פס"ד בנושא חשיבות הסכם הממון וההפרדה הרכושית שנקבעה בו או קיומה של כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירת המגורים

פסק דין

השופטת ע' אטיאס :

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת לירון זרבל-קדשאי) מיום 13.12.23, אשר ניתן בשלוש תביעות מאוחדות, כדלקמן: תלה"מ 28249-02-21 (רכוש); תלה"מ 46747-02-21 (קטינים); ותלה"מ 28272-02-21 (מזונות).

רקע עובדתי :

2. הצדדים הם בני זוג לשעבר ולהם שלושה ילדים קטינים, אשר נישאו פעמיים והתגרשו פעמיים. המערער הוא בעל עסק מכולת/"פיצוציה" ומשתכר כעצמאי (להלן: " העסק "). בעת הגשת התביעה בבית המשפט קמא, הייתה המשיבה מובטלת, וכיום עובדת כשכירה בחברת ביטוח.

3. הצדדים נישאו כדמו"י ביום 7.7.14.

4. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 3.12.14, נולדה בתם הבכורה.

5. נישואי הצדדים לא האריכו ימים, והם הסתכסכו.

הסכם שלום בית/גירושין וממון :

6. ביום 19.8.15, טרם התגרשו לראשונה, חתמו הצדדים על "הסכם שלום בית ולחילופין גירושין וממון" (להלן: " ההסכם ").

7. במבוא להסכם הצהירו הצדדים כי "החליטו לנסות לחזור לגור יחדיו בשלום בית ביניהם", ולחלופין, אם שלום הבית לא יעלה יפה, "להסדיר את כל הקשור לעניני הגירושין".

ב"הואיל" הרביעי ציינו הצדדים כי " הואיל ובני הזוג החליטו לנסות לחזור לגור יחדיו בשלום בית ביניהם ולחילופין היה ושלום הבית לא יצלח חס וחלילה להסדיר את כל הקשור לענייני הגירושין ביניהם ".

8. כמו כן, הסכימו הצדדים לפתוח חשבון משותף אליו יפקידו באופן הדדי סכום מוסכם, וממנו ישלמו את הוצאות משק הבית.

9. מלבד החשבון המשותף, הוסכם כי כל צד ינהל חשבון פרטי בבעלותו הבלעדית (סעיפים 2.4 ו- 8.9 להסכם).

10. הצדדים הסכימו כי לכל צד נתונה הזכות להודיע על רצונו להתגרש, ללא חובה לנמק את רצונו (סעיף 3.1 להסכם).

11. בנוגע לענייני הרכוש והשיתוף בו, הוראות ההסכם מלמדות כי הצדדים קיבלו על עצמם משטר של הפרדה רכושית, תוך דחיית הסדר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: " חוק יחסי ממון "). להלן עיקרי ההסכמות:

א. בהואיל השביעי ציינו הצדדים כי:

" הואיל והצדדים מצהירים כי הסכם זה מהווה גם הסכם ממון כמשמעו בפרק א' לחוק יחסי ממון [...] אשר יסדיר ביניהם את כל ענייני הממון והרכוש שלא הוסדרו עד כה, למשך כל תקופת נשואיהם עד לפקיעתם ועם פקיעתם כמשמעם בהסכם זה שהנו הסכם כולל וממצה, אשר מעבר לו, לא תהיינה לצדדים כל טענה האחד כלפי השני ";

ב. איזון משאבים ייערך לגבי הרכוש שייחשב משותף בלבד, ולא כלל הרכוש של הצדדים (סעיף 3.4 להסכם);

ג. נכסים משותפים יחולקו בעין או בכסף (סעיף 3.6 להסכם);

ד. אם בעת פרידה יתגוררו הצדדים בדירה שבבעלות אחד מהם, יפנה אותה הצד השני בתוך 60 יום (סעיף 3.8 להסכם). אם יתגוררו הצדדים בדירה משