שופטת גילה ספרא ברנע: פס"ד בצו הגנה בין בני זוג כשאחד כבר עזב את הבית (ה"ט 25154-05-24)

1.    לפניי בקשת האישה למתן צו לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991 (להלן: "החוק").

 

2.      בבקשה ובדיונים לפניי טענה האישה כי ביום 7/5/24, לאחר ויכוח ביניהם בבית המגורים המשותף, נטלה את המחשב הנייד של האיש, ויצאה מהבית, הוא רדף אחריה, השכיב אותה על הארץ ודרך על פניה. עוד תארה כי כבר בוויכוח בבית צילם אותה כל העת, וכי כאשר יצאו מהבית, הסיט את המצלמה של הטלפון הנייד בעת שתקף אותה, והמשיך לתעד ול"דברר" את האירוע. גם היא עשתה כן.

 

3.      האיש מכחיש את הדברים, וביקש להגיש בדיקת פוליגרף שיזם וכן מסמכים נוספים.

 

4.      צפיתי בסרטון בשלושה חלקים, שהוגש לאחר הדיון. המשיב טען כי הטלפון שלו, בו צולם הסרטון, הוחזק בידי המשטרה, והוחזר לו ביום הדיון.

 

5.      האיש הורחק ע"י משטרת ישראל ל-5 ימים.

 

6.      אין חולק כי התנהל בין הצדדים ויכוח קנטרני מאד, בנוכחות ילדיהם הקטינים. האירוע צולם על ידי האיש בידיעת האישה. צפיתי באשה מאשימה את האיש שלקח בגדים שלה, הוא מכחיש, שניהם משתפים את --- הילדים הגדולים יותר, שהיו נסערים ביותר (---). האישה נוטלת את המחשב הנייד של האיש ומסרבת להשיב לו אותו לדרישתו עד שישיב את הבגדים המדוברים, יוצאת עם המחשב מהבית, והוא אחריה מצלם, בשלב כלשהו מוסטת המצלמה, לא רואים את האישה אלא חלק מפניה, והיא אומרת "איי, דרכת עלי". התרשמתי ממאבק, אשר לפחות התבטא בלקיחת המחשב ע"י האיש מידי האישה.

 

7.      כרקע יצויין בקצרה כי בין הצדדים אושר לפניי "הסכם יחסי ממון (הפרדת נכסים מלאה)" ביום 10/10/21, והם המשיכו לגור יחד. המבקשת פתחה בחודש אפריל בקשה לישוב סכסוך. שם הודיעו הצדדים כי מתקיים מו"מ והמבקשת תצא את הבית המשותף ביום 30/5/24, על כן לבקשתם נדחתה הישיבה הראשונה מיום 29/5/24 ליום 11/7/24.

 

8.      בינתיים אכן הוגשו הודעות הצדדים על כי האשה יצאה את בית המגורים, ושכרה דירה נפרדת קרובה לבית, וכי מתקיימים זמני שהות זמניים ולא סדורים עם הקטינים.

 

9.      בתיק הוגשו ביום 16/5/24 שני תסקירים, השני משלים לראשון. בתסקיר הראשון, שנערך ללא קבלת עמדת האב, מאחר והטלפון לא היה ברשותו, הומלץ על המשך צו ההגנה הדדית כעשוי להפחית את המסוכנות. בתסקיר השני, לאחר שיחה עם האב וללא פגישה עימו עקב קוצר הזמן, הומלץ להגיע להסכמות בין הצדדים הן לעניין צו ההגנה והן לזמני השהות עם הקטינים, דבר שייטיב עם המשפחה והילדים בפרט ולמתן את הקונפליקט.

 

10.   כאמור לאחר הדיון האשה "הרימה את הכפפה" ויצאה מבית המגורים. האיש חזר אליו.

 

11.   הדיון הסתיים ביום 16/5/24, לאחר שהצדדים נחקרו ובאי כחם סיכמו טענותיהם, ונקבע רק כי הסרטון יוגש לבית המשפט. בקשות להגשת מסמכים נוספים נדחו על ידי.

 

12.   בדיון במעמד הצדדים נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמה, אך הדבר לא עלה יפה. הצדדים עצמם הודיעו לאחר הדיון כי הם מנהלים מו"מ לפשרה, ועודדתי אותם לכך, אך לבסוף הוגשה בקשה למתן פסק דין. בפסק הדין לא תהיה התייחסות לטענות ששולבו בבקשה לפסק דין או בתגובה, והמסגרת הדיונית הינה כפי שקבעתי ביום 4/6/24.

 

13.   תכלית החוק מצומצמת וקובעת הענקת הגנה מידית במקרה של סכנה ממשית או חשש כבד המעמיד את בן המשפחה בסכנה ממשית ולחילופין במצב בו התנהלות המשיב אינה מאפשרת לו חיים סבירים ותקינים בבית. נוכח המציאות בית המשפט יזהיר עצמו ממתן צווים שמטרתם אמצעי לחץ להשגת יתרונות במערכת היחסים הכוללת וההליכים לפתרונם בדרך של הסדר, תוך שראוי להעמיד את הדברים על מכונם ולהציב גבולות ותחומים למתן הצווים ולהיקפם. ראו לעניין זה ע"א 410/80 יהושע ברזני נ' שירלי ברזני פ"ד לה (2) 317 שם נקבע:

 

"לפיכך יש להיזהר זהירות כפולה ומכופלת, שהשימוש בו לא יחרוג מיעודו המיוחד והמוגבל, שהוא הגנה על בן-זוג שנפגע, בתקופת המעבר שעד להתפייסות בין בני הזוג או עד לגירושיהם. גישה זאת משתקפת היטב בפסקי הדין, שניתנו בבית-משפט זה, שביסוד כולם מונחת ההנחה, במפורש או במשתמע, שאותו מצב של רגיעה שצו המניעה בא לקיים, יסתיים בסופו של דבר באחת הדרכים האמורות. במקום שאף אחת מדרכים אלה לא נראתה באופק, הביע בית המשפט את תקוותו, שפרשת הנישואין האומללה תסתיים במהירות ובצורה נאותה (ע"א 458/79 [5] הנ"ל). חז"ל אמרו:

   "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם; לא זכו - אש אוכלתן" (סוטה, יז, א [א]).

ומסתבר שבתחום זה, של חיי המשפחה, הדרכים האמצעיות - של גיהנום משותף או של "חיי נישואין" המוגנים על-ידי צווי מניעה - הן דרכים ללא מוצא...

... כאמור, אין הוא יכול לשמש פיתרון לבעיות שבין בני הזוג, אלא תרופה זמנית, ולכל היותר אמצעי לפיתרון, ובתור שזה אם אין הוא משיג את מטרתו, אין בו טעם עוד".

              ועוד נקבע שם, והדברים יפים לענייננו:

"טבעו של סכסוך בין בני-זוג, שרוב רובו בסתר ואפס קצהו בגלוי. הדברים, שמביאים בני הזוג המתדיינים, ואף עדיהם, בפני בית המשפט או בית הדין, אינם תמיד אמת צרופה, ויש לחשוש שבדרך כלל אינם אלא "אמת" סובייקטיבית מאד, פריה של שנאה יוקדת ושל חשבונות שונים ומשונים".

 

14. כידוע, החוק מיועד למניעת אלימות בעתיד, ולא להעניש על אלימות בעבר. סעיף 3(2) לחוק קובע כי על בית המשפט להתרשם שקיים דפוס התנהגות אשר עלול  לחזור על עצמו וכדי לסכן בן משפחה ב"סכנה גופנית ממשית" שכן לא בפלילים עסקינן ולא בענישה. מטרתו להעריך את רמת המסוכנות שבהמשך החיים המשותפים תחת קורת גג אחת.

 

15. שני פרמטרים קובע החוק: חומרת מעשי אלימות ותדירות האירועים האלימים, תוך שההלכה היא כי לא יינתן הצו בשל אווירה קשה ומתוחה בבית, עקב חוסר התאמה או מריבה משפחתית חד פעמית המאופיינת למשפחה הנמצא במשבר, ואשר אינה מעידה על מצב של אלימות ממשית, המצדיק את מתן הצו. ראו לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 352/84 איסזק נ' איסזק פד"י ל"ט(1) 186 שם נקבע:

 

"... צו זמני להרחקת בן-זוג מהבית לא יינתן כדבר בשגרה, פגיעתו קשה ומרחיקת לכת, ויש לנהוג בו זהירות. כדברי השופט אלון בע"א 192/82 [1], בעמ' 175:

"לא כל תגרה המצויה בחיי בני הזוג, במיוחד כאשר השלום אינו שוכן במעונם, יש בה כדי להצדיק גירושו של אחד מהם מדירת מגוריו, ואף לא כאשר תגרות אלה חוזרות על עצמן".

