פסק דין חלוקת נכסים בגירושין: ירושה, שיתוף ופינוי

לפניי תביעות הדדיות בין בני זוג שנישאו ונפרדו. הסוגיות העיקריות בהן עוסק פסק דין זה הן: טענת האישה כי היא זכאית לקבל מחצית התשואות שנצברו במהלך חייהם המשותפים של הצדדים מנכסים אותם קיבל האיש בירושה לפני היכרות הצדדים;טענת אישה כי היא זכאית מכוח הלכת השיתוף הספציפי למחצית הזכויות בנכס מקרקעין שירש האיש ואשר שימש גם למגורי הצדדים; וטענת האיש כי יש להורות על פינוי האישה מבית המגורים ועל חיובה בדמי שימוש.

א. רקע עובדתי:

1. הצדדים(לעיל ולהלן: האישה והאיש) הכירו זה את זו בשנת 1993 עת היו בשנות העשרים לחייהם, ובשנת 1994 עברו להתגורר יחד.

2. כעשר שנים לפני תחילת הקשר הזוגי, ירש האיש רכוש רב מסבו וסבתו (סבו נפטר בשנת 1984 וסבתו נפטרה בשנת 1985), בהתאם לצוואותיהם בהן ציוו לאיש את מלוא עיזבונם למעט חלק שיועד להקמת מוזיאון ולניהולו וספרים שציוו לבנם הוא אביו של האיש. בגדר כך ציוו בין היתר כי יועברו לאיש כספים, זכויות בנכס מקרקעין ב---, מניות בחברת בית שעל שמה בניין ב--- וכן בית ב--- [ישוב יוקרתי במרכז הארץ] (להלן: הבית). לגבי הבית ציוו סבו וסבתו של האיש כדלקמן: "את הבית שברח' --- והחצר שמסביבו (להוציא המגרש המיוחד למוזיאון), אני מצווה לנכדי [האיש], כפוף לתנאים הבאים: (א) הבית מיועד לשמושו האישי של [האיש] ולשמוש אשתו לעתיד וילדיו, ולא ישמש למגורי בני משפחה אחרים; (ב) הבית ימסר לרשותו של [האיש] רק לאחר שיתחתן; (ג) יחד עם הבית יקבל [האיש] את כל הריהוט, הציוד, התמונות, השטיחים, וכלי הבית האחרים, להוציא האוסף ה--- וחפצי אומנות אחרים שהועדתי למוזיאון הנזכר לעיל וספריה וספרים שהועדתי לבני [אביו של האיש]; (ד) עד למסירת הבית ל[איש] יחליטו מנהלי עזבוני אם להשכיר את הבית ובאילו תנאים, ויהיו רשאים להשכירו – אם כך יחליטו – בשכירות בלתי מוגנת בלבד; (ה) הבית יירשם על שמו של [האיש] רק בהגיעו לגיל 30 שנה, או בהיותו נשוי עם ילד אחד, לפי המוקדם שבין השניים ...".

3. בשנת 1995 רכשו הצדדים דירה בעיר ר' אשר שימשה למגוריהם המשותפים ואשר הזכויות בה נרשמו על שם שניהם בחלקים שווים (להלן: הדירה בר').

4. בסמוך למועד זה חתמו הצדדים על הסכם בו נקבע כי הנכסים שקיבל האיש בירושה יישארו בבעלותו הנפרדת (להלן: ההסכם).עותק מההסכם לא הוגש במסגרת ההליכים שלפניי, כששני הצדדים טענו כי לא הצליחו לאתרו. עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי חתמו על הסכם כאמור, אשר נוסח על ידי עורך דין אליו פנו לשם כך אותו הכיר האיש, ואשר בו קבעו הפרדה בנכסים שהתקבלו בירושה (סעיף 39 לכתב ההגנה שהגיש האיש; דברי האישה בקדם המשפט מיום 20.10.2021 עמ' 2 ש' 2).

5. האישה עבדה לאורך החיים המשותפים כ --- ומזה כעשרים שנים היא בעלת קליניקה עצמאית. האיש הוא --- בהכשרתו, עבד כשכיר בחברות שונות וכיום הוא עובד כמנכ"ל חברת --- (להלן: החברה) אותה הקים בשנת 2003 ושהוא אחד מבעלי מניותיה.

6. לצדדים ארבעה ילדים משותפים ילידי השנים 1997, 1998, 2001 ו- 2004, כולם בגירים כיום.

7. בשנת 2001 עברו הצדדים להתגורר בבית אשר משמש למגוריהם עד היום. הקליניקה של האישה נמצאת אף היא בבית.בסמוך לכניסתם למגורים בבית נערך בו שיפוץ וכן נערכו שיפוצים נוספים במרוצת השנים. כפי שיפורט להלן, בין הצדדים מחלוקת הן בנוגע להיקף השיפוצים והן בנוגע למקור מימונם. לטענת האישה נערכו שיפוצים נרחבים והם מומנו מכספים משותפים של הצדדים, ואילו לטענת האיש השיפוצים היו מינוריים אשר נועדו בעיקרם לתחזוקה והם מומנו בעיקר מכספיו הנפרדים.

8. מלבד החלק המשמש למגורי הצדדים, כולל הבית גם יחידה נוספת המושכרת לצדדים שלישיים (להלן: יחידת הדיור המושכרת).

9. הזכויות בבית היו רשומות על שם חברת החלקות --- אשר האיש רשום כדירקטור שלה וכבעל מלוא מניותיה.לפני שנים אחדות עברו מלוא הזכויות בבית לשמו של האיש וכיום הן רשומות על שמו באופן ישיר.

10. ביום 00.00.2003 נישאו הצדדים זל"ז, כאשר כבר היו הורים לשלושה ילדים משותפים.

11. על פי טענת הצדדים, במהלך חייהם המשותפים הם רכשו שתי דירות בעיר ב' אשר הזכויות בהן נרשמו על שם שניים מילדיהם (להלן: הדירות בב').לדברי הצדדים, הם שמימנו באופן מלא את רכישת הדירות בב'באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתה אשר את החזריה הם משלמים, והם קיבלו לידיהם את דמי השכירות שהתקבלו מהשכרתן.

12. על שם הצדדים התנהלו שני חשבונות בנק משותפים אליהם הפקידו שניהם את הכנסותיהם מעבודה, אליהם הופקדו דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה בר' ומהשכרת הדירות בב' באמצעותם מומנו הוצאות משפחתם ובהם נצברו חסכונות. בשני חשבונות בנק אלה יחד היה במועד הפירוד סך של כ- 1,770,000 ₪. בנוסף היו לצדדים בעת הפירוד כספים משותפים בהשקעות בחו"ל בסך של כ- 567,500 ₪.

13. על שם האיש חשבונות בנק בהם האישה אינה רשומהכשותפה אשר משמשים לניהול הנכסים שירש ותקבוליהם. שכר הדירה שהתקבל לאורך השנים מיחידת הדיור המושכרת בבית הופקד לחשבונוהנפרד של האיש. כספים שהתקבלו ממכירת בניין אשר חלקו היה בבעלות האיש כתוצאה מירושת סבו וסבתו הופקדו אף הם לחשבון נפרד על שמו.

14. יחסי הצדדים נקלעו למשבר וביום 16.12.2020 הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך.ביום 7.3.2021 הגישה תביעה, בה עתרה לקבלת מחצית שווי הזכויות והנכסים שהצטברו לצדדים במהלך חייהם המשותפים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, וכן למתן פסק דין לפיו היא בעלת מחצית הזכויות בבית וזכאית לקבל מחצית מהפירות והתשואות שהצטברו במהלך החיים המשותפים מהנכסים שירש האיש (תלה"מ 13507-03-21). האיש טען בכתב הגנתו כי יש להורות על איזון משאבים אך ורק בזכויות אשר צברו הצדדים במהלך החיים המשותפים ולא בזכויות שירש או בפירותיהם, להורות על אופן פירוק השיתוף של הזכויות בנכסי הנדל"ן המשותפים של הצדדים ולדחות את טענות האישה בנוגע לנכסים חיצוניים.

15. בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בקדם המשפט מיום 20.10.2021, מונה מומחה כלכלי לעריכת איזון משאבים ביחס לתקופה שמיום 1.1.1995 עד יום 31.12.2020 הוא מועד הקרע המוסכם, תוך התייחסות לשווי העסק של האישה ולשווי זכויות האיש בחברה, ותוך שנקבע כי בשלב זה לא יובאו בחשבון זכויות שנצברו כתוצאה מנכסים שהתקבלו בירושה. המומחה התבקש להתייחס בחוות דעתו גם לנכסי קריירה, מוניטין עסקי ופערי כושר השתכרות (החלטה מיום 4.12.2022).ביום 28.2.2022 הוגשה חוות דעת המומחה הכלכלי וביום 6.6.2022 הוגשה חוות דעת מעודכנת.

16. ביום 31.5.2022 הגיש האיש נגד האישה תביעה לפינויה וסילוק ידה מהבית ולחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שממועד הקרע (31.12.2020) ועד למועד הפינוי בפועל בסך של 13,000 ₪ לחודש (מחצית מסך של 26,000 ₪ לחודש) ובנוסף בסך של 4,500 ₪ לחודש עבור שימושה בקליניקה הנמצאת בבית. סך הכל עד למועד הגשת התביעה עתר האיש לחיוב האישה בתשלום סך של 297,500 ₪ (תלה"מ 66394-05-22). האיש טען כי מדובר בבית השייך לו בלבד וכי הוא אינו מסכים לכך שהאישה תמשיך לעשות בו שימוש, ואולם האישה מסרבת לפנותו. עוד טען האיש כי הקליניקה של האישה נמצאת בקומת הקרקע של הבית ועל כן לא נעשה בקומה זו שימוש שוטף והשימוש שלו בקומת הקרקע ובחצר מוגבל. האישה טענה בכתב הגנתה כי הואיל וטענותיה כי היא בעלת מחצית הזכויות בבית טרם הוכרעו, התביעה לפינוי וסילוק יד נעדרת עילה וכך אף התביעה לחיובה בתשלום דמי שימוש. עוד טענה האישה, כי אין לחייבה בתשלום דמי שימוש אף מהטעם שהעובדה שהיא משתמשת בבית אינה מונעת מהאיש להשתמש בו, ובפועל מתגוררים בבית האיש, האישה וילדיהם. האישה הכחישה את טענת האיש כי הפעלת הקליניקה מונעת ממנו להשתמש בקומת הקרקע של הבית. עוד טענה כי מעולם לא התבקשה על ידי האיש לפנות את הבית, כי הצדדים עודם נשואים זל"ז והאיש הגיש תביעת גירושין רק במועד בו הגיש את תביעת הפינוי.

17. ביום 9.11.2022 התקיים קדם משפט מסכם לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית.בדיון זה הסכימו הצדדים כי לאיזון המשאבים ישלם האיש לאישה בהתאם לאלטרנטיבה בחוות דעת המומחההכלכלי הכוללת תשלום חד פעמי, היינו סך של 236,567 ₪.עוד הוסכם בהתאם לחוות הדעת כי ככל שהחברה תשלם לאיש בפועל את חובה, ישלם האיש לאישה סכום נוסף של 92,744 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד הקרע. יציין כיעל פי חוות דעת המומחה, לא נוצר פער ממשי וברור בין הצדדים מבחינת כושר ההשתכרות ובמקרה זה לא התקיימו התנאים לחלוקת נכסי קריירה בין הצדדים. בדיון ניתן פסק דין חלקי המאשר את הסכמות הצדדים באשר לאיזון המשאבים.

עוד הסכימו הצדדים בקדם המשפט המסכם על פירוק השיתוף בדירה בר' בדרך של מכירתה למרבה במחיר וחלוקת התמורה לאחר פירעון ההלוואה המובטחת במשכנתה והוצאות המכר בין הצדדים בחלקים שווים. להסכמות אלה ניתן תוקף של החלטה.

בהתאם להסכמת הצדדים בדיון ולהשלמת טיעון מצד האישה ימים ספורים לאחר מכן, ניתן צו לפירוק השיתוף באחד מרכבי הצדדים בדרך של מכירתו לצד שלישי המרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים. לגבי שני רכבים נוספים שכל אחד מהם רשום על שם אחד מהצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה ולא נדרש סעד מבית המשפט.

בתום קדם המשפט המסכם הודיעו הצדדים כי שתי הסוגיות שנותרו במחלוקת בתביעה שהגישה האישה הן: הטענה לשיתוף בהשבחת נכסי הירושה של האיש והטענה לשיתוף ספציפי בבית, וביקשו כי ייקבע דיון הוכחות לבירור טענות אלה.

בהחלטה שניתנה בתום הדיון נדחתה טענת האישה כי יש לסלק על הסף את תביעת האיש, ומונה שמאי מקרקעין למתן חוות דעת בשאלת גובה דמי השימוש הראויים בבית לתקופה שמיום 31.12.2020 עד למועד הגשת התביעה, תוך התייחסות הן לשימוש שנעשה בבית המגורים והן לשימוש שנעשה בקליניקה הנמצאת בו.

18. ביום 25.1.2023 הוגשה חוות דעת שמאי המקרקעין ויחד עמה עדכון חוות הדעת, לפיהן: דמי השימוש עבור החלק המשמש למגורים בבית נאמדים בסך של 15,700 ₪ לחודש לתקופה שמיום 31.12.2020 עד יום 31.12.2021 ובסך של 16,500 ₪ לחודש לתקופה שמיום 1.1.2022 עד ליום 31.5.2022. דמי השימוש עבור החלק המשמש כקליניקה נאמדים בסך של 2,334 ₪ לחודש לתקופה שמיום 31.12.2020 עד יום 31.12.2021 ובסך של 2,450 ₪ לחודש לתקופה שמיום 1.1.2022 עד יום 31.5.2022.

19. ביום 8.2.2023 ניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין בתביעת האיש לגירושין, בו נקבע כי הצדדים חייבים להתגרש וכי סידור הגט יבוצע עם הפרדת המגורים.

20. ביום 19.4.2023 התקיים דיון הוכחות, לאחר זאת הוגשו סיכומים בכתב וכעת יש להכריע בשאלות שנותרו להכרעה כמוגדר לעיל.

ב. טענות הצדדים:

21. לטענת האישה:

א. האישה שותפה בפירות הנכסים שירש האיש ובתשואות שהניבו נכסים אלה. האישה היא שיצרה את הקשר בין האיש לבין אשת הקשר שקישרה בינו לבין מי שרכש את הבניין שחלק ממנו ירש האיש. בעוד כל סכום שהרוויחה האישה מעבודה הופקד בחשבון המשותף של הצדדים, האיש עבד והשקיע שעות עבודה רבות בהשקעות ובהשבחת נכסים אותם קיבל בירושה והפקיד את פירות עמלו בחשבונו הנפרד.

ב. ההסכם עליו חתמו הצדדים בראשית הקשר הזוגי נעדר כל תוקף, שכן עורך הדין שערך אותו אינו נוטריון והוא לא אושר על ידי בית המשפט. הואיל והסכם לא נמצא, לא הוכח מה תכנו. ממילא ההסכם בוטל ערב הנישואין עת הודיע האיש לאישה כי החליט לבטל את ההסכם ולשתפה שיתוף מלא ללא סייגים.

ג. הזכויות בבית משותפות לצדדים בחלקים שווים בהתאם להלכת השיתוף הספציפי. הצדדים חיו יחד כבני זוג משך כ- 30 שנים, עברו להתגורר בבית עם ילדיהם בשנת 2001 והוא משמש למגוריהם מאז משך 22 שנים. במהלך החיים המשותפים השקיעה האישה מכספים משותפים של הצדדים בשיפוץ הבית סך של כמיליון ₪, והשקעות אלה מהוות "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפי בבית. האיש ואביו נתנו לאישה להבין כי בית המגורים משותף. האישה היא שטיפלה בפועל בכל מה שנגע לדיירים ששכרו את יחידת הדיור המושכרת.

ד. מראשית החיים המשותפים ניהלו הצדים חשבונות בנק משותפים אליהם הפקידה האישה את מלוא הכנסותיה ואף מתנות שקיבלה מבני משפחתה. האישה פעלה כך משום שמבחינתה לא הייתה הפרדה רכושית כלשהי. לאישה לא היו חשבונות בנק מלבד החשבונות המשותפים לצדדים. מעולם לא הייתה כל הפרדה רכושית בין הצדדים. כך, במהלך החיים המשותפים נהג האיש להעביר כספים רבים מחשבון העיזבון לחשבון המשותף של הצדדים, ולהיפך.

ה. לחילופין, גם אם לא הוכח שיתוף ספציפי בבית, יש להפעיל שיקולי צדק ולקבוע כי על פי סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון שוויים של נכסים נוספים לא יאוזן או כי על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון חלוקת הנכסים באיזון המשאבים לא תהיה שווה.

ו. יש לדחות את תביעת הפינוי שהגיש האיש משום שלאישה זכות במחצית הבית.יש לדחות אף את תביעת האיש לדמי שימוש, שכן החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי באופן המונע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין, אך האישה מעולם לא מנעה מהאיש להשתמש בבית והלכה למעשה האיש מתגורר בו יחד עם האישה וילדיהם המשותפים. כמו כן, רק ביום 8.2.23 ניתן פסק דין המחייב את הצדדים להתגרש.

22. לטענת האיש:

א. בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, יש לדחות את טענת האישה לאיזון פריטי רכוש שהתקבלו בידיו מכוח ירושת סביו. האישה לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בנכסים החיצוניים.האיש מעולם לא הציג בפני האישה כל מצג לפיו הבית משותף לצדדים. ההיפך, האיש דאג להבהיר לאישה שמדובר בנכס אשר מופרד מהשיתוף ואף דאג להחתימה על הסכם אשר מחריג במפורש את נכסי הירושה. האישה לא הציגה כל ראיה המעידה על עריכת שיפוץ משמעותי בבית ששולם מכספים משותפים.

ב. הטענה שהאישה תרמה לפול המשפחתי מתנות שקיבלה מבני משפחתה אינה מעלה או מורידה, שכן תרומת האיש לפול המשפחתי בין היתר באמצעות מתן זכות שימוש בנכס אגב הפסדים כתוצאה מאי השכרתו, עלתה עשרות מונים על התרומה הצנועה של האישה.

ג. האישה נהגה בחוסר תום לב עת הסתירה מידיעת בית המשפט את העובדה שהצדדים חתמו על הסכם המחריג את נכסי הירושה מהשיתוף. האישה ידעה היטב שההסכם כלל הפרדה רכושית ביחס לנכסי הירושה אשר הייתה תקפה לפחות עד למועד הנישואין לשיטתה. טענת האישה שהאיש הודיע לה שהחליט לבטל את ההסכם לא נטענה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה ומעבר לכך הטענה אף לא הוכחה.

ד. האיש שמר על הפרדה מוחלטת וקיצונית בין הנכסים שירש לבין הנכסים המשותפים לו ולאישהוכך גם טענה האישה עצמה בכתב התביעה. הטענה להעברת כספים בין חשבון העיזבון לבין החשבון המשותף של הצדדים הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של האיש, היא מהווה הרחבת חזית אסורה וההתנהלות פגעה ביכולתו להתגונן. האיש הסביר בחקירתו הנגדית את פשר ההעברות.

ה. עתירת האישה לשיתוף בהשבחת נכסי הירושה אינה ברורה, שכן האישה כלל לא פרטה מהם אותם נכסי ירושה שאת השבחתם היא תובעת. האישה לא הוכיחה מהי ההשבחה ולא הוכיחה כי מדובר בהשבחה שנבעה כתוצאה מהשקעת זמן, ידע מומחיות או משאבים מיוחדים מצד האיש. עיקר עיסוקו של האיש היה בהקמתה וניהולה של החברה ובטיפול בילדים. מרבית הכספים הושקעו בבתי השקעות המנוהלים בידי אנשי מקצוע. אביו של האיש שימש כמנהל עיזבון ועסק בכל הביורוקרטיה הכרוכה בכך. האיש לא הציג מצגים כלשהם לפיהם פירות נכסי הירושה משותפים, אלא דאג להבהיר לאישה שהוא אינו מעוניין לשתפה בהם.

ו. הזכות לקבל דמי שימוש ראויים מעוגנת בדין לרבות במסגרת חוק המקרקעין ובחוק עשיית עושר ולא במשפט. מגורי האישה בנכס השייך לאיש מגלה עילה לחייבה בתשלום דמי שימוש וביתר שאת עבור השימוש שהיא עושה בעבור הקליניקה שלה. יש לחייב את האישה בתשלום לכל הפחות ממועד הקרע המוסכם ועד למועד הפינוי בפועל.

ג. דיון והכרעה:

טענת האישה שהיא זכאית לקבל מחצית מהתשואות שהתקבלו במהלך החיים המשותפים מנכסים שירש האיש:

23. האישה לא טענה מכוח איזה דין לשיטתה היא זכאית לקבל מחצית התשואות שהתקבלו במהלך החיים המשותפים מהשבחת נכסי הירושה, אלא טענה אך כי זכותה נובעת מהשקעת האיש במהלך החיים המשותפים אשר כתוצאה ממנה הופקו לטענתה תשואות. הואיל והצדדים נישאו בשנת 2003, נקודת המוצא בעת דיון בשאלות הנוגעות ליחסיהם הרכושיים הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (לעיל ולהלן: חוק יחסי ממון). אמנם, בסמוך למועד בו החלו הצדדים לחיות יחד הם חתמו על הסכם (אשרשאלת תוקפו כיום נתונה במחלוקת ביניהם), אך אין מחלוקת כי הצדדים לא עשו הסכם ממון אשר חל על הנכסים שנצברו ממועד הנישואין ואילך (ראו דברי ב"כ האיש בדיון מיום 20.10.2021 עמ' 2 ש' 30). ההסכם לא נערך לקראת הנישואין אלא כ- 8 שנים לפני שהצדדים נישאוולא אושר בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון.כלומר, הצדדים לא ביקשו להתנות על הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, והסדר זה הוא שחל על יחסיהם הרכושיים. כמפורט לעיל, הצדדים הסכימו כי משאביהם יאוזנו וכי התקופה אליה יתייחס איזון המשאבים היא 1.1.1995 - 31.12.2020, וניתן פסק דין חלקי בעניין איזון המשאבים, מבלי להכריע בטענת האישה כי היא זכאית למחצית פירות נכסי הירושה שהתקבלו במהלך החיים המשותפים.

האם בהתאם להסדר איזון המשאבים זכאית האישה לפירות נכסים שירש האיש?

24. על פי הסדר איזון המשאבים, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, אולם "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין", אינם ברי איזון (סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון). בהתאם לכך, נכסים שירש האיש אינם באים בגדר איזון המשאבים. גם האישה אינה טוענת אחרת ולא כופרת בכך שהנכסים שירש האיש אינם ברי איזון ואינם משותפים אלא שייכים לאיש בלבד (למעט בנוגע לבית). כאמור, טענת האישה היא, כי היא זכאית לקבל מחצית ה"פירות/תשואות", כהגדרתה, שהתקבלו במהלך הנישואין כתוצאה מנכסי הירושה שהם כשלעצמם נכסים חיצוניים, וזאת משום טענתה שהאיש השקיע רבות בניהולם.

25. בפסיקה נקבע כי השבחת נכס חיצוני יכולה להוות נכס בר איזון, וזאת כאשר ההשבחה היא תולדה של פעולות שעשה מי מבני הזוג בתקופת השיתוף, "השבחה אקטיבית" לעומת "השבחה פאסיבית". אותה השבחה שנוצרה כתוצאה מעבודת בן הזוג בתקופת החיים המשותפים נחשבת לנכס חדש אשר נצבר במהלך החיים המשותפים כתוצאה ממאמץ ועל כן הוא בר איזון (עמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני (28.6.2010); עמ"ש (נצ') 15976-05-15 ר.ב נ' ח.ס (1.6.2016); עמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני (23.2.2022); עמ"ש (ת"א) 32033-07-22 נ' ה' נ' יורשי צ' א' ואח' (27.3.2023)).

26. לגישת פרופ' שחר ליפשיץ, ככלל, "הפרי הולך אחר העץ", כלומר השבחה של נכסי חיצוני שאינו בר איזון אף היא אינה משותפת ולא תאוזן בין בני הזוג.אולם, לכלל זה שני חריגים: האחד, כאשר ההשבחה היא תולדה של מאמץ מתמשך במהלך הנישואין; השני, כאשר ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בהשבחה. ראו שחר ליפשיץהשיתוף הזוגי (נבו 2016) 187-185: "ככלל, יש לשמר את ההבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לנכסים החיצוניים גם כשמדובר בפירותיהם של הנכסים הללו, בהשבחה טבעית שאינה דורשת מאמץ של מי מבני הזוג בזמן הנישואים או בתחליפים של נכסים פרטיים. לפיכך פירותיהם של נכסי המאמץ המשותף ייכללו באיזון המשאבים, ואילו ריבית בקרן פרטית, עליית ערך של תיק השקעות פרטי או דמי שכירות מדירה פרטית, שנשמרו בנפרד מכלל נכסי המשפחה, ייחשבו לחיצוניים ולא ייכללו באיזון המשאבים. עם זאת, יש לקבוע שני חריגים לכלל היסודי הקובע כי דין הפרי – השבח והתחליף – כדין העץ. על פי החריגים הללו, פירות, השבחה ותחליפים של נכסים חיצוניים ייחשבו בכל זאת לנכסים בני איזון בשני מצבים: המצב הראשון הוא של השבחת הנכס הפרטי הדורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואין, כגון טיפול בתיק השקעות על ידי הבעלים הרשום המטפל בתיקו האישי כחלק מעבודתו המקצועית, השבחת ערך של חברה פרטית על ידי בעל מניות העובד בחברה באופן שעבודתו מסוגלת להשפיע על ערך המניות שלה, או השבחה והשכרה של נדל"ן הנעשית במהלך הנישואים בהיקף רחב הדורש הקדשת זמן רב ומומחיות. במצבים מעין אלה יש לראות את תוספת הערך כפרי מאמץ משותף שיש לכלול באיזון המשאבים, ואילו הנכס עצמו (ללא התוספת) אינו בר איזון. המצב השני הוא של שיתוף בן הזוג, כלומר שיתוף מי שהנכסים החיצוניים אינם רשומים על שמו, בניהול הנכסים החיצוניים, שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחת הנכסים החיצוניים, ערבוב הפירות המופקים מהנכסים החיצוניים עם הנכסים המשותפים או ערבוב תחליפי הנכס החיצוני עם כלל הנכסים הזוגיים – כל אלה ילמדו על כוונת שיתוף בפירות הנכסים החיצוניים או אפילו בנכסים החיצוניים עצמם, ולכן השבח, הפירות והתחליפים ייחשבו למשותפים".

27. במקרה שלפניי, האישה לא פרטה מהם הנכסים שהושבחו לשיטתה בתקופת החיים המשותפים ומהו השבח שנוצרלטענתה. מטענות האישה לאורך ההליך ניתן להבין כי היא מתייחסת לכספים שירש האיש אשר השקעתם הניבה כספים נוספים ולחלק מבניין שירש האיש אשר נמכר תמורת סכום כסף נכבד בתקופה בה היו הצדדים נשואים. בחקירתה הנגדית הוסיפה האישה טענה גם בנוגע לנדל"ן שרכש האיש ב--- [חו"ל] מהכספים שירש.

28. הצדדים הציגו גרסאות עובדתיות מנוגדות בשאלה האם לאורך תקופת החיים המשותפים עסק האיש באופן משמעותי בניהול הנכסים שירש:

האישה טענה כי לאורך כל השנים היא עסקה כמעט לבדה בניהול משק הבית ובגידול ארבעת ילדי הצדדים אשר התחנכו בשיטת החינוך הביתי, כשבמקביל עבדה במסגרת הקליניקה שלה ותרמה באופן משמעותי לפרנסת המשפחה.כל זאת, לטענתה, בעוד האיש עסק בעיקר בניהול ושיווק החברה ובניהול הנכסים שירש והשקעותיו השונות,וכמעט שלא סייע בגידול הילדים ובניהול משק הבית (סעיף 14 לכתב התביעה, סעיפים 18 ו- 32 לתצהיר עדותה הראשית). במקום אחר אף טענה האישה כי האיש "השקיע את מלוא מרצו בניהול נכסי הירושה" (סעיף 29 לכתב התביעה). עוד לטענתה, "חלק מעבודתו היומיומית של הנתבע, במהלך שנים רבות, היא ניהול הנכסים וצבירת פירות, תוך השקעת משאבים בלתי מבוטלים בעיסוק זה, במקום בפרנסת המשפחה". האישה המשיכה כי"מטעם זה ובגינו בלבד, תטען התובעת לזכאות במחצית מהפירות / התשואות שהניבו נכסים אלה במהלך השנים" (סעיף 38 לכתב התביעה). גם בתצהיר עדותה הראשית טענה האישה בעניין זה כדלקמן: "הואיל והנתבע השקיע ימים כלילות, ועבד, הלכה למעשה, בניהול הנכסים הללו והשבחתם (בשעה שאני גידלתי את ילדינו המשותפים וניהלתי את משק הבית) – אני טוענת לזכאות במחצית מהפירות / תשואות שהניבו הנכסים הללו (נכסי הירושה, למעט בית המגורים ב--)" (סעיף 66 לתצהיר). עוד טענה האישה, כי בשנת 2016 נמכר הבניין אשר חלק ממנו ירש האיש וכתוצאה מכך שולם לו סך של 7,640,000 ₪. לדבריה, היא סייעה במכירה בכך שהכירה לאיש אשת קשר לביצוע העסקה ועל כן היא זכאית לקבל מחצית הכספים שהתקבלו (סעיף 38 לכתב התביעה, חקירתה הנגדית של האישה בעמ' 51).

לעומת זאת, האיש טען כי ההשקעות שהוא ביצע – הן בכספים שירש והן בכספים המשותפים של הצדדים – נוהלו באמצעות בתי השקעות ולא הצריכו ממנו התעסקות מרובה ושוטפת. האיש הכחיש את טענת האישה כי חלק מעבודתו היומיומית מושקעת בניהול הנכסים שירש או השקעתם, וטען כי עבודתו בחברה תובענית ואינה מותירה לו זמן פנוי לניהול הנכסים. עוד טען האיש, כי, בניגוד לטענת האישה, לאורך השנים הוא לקח חלק פעיל בגידול ילדי הצדדים ובטיפול במשק הבית וכי שני הצדדים בחרו לגדל את הילדים בשיטת החינוך הביתי, הקדישו לכך זמן רב והשקיעו בילדים באופן שווה. אשר לבניין אשר נמכר, האיש הכחיש את טענת האישה כי היא הייתה מעורבת במכירה, וטען כי העיסוק העיקרי בעסקה נעשה על ידי אביו אשר שימש כמנהל עיזבון.

29. האישה לא הביאה ראיה כלשהי לתמיכה בטענתה, שום אדם לא העיד מטעמה ולא תמך בגרסתה והיא מבקשת לבסס את טענותיה על עדותה שלה בלבד. אמנם האישה הגישה לתיק תצהיר עדות ראשית מטעם חברתה, אך אותה חברה לא הגיעה לדיון ההוכחות על מנת להיחקר בחקירה נגדית, ואף שניתנה לאישה הזדמנות להגיש בקשה לקביעת מועד נוסף לדיון לצורך שמיעת העדה מטעמה, היא לא הגישה בקשה כאמור והעדה לא נשמעה (ראו החלטה שניתנה בדיון מיום 19.4.23 עמ' 79-78 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, יש להתעלם מהתצהיר שהגישה העדה מטעם האישה אשר לא נחקרה בחקירה נגדית ואין לייחס לדברים שנכתבו בתצהירה משקל כלשהו (יעקב קדמי, על הראיות – חלק רביעי – הדין בראי הפסיקה (נבו 2009) 1954). מעבר לאמור, ממילא לא מצאתי בתצהירה של אותה עדה כל תמיכה בגרסת האישה בנוגע למאמצים שהושקעו מצד האיש בהשבחת הנכסים שירש.

30. לעומת זאת, מטעם האיש העיד מר ד' ל' (להלן: ד'), המכיר את האיש מהימים שהשניים שרתו יחד בצבא, והחל משנת 2006 ובמשך כ- 15 שנים עבד בחברה בתפקיד ניהולי לצד האיש באופן "צמוד ויומיומי ... באותו חדר עבודה" (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית). בעדותו – הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית אשר לא מצאתי בה סתירות והיא נמצאה אמינה – תמך ד' בגרסתו של האיש. בניגוד לטענת האישה כי האיש השקיע רבות מזמנו בניהול הנכסים שירש ובהשבחתם, ד' העיד כי האיש השקיע את מלוא מרצו וזמנו בניהול החברה, קיים פגישות רבות עם יזמים, משקיעים, לקוחות, ספקים וכיו"ב. עוד העיד ד', כי השקעותיו הכספיות של האיש נעשו באמצעות חברות השקעות ואנשי מקצוע. לדבריו, האיש קיבל הצעות מבתי השקעות שונים והעביר את כספי ההשקעה לאותו גורם מקצועי, ובכך הסתכמה השקעת הזמן הנדרשת לצורך ביצוע ההשקעה אשר הייתה "שולית לחלוטין" ולא פגעה בכהו זה בזמן שהקדיש האיש לניהול החברה או למשפחתו וילדיו (סעיף 5 לתצהיר). ד' העיד עוד, כי התרשם מתשומת הלב הרבה שהקדיש האיש למשפחתו ולילדיו, כי ידע שילדי הצדדים התחנכו בשיטת החינוך הביתי וניהל עם האיש שיחות על כך. לדבריו, האיש "הפגין מחויבות עמוקה לתהליך תוך גילוי מעורבות רבה בגידולם וחינוכם של ילדיו" (סעיף 6 לתצהיר).

31. בחקירתו הנגדית הרחיב ד' באשר לאינטנסיביות העבודה שלו ושל האיש בחברה, שיתוף הפעולה ביניהם ומעורבותם זה בחיי זה: "העבודה היא 24/7, בתוך העבודה בתוך ה- 24/7 האלה מכניסים חלונות זמן ואני בבוקר אולי עם הילדים, אולי בערב עם הילדים, כל שאר הזמן הוא עבודה ... העבודה היא מקיפה את החיים שלנו כל הזמן ... במשרד עצמו היינו סדר גודל של בין 8 ל- 10 שעות תלוי בתקופה, אבל זה לא התחיל ולא נגמר במשרד ..." (עמ' 80 ש' 36-31). אודות מעורבותו הרבה של האיש בגידול ילדיו והזמן שהשקיע בכך העיד ד':"הרבה מהעבודה שלנו חפפה והיינו מכסים אחד על השני כשאחד לא זמין ... אז הכרתי את הפעילויות השונות, הכרתי את היומן שלו ידעתי מה הוא עושה במשך היום, ידעתי שהיום-יום --- אז חצי יום הוא לוקח את הילדה ל--- כי יש לה שם חוג לכתיבה ספרותית עם סופרת שהיא אוהבת, ידעתי שבצהרים הוא ייצא כי לילדה השנייה [האישה] לא מרשה לנסוע לתיכון באוטובוס אז הוא יחזיר אותה וייקח אותה ... הכרתי את השוטף שלו והשוטף שלו כלל המון התעסקות עם הילדים, בחינוך שלהם, בסיוע להם, בללכת איתם לטיולים של הצופים, דברים מסוג זה". ד' נשאל על ידי ב"כ האישה האם נכון שהאישה היא שחינכה את הילדים ושהתה עמם במהלך השבוע והשיב: "לא, האמת אני דווקא זוכר ההפך" (עמ' 82).

32. ד' העיד כי היו מקרים בהם הוא והאיש השקיעו כספים יחד, ופרט בעניין דרך ההתנהלות מול בתי ההשקעות והזמן המועט שנדרש לשם השקעת הכספים באמצעותם: "... זה מיועד לאנשים שאין להם את הידע ואת המיומנות ואת הזמן להתעסק בעצמם נניח בהשקעות של נדל"ן ... אז אם איזה בית השקעות כזה מנהל השקעות נדל"ן הוא מוצא הזדמנות עסקית, הוא שולח לאנשים שרשומים אצלו במיילים ליסט הנה יש פה הזדמנות, אתם יכולים להיות שותפים בהשקעה ... אין לנו את היכולת לעשות איזושהי בדיקת נאותות של העסקה זה לא המיומנות שלנו, בשביל זה אנחנו עובדים עם מישהו בדרך שהוא גם גוזר קופון עלינו ומסתכלים, מקדישים לזה אני יודע מה 5 דק', נראה או לא נראה, מה המצב עכשיו בחשבון הבנק אם יש לנו או אין לנו לשים שם את סכום המינימום שצריך, אם מחליטים לשים אז שמים ופעם הבאה שפוגשים את העסקה הזאת זה בעוד 3 שנים, כשבמקרה הטוב היא חוזרת עם תשואה ובמקרה הרע עם פחות" (עמ' 83 ש' 31 - עמ' 84 ש' 29). עוד לדבריו: "המצב הוא לא היה שבאופן אקטיבי אמרנו טוב עכשיו יש חצי מיליון שקל צריך למצוא לו בית, בוא נתחיל לבדוק השקעות ונבחר את הכי טובה שביניהן ... אלא להיפך, החצי מיליון שקלים יושבים נניח חציים בפיקדון וחציים באיזושהי תעודת סל ... ואחרי חצי שנה מגיעה הצעה ..." (עמ' 84 ש' 33-28). כאשר נשאל על ידי בית המשפט מהו פרק הזמן שהוקדש לניהול ההשקעות, השיב כי הזדמנויות כאלה מגיעות פעם עד פעמיים בחודש ומקבלות תשומת לב של 15-5 דקות לכל היותר (עמ' 85).

33. גם האיש העיד כי הקדיש לניהול השקעת הכספים שירש רק במידה שהיה חייב וכי עיסוקו בכך "לא היה עיסוק מהותי" (עמ' 134 ש' 3-2). בדומה לד', גם האיש העיד בחקירתו הנגדית אודות הפעולות המצומצמות שנדרש לעשות מול בתי ההשקעות ועל המשאבים המעטים שהקדיש לשם ניהול השקעותיו("זה לא שאני מתעסק עכשיו, אני לא עשיו פותח ועושה 20 השקעות, השקעות האלה קרו על פני עשות שנים, מגיעה הזדמנות השקעה, אני מסתכל עליה, קורא את ה- Executive Summary, אם זה נראה לי חותם על נייר ומעביר את הכסף ...", עמ' 134 ש' 12-2).האיש נחקר בחקירה נגדית אחרי ד' ובעת עדות ד' לא נכח באולם בית המשפט, כך שאמינות דבריו בעניין מתגברת.

34. אף האישה, כאשר התבקשה בחקירתה הנגדית לפרט מהי אותה השקעה אקטיבית שנעשתהמצד האיש אשר מצמיחה לשיטתה שיתוף בפירות הנכסים שירש, לא נתנה מענה המלמד על מאמץ ממשי מצדו בניהול והשבחת הנכסים. האישה אישרה כי הכספים שירש האיש הושקעו באמצעות בתי השקעות, אך טענה כי האיש "היה צריך לחפש את ההשקעות, הוא היה צריך לחפש את האנשים ... הוא היה צריך להעביר כספים מפה לשם ... להחליט על ההשקעות" (עמ' 52 ש' 34 - עמ' 35 ש' 2). האישה לא הסבירה כיצד אף שהכספים הושקעו באמצעות בתי השקעות ואנשי מקצוע, האיש השקיע בעצמו מאמץ ממשי לשם ניהולם. האישה טענה כי האיש התייעץ עמה ועם בני משפחתה בנוגע לרכישת ביטקוין ואיתריום בסך של 93,000 ₪ ובנוגע לרכישת ניירות ערך בבנק --- בסך של 500,000 ₪ (סעיף 29 לכתב התביעה). אולם, טענה זו הוכחשה מכל וכל על ידי האיש(סעיף 78 לכתב ההגנה) ולא הוכחה על ידי האישה אשר לכתחילה לא טרחה לפרטה ולא טענה למשל מתי התייעץ האיש בנוגע להשקעות ועם מי בדיוק. מכל מקום, אין די בקיום שיחת התייעצות בנוגע להשקעת כספים נפרדים כדי להפוך את תשואתם למשותפת.

35. עוד השיבה האישה כשנשאלה בחקירתה הנגדית אודות תרומתו של האיש להשבחת הנכסים שירש, כי הוא מכר את הבניין ב---. ברם, האישה אישרה בחקירתה הנגדית כי העיזבון שירש האיש נוהל באמצעות מנהל עיזבון שאיננו האיש (עמ' 58 ש' 5-1). האישה לא פרטה כיצד למרות זאת האיש עצמו הוא שהקדיש פרק זמן משמעותי לניהול הנכסים שירש לרבות עסקת מכירת הבניין. האיש העיד בעניין זה את רוב העבודה בעניין מכירת הבניין ביצע אביו אשר שימש כמנהל עיזבון ואשר אף לו בעצמו היו זכויות בבניין, כמו גם לדודתו של האיש. האיש טען כי אמנם הוא היה מעורב בתהליך יותר מאשר בשאר השקעותיו והשקיע בכך "כמה שעות" (עמ' 134 ש' 35-13), אך לא מעבר לכך. טענת האישה כי היא זו אשר הכירה לאיש את אשת הקשר אשר תיווכה בין המוכרים לבין הרוכש הוכחשה על ידי האיש ולא הוכחה. מכל מקום, אף אם מדובר בעובדה נכונה, אין בה כשלעצמה כדי להקנות לאישה זכויות בתמורת המכר.האישה לא הצביעה על כל נסיבה אשר יש בה כדי להביא למסקנה שמוצדק לקבוע כי אף שזכויות האיש בבניין לא היו נכס בר איזון, יש לאזן בין הצדדים את תמורת מכירתו. בנוסף העידה האישה כי האיש "היה צריך להעביר את הבעלות על הבית שלנו ב---" (עמ' 53 ש' 3). בכל הכבוד, אין בכך כדי להוות פעולות משמעותיות והקדשת מאמץ מתמשך אשר יהפוך את השבחת הנכס החיצוני לנכס בר איזון.

36. בחקירתה הנגדית הוסיפה האישה לראשונה טענה חדשה, לפיה האיש "היה הולך לבדוק נכסים ... יש לו דירה ב--- [חו"ל]" (עמ' 56). האיש נחקר בעניין זה על ידי ב"כ האישה בחקירתו הנגדית והשיב כי מדובר בהשקעה שנעשתה באמצעות אדם אחר וכמעט שלא הצריכה את התעסקותו וכי הוא עצמו מעולם לא היה ב[עיר בה נמצא הנכס], וכך: "ש. ... הדירה שרכשת ב--- הצריכה ממך הרבה שעות עבודה? ת. לא זה דווקא היה קל ... היא השקעה של אבא שלי ושלי והיא השקעה משותפת עם בן-אדם שהוא מנהל בית השקעות, שהוא קנה דירה ב--- והציע לי להיכנס איתו בתור שותף, מכיוון שאני סומך עליו והוא גר ב---, אז אמרתי לו אני נכנס איתך להשקעה והעברתי לו את הכסף ... אני מעולם לא הייתי ב---, לא ביקרתי שם, לא הלכתי לראות את הדירות ... ההשקעה הזאת הייתה השקעה קלה שלא הצריכה הרבה זמן"(עמ' 137). מכאן שאף בנוגע לנכס ב--- אשר נרכש מכספים שהאיש ירש, מעבר לכך שטענת האישה מהווה הרחבת חזית אסורה, לא הוקדשו על ידי האיש זמן או משאבים בשלם מוצדק לראות בנכס שנרכש כבר איזון.

37. האישה העידה בחקירתה הנגדית כי האיש השקיע בנכסי הירושה "אולי שעה, שעתיים ביום" (עמ' 56), ואולם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדות האיש לפיה בדרך כלל השקיע בכך כשעה בסוף השבוע (עמ' 133 ש' 36-32) ואף עם עדות ד' אשר הובאה לעיל.

38. בשים לב לכל המפורט לעיל ובייחוד לעדותו של ד' שהוא עד חיצוני להליך אשר לא נמצאו פגמים בעדותו והוא הרשים כאמין, מצאתי להעדיף את גרסתו של האיש על פני גרסתה של האישה. לא הושקע מאמץ מתמשך בהשבחת נכסי הירושה, התשואות והפירות שהופקו מנכסי הירושה אינם תולדה של עבודתו המקצועית של האיש ולא נדרשו זמן רב ומומחיות מצד האיש לשם השבחת הנכסים שירש.

לא מדובר במקרה בו ירושת האיש כוללת חברה אשר האיש עבד בה בתקופת הנישואין והשביח את שוויה. להיפך, בתקופת הנישואין עבד האיש בחברה שהקים, אשר שוויה נכלל באיזון המשאבים. בנסיבות אלה, ומעת שאין מחלוקת כי הכנסותיו של האיש מעבודה הופקדו לאורך כל תקופת החיים המשותפים בחשבון המשותף לו ולאישה, כלל לא ברורה טענת האישה לפיה האיש השקיע בנכסים שירש על חשבון פרנסת המשפחה. הן האיש והן האישה עבדו לפרנסת המשפחה והשקיעו מאמצים גם בגידול ילדיהם המשותפים. הן האיש והן האישה הפקידו בחשבונותיהם המשותפים את מלוא הכנסותיהם, הן מעבודה והן מנכסים שרכשו יחד והן מהשקעותיהם המשותפות. הצדדים הצליחו לרכוש יחד שלושה נכסי מקרקעין משותפים, גם אם בסיוע משכנתאות, ועלה בידם לחסוך יחד כספים בסכומים לא מבוטלים – כאמור, בחשבונות המשותפים של הצדדים היה במועד הפירוד סך של כ- 1,770,000 ₪ובנוסף היו לצדדים כספים משותפים בהשקעות בחו"ל בסך של כ- 567,500 ₪. במסגרת איזון המשאבים על האיש לשלם לאישה סך של כ- 236,500 ₪. במקביל, הנכסים שהאיש ירש לפני שהכיר את האישה נוהלו בנפרד ותקבוליהם הופקדו לחשבונות נפרדים, מבלי שהושקעה בכך עבודה שגרתית או מאמץ שוטף או מתמשך מצד האיש.

המסקנה היא כי במקרה זה אין לאזן בין הצדדים את התשואות והפירות של הנכסים שהאיש ירש.

האם האישה שותפה בפירות נכסי הירושה מכוח הדינים הכלליים והאם הוכחה כוונת שיתוף בנוגע להשבחה ולפירות?

39. כאמור, האישה לא טענה מכוח איזה דין היא זכאית לשיטתה למחצית פירות נכסי הירושה אשר התקבלו בתקופת החיים המשותפים, והיא לא טענה מפורשות כי השיתוף הוא מכוח הדינים הכלליים. הטענה לשיתוף ספציפי הועלתה במפורש רק ביחס לבית.אולם על מנת שלא תהא המלאכה חסרה תיבחן גם השאלה האם מכוח "הלכת השיתוף הספציפי" זכאית האישה למחצית הפירות שהתקבלו במהלך החיים המשותפים מנכסים שירש האיש לפני היכרות הצדדים.

40. בהתאם להלכה אשר התפתחה בפסיקה, המכונה "הלכת השיתוף הספציפי", בנוגע לנכסים שאינם ברי איזוןאין להוציא מכלל אפשרות יצירת שיתוף בנכס מסוים מכוח הדין האזרחי הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום הלב ועוד. לשם הקניית זכות לבן זוג בנכס חיצוני, לא די בעצם חיי נישואים גם אם מדובר בנישואים ממושכים, אלא יש להוכיח נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בנכס (ע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002), להלן: עניין אבו רומי). השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף בנכס חיצוני היא שאלה עובדתית, אשר "יסודה בשיקולי הגינות בהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף" (דברי כב' השופט א' רובינשטיין בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (14.3.2007); ראו גם בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (18.4.2007); בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (7.1.2010)). על הטוען לשיתוף להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. אותו "דבר מה נוסף" יכול שיהיה השקעה משמעותית בנכס המלמדת על עירוב נכסים כללי, ויכול שיהיה הבטחות ומצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו" (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012), להלן: בע"מ 1398/11). בן זוג הטוען לשיתוף בנכס חיצוני, "עליו להביא ראיות מספקות המלמדות על גמירות דעת של הצדדים לשיתוף כאמור. שאלה זו היא שאלה עובדתית, תלוית נסיבות, ובמסגרתה ניתן להביא ראיות שונות אשר יגבשו "דבר מה נוסף", זולת יחסיהם הארוכים של הצדדים, אשר ילמד על כוונתם ביחס לנכס שלגביו נטען השיתוף" (דברי כב' השופט נ' סולברג בבג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (27.3.2016)).

41. בשורת פסקי דין נקבע, כי כאשר הנכס החיצוני הוא דירת מגורי המשפחה, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת, וזאת משום התפיסה הרואה בדירת מגורים "נכס משפחתי מובהק" (עניין אבו רומי; בע"מ 1398/11; 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב בע"מ (11.8.2011); בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית (9.2.2017); עמ"ש (ת"א) 65410-11-21 פלוני נ' אלמוני (21.11.2022)).

לעומת זאת, נפסק כי "הנטל להוכחת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים אינו קל" (דברי כב' השופט נ' שילה בעמ"ש (ת"א) 33651-01-22 פלוני נ' אלמונית (12.12.2022) סעיף ה.18 לפסק הדין).

42. בפסיקות בית המשפט העליון ניתנו סימנים לצורך סיוע במענה על השאלה, אילו נסיבות יובילו למסקנה שקיים אותו "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת שיתוף בנכס. ראו פסק דינו של כב' השופט י' עמית בבע"מ 1398/11, ופסק דינה של כב' הנשיאה א' חיות בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.6.2021):האם מדובר בדירת מגורי המשפחה; האם הנכס הובא על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכש על ידו לאחר הנישואין; האם הנכס התקבל מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, בפרט אם מדובר במתנה; האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואין ואשר נותר רשום על שמו; כשמדובר בדירת מגורים - אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה); אורך חיי הנישואין עד לקרע, כאשר ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בנכס; האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמה משכנתה על הדירה ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף; שיפוץ מאסיבי או תוספת בנייה מהותית שמומנה על ידי בני הזוג; התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.ראו גם: עמ"ש (ת"א) 62688-12-19 ד' ש' נ' ש' ש' (29.7.2020).

43. במקרה שלפניי, האישה עצמה טענה לאורך כל ההליך כי האיש הקפיד לשמור על הנכסים שירש ולנהלם בנפרד מהנכסים המשותפים של הצדדים, כי ככלל שמר את תשואות ופירות הנכסים שירש בחשבון נפרד וכי התנהלותו זו גרמה לה לתסכול. כך, האישה טענה מפורשות כי האיש "ניהל נכסים, מכר ורכש נכסים, צבר פירות ולא הכניס כל כספים לחשבון הבנק המשותף של הצדדים ..." (סעיף 37 לכתב התביעה, סעיף 41 לתצהיר עדותה הראשית). יוער כי בהמשכו של סעיף זה טענה האישה כי האיש התנהל כך על יסוד ידיעתו כי האישה מכלכלת את הבית ואת הילדים, תוך התעלמות מן העובדה שאף האיש הפקיד את מלוא הכנסותיו מעבודה לחשבונות המשותפים של הצדדים. האישה טענה עוד, כי בתקופה בה האיש הקים את החברה ולא הייתה לו הכנסה מעבודה, הוא משך מחשבונות הבנק בהם ניהל את נכסי הירושה סך של 5,000 ₪ בחודש לצורך השתתפות בהוצאות הבית וכי "למרות עושרו הרב של הנתבע ונכסיו הרבים, "חסך" הנתבע על משפחתו הגרעינית ובחר להפקיד סכום צנוע ביותר" (סעיף 34 לכתב התביעה). מטענת האישה כי גם בחודשים בהם לא הייתה לאיש הכנסה מעבודה הוא המשיך לנהל את נכסי הירושה בנפרד והעביר למשק הבית סכום קצוב ומדוד מתוך חשבון הבנק בו התנהלו נכסי הירושה, יש כדי ללמד על הקפדת האיש לנהל את ירושתו ופירותיה בנפרד מן האישה ועל כוונתו הברורה שלא לשתפה בפירות נכסי הירושה. עוד ראו טענות האישה כי האיש הפקיד לחשבונותיו הנפרדים את חלקו בתמורת מכר הבניין שהתקבל בירושה (סעיף 38 לכתב התביעה) וטענת האישה כי שכר הדירה שהתקבל מיחידת הדיור המושכרת בבית הופקד ל"חשבון העיזבון", כהגדרתה, המתנהל על שם האיש בלבד (סעיף 64 לכתב התביעה). האישה טענה גם כי בחודש מרץ 2020 (בתקופת התפשטות נגיף הקורונה) יצא האיש לחל"ת וקיבל דמי אבטלה בסך של כ- 10,000 ₪ לחודש, ואף על פי כן המשיך להפקיד את פירות נכסי הירושה בחשבון בנק נפרד שמתנהל על שמו בלבד (סעיף 40 לכתב התביעה). האישה הוסיפה וטענה כי העובדה שהאיש שמר לעצמו כספים רבים בלי להפריש אף לא חלק מהם לחשבון המשותף, גרמה לה לתסכול רב. דברים אלה תומכים במובהק במסקנה כי לא הייתה כוונת שיתוף ביחס לפירות והשבחת נכסי הירושה.

44. בעניין ההפרדה בין הנכסים שהאיש ירש ופירותיהם לבין נכסיהם המשותפים של הצדדים, ראו גם טענות האיש בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית (למשל סעיפים 18 ו- 28 לכתב התביעה). לטענת האיש, הוא הקפיד על כך שכל הכספים שירש יישמרו וינוהלו במסגרת חשבון ייעודי, אליו הופקדו גם כספי השכירות שהתקבלו מהיחידה המושכרת בבית וכן תמורת נכסים שהתקבלו בירושה ואשר נמכרו והפירות והרווחים שהתקבלו מהשקעת כספי הירושה.

45. בתצהיר עדותה הראשית טענה האישה לראשונה, כי האיש נהג לומר לה שהוא עסוק בניהול נכסי הירושה בחשבונותיו הנפרדים לצורך חיסכון משותף עבור הצדדים (סעיף 48). האיש הכחיש טענה זו. העובדה שהאישה לא העלתה את הטענה בכתב התביעה אף שהיא משמעותית עבורה, אלא טענה אותה לראשונה בתצהירה, פוגמת באמינותה. מעבר לכך, טענה זו לא נתמכה ולו בבדל ראיה. הטענה אף אינה מתיישבת עם ההיגיון, שכן אם מדובר בחיסכון משותף עבור הצדדים, מדוע הקפיד האיש לנהלו בנפרד.

46. הגם שהן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותה הראשית טענה האישה, כאמור, כי האיש הקפיד לנהל את הנכסים שירש ואת תקבוליהם ותשואותיהם בחשבונות נפרדים על שמו בלבד מבלי לשתפה בהם; בחקירתו הנגדית של האיש הוא נשאל אודות העברות כספים בין החשבונות הנפרדים שעל שמו לבין החשבונות המשותפים של הצדדים ובסיכומיה טענה האישה כי יש באותן העברות בין החשבונות כדי ללמד על שיתוף בפירות נכסי הירושה. אולם, עיון בתדפיסי חשבון הבנק שהגישה האישה לתיק בעת חקירתו הנגדית של האיש, מעלה כי סך הכל לאורך תקופה של כ- 8 שנים (מחודש אוגוסט 2014 עד חודש אוגוסט 2022) נעשו כ- 20 העברות כספים בין החשבונות. מדובר בהעברות ספורות על פני תקופה ארוכה,להבדיל מפעילות שגרתית של העברת כספים בין החשבונות המלמדת על שיתוף. זאת ועוד, כאשר נשאל האיש אודות כך בחקירתו הנגדית, הסביר כי הוא השקיע באמצעות בתי השקעות גם כספים נפרדים מחשבונות הירושה וגם כספים משותפים שלו ושל האישה, ובנוסף לכך חלק מההשקעות היו משותפות עם אביו או עם ד'. האיש העיד כי לעתים בית ההשקעות העביר כספים שהתקבלו לחשבון המשותף של הצדדים במקום לחשבון הירושה או להיפך, והאיש, כחלק מההקפדה על ניהול הכספים בנפרד, ביצע העברה בין החשבונות והעביר את הכספים שהתקבלו לחשבון אליו הם שייכים: ככל שמדובר בהשקעת כספי הירושה – לחשבון בו התנהלו כספי הירושה, וככל שמדובר בהשקעת כספים משותפים של הצדדים – לחשבונם המשותף (עדות האיש בעמ' 111 - 114). עוד העיד האיש, כי לעתים בתי ההשקעות אצלם הושקעו גם כספים משותפים של הצדדים וגם כספים נפרדים מחשבונות הירושה, גבו עמלות, והאיש העביר כספים מחשבון לחשבון כ"התחשבנות" בגין העמלות שנגבו (עמ' 115). האיש העיד כי יש לו תרשומות מסודרות בעניין זה אך אלו לא הוגשו משום שעד לחקירתו הנגדית לא הועלתה טענה בעניין העברת כספים בין החשבונות. גרסה זו של האיש מתיישבת עם העובדה שניתן לראות בתדפיס חשבון הבנק בסמיכות למרבית העברת הכספים בין החשבונות, קבלת כספים מבית השקעות או תשלום לבית השקעות. כמו כן, לאורך התקופה ניתן לראות גם העברת כספים בין החשבון המשותף של הצדדים לבין חשבון הבנק של ד' וכן בין החשבון המשותף של הצדדים לבין חשבון הבנק של אביו של האיש. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שהעברות הכספים נעשו משום התחשבנות בשל השקעות ולא משום שיתוף בחשבונות הבנק, שהרי אין מחלוקת שהצדדים אינם שותפים בחשבון הבנק של ד' או בחשבון הבנק של אביו של האיש, וראו בעניין זה גם עדותו של ד' באשר להשקעותיו המשותפות עם האיש בגינן היו העברות כספים בין החשבונות (עמ' 89-88).

47. טענת האישה כי האיש הציג מצג לפיו רכישת ביטקוין ואיתריום וכן ניירות ערך בבנק ירושלים היו השקעות משותפות לצדדים (סעיף 30 לכתב התביעה), נטענה בעלמא מבלי לטעון כיצד הוצג אותו מצג. הטענה הוכחשה על ידי האיש,והאישה לא הוכיחה כי האיש הציג מצג לפיו השקעות כלשהן מהכספים שירש היו משותפות לצדדים. אף שהאישה טענה כי האיש שוחח אודות השקעות אלה עם בני משפחתה, היא לא הביאה אף אחד מהם כדי להעיד ולתמוך בגרסתה (אשר לכתחילה הובאה באופן לקוני) ומכאן ניתן להסיק כי אילו הייתה מביאה את בני משפחתה להעיד היה הדבר פועל נגדה (לעניין הפסיקה לפיה חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו, ראו למשל: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (14.11.1990); ע"א 3171/07 סובחי נ' מנהל מס ערך מוסף נצרת – מדינת ישראל (26.10.2009); ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל (10.5.2016); ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל (19.3.2017); ע"א 7117/19 פלוני נ' פלוני (1.3.2022)).

48. יש לזכור כי הצדדים לא שינו התנהלותם בהסתמך על הנכסים שירש האיש ופירותיהם. כאמור, שני הצדדים עבדו לפרנסת המשפחה ועשו לפיתוחם המקצועי, וראו בעניין זה גם חוות דעת המומחה לפיה לא נוצר פער ממשי וברור בין הצדדים מבחינת כושר ההשתכרות. הצדדים רכשו יחד שלוש דירות, חסכו יחד כספים בסכומים לא מבוטלים והשקיעו כספים משותפים אשר תשואותיהם הופקדו לחשבונותיהם המשותפים. הן האיש והן האישה לא נמנעו מלפעול ליצירת רכוש משותף ולהגדלת ההון המשפחתי על יסוד ירושת האיש ופירותיה והתנהלותם אינה מלמדת על הסתמכות על פירות נכסי הירושה ועל הסכמה לשיתוף בהם.

49. האיש הסביר כי לאורך השנים שמר את הרכוש שירש בנפרד מרכוש התא המשפחתי שיצר עם האישה, וזאת גם לטובת אחיו, וראו דבריו בעניין זה בקדם המשפט מיום 20.10.2021 בעמ' 4 ש' 5-1: "קיבלתי ירושה מסבתא שלי, וקיבלתי את כל הנכסים. מה שקרה באותה תקופה במשפחה, היה דבר מאוד קיצוני ... אח שלי לא קיבל שום דבר, אני ראיתי בזה עוול גדול, והודעתי לאח שלי שאני רואה בירושה נכס משפחתי. ולכן, היה לי חשוב שהנכסים האלה של העיזבון ישמרו בנפרד וינוהלו בנפרד, וזה מה שעשיתי". גם האישה טענה בכתב התביעה כי כספים המופקדים ב"חשבון העיזבון" כהגדרתה, מיועדים לשימוש אחיו של האיש (סעיף 64). ראו בעניין זה גם עדותו של ד' כי בשנות ה- 90 סיפר לו האיש שהוא ירש כספים מסביו אותם הוא תופס כמשותפים לו, לאביו ולאחיו (עמ' 86). הסבר זה תומך אף הוא במסקנה שפירות והשבחת נכסי הירושה אינם משותפים לצדדים.

50. אמנם, אין מחלוקת כי סך של כ- 350,000 ₪ שניתן במתנה מאת בני משפחתה של האישה בשנת 2005 הופקד לחשבון המשותף של הצדדים (טענת האישה בסעיף 33 לכתב התביעה ובסעיף 37 לתצהיר עדותה הראשית; חקירתו הנגדית של האיש בעמ' 119 ש' 32-26). יוזכר כי לאישה לא היו חשבונות בנק נוספים מלבד אלו המשותפים לה ולאיש. האיש לא שלל את האפשרות שבמרוצת השנים ניתנו מתנות כספיות נוספות מהורי האישה אשר הופקדו בחשבון המשותף (עמד 120). עובדה זו לכאורה תומכת במסקנה שהצדדים חפצו לשתף זה את זו בכלל נכסיהם מכלל המקורות, גם אלו החיצוניים. אולם כאשר בוחנים את מכלול הנסיבות, המסקנה אחרת. עובדה היא, שגם האישה אינה חולקת על כך שנכסי הירושה עצמם, להבדיל מהשבחתם בתקופת הנישואין, שייכים לאיש בלבד והוא לא התכוון לשתפה בהם. כלומר, גם לשיטתה של האישה, הצדדים לא ראו את כל רכושם מכל המקורות כולל הנכסים החיצוניים כרכוש משותף. עוד יש להביא בחשבון,כי אף שהאיש לא שיתף את האישה בנכסים שירש, היא נהנתה מנכסיו החיצוניים. שכן הצדדים התגוררו משך כ- 20 שנים בבית ירש האיש, בתקופה זו לא היו להם הוצאות מדור ואף לא הוצאות שכר דירה עבור הקליניקה של האישה הממוקמת בבית. בתקופה זו הצדדים אף נהנו משכר הדירה שהתקבל מהשכרת דירתם המשותפת בר' הודות למגוריהם בבית שירש האיש. מנגד, מהאיש נגרעו לאורך כל תקופה זו כספים שיכול היה לקבל מהשכרת הבית אשר עד שהצדדים עברו להתגורר בו הושכר לצדדים שלישיים (חקירתה הנגדית של האישה בעמ' 59). זאת מעבר לכך שעל פי עדותו של האיש גם הוא העביר לפול המשפחתי כספים חיצוניים, כחיסכון שהיה לו לפני היכרות הצדדים אשר הועבר לחשבון המשותף (עמ' 119 ש' 15-2). לא מדובר במקרה בו נגרם עיוות וחוסר צדק כתוצאה מכך שהאישה הפקידה כספים שהתקבלו במתנה ממשפחתה לחשבון המשותף בעוד האיש שומר לעצמו את הרכוש שירש ואת פירותיו.

51. זאת ועוד, האישה העידה בחקירתה הנגדית, כי בשנת 2019, לאחר שאמה הציעה להעניק לה במתנה סך של 1.5 מיליון ₪, היא פנתה אל האיש בהצעה כי ירכשו בסכום זה דירה משותפת, אך האיש השיב לה שהוא אינו מעוניין בכך וכי הסכום שניתן לה הוא נפרד ושייך לה בלבד (עמ' 62-61). גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה לפיה הצדדים לא ראו בכל נכסיהם גם אלו החיצוניים כנכסים משותפים.

52. מהמקובץ לעיל עולה כי לא הוכחה במקרה זה כוונת שיתוף ביחס להשבחת הנכסים שהאיש ירש. להיפך, התנהלות האיש לאורך השנים, גם אם הייתה למורת רוחהשל האישה, מלמדת על כוונתו הברורה שלא לשתף את האישה בנכסי הירושה (עובדה שלא שנויה במחלוקת) ואף שלא לשתפה בפירות נכסי הירושה.

בהתאם לכל זאת, יש לדחות את טענת האישה כי היא זכאית לקבל מחצית מהפירות והתשואות שהתקבלו במהלך תקופת החיים המשותפים מהנכסים שירש האיש.

טענת האישה כי הבית משותף לצדדים בחלקים שווים בהתאם להלכת השיתוף הספציפי:

53. אין מחלוקת כי הבית הוא נכס חיצוני שירש האיש ואינו בר איזון. לטענת האישה, היא זכאית למחצית הזכויות בבית מכוח "הלכת השיתוף הספציפי". להלן יפורטו הנסיבות הרלבנטיות, מעבר לאלו שפורטו בפרק הקודם, על מנת לבחון האם במקרה זה עלה בידי האישה להוכיח כוונת שיתוף בנוגע לבית, והכל בהתאם לפסקי הדין שהובאו בעניין זה לעיל.

54. האישה לא הוכיחה בכל דרך את טענתה כי האיש הציג לפניה מצג לפיו הבית משותף לשניהם. אף שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה, האישה לא הביאה מסמך כלשהו כתכתובת בין הצדדים המלמדת על מצג כאמור ואף לא עד אחד על מנת לתמוך בגרסתה. בחקירתה הנגדית טענה האישה לראשונה, כי אביו של האיש אמר לה שהיא שותפה בבית (עמ' 45-43). גם בעניין זה, העובדה שהטענה לא הועלתה בשלב מוקדם יותר אף שלכאורה היא משרתת את האינטרס של האישה, מחלישה מאוד את האמון שניתן לתת בה. מעבר לכך, האישה לא ביקשה לזמן את אביו של האיש לעדות כדי לתמוך בגרסתה, הגם שהיא אמרה בחקירתה הנגדית שאם הייתה מזמינה אותו, "הוא היה אומר אמת" (עמ' 45 ש' 35). בהתאם להלכה אשר הוזכרה לעיל, מהתנהלות זו של האישה ניתן ללמוד כי אילו הייתה מבקשת לזמן את אביו של האיש לעדות, היה הדבר פועל לרעתה. למעלה מהצורך יוזכר כי אביו של האיש לא היה הבעלים של הבית אלא האיש עצמו, ועל כן הסכמה על שיתוף בו צריכה לבוא מצד האיש ולא מצד אביו.

55. טענת האישה כי על יסוד המצג שהציג לה האיש לפיו הבית משותף, היא "בחרה, במודע, שלא לרכוש עבורה כל נכס אחר, במהלך השנים ..." (סעיף 2 לסיכומי התשובה), אינה מתיישבת עם העובדות במקרה זה. שהרי, הצדדים רכשו גם רכשו נכס מקרקעין משותף, הדירה בר', אשר נותרה רשומה על שם שניהם גם לאחר שעברו להתגורר בבית, הושכרה על ידם לצדדים שלישיים והם נהנו מדמי השכירות שהתקבלו. כאמור, לדברי הצדדים, הם אף רכשו שתי דירות משותפות נוספות בב' אותן בחרו לרשום על שם שניים מילדיהם ונהנו מדמי השכירות שהתקבלו. כפי שפורט בפרקים הקודמים של פסק הדין, שני הצדדים עבדו לפרנסת המשפחה, הפקידו את הכנסותיהם מעבודה בקופה המשותפת ראו ברכה בעמלם ועלה בידם לחסוך סכומי כסף נאים משותפים. התנהלות הצדדים מלמדת על כך שהם לא התבססו על הנכסים שירש האיש, לרבות הבית, ולא הסתמכו על כך שהם משותפים.

56. טענת האישה כי"לאורך כל שנות החיים המשותפים, הציג הנתבע בפני התובעת מצג לפיו הוא רואה אותה כשותפה לזכויות בבית המגורים" (סעיף 2 לסיכומי התשובה; וראו גם טענתה בסעיף 72 לתצהיר עדותה הראשית לפיה החל מהמועד בו עברו לגור בבית, הציג בפניה האיש מצג חד משמעי וברור לפיו הוא רואה אותה כשותפה לזכויות)– מעבר לכך שלא הוכחה, היא אף אינה הגיונית. שכן, בסמוך למועד בו עברו הצדדים להתגורר יחד בדירה בר', בשנת 1995 לערך, הם חתמו על הסכם בו קבעו כי הנכסים שירש האיש אינם משותפים לצדדים. איני מקבלת את טענת האישה לפיה הואיל וההסכם לא הוגש לתיק ועורך הדין שערך אותו לא הוזמן לדיון, לא הוכח תוכנו. בקדם המשפט השיבה האישה לשאלות בית המשפט ואישרה כי הצדדים חתמו על הסכם, בו נקבע כי "הנכסים מהירושה הם שלו" (עמ' 23 ש' 2). מכאן שלכתחילה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לא לעניין קיומו של ההסכם ולא בנוגע לעובדה שנקבע בו שלאישה אין חלק בנכסים שירש האיש. לפיכך, האיש לא נדרש להוכיח סוגיה זו שאינה שנויה במחלוקת. גם בחקירתה הנגדית העידה האישה בעניין תוכן ההסכם: "שהוא רוצה שאני אחתום ... שהבית ב--- שלו ועוד דברים שהם שלו לא זכרתי בדיוק ואחר כך נודע לי בדיוק מה שלו ואין לזה קשר אלי. חתמתי" (עמ' 18 ש' 7-5). יצוין בהקשר זה כי אף ד' העיד כי בסמוך למועד בו התחתן בשנת 2006 לערך,לבקשתו נתן לו האיש להסתכל בהסכם, וזכור לו ש"הייתה שם התייחסות מפורשת לזה שיש הפרדה רכושית מלאה לגבי הירושה ובאופן ספציפי לגבי הבית ב---" (עמ' 95 ש' 5-3, וראו גם בעמ' 87).

57. האישה לא הזכירה את דבר קיומו של ההסכם בכתב התביעה, ולמעשה הסתירה מבית המשפט את העובדה שהצדדים חתמו על הסכם הקובע הפרדה בנכסים שירש האיש, ורק בכתב ההגנה של האיש עלה עניין זה לראשונה. האישה ניסתה לטעון לאחר מכן כי היא לא זכרה את קיומו של ההסכם כיווןשלא עסקה בו, אך טענה זו לא ניתן לקבל לנוכח תכתובת בין הצדדים מהתקופה בה ניהלו גישור בסמוך לפני שהחלו ההליכים המשפטיים, בה ביקשה ממנו שישלח לה העתק של ההסכם(נספח ט' לתצהיר עדותו הראשית של האיש).

58. עוד טענה האישה, כי ערב הנישואין הודיע לה האיש כי החליט לבטל את ההסכם ולשתפה "שיתוף מלא, ללא כל סייגים" (סעיף 52 לתצהיר עדותה הראשית וסעיף 38 לסיכומים). הטענה שההסכם בוטל על ידי האיש הוכחשה נמרצות על ידי האיש (למשל בחקירתו הנגדית עמ' 106 ש' 23-22: "לא אז ולא בשום נקודת זמן אחר כך, לא אמרתי לה מעולם שהסכם הממון בוטל. לא היה דבר כזה"), ולא הוכחה על ידי האישה (ראו גם חקירתה הנגדית של האישה בעמ' 20 ש' 12 - 14). יצוין כי ד' העיד שמעולם לא שמע על ביטול ההסכם (עמ' 96 ש' 30), וזאת אף שכאמור הוא קיבל לידיו את ההסכם לבקשתו בשנת 2006 לערך בעוד לטענת האישה ההסכם בוטל בשנת 2003. גם עובדה זו תומכת במסקנה שההסכם לא בוטל. מעבר לכך, טענת האישה כי האיש הודיע לה שהוא מעוניין ב"שיתוף מלא, ללא כל סייגים" כלומר לשיטתה גם בשיתוף בנכסים שירש, אינה מתיישבת עם טענותיה האחרות. שהרי אף לשיטתה של האישה לאורך כל ההליך, הנכסים שירש האיש למעט הבית נותרו נפרדים (ראו גם סעיף 9 לסיכומי התשובה). האישה טענה לשיתוף ספציפי בבית וכן כי היא זכאית לקבל מחצית מהפירות שהופקו במהלך החיים המשותפים מנכסי הירושה, אך הדגישה לאורך כל ההליך כי אינה טוענת לזכויות בנכסי הירושה עצמם. דברים אלה אינם מתיישבים עם טענת האישה לפיה בסמוך לנישואין הודיע לה האיש כי בכוונתו לבטל את ההסכם ולשתפה בכל אשר לו. ודוק, כאמור, הצדדים לא ערכו הסכם ממון כהגדרת חוק יחסי ממון, ההסכם ביניהם לא נעשה לקראת הנישואין אלא בראשית דרכם המשותפת כ- 8 שנים לפני שנישאו והוא לא אושר לפי חוק יחסי ממון. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי לא הייתה להם כל כוונה להתנות על הסדר איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. השאלה אם הצדדים סברו כי ההסכם תקף אם לאו רלבנטית לבחינת אומד דעתם כחלק מן השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנוגע לבית שהוא נכס חיצוני, אם לאו. גם אם מבחינה משפטית ההסכם אינו תקף למן המועד בו הצדדים נישאו, אין משמעות הדבר כי הוכחה כוונת שיתוף בבית. לעומת זאת, העובדה שהצדדים סברו כי ההסכם הקובע שהבית אינו נכס משותף תקף, מקשה מאוד על טענת האישה לכוונת שיתוף ביחס אליו.

59. מכל מקום, הצדדים נישאו רק בשנת 2003. מכאן שאין מחלוקת כי עת עברו להתגורר בבית, בשנת 2001, סברו שניהם כי ההסכם תקף שריר וקיים (ראו בעניין זה גם חקירתה הנגדית של האישה בעמ' 18). טענת האישה כי בשנת 2001 הציג לפניה האיש מצג כי הבית משותף לשניהם, וכן טענתה כי על סמך אותו מצג נערכו שיפוצים בבית מכספם המשותף של שני הצדדים – מנוגדת לחלוטין לקיומו של ההסכם הקובע הפרדה בנכסים שירש האיש.

60. מלוא הזכויות בבית רשומות על שם האיש בלבד. האישה לא טענה כי פנתה אי פעם אל האיש בבקשה כי הזכויות תרשמנה גם על שמה, ואף העידה כי האיש מעולם לא אמר לה שהוא ירשום מחצית מהזכויות בבית על שמה (עמ' 45 ש' 13), והיא מעולם לא פנתה אל האיש בבקשה כי יחתמו על הסכם לפיו יש לה חלק בבית. במהלך שנות הנישואין עברו הזכויות בבית משמה של חברת גוש חלקה אשר האיש היה הדירקטור שלה ובעל מלוא מניותיה, לשמו של האיש באופן ישיר. גם בעת העברת הזכויות לא ניתן כל ביטוי להסכמת הצדדים לשיתוף בבית ומחצית הזכויות בו לא נרשמו על שם האישה, אלא הזכויות מלואן נרשמו על שם האיש כאמור. גם בכך יש כדי להחליש את טענת האישה לשיתוף ספציפי בבית.

61. עוד יש להביא בחשבון כי שכר הדירה שהתקבל לאורך כל השנים מיחידת הדיור המושכרת בבית שולם, כאמור, לאיש בלבד ולא לחשבונם המשותף של הצדדים. אף בכך יש כדי ללמד שהצדדים לא ראו בנכס כמשותף לשניהם. טענת האישה כי היא הייתה אשת הקשר למציאת שוכרים וטיפלה ביחידה המושכרת בין תקופות השכירות – הוכחשה על ידי האיש ולא הוכחה.

62. האישה טענה, כי ראיה נוספת לשיתוף בבית היא העובדה שעל פי צוואות סבו וסבתו של האיש, תנאי מקדים לכך שהוא יוכל לעבור לגור בבית הוא שהוא יהיה נשוי עם ילד. לא מצאתי היגיון בטענה זו, שהרי ממילא הצדדים עברו להתגורר בבית לפני שנישאו, כלומר האיש לא היה נשוי אותה עת ולא התקיים אותו תנאי שנקבע. מכל מקום, אף אם – בהתאם לצוואות סביו – היה מתאפשר לאיש לעבור לגור בבית הודות נישואיו לאישה, לא היה בכך כדי ללמד על שיתוף בנכס. יוער כי באשר לרישום הזכויות בבית על שם האיש קבעו סבו וסבתו בצוואותיהם כי התנאי לכך הוא הגיעו לגיל 30 או היותו נשוי עם ילד לפי המוקדם ביניהם, ובעת מעבר הצדדים לגור בבית כבר מלאו לאיש 30 שנים.

63. כאמור, אין מחלוקת כי בסמוך למועד בו עברו הצדדים להתגורר בבית, בשנת 2001 נערך בו שיפוץ וכן נערכו בו שיפוצים נוספים במרוצת השנים. ברם, בעוד לטענת האישה דובר בשיפוצים נרחבים אשר מומנו על ידי הצדדים, לטענת האיש מדובר בשיפוצים מינוריים אשר נועדו בעיקרם לתחזוקת הבית אשר נבנה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, ובעיקרם מומנו מכספי ירושתו.

64. בעניין עלות השיפוצים לא הציגה האישה גרסה מסודרת ועקבית. בכתב התביעה טענה במקום אחד כי הצדדים השקיעו בשיפוץ "מאות אלפי שקלים (סך של 1 מיליון ₪ בקירוב)" (סעיף 35); לעומת זאת במקום אחר טענה כי הצדדים ערכו "שיפוצים שהועמדו בסך של למעלה מ – 1.2 מיליון ₪" (סעיף 70). בכתב התביעה עצמו האישה לא פרטה מהם בדיוק השיפוצים שנערכו בבית לטענתה, אלא היא הפנתה לנספח ט' לכתב התביעה הכולל רשימה שערכה האישה של שיפוצים נטענים ואסמכתאות שונות. על פי טענת האישה ברשימה שערכה סך הכל הוציאו הצדדים עבור שיפוץ הבית לאורך השנים סך של 748,298 ₪, היינו לא מיליון ₪ ולא 1.2 מיליון ₪.

65. זאת ועוד, עיון במסמכים שצרפה האישה מלמד שכלל לא צורפו אסמכתאות לכך שנערכו שיפוצים בסכום הנטען. כך, למשל, האישה טענה כי בשנת 2005 הוציאו הצדדים על "החלפת אמבטיות כתוצאה מפיצוץ בצנרת. עלות מוערכת כ- 100,000 ₪", אך לא צרפה כל אסמכתה ממנה ניתן ללמוד שנערך שיפוץ בסכום זה. כאשר נשאלה האישה בעניין זה בחקירתה הנגדית, טענה, לראשונה, כי אין לה הוכחות על כל הסכומים שהצדדים הוציאו על שיפוצים משום שחלקם שולמו במזומן. אולם טענה זו, מלבד העובדה שלא נטענה קודם לכן, לא הוכחה בכל דרך. האישה לא ביקשה לזמן בעלי מקצוע אשר ביצעו את השיפוצים ויכולים להעיד מי שילם להם וכיו"ב (ראו בחקירתה הנגדית עמ' 68-67). האישה ביקשה לבסס טענותיה על עלות השיפוץ בשנת 2001 על תנועות בחשבון הבנק המשותף של הצדדים אשר תדפיסיו צורפו לתצהיר עדותו הראשית של האיש. אולם, עיון בתדפיסי החשבון מעלה כי אין בהם כדי להוכיח את טענתה בעניין השיפוץ. אמנם ניתן לראות תנועות רבות בחשבון, אך מדובר בחשבון בנק אשר שימש למימון מחיית משפחת הצדדים אשר גידלו אותה עת שלושה ילדים, ואין כל אינדיקציה לכך שתשלום כזה או אחר נעשה לטובת שיפוץ הבית דווקא. עיון בתדפיסי החשבון אינו מעלה על פניו הכנסות או הוצאות חריגות למשפחה בת חמש נפשות, למעט הפקדת סך של 250,000 ₪ ביום 26.6.2001 ומשיכת סך של 240,000 ₪ למחרת, כשלגבי כך העידה האישה כי מדובר בהשקעה משותפת עם ד' ולא בהוצאה הקשורה לשיפוץ (עמ' 74). האישה לא ידעה לתת תשובה מניחה את הדעת עת נשאלה בחקירתה הנגדית מניין היה לצדדים בשנת 2001 סך של 250,000 ₪, וטענה, לראשונה במעמד זה, כי אמה נתנה לה כסף (עמ' 73). אך בתדפיסי חשבון הבנק של הצדדיםאשר הוגשו לא ניתן לראות הפקדה מאמה של האישה בסכום זה. האישה לא הביאה את אמה לעדות על מנת להוכיח טענתה זו, ולא הוכיחה את טענתה בכל דרך. גם בעניין זה יפה ההלכה לפיה חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו.

66. לא זו אף זו, גם ביחס לאסמכתאות אשר כן צורפו, לא מכולן ניתן ללמוד מאיזה חשבון שולמה ההוצאה, כך שאין בהן כדי להראות תשלום מהחשבון המשותף של הצדדים דווקא. יתר על כן, חלק מהאסמכתאות שצרפה האישה מלמדות למעשה על תשלום מחשבונו הנפרד של האיש, ואף על פי כן היא צרפה אותן בניסיון לייחס את ההוצאה לחשבונם המשותף של הצדדים. מלבד העובדה שמכך ניתן ללמוד שטענת האישה באשר לגובה השיפוץ לא הוכחה, מדובר בהתנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם חובתו של בעל דין לנהוג בתום לב בהליך המשפטי.

67. מעבר לאמור, חלק מההוצאות שפרטה האישה כחלק משיפוץ הבית, הן למעשה הוצאות עבור תחזוקה שוטפת אותן ניתן להניח שהצדדים היו מוציאים גם אם היו במעמד של שוכרים. כך, למשל, האישה הביאה בחשבון צביעה וסיוד, מילוי גז למזגן, רכישת ריהוט וכיו"ב, ואף הגדילה לעשות והביאה בחשבון הוצאות משרדיות שונות.

68. ניתן אפוא לסכם ולומר, כי האישה לא הוכיחה טענתה כי הצדדים הוציאו סך של 748,398 ₪ על שיפוץ הבית, ואף הוכח ההיפך - כי האישה ניסתה "לנפח" את סכום השיפוץ באמצעות העלאת טענות ללא כל תימוכין, כללה הוצאות שאינן קשורות לשיפוץ ואףייחסה הוצאות שהוציא האיש לבדו לשני הצדדים יחד.

69. גם טענות האישה באשר להיקף השיפוצים שנערכו בבית, מעבר לשאלת עלותם ומקורות מימונם, לא הוכחו במלואן ושוכנעתי כי היא הפריזה בתיאוריה. כך, האישה טענה כי בשנת 2001 הצדדים הפכו "חדר דוודים" לקליניקה עבורה, ואולם לדברי האיש לא מדובר בחדר דוודים אלא בחדר רגיל אשר היו בו דוד או שניים "החדר הזה שימש גם לא רק לדוודים אלא היה חדר שמתאים גם לחדר הסבה, החדר הזה היה מצופה בעץ, ציפוי העץ נשאר, הדוד שהיה שם פורק ... החדר הזה בתצורה שבה הוא היה עם ציפוי העץ שהוא היה משמש עד היום את [האישה] בקליניקה שלה, ז"א זה לא היה חדר דוודים חדר מכונות" (עמ' 123 ש' 10-1). טענת האישה כי הצדדים בנו מערכת חימום תת רצפתי הוכחשה על ידי האיש ("הבית הזה נבנה עם חימום תת רצפתי מלכתחילה", עמ' 123 ש' 23), ולא הוכחה על ידי האישה. האיש אף העיד כי הרצפות שנמצאות היום בבית הן אותן רצפות שסבו הרכיב, הן מעולם לא פורקו, ואף כי "הרצפות לא הורמו, ישנן בלטות בולטות ברצפה עוד מהתקופה שאני זוכר אותם כילד" (עמ' 123 ש' 33-29).

70. אמנם, האיש אישר כי סביר להניח שהצדדים סיידו את כל הבית לפני שנכנסו להתגורר בו בשנת 2001 (עמ' 123 ש' 36-34), אך לא מדובר בפעולה המלמדת על בעלות. האיש אישר כי יתכן שנצבעו כל דלתות הבית, הוחלפו שתי זגוגיות גדולות, הוחלפו הזגוגיות של דלת הכניסה הראשית, נצבעו חלונות גדולים בסלון, נצבעו מעקות המרפסת, נצבעו ארונות קיר, טופלו סדקים שהיו על הגג, הורכבו אריחים שנפלו בחדר האמבטיה, מטבח משני שהיה בבית פורק והוסב לחדר שינה, הותקנו חלונות בחדר בעליית הגג והוא אף רוצף, הוחלף מדחס של המזגן הראשי והותקן מזגן בחדר בעליית הגג (עמ' 125-124). אך הוא לא אישר כי הצדדים מימנו זאת יחד מכספם המשותף. עוד אישר האיש כי יתכן שבשנת 2004 או 2005 התפוצץ בבית צינור והוחלפו שני חדרי אמבטיה, והוחלף החלון המערבי, אולם לדבריו מי שטיפול בשיפוצים אלה, אשר נעשו כאשר הצדדים שהו בארה"ב למשך מספר חודשים, היה אחיו (עמ' 126-125). האיש אישר, כי בשנת 2016 נבנה בבית ממ"ד לידו נבנו חדר אמבטיה ומטבחון על מנת שישמש את בתם המשותפת של הצדדים (עמ' 126 ש' 19-11).

71. לא כל שיפוץ בהכרח מלמד על כוונת שיתוף בנכס. אף אם האישה הייתה מוכיחה כי הצדדים השקיעו יחד בשיפוץ סך של כ- 750,000 ₪, מה שכאמור היא לא עשתה, הרי שחלקה בכך הוא כ- 375,000 ₪. סכום זה נמוך מאוד ביחס לשוויו של הבית. יש לזכור גם בהקשר זה, כי משך כל השנים משנת 2001 ועד עצם היום הזה האישה נהנית ממגורים בבית רחב ידיים אשר אינו שייך לה, לא היו לה הוצאות מדור, היא נהנתה יחד עם האיש משכר הדירה שהתקבל מדירתם המשותפת אשר הושכרה לצדדים שלישיים הודות למגוריהם בבית, ואף נחסכו ממנה הוצאות שכירות עבור הקליניקה אשר מופעלת מהבית (על מנת לקבל קנה מידה כלשהו בעניין זה ניתן לראות את חוות דעת שמאי המקרקעין בעניין דמי השימוש הראויים עבור הבית ועבור הקליניקה הממוקמת בו).

72. בבע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני (6.9.2023), קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופטת י' וילנר, כי הלכת השיתוף הספציפי אין משמעותה איון דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), בנוגע לעסקאות קונקרטיות במקרקעין בין בני זוג. נכתב, כי אמנם נפסק כי במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, עשויה לקום "זעקת הגינות" שתצדיק לתת תוקף משפטי לעסקה במקרקעין למרות היעדר מסמך כתוב שמעגן אותה. ואולם, "אין להכיר בקיומה של "זעקת הגינות" כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק 'זועקים', כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה" (פסקה 27 לפסק הדין). באותו מקרה נקבע, כי "אף אם כטענת המשיב, חלק מהסכומים שימשו גם להחזר הלוואת המשכנתא על הדירה, לנוכח קשיים כלכליים שחוותה המערערת בתקופה הרלוונטית; ואף בהנחה שהצדדים סיכמו בעל-פה, שסיוע המשיב בהחזר המשכנתא יזכה אותו בזכויות בדירה – הרי שענייננו בוודאי אינו נמנה עם המקרים הנדירים שבנדירים, המיוחדים ויוצאי הדופן, שבהם קמה "זעקת הגינות" שבכוחה להתגבר על דרישת הכתב הקבועה בחוק המקרקעין" (פסקה 30 לפסק הדין).

73. במקרה שלפניי, שעה שהאישה מבקשת לבסס את טענתה לשיתוף בזכויות בבית על הדינים הכלליים, להבדיל מהדינים החלים על הצדדים כבני זוג נשואים (חוק יחסי ממון), עליה לעמוד בתנאים שנקבעו מכוחם של אותם דינים. ברם, כאמור, אף שהאישה טוענת להסכמה בין הצדדים לפיה היא בעלת מחצית הזכויות בבית, היא לא הראתה מסמך כתוב כלשהו המעגן את הסכמת הצדדים להעניק לה מחצית הזכויות בנכס. במקרה שלפניי, האישה אף לא הוכיחה קיומה של הסכמה בעל-פה בין הצדדים, ובהינתן כל הנסיבות אשר פורטו לעיל, ברור שאין זה המקרה בו מתקיימת זעקת הגינות שעל יסודה מוצדק להתגבר על דרישת הכתב.

74. אמנם, חייהם המשותפים של הצדדים נמשכו תקופה ארוכה בת כ- 25 שנים (משנת 1995 לערך עד שנת 2020), מתוכה הם התגוררו בבית משך כמעט 20 שנים וגידלו בו את ילדיהם, ואמנם על פי הפסיקה כאשר מדובר בבית מגורי המשפחהיש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת; עם זאת, במקרה שלפניי לא עלה בידי האישה להוכיח כוונת שיתוף ביחס לבית.

בהתאם לאמור, יש לדחות את טענת האישה לפיה הבית משותף לצדדים.

טענתה החלופית של האישה בסיכומיה, כי יש להפעיל את הסמכויות המיוחדות הקבועות בסעיף 8 לחוק יחסי ממון:

75. בסיכומיה טענה האישה לראשונה כי ככל שתידחה טענתה לשיתוף ספציפי בבית, יש להפעיל שיקולי צדק ולקבוע כי על פי סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון שוויים של נכסים נוספים לא יאוזן או כי על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון חלוקת הנכסים באיזון המשאבים לא תהיה שווה. טענה זו לא ניתן לקבל מכמה טעמים. לא זו בלבד שמדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים ומשכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה (לפסיקה לפיה ככלל בעל דין אינו יכול לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהתוותה בכתבי הטענות ראו למשל: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (8.10.2020)); בעניין איזון המשאבים כבר ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים. כפי שפורט לעיל, בקדם המשפט המסכם הסכימו הצדדים על הסכום שישלם האיש לאישה לאיזון המשאבים, ובהתאם לכך ניתן פסק דין חלקי בעניין זה. הצדדים קבעו במפורש כי בנוגע לתביעת האישה נותר להכריע רק בטענתה לזכויות בהשבחת נכסי הירושה ובטענתה לשיתוף ספציפי בבית. מעת שניתן פסק דין בעניין איזון המשאבים, ברור שאין מקום להמשיך ולברר סוגיות נוספות הנוגעות לאיזון המשאבים, לרבות השאלה האם במקרה זה מוצדק כי בית המשפט יפעיל איזו מהסמכויות המיוחדות שניתנו לו בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, העוסקות באיזון המשאבים.

76. למעלה מהאמור, גם לעיצומו של עניין לא מצאתי כי במקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון ("לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין הצדדים") או הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ("לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג"). כבר נפסק לא אחת, כי מדובר בארגז כלים אשר השימוש בו ייעשה אך ורק במקרים מיוחדים ובמשורה, אחרת היוצא מן הכלל יהפוך לכלל והכלל יהפוך ליוצא מן הכלל (עמ"ש (מרכז) 55308-09-22 ח. נ. ח. (12.7.2023)). מטרתן של הסמכויות המיוחדות היא עשיית צדק כלכלי בין בני הזוג מקום בו איזון משאבים בדרך הרגילה יביא לעיוות וחוסר צדק(בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26.10.2011)). בגדר כך מקובל לשקול קיומם של פערי כושר השתכרותוזאת תוך בחינה האם אלו נוצרו כתוצאה מכך שקיים בן זוג "ביתי" מחד גיסא ובן זוג "קרייריסטי" מאידך גיסא(ראו למשל: תמ"ש (ת"א) 47769-01-12 פלונית נ' אלמוני (26.8.2014); תמ"ש (ת"א) 52231-09 מ.ב נ' ע.ב. (1.11.2011); עמ"ש (חי') 31035-09-16 ש.ג נ' ד.ג (20.4.2017)). שיקולים נוספים שניתן למצוא בפסיקות בתי המשפט הם התנהלות חסרת תום לב והסתרה של מלוא המידע הרלבנטי (עמ"ש (ב"ש) 17280-11-20 כ' נ' כ' ואח' (14.2.2021), בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה במסגרת בע"מ 3203/21 פלוני נ' פלונית (10.6.2021)); וניהול מערכת יחסים לא שוויונית בין בני הזוג באופן שאחד מהם הוא "נוכח נפקד" בשונה מהמצב הרגיל בו שני הצדדים נרתמים לקיום התא המשפחתי (בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.4.2015)).יש לשקול את מצבו של כל אחד מבני הזוג עם צאתו ממערכת הנישואין ואת יכולתו לתפקד כיחידה כלכלית עצמאית (בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (7.1.2014)). אמת המידה המרכזית שהוצעה להפעלת שיקול הדעת נוגעת למאמץ המשותף ולמילוי חובותיהם של בני הזוג במסגרת הנישואין, ובמיוחד מילוי חובותיהם הכלכליות והתחשבות בפער משמעותי בין מאמצי בני הזוג למען רווחת המשפחה, ושיקולי צדק (עמ"ש (מרכז) 55308-09-22 ח. נ. ח. (12.7.2023)).

במקרה שלפניי, כאמור, המומחה הכלכלי מצא כי לא נוצר פער ממשי וברור בין הצדדים מבחינת כושר ההשתכרות. כמו כן, לא מדובר במצב של בן זוג ביתי ובן זוג קרייריסטי, כי אם כל אחד מהצדדים עשו בתקופת החיים המשותפים לפיתוחו המקצועי וראה ברכה בעמלו. לא הוכח אף כי האישה עסקה בגידול הילדים ובטיפול במשק הבית יותר מהאיש, ודאי לא באופן משמעותי וקיצוני. הפער במצבם הכלכלי של הצדדים נוצר מכך שהאיש ירש רכוש בהיקף רב מסבו וסבתו. כבר נפסק כי מקום בו הפער הכלכלי נובע מקיומו של נכס חיצוני לאחד מבני הזוג, למשל שקיבל בירושה או במתנה, ככלל אין בכך להצדיק מתן פיצוי באיזון המשאבים לבן הזוג שלו הכנסה נמוכה יותר (עמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני (23.2.2022)).

בהתאם לכל זאת, יש לדחות גם את הטענה הנוספת שהעלתה האישה בסיכומיה, כי על בית המשפט להפעיל איזו מהסמכויות המיוחדות שהוענקו לו בסעיף 8(1) או בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

תביעת האיש לפינוי וסילוק ידה של האישה מהבית ולחיובה בתשלום דמי שימוש:

77. מעת שנקבע כי האיש הוא הבעלים היחיד של הבית, הוא זכאי להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם (סעיף 2 לחוק המקרקעין). כאמור, לאישה אין זכויות בבית והיא לא הצביעה על כל מקור בדין מכוחו היא זכאית להמשיך להחזיק בבית חרף התנגדותו של האיש.

78. עם זאת, אין משמעות הדבר פינויה המידי של האישה מהבית ומהקליניקה הנמצאת בו וחיובה בתשלום דמי שימוש לאיש ממועד הקרע. בפסיקה אשר עסקה בשאלת החיוב בתשלום דמי שימוש של אחד מבני הזוג אשר נותר להתגורר בדירה המשותפת של בני הזוג, נקבע כייש לבחון כל מקרה ומקרה בהתאם למכלול נסיבותיו. נפסק, כי יש להביא בחשבון שיקולים שונים הנוגעים למערכת היחסים הזוגית והסדרי הפירוד, וכי כאשר מדובר בבני זוג דרך כלל דרישת דמי שימוש ראויים אינה עומדת לכשעצמה אלא מהווה רכיב נוסף בין שאר הרכיבים הקשורים לסכסוך בין בני הזוג (עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (21.4.2013)).באשר ליישום הדינים בעניין הזכות לקבל דמי שימוש ראויים"כחלק מהחוזה המשפחתי הכולל, קרי – כחלק ממערך חבויות וזכויות הדדיות הכלולות בהסכמה המשתמעת מיחסי הזוגיות והמשפחה",ראו גם פסק דינו של חברי כב' השופט י' בר יוסף בתמ"ש (ת"א) 15649-06-19 ט.א נ' מ.א(7.10.2020). גם כאשר מדובר במקרה בו שני בני הזוג מתגוררים יחד בבית השייך רק לאחד מהם, בעת בחינת תביעה לפינוי ולחיוב בדמי שימוש יש להשקיף על התמונה הכוללת תוך בחינת התנהלות הצדדים לאורך השנים והחוזה הזוגי הנלמד ממנה.

79. במקרה שלפניי, כמפורט בהרחבה לעיל, הצדדים חיו כבני זוג משך תקופה ארוכה בת כ- 25 שנים, מתוכה חיו כמעט 20 שנים בבית. הצדדים גידלו את ארבעת ילדיהם בבית זה, וכפי העולה מטענותיהם לכל הפחות חלק מילדיהם עודם מתגוררים בו. הצדדים הסבו את אחד מחדרי הבית לקליניקה עבור האישה והיא עדיין משתמשת בה לצרכי עבודתה. הצדדים ערכו שיפוצים בבית אשר חלק מהם מומן מכספיהם המשותפים, הגם שכפי שפורט לעיל לא בהיקף ולא בסכומים להם טוענת האישה. כל זאת עשו הצדדים על מנת שהבית ישמש אותם למגוריהם המשותפים ולעבודתה של האישה. מהתנהלותם של הצדדים ניתן ללמוד על הסכמה לפיה לא מיד עם תום חייהם המשותפים תופסק זכותה של האישה להשתמש בבית והיא תחויב בתשלום דמי שימוש, אלא שתינתן לה תקופה סבירה ושהות מספקת לאחר הפירוד על מנת להיערך לפינוי הבית, להסדיר מדור ראוי למגוריה ומקום ראוי להפעלת הקליניקה שלה, אשר במהלכה לא תידרש לשלם לאיש דמי שימוש. יצוין כי רק ביום 21.12.2021, כשנה לאחר מועד הקרע המוסכם, שלח ב"כ האיש לב"כ אישה לראשונה מכתב אשר כותרתו "דרישה לתשלום דמי שימוש ראויים לקליניקה ולמגורים בבית ב---" (נספח א' לכתב התביעה שהגיש), ואף במסגרתו לא דרש את פינויה המידי מהבית אלא ציין כי לשיטתו היא חייבת לשאת בדמי שימוש ראויים.

80. בהתאם לאמור, יש להורות כי האישה תפנה את הבית בתוך 90 ימים מהיום. בינתיים, וכל עוד האישה אינה חייבת בפינוי הבית, היא לא תחויב בתשלום דמי שימוש ראויים לאיש. משכך, יש לדחות את התביעה לדמי שימוש שהיא תביעה כספית על סכום דמי השימוש הנטענים ממועד הקרע ועד למועד הגשת התביעה.

ד. סיכום:

81. בהתאם לכל המפורט לעיל:

טענת האישה בתביעתה כי היא זכאית למחצית מהפירות והתשואות שהופקו במהלך החיים המשותפים מנכסים שירש האיש – נדחית.

טענת האישה לשיתוף ספציפי בבית– נדחית.

תביעת האיש לפינוי האישה מהבית – מתקבלת, כשמועד הפינוי הוא בתוך 90 ימים מהיום.

עתירת האיש לחיוב האישה בתשלום דמי שימוש בתקופה שממועד הקרע ועד למועד הגשת תביעתו – נדחית, אין מקום לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש לאיש עד למועד הפינוי שנקבע.

לנוכח התוצאה, האישה תשלם לאיש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שמספריהם בכותרת.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"א שבט תשפ"ד, 31 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.

בפני כב' השופטתענת הלר-כריש

התובעת/נתבעת

פלונית

נגד

הנתבע/תובע

פלוני

פסק דין

בית משפט לענייני משפחה בתל אביב -יפו

תלה"מ13507-03-21, תלה"מ 66394-05-22פלונית נ' פלוני