מובהק עם הראיות אשר הונחו בפניה ועם השכל הישר, או כאשר נעלמו ממנה עובדות מהותיות... הדברים נכונים במיוחד במקרה דנן, שכן ההליך בבית המשפט קמא נסוב סביב שאלות עובדתיות מובהקות, והועלו במסגרתו גרסאות עובדתיות שונות, אשר התפתחו והשתנו במהלך שמיעת ההוכחות. במצב דברים זה, בו קיימת חשיבות מיוחדת לביצוע הערכת מהימנות עדינה ומדויקת של הערכאה הדיונית, ולהתרשמות ישירה מן העדים וממכלול החומר הראייתי, ההצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא פחותה אף יותר. אשר על כן, סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור".

 

             ראו עוד: ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס (15.3.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21); ע"א 8506/15 יעקב ריכטר נ' בנימין כהן (10.4.18).

 

2.           יש לאשר את פסק הדין לפי סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בפסק הדין טעות שבחוק. למעלה מן הצורך, יפורטו עיקרי הנימוקים.

 

3.           טענתה המרכזית של המערערת היא, שאף אם מבחינה משפטית התנהלות המשיב אינה בגדר "חטיפה" לפי האמנה, עדיין התנהלותו וסירובו לאורך כל השנים להשיב את הקטינה מטורקיה לארץ, מהווה עוולה של רשלנות, הפרת חובה חקוקה, הפרת הסכם והתנהגות בחוסר תם לב.

 

4.           בצדק קבע ביהמ"ש קמא שלא התקיימה עוולה של רשלנות מאחר שהמערערת הייתה יכולה להשיב את הקטינה לישראל והמשיב לא מנע ממנה זאת ולא עשה דבר לסכל זאת. אדרבא, המערערת קיבלה ייצוג משפטי מטעם הלשכה לסיוע משפטי עוד בחודש ינואר 2012, כמה חודשים לאחר שלטענתה המשיב התחייב להשיב את הקטינה לארץ והגישה בקשה לפי סעיף 15 לאמנה. המערערת קיבלה את ההחלטה המבוקשת על ידה ולמרות זאת, לא עשתה דבר ולא הגישה בקשה לפי האמנה בטורקיה בתוך שנה, על מנת להשיב את הקטינה לישראל. לפיכך,  המשיב לא עשה "מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות" כנדרש בסעיף 35 לפקודה, בכל הנוגע להתנהלותו ביחס להישארות הקטינה בטורקיה. 

 

5.           כפי שנקבע בפסק הדין, המערערת לא נתנה כל הסבר מדוע הגישה תביעה להחזרת הקטינה     מטורקיה לישראל רק בשנת 2017 ומה מנע ממנה לפעול עד אז? המערערת לא המציאה את כתב התביעה שהגישה בטורקיה ואת הפרוטוקולים מההליך שהתנהל שם והיא בחרה להגיש רק את פסק הדין. אי המצאת מסמכים מהותיים אלו, פועל לחובת המערערת ומעמיד בספק גדול את רצונה להשבת הקטינה לישראל.

 

6.           המערערת נקטה בהליכים רבים מאוד כנגד המשיב בישראל עוד מחודש ינואר 2012 שכללו תביעת משמורת, תביעת מזונות, בקשה לעיכוב יציאת המשיב מהארץ ועוד הליכים רבים כמפורט בפסק הדין ולמרות שהיא הייתה מיוצגת ע"י עו"ד כל הזמן, היא מעולם לא פעלה בתביעה לחייב את המשיב להשיב את הקטינה לארץ ואף לא הגישה שום תביעה כספית לחייב אותו לממן את נסיעתה לטורקיה על מנת להשיב את הקטינה לישראל.

 

7.           אין להתערב גם במסקנתו של ביהמ"ש קמא לפיה המערערת סיפקה גרסאות שונות וסותרות בכל הנוגע לחטיפה הנטענת ומכך שבהליכים קודמים היא טענה שמי שמונע את החזרת הקטינה הם הורי המשיב ולא המשיב. בבקשה שהוגשה עוד בחודש ינואר 2012 המערערת טענה שהמשיב הבטיח לה שבני משפחתו ידאגו להחזרתה של הקטינה לישראל ולא שהמשיב הבטיח לה לעשות כן כפי שהיא טענה בהליך דנן. משנקבע כי "מדובר בגרסה עובדתית שונה באופן מהותי בין שני ההליכים", בצדק לא נתן ביהמ"ש קמא אמון בגרסת המערערת ולפיכך לא הוכח שהמשיב התחייב להשיב את הקטינה לארץ בעצמו.

 

8.           המערערת לא הוכיחה שלא הייתה יכולה לממן כרטיסי טיסה לצורך החזרת הקטינה.  אדרבא, בתסקיר שהוגש ע"י העו"ס ביום 7.2.16 נאמר שהתגלה בוועדת החלטה שהתקיימה בחודש יוני 2014 שהמערערת "מעורבת במקרים פליליים של סחר בסמים ועלה חשדלעיסוק בזנות".

 

9.           המשיב גם לא ביצע הפרת חובה חקוקה ולא הפר כל חובה "המוטלת עליו על פי כל חיקוק" כנדרש בסעיף 63 לפקודה. המשיב לא מנע מהמערערת לממש את אפוטרופסותה ולהשיב את הקטינה לישראל ולא הוכח שהמשיב הפר הוראה מהוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962 כפי שטענה המערערת. המערערת היא זו שהחליטה להשאיר את הקטינה בטורקיה והיא במו ידיה גרמה לנתק שנגרם בינה לקטינה. גם בחודשים מאז שהמערערת חזרה לארץ ביוני 2011 ועד שהצדדים נפרדו בסוף שנת 2011, שעה שהצדדים עדיין חיו יחדיו, המערערת לא נסעה לטורקיה ולא פנתה לשום גורם בנושא.

 

10.         אף אם המערערת צודקת בטענתה שהבטחת המשיב להשיב את הקטינה כעבור חודש לא מומשה, לא ניתן לומר שהפרת הבטחה זו נעשתה ללא הצדק ועל מנת לפגוע במערערת. שהרי, המשיב הסביר - ועדותו לא נסתרה ואף גובתה במסמכים שהגיש - שהוא לא יכול היה לנסוע להשיב את הקטינה מטורקיהלישראל מאחר שאם הוא היה נוסע לטורקיה, לא היה מתאפשר לו לחזור לארץ מאחר שהאשרה שלו פגה ומשרד הפנים חייב אותו לעזוב את הארץ. לכן, לו המערערת הייתה באמת רוצה להחזיר את הקטינה, היא הייתה נוסעת בעצמה לטורקיה ולפחות הייתה מגישה תביעה לפי האמנה בטורקיהבמועד שנקבע באמנה (תוך שנה)ואז היה סיכוי ממשי להחזרת הקטינה, במיוחד לאחר שניתנה ההחלטה בהתאם לסעיף 15 לאמנה. לא הוכח גם שהמשיב פעל בחוסר תום לב וחששותיו בדבר חוסר יכולתה של המערערת לגדל את הקטינה לא היו חסרי בסיס, שעה שהקטין הוצא ממשמורת המערערת והוא גדל בפנימייה.

 

11.         זאת ועוד: כשמדובר בסכסוכים משפטיים, יש להשתמש בכלי של הפיצוי הנזיקי במשורה. כב' השופט ויצמן ציין בתמ"ש 658-02-10 ס.ש. נ' י.ק. (15.12.11) כי:

 

"על אף שדרכן של תביעות נזיקיות אינה נעצרת על מפתנו של בית המשפט לענייני משפחה, הרי שאין לאפשר להן מסלול אוטומטי ו"חלק" ועל בית המשפט לדקדק ולבחון היטב, נוכח טיבו וטיבעו של התא המשפחתי, האם מתן הסעד הנזיקי הינה הדרך הראויה להתמודד עם התובענה שהונחה לפתחו".

 

             כפי שנקבע בעמ"ש (מרכז) 56871-01-16 מ.ז.כ. נ' ע. ז.כ (28.2.17):‏‏

 

"זאת ועוד, הזהירות בהחלתם של דיני הנזיקין במסגרת היחסים הפנים משפחתיים מקורה גם בחשש למדרון חלקלק (Slippery Slope) ומהצפתו של בית המשפט בתביעות מסוג זה (The Floodgates Argument). החשש מוחשי במיוחד אם ניתן יהיה לתבוע גם במקרים זניחים. יש מלומדים הסוברים כי קיים חשש ממשי שגם אם הפסיקה תצמצם ותקבע נחרצות כי יש להכיר בתביעות נזיקין במסגרת המשפחה רק במקרים מסוימים ומסויגים, קשים וחמורים,  בכל זאת עלולות להיות מוגשות תביעות נגד בני-משפחה גם במקרים קלים יותר...

טעם נוסף המצדיק משנה זהירות בפתיחת השער להחלת דיני הנזיקין במרחב המשפחתי הינו החשש מפני תביעות סרק ותביעות כוזבות. מכיוון שיחסים במשפחה הם, מטיבם ומטבעם, טעונים ביותר, עלולות להיות מוגשות תביעות סרק כוזבות ולו לשם נקמה גרידא בהורה או בבן-המשפחה או לשם השגת יתרון דיוני בסכסוך גירושין, מזונות או משמורת... וכך גם הענות בלתי מרוסנת לכל תביעה שעניינה התנהלות בני הזוג במרחב המשפחתי עלולה "להפוך את בני הזוג לחשדנים, לפנקסנים ולמתחשבנים באופן מוגזם ולכך שלא יהיו מסוגלים באמת לסלוח על נזקים- גם אם לא מכוונים".

 

ראו גם: ד"ר בנימין שמואלי, תביעות נזיקין בין בני זוג – התדיינות או חסינות, מחקרי משפט כז' (2011) עמ' 139 וד"ר בנימין שמואלי, מפגשים ועימותים בין דיני הנזיקין לדיני המשפחה הדתיים והאזרחיים: המעגלים השונים של תביעות הנזיקין במשפחה,אסופת מאמרים במלאת 20 שנה להקמת בתי המשפט למשפחה בישראל (דצמבר 2015), עמ' 207.

 

12.         אכן, סבלה של המערערת מובן ונוגע ללב. יחד עם זאת, היא לא הוכיחה שהמשיב עוול כלפיה או שקיימת עילה משפטית אחרת המצדיקה חיובו בפיצויים. המערערת הייתה יכולה למנוע את סבלה לו הייתה פועלת סמוך לאחר חזרתה לארץ עם הקטין ומשיבה בעצמה גם את הקטינה. המערערת בחרה לשבת בחוסר מעש ואפילו תביעה להשבת הקטינה על פי האמנה היא לא הגישה אלא בחלוף שנים, למרות שהייתה מיוצגת בישראל ואף שקיבלה החלטה לפי סעיף 15 לאמנה שיכולה הייתה לסייע לה בתביעה בטורקיה. המערערת לא נתנה כל הסבר למחדליה אלו ולא הוכיחה שהמשיב מנע ממנה להשיב את הקטינה לישראל.

 

13.         לפיכך, אציע לדחות את הערעור ואולם מאחר ששני הצדדים מיוצגים ע"י הלשכה לסיוע משפטי והמערערת מנותקת מבתה שנים רבות, אציע שלא יהיה צו להוצאות והערובה שהופקדה, על פירותיה, תושב למערערת באמצעות ב"כ.

 

 

                                                                                                                

                                                                                                                               ______________

                                                                                                                                 נפתלי שילה, שופט

 

 

 

השופט שאול שוחט, סגן הנשיא – אב"ד:

 

התביעה הכספית של המערערת נסובה על מעשה החטיפה הנטען. כך ב"עיקר תקציר התביעה", בתיאור נזקה הנובע מכך בס' 14 לכתב התביעה ובפירוט העילות בס' 15 לכתב התביעה לרבות ההפניות שם להוראות החוק השונות שמקימות אותן. משכך אין מקום לטענת המערערת לפיה בית משפט קמא כשל עת לא דן ברכיבים העובדתיים של שלוש עילות התביעה שפורטו בס' 15 בנפרד וללא קשר למעשה החטיפה הנטען.

 

בהינתן האמור לעיל ומשלא נמצא להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא יישום נכון של הדין, כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא, הוביל לתוצאה של דחיית התביעה.

 

אוסיף ואומר – לטעמי, החלטת בית המשפט קמא מיום 9.2.12, לפיה מקום מגורי הקטינה הינו בישראל וכי אי החזרתה לישראל נעשתה שלא כדין, במשמעות ס' 3 לאמנה, אינה שקולה כנגד החלטה או פסק דין כי המשיב חטף את הקטינה. החלטה מכוח ס' 15 לאמנה נועדה לסייע בידי ההורה הנחטף בתביעה לפי האמנה אותה יגיש לבית המשפט המוסמך במדינה החוטפת. אין בהחלטה כאמור כדי לבסס בידי ההורה הנחטף הכרעה שיפוטית לפיה בוצעה חטיפה. 

 

אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט שילה ולתוצאה של דחיית הערעור.

 

                                                                                                                              

                                                                                                                               _______________

                                                                                                                                 שאול שוחט, שופט                                                                                                                          סגן הנשיא, אב"ד

 

 

השופטת עינת רביד:

 

אני מסכימה.

 

 

                                                                                                                

                                                                                                                               _______________

                                                                                                                                   עינת רביד, שופטת

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

 

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

 

 

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשפ"ד, 24 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.

 

 

 

השופט נפתלי שילה:

בהמ"ש מחוזי בתל אביב, סגן הנשיא שאול שוחט, ש' עינת רביד, ש' נפתלי שילה: פסק הדין עוסק בערעור על פסק דין שניתן בנושא  פיצויים בגין אי השבת קטינה לארץ בידי האב. (עמ"ש 41798-06-23)