תביעה כספית כנגד גרושה לפיצוי 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק: פגיעה בשמו הטוב של בן זוג לשעבר והפרת חוק לשון הרע

תביעה כספית מטעם התובע כנגד בת זוגו לשעבר, הנתבעת, לקבלת פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, עקב פגיעה בשמו הטוב של התובע והפרה לכאורה של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965 (ולהלן –החוק).

 

1.     הצדדים נישאו זל"ז בשנת xxx, והתגרשו בשנת xxx. בעת נישואיהם היו לכל אחד מהם ילדים שנולדו מקשרים זוגיים קודמים אחרים – הרלבנטי לעניינינו הוא שלנתבעת בן בשם ג', כיום קטין כבן Xשנים.

 

כתב התביעה

 

2.     בהתאם לכתב התביעה, הנתבעת הגישה תלונת-שווא במשטרה כנגד התובע בגין אלימות, ובהמשך לכך הוגשו נגד התובע שני כתבי אישום: האחד, בטענה שהתובע נהג כלפי  הנתבעת באלימות מתוך מטרה לפגוע בגופה ולהפחידה; השני, בטענה כי התובע ניסה להטביע את בנה ג' בבריכה והתנהג כלפיו באלימות.

 

3.     בסופו של יום, ולאחר שהנתבעת לא התייצבה לבית המשפט על מנת למסור את גרסתה, בית המשפט שדן בהליך הפלילי  זיכה את התובע מכל אשמה. בית המשפט קבע בדיון שנערך בפניו ביום x: 

 

ובהמשך לכך פסק השופט באותו דיון:

 

החלטה

לאחר שלא הובאה לפניי כל ראייה כלשהיא ולו דלה להוכחת אשמתו של הנאשם, אני מזכה את הנאשם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום מהיום.

 

 

פרוטוקול הדיון צורף לכתב התביעה (וזהו הנספח היחידי שצורף לכתב התביעה).

 

4.     לטענת התובע, הגשת תלונת השווא במשטרה נעשתה בזדון ומתוך מטרה לפגוע בשמו הטוב של התובע.

5.     הנתבעת לא הגיעה לדיונים בכדי להשמיע את עדותה ובכך הכשילה את ניהול ובירור התלונות שהגישה במשטרה, עובדה זו שוללת ממנה את הגנת תום הלב ומוכיחה כוונת זדון מצידה.

6.     מטרת תלונת השווא היתה להפעיל לחץ וממניעי נקמה על רקע הליכי הגירושין של הצדדים.

7.     תלונות השווא שהגישה הנתבעת גרמו לביזוי התובע ולפגיעה בשמו הטוב, ללא שעומדת לנתבעת הגנה לפי החוק. משכך, קמה לתובע זכות לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע.

8.     בנוסף עולים מעשיה כדי "שקר מפגיע", עוולה לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין.

 

כתב ההגנה

9.     לטענת הנתבעת יש לסלק את התביעה על הסף מאחר שהתובע לא פירט בתביעתו מהן מילים המהוות, לטענתו, לשון הרע. הפרסום ותוכנו המדויק הם רכיב מהותי מתוך העילה בהליך לפי חוק איסור לשון הרע. התובע לא ציין את תוכן הפרסום אשר בגינו הוגשה התביעה, והסתפק באמירה כללית וסתמית שהוגשה תלונה כנגדו.

10.  מבלי לגרוע מהאמור, הגשת תלונה למשטרה חוסה תחת הגנה לפי סעיף 15(8) לחוק.

11.  התובע זוכה מן האישום מנימוקים "טכניים", ולא בעקבות קביעות או ממצאים לגופם של דברים.

12.  התביעה הוגשה ממניע פסול – עקב חובו ההולך וגדל של התובע כלפי הנתבעת בתיק הוצאה לפועל, בתקווה ליצור תביעת-נגד ולהפעיל לחץ על הנתבעת.

13.  הנתבעת אכן הגישה תלונת למשטרה, אך אין מדובר בתלונת שווא, אלא בתלונה שהמשטרה והפרקליטות כאחד מצאו לנכון להגיש בגינה כתב אישום. מדובר בתלונת אמת שהוגשה בתום לב. הנתבעת לא הגיעה להעיד בבית המשפט עקב מצבה הרפואי המורכב ממנו היא סובלת, והיא נעדרה מ-3 דיונים, ולא מחמישה דיונים כפי שטען התובע. הטענה כי התלונה הוגשה במטרה להפעיל לחץ על התובע בהליך הגירושין ביניהם לא תתכן, היות שהתלונה הוגשה לאחר שכבר הסתיים הליך הגירושין.  

 

 

דיון והכרעה

 

14.  לאחר עיון נחה דעתי כי דין התביעה להידחות, ממספר טעמים.

 

15.  ראשית, אכן וכטענת הנתבעת - נפל פגם מהותי בכתב התביעה המצדיק דחיית התביעה.

 

16.  לצורך ביסוס עילת תביעה בהתאם לחוק איסור לשון הרע מחובתו של התובע לפרט באופן ספציפי מהן המילים המדוייקות שנאמרו על אודותיו ואשר מהוות לשיטתו הפרה של החוק. עמד על סוגיה זו בית המשפט העליון ברע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ (25.6.2012) (כל ההדגשות להלן הינן שלי – מ.ד.ר): 

כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה ..... אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 177-174). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינוחייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר. לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו...

 

אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין במפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט". 

 

17.  במקרה דנן – כתב התביעה איננו עומד בדרישות אלו: כתב התלונה לא צורף אליו, ולא נכתבו בכתב התביעה מהן המילים המדוייקות שאמרה הנתבעת, לכאורה, אשר מקימות עילת תביעה לפי החוק.

התובע הסתפק בטענה כללית וסתמית ביותר כדלקמן: "הנתבעת הגישה תלונת שווא במשטרה כנגד התובע בגין אלימות" (סעיף 2 לכתב התביעה) –הא ותו לא. לא ציין מה בדיוק אמרה הנתבעת, ולכתב התביעה כלל לא צורף כתב התלונה.

 

18.  זאת ועוד; כתב התביעה לא תוקן בשום שלב של ההליך, לא הוגשה בקשה לתקן את כתב התביעה, ומנגד ב"כ הנתבעת התנגד מפורשות לכל שינוי חזית (דיון 16.1.2023). מכאן, שכתב התביעה המקורי היה ונותר עד לסוף ההליך המסגרת הדיונית לבירור הטענות ולביסוס עילת התובענה, ומאחר שחסר ממנו רכיב חיוני הנדרש לביסוס עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע – והוא פירוט האמירה עצמה - אזי דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה.

 

19.  אבהיר, כי יש בכתב התביעה התייחסות מסויימת לתוכן האישומים שהוגשו כנגד התובע (סעיף 8 לכתב התביעה, כתב האישום עצמו לא צורף לכתב התביעה); אלא שכתבהאישוםאיננואמירהשלהנתבעת, כמובן, ואינו בשליטתה, אלא של המאשימה ובהתאם לניסוחה, ועלכןאיןבכךלרפאאתהפגםשנפלבכתבהתביעה. 

 

20.  עוד חשוב לציין כי במהלך בירור ההליך היו לתובע מספר הזדמנויות משמעותיות לתיקון המחדל האמור, ולא עשה כן. ראשית, רוב-רובו של כתב ההגנה דן במפורש בקושי העולה מכתב התביעה בגין העדר ציון תוכן הפרסום. אלא, שהתובע לא ביקש להגיב על הטענות, או לתקן את כתב התביעה, ואף כשניתנה לו הזדמנות לעשות כן באמצעות הגשת כתב תשובה (החלטה מיום 19.1.2022) – לא הגיש כתב תשובה, ובפועל התעלם מן הקושי היסודי עליו הצביעה הנתבעת ביחס לניסוח כתב תביעתו.

 

לא זו אף זו, ביום 17.2.2022 הגיש התובע תיק מוצגים מטעמו, שלא כלל את התלונה שהגישה הנתבעת למשטרה, ואשר בגינה הוגשה התובענה. בדיון קדם משפט שנערך ביום 25.5.2022 טען ב"כ התובע כי תיק המוצגים מטעמו כולל את כל ההוכחות מטעם התובע (ע' 1 שורות 21-22), וכי בכוונת התובע להסתמך על תיק המוצגים שלו (עמ' 2 שורה 2). לצד זאת, ביקש ב"כ התובע להזמין את תיק המשטרה בעניינו של התובע, ובית המשפט נעתר לבקשתו . 

 

בתחילתו של הדיון מיום 16.1.2023 הודיע ב"כ התובע כי תיק המשטרה הגיע לידיו ימים אחדים קודם לדיון, ואף הציג את חומר החקירה מהמשטרה, והגיש אותו לתיק. יצויין, כי חומר החקירה כלל שתי הודעות של הנתבעת (20.12.2017, 10.7.2018), שתי הודעות של התובע שנחקר כחשוד (21.12.2017, 8.1.2018), חקירת ילדים של הבן ג' וחומר נוסף. חרף שחומר החקירה הגיע לידי ב"כ התובע טרם לדיון - לא הוגשה מטעמו בקשה לתיקון כתב התביעה לפני הדיון, ואפילו לא במהלכו. יתרה מכך – אפילו במהלך סיכומי התובע הוא לא התייחס באופן פרטני לתוכן התלונה/ההודעות שמסרה במשטרה, לא התייחס למילים ספציפיות מתוכה העולות כדי לשון הרע, וכל שטען בסיכומיו – בדומה לניסוח כתב התביעה – הוא שהנתבעת "הגישה תלונת שווא למשטרת ישראל בגין אלימות כלפיה וכלפי בנה הקטין".

21.  עם זאת,  לצורך הדיון, אדרש אף למקרה בו הייתי מכריעה לקולה ונדרשת להודעת הנתבעת במשטרה  כאל  האמירה (או האמירות) הספציפית שבגינה הוגשה התביעה ולו מכוח הגשתן כמוצג בהליך- במקרה כזו נוכל להניח כי באמצעות הגשת התלונה בוצע פרסום לשון הרע כהגדרת המונחים הללו בסעיפים 1-2 לחוק, דהיינו מדובר ב"פרסום" – התלונה היא אמירה בכתב שמיועדת לאדם זולת הנפגע - אשר עלולה "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1(1) לחוק) או עלולה "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סעיף 1(2) לחוק). משכך אניח לצורך העניין התקיימותם לכאורה של סעיפים 1-2 לחוק במקרה הנדון, וכי נאמרו אמירות אשר יש בהן כדי לייחס תכונות שליליות לתובע מצד הזולת, בעיניו של אדם סביר ובבחינה אובייקטיבית של האמירה, לאחר שיוחסו לו מעשים של אלימות פיזית כלפי הנתבעת ומעשה של פגיעה והטבעת בנה בבריכת השחייה (כמשתמע בעקיפין מכתב האישום).

 

22.  אלא שכמובן אין די בקביעה לכאורית זו, כיוון שעדיין יש מקום לבחון האם מדובר באמירות מותרות או החוסות תחת הגנה לפי החוק, ובאופן ספציפי למקרה דנן – בחינת קיומה של הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק (אציין כי הוזכרה בעקיפין גם טענת אמת בפרסום – סעיף 33 לכתב ההגנה – אולם הטענה נטענה בלשון רפה מאוד, ולא הורחבה לגביה היריעה בהליך עצמו).

 

23.  החוק מעגן בחובו מספר הגנות לאמירות החוסות תחת הגנה של תום לב, שאלמלא כן היו נחשבות כהפרה של החוק. על מהות ההגנה עמד בית המשפט העליון בע"א 6903/12 canwest  נ' עזור (22.7.2015):

"גם אם הפרסומים שפורסמו לא היו אמת, הם עשויים לזכות להגנה מקום שבו הפרסום נעשה בתום לב (סעיף 15 לחוק). כדי שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ-12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה ... סעיף 16 לחוק מוסיף ועומד על נסיבות המקימות חזקות ראייתיות שמצביעות – בדרך החיוב או השלילה – על קיומו של תום לב בפרסום ... כך, אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה החיובית שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16(א) לחוק). לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת מהנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב ..."

 

24.  החלופה הרלבנטית לענייננו קבועה בסעיף 15(8) לחוק: "הפרסוםהיהבהגשתתלונהעלהנפגעבעניןשבוהאדםשאליוהוגשההתלונהממונהעלהנפגע, מכוחדיןאוחוזה,אותלונהשהוגשהלרשותהמוסמכתלקבלתלונותעלהנפגעאולחקורבעניןהמשמשנושאהתלונהואולםאיןבהוראהזוכדילהקנותהגנהעלפרסוםאחרשלהתלונה, שלדברהגשתהאושלתכנה". מקרה מובהק של הגשת תלונה ל"רשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור" הוא המקרה של הגשת תלונה למשטרה. בכך מגן המחוקק באופן ברור על האינטרס הציבורי כי משטרת ישראל תחקור תלונות וחשדות הנוגעים למידע על ביצוע עבירות פליליות (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 304 והאסמכתאות שם), ובלבד שלא הוגשה תלונה בזדון, ללא אמונה באמיתות התלונה ומתוך כוונה פסולה להשתמש בתלונה על מנת לפגוע. 

 

25.  לאחר שמיעת הצדדים ובחינת הראיות, שוכנעתי כי הנתבעת אכן האמינה בתום לב באמיתות תלונתה, מבחינת ראייתה הסובייקטיבית, ולא אמרה אותם במטרה זדונית להרע לאיש ולפגוע בו, אלא במטרה לדווח על העובדות כפי שחוותה אותן ולאחר שחשה שהיא ובנה הקטין חוו פחד ופגיעה פיזית לכאורה מידי התובע. אמונתה כי האירועים עליהם דיווחה בתלונתה הייתהקיימת אצלה גם במועד הדיון שבו היא העידה בפניי ("בגלל שהוא הטביע את הילד שלי בבריכה"; "היתה פעם אחת שהוא חזר והוא הרים אותי מהגרון, היו הרבה אירועים אלימים... אני נורא פחדתי ממנו... הגשתי תלונה כי פחדתי ממנו וגם הבן שלי" – עדות הנתבעת ע' 8-9).

 

26.  בדיון שנערך בפניי הנתבעת העידה ודבריה בעניין זה הותירו רושם מהימן. התרשמתי שחששה  מפני התובע וחששה לשלמות גופו של בנה. הנתבעת תיארה בעדותה את נישואיהם ככאלה שלוו בביטויי אלימות פיזית ומילולית, לכל הפחות מנקודת מבטה וראותה הסובייקטיבית, באופן המחזק את טענתה בדבר תום לב מצידה ביחס לאמירותיה הנדונות בהליך זה (ומבלי לקבוע ממצא עובדתי לגבי האירועים עצמם).

 

27.  לא מצאתי כי הנתבעת חרגה ממתחם הסבירות בפעולתה, באופן אשר עשוי היה ללמד על כוונה זדונית מטעמה. הפרסום נעשה במעגל מצומצם בלבדבאמצעות הגשת תלונה למשטרה. במובן זה הפרסום הנדון לחלוטין אינו חורג מן הסביר, נעשה לגורמים שתפקידם לקבל מידע בעניינים אלה ולחקור בהם, מידע שנמסר לצורך דיווח ובדיקה, ובמובן זה היקף הפרסום מצומצם עד מאוד וממוקד לגורמים המקצועיים, ושאינו אמור לגלוש למעגלים חברתיים רחבים יותר מעבר לבירור המקצועי הנדרש אצל גורמי אכיפת החוק. לא נטען וממילא לא הוכח כי הנתבעת פנתה למעגלים חברתיים אחרים של התובע מתוך כוונה לפגוע בו בזדון ולהכפיש את שמו בפני הזולת.

 

28.  העיד בפניי גם בנה של הנתבעת– אשר נתתי אמון מלא בעדותו הרגישה. הקטין תיאר בצורה מהימנה ומפורטת את האירוע בבריכת השחיה לרבות את תחושת החנק שחווה כתוצאה מכך (עמ' 12). יוער כי חרף תחושת הפגיעה שהוא חווה מהתובע, בכאב עמוק השזור לכל אורך עדותו ("אני אהבתי אותו. הייתי מחבק אותו וזה היה מפריע לו מאוד, הבנתי שאני לא הבן שלו באיזה שלב"), ידע הקטין גם לציין דברים חיוביים לגביו, באופן שהוסיף עוד מימד של אמינות, איזון ויושר לעדותו ("התובע  הוא אדם חכם לימד אותי המון דברים..."). אציין כי גם חוקרת הילדים אשר גבתה את הודעתו של הקטין במשטרה כתבה כי התרשמה מדבריו ככאלה המבטאים את אשר חווה וראה באירועים הנדונים, וכן כתבה כי לא היתה לו נטייה להגזים אלא דווקא ניכרה מגמה של דיוק בדבריו (דו"ח חקירת ילדים מיום 3.1.2018 שצורף לתיק המשטרה).

 

29.  חיזוק נוסף למסקנתי בדבר תום לבה של הנתבעת בעת הגשת התלונות מצאתי למעשה בעדותו של התובע עצמו בפניי. ראשית, התובע אישר כי באירוע בבריכה הבן ג' נבהל ממה שקרה ורץ לאמו הנתבעת (ע' 6 לעדותו), הוא אף אישר ג' שהה מתחתיו מתחת למים במשך כמה שניות, ולאחר מכן רץ בוכה לנתבעת (ע' 7). יתר על כן, עדות התובע מלמדת על אוירה לא פשוטה ששררה בבית: התובע אישר אירוע שבו הוציא את הבן ג' מחוץ לבית כשהיה בן 12 שנים בשעת לילה מאוחרת מאוד, וסגר את דלת הבית; התובע אישר שאמר לנתבעת באחת הפעמים שיטבול באקונומיקה את הכדורים שהיא נוטלת; אישר שהיה אירוע בו הכה את בנו ד' שנולד מקשר זוגי קודם.  היבטים אלו משמשים רקע המחזק את מסקנתי בדבר תום הלב של הנתבעת בעת הגשת התלונות.

 

30.  עוד יש מקום להפנות בהקשר זה ללשון התלונות עצמן: כאשר הנתבעת נשאלה על תקיפה פיזית שביצע לכאורה התובע כלפי בנו ד' - הנתבעת ענתה תחילה בחיוב אך מיד לאחר מכן הוסיפה וביקשה מהחוקר לא להרחיב את היריעה למקומות אחרים: "אני מפחדת אני לא רוצה לענות זה הבן שלו, אמרתי לך מה אני ראיתי כמה פעמים אבל זה לא עניין שלנו" – אילו חפצה הנתבעת רק לפגוע ולהתנקם  בתובע ללא כל בסיס עובדתי, הרי שניתן לצפות שהיתה מנצלת את ההזדמנות גם להרחבה על אודות הפגיעה הלכאורית בבן ד', ואולי אף מפריזה בכך, אך דווקא העובדה שעצרה בעדה ולא אבתה להרחיב גם על מעשים נוספים, מלמדת על רצונה להתמקד אך ורק בפגיעה הנטענת בה ובבנה, באופן המחזק את המסקנה בדבר תום לבה. כמו כן, ביחס לאירוע בבריכה ציינה הנתבעת בהודעתה במשטרה "גם לי הוא [התובע] אמר את זה שזה היה בצחוק והיה במשחק" (עמ' 4 שורה 118 להודעה מיום 10.7.2018) – זו ראיה נוספת לתום לבה היות שחשפה גם היבטים עובדתיים המחלישים את תלונתה, ומחזקים את גרסת התובע, ומכאן שביקשה להציג את מכלול העובדות כפי שחוותה אותן, ללא הצגה מגמתית, מופרזת או חד-צדדית רק כדי להשחיר את דמותו של התובע בכל דרך. אף אזכיר כי בתלונותיה נראה כי לא ניסתה לייפות את התנהגותה שלה באירועים השונים, וכך סיפרה, למשל, על מעשיה שלה כלפי התובע שלא היתה גאה בהם (למשל – "צעקתי עליו וקיללתי אותו אני מתביישת לחזור על זה").

 

31.  מסקנתי מכל האמור הינה כי הלך רוחה של הנתבעת בהגשת התלונה אכן היה תם לב, מתוך אמונה סובייקטיבית כנה באמיתות דבריה (אמונה שמתוך עדותה עולה כאמור שהיא עדיין מתקיימת), אמונה שיש לה גם אחיזה ברכיבים אובייקטיבים (כגון דבריו של התובע בפניי) שיש בהם כדי ללמד על חשד שהינו סביר (ר' ע"א  7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.2016) (פסקה 69 לפסה"ד)). הפרסום לא חרג מתחום הסביר ולא היה מופרז. בנסיבות המתוארות קמה חזקה (חזקה שניתנת לסתירה) כי הנתבעת פעלה בתום לב, לפי סעיף 16(א) לחוק.

 

32.  מנגד, התובע לא הניח תשתית ראייתית מספיקה לשם סתירת חזקת תום הלב או כדי להוכיח שהנתבעת פעלה מתוך ידיעה שמדובר בפרסום שקרי או כי פעלה מתוך כוונה להזיק לאיש בזדון. לטענת התובע העובדה שהנתבעת לא התייצבה להעיד בדיון בהליך הפלילי היא זו אשר מוכיחה את הלך רוחה חסר תום הלב. לטענתו עובדה זו מלמדת כי מדובר בתלונת שווא זדונית, המונעת מהנתבעת  לחסות תחת ההגנה של סעיף 15(3) לחוק.

 

אינני מקבלת את הטענה. צויין מפי הנתבעת, והתובע הודה בכך, כי הנתבעת סובלת ממחלות כרוניות, היא מחזיקה בתעודת נכה 100% ונוטלת דרך קבע כדורים, כך שלא אוכל לקבוע כי אי התייצבותה לעדות נבעה דווקא מכך שתלונתה היתה תלונת שווא חסרת תום לב, כשיטת התובע, ובהחלט יתכן כי נכונה טענתה שנעדרה מחמת מצבה הרפואי,ובפרט משמדובר היה בתקופת מגפת הקורונה או מטעמים אחרים שאינם נוגעים דווקא לשאלת תום לבה בהגשת התלונה.

 

33.  למעשה, טענתו העיקרית של התובע בתביעה זו הינה כי הוא זוכה בהליך הפלילי מהאישומים שהוגשו נגדו בעקבות תלונתה של הנתבעת, וזו אפוא ההוכחה הניצחת לכך שתלונת הנתבעת כנגדו היתה תלונת שווא (ולדברי ב"כ התובע "זו הראיה הכי חזקה וחלוטה בתיק זה", "ראיית זהב" – פרוטוקול 16.1.2023 עמ' 16). אלא, שטענה זו איננה יכולה להתקבל, כפי שיוסבר מיד, ועמה "נופל" אף המסד המרכזי עליו נבנה כתב התביעה כולו. 

 

34.  ראשית, פסק הדין המזכה ניתן על רקע זה שלא הוצגו ראיות מטעם ב"כ המאשימה בשל אי-התייצבותה של הנתבעת לדיונים, משמע מטעמים הנעוצים בסדרי הדין והתמשכות ההליך שהסבו עינוי דין לתובע-הנאשם. פסק הדין המזכה לא ניתן לאחר קביעת ממצא פוזיטיבי ומנומק של בית המשפט ולאחר שמיעת ראיות שהביאו אותו למסקנה שהעובדות המתוארות באישומים כלל לא התרחשו תוך פירוט המסקנות, ועל כן לא נקבע כממצא שהתלונה היתה תלונת שווא (ר' ע"א 30401-03-22 לוי נ' ימין (11.7.2022)).

 

35.  שנית, פסק דין מזכה בהליך פלילי כלל איננו יכול לשמש כראיה להוכחת עובדות בהליך אזרחי, נוכח נטלי הראיה השונים החלים בשני סוגי ההליכים. פסק מרשיע עשוי בתנאים מסויימים לשמש ראיה קבילה בהליך אזרחי (סעיף 42א לפקודת הראיות); אך לא כן פסק דין מזכה, כיוון שלצורך זיכוי נדרש רק קיומו של ספק סביר בעוד בהליך אזרחי נדרש מאזן הסתברויות, משמע נטל כבד בהרבה. על כן, אין כל מקום להסתמך על פסק דין מזכה כראיה לכאורה המבססת ממצא עובדתי בהליך אזרחי (ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012) סעיף 31). כתוצאה מכך, פסק הדין המזכה שניתן בעניינו של התובע בהליך איננו משמש הוכחה בהליך זה לכך שתלונת הנתבעת היתה תלונת שווא, נוכח האמור, ומשכך טענתו המרכזית של התובע לוקה מבחינה משפטית ואינה יכולה לעמוד.

 

36.  מלבד הישענותו העיקרית של התובע על פסק הדין המזכה בהליך הפלילי, לא הציג התובע כל ראיה ממשית אחרת לכך שתלונת הנתבעת היתה תלונת שווא ולכך שנבעה אך ורק מרצונה בנקמה ופגיעה מכוונת בתובע, על רקע סכסוך הגירושים ביניהם - כגרסתו. אדרבה, מבחינת לוחות הזמנים עולה שהתלונה הוגשה לאחר שהצדדים כבר היו גרושים (ור' גם סעיף 6 לכתב התביעה עצמו) ולאחר שכבר אושר בבית הדין הרבני הסכם הגירושין ביניהם (נספח 7 לתיק המוצגים של הנתבעת), עובדה המחלישה ממילא את הטענה כי מדובר בצעד זדוני מטעם הנתבעת שנועד להשפיע על הליך הגירושין.

 

37.  טרם סיום אבקש להדגיש ולהבהיר, למען הסדר הטוב, כי בהליך זה אינני מתיימרת לקבוע כל ממצא ביחס לשאלה האם המעשים שיוחסו לתובע בתלונות/בהודעות הנתבעת במשטרה אירעו או לא אירעו; השאלה העומדת בפניי הינה האם התלונות שהוגשו למשטרה חוסות תחת הגנת תום הלב, ועל כך השבתי בחיוב בין היתר מתוך התרשמות מכנותה הסובייקטיבית של התלונה, ומכל הנימוקים שפורטו לעיל; אך אין בכך כדי לקבוע כי האירועים הנטענים בתלונה אכן התרחשו, או לא התרחשו.

 

38.  התוצאה מכל האמור הינה שמתחילת ההליך ועד תומו, לא ציין התובע ברחל בתך הקטנה מהן האמירות הספציפיות שאמרה הנתבעת במשטרה ואשר הן אשר עולות לגרסתו כדי לשון הרע. התובע לא ציטט את כתב התלונה, לא ביקש לצרף את כתב התלונה כנספח וכחלק מתביעתו, ואפילו לא טען שכל כתב התלונה במלואו הוא האמירה (אף שספק רב אם היה בכך להועיל במקרה זה, בהינתן שאין מדובר בפרסום 'קצר ומתוחם' (אלא בתלונה המתפרשת על פני 8 עמודים). בנוסף לכך, וממילא,  בנסיבות המתוארות, התלונות שהגישה הנתבעת, ככל שהינה האמירה,  חוסות תחת הגנת תום הלב הקבועה בחוק, וחלה לגביה החלופה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, ותום לבה לא נסתר או הופרך בידי התובע.

 

39.  עוד אציין כי התובע אף טען כי מעשיה של הנתבעת עולים כדי "שקר מפגיע" עוולה לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין, ברם, כאמור, לא הרים את נטל הראיה לטענתו, ואף לא את הביסוס המשפטי לטענה זו, וכך, גם אם טען בסיכומים שלא זנח טענה זו, הרי שזנח אותה בפועל, ולא הוכיח אותה.

 

40.  לסיכום, התביעה נדחית על כל היבטיה, אני אף מוצאת כי מדובר בתביעת סרק חסר בסיס משפטי. בנסיבות העניין, אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת שנגרמו לה עקב הצורך להתגונן מפני הליך זה בסך 17,500 ₪, אשר ישולמו לה בתוך 45 ימים מהיום. לאחר מועד זה יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

 

 

 

 

 

 

ניתן היום,  כ"ז סיוון תשפ"ג, 16 יוני 2023, בהעדר הצדדים.