מטרתו של צו כזה היא להגן על בן הזוג הנפגע באותם מקרים חמורים יוצאי דופן, שהוא אכן זקוק להגנה, וכשאין להשיג את המטרה הזאת בצורה אחרת. התרענו והזהרנו על כך לא אחת והדגשנו, שכאשר אין מדובר באלימות קיצונית, וכשאין סכנה מוחשית מיידית יש להקדים אזהרה לצו האמור, ורק אם זו לא תשיג את מטרתה, יהיה מקום לשקול, אם להוציא את הצו המבוקש".

 

16.   אני מבטלת את הצו, שניתן על ידי ביום 9/5/24 מהטעמים הבאים:

 

א.     התרשמתי כי הויכוח שנתגלע בין הצדדים ביום 7/5/24 ותועד בסרטון, נוצר בשיתוף שני הצדדים, ולא ניתן לדעת ביוזמת מי מהם. הויכוח אינו חורג מויכוח בין בני זוג שביניהם סכסוך (עקב טענת האישה לבגידה). תיק ישוב הסכסוך נפתח לפני המקרה, קרי המתח בין בני הזוג כבר היה קיים.

ב.      לא התרשמתי מאלימות חמורה כנטען ע"י האשה. בדיון במעמד צד אחד לא התרשמתי מראיות פיזיות לדריכה על פניה על השביל המרוצף, או על נפילתה וקוּמה, והראיות מתיישבות יותר עם מאבק, שהצליח, על לקיחת המחשב הנייד של האיש מידיה של האישה.

ג.       התרשמתי משני צדדים בעלי תחכום ותכנון מוקדם: האיש שצילם, האישה שהיתה מודעת לצילום, ושניהם שדאגו לתאר את האירועים מנקודת מבטם על מנת שדבריהם יוקלטו ויוצגו בעתיד. חלק הסרט הרלוונטי קטוע והמצלמה מוסטת. ההסבר על הושטת יד למחשב סביר.

ד.      הסיכון העיקרי ממנו התרשמתי הינו הסיכון לקטינים, שהיו חשופים לויכוחים ולהתנהלות הוריהם.

ה.     בין הצדדים מחלוקת בעניין רכושי, אשר עלתה בבירור מהדיונים, מהמסמכים שהתבקש להגיש (הסכם הממון אושר על ידי בתיק קשור, ואין צורך להגישו), וכן עלה מדברי ב"כ הצדדים והצדדים אודות המשא ומתן בעניין.

ו.       הסיכון, ככל שהיה, אויין בעזיבת האשה את הבית. מכאן שאין תועלת בהשארת הצו על כנו, והאיש שב לבית בהסכמת האישה, שעזבה אותו.

ז.       מכל ההתרשמות לעיל, איני מוצאת לנכון לתת גם צו מניעת הטרדה מאיימת הדדי, שכן ההרחקה בפועל בין הצדדים, בזכות עזיבת האשה, מבטלת את הלחץ שיוצר המשך מגורים משותפים בין בני זוג מסוכסכים.

ח.     הצדדים מיוצגים, מנהלים מו"מ בכוחות עצמם, וקבועה להם פגישה ביח' הסיוע.

ט.     הליך צו ההגנה לא נועד להשגת הישגים אחרים בתיקים, שטרם נפתחו.

 

17.   הסיכום הינו כי אני מבטלת את הצו שניתן ביום 9/5/24.

18.   לאור התוצאה, ומאחר והיא מבוססת על התרשמות מראיות חלקיות, וכן מאחר והצדדים בתחילת הליך ישוב סכסוך, ולקידום הבנות ביניהם, איני עושה צו להוצאות.

*ביום 25/6/24 הוספה החלטה בפתקית לפיה פסק הדין יהיה מותר לפרסום, לאחר השמטת פרטים מזהים, לא לפני 14 יום ממסירת ההחלטה לב"כ הצדדים.

 

המזכירות תדוור את פסק הדין לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

 

ניתן היום,  י"ז סיוון תשפ"ד, 23 יוני 2024, בהעדר הצדדים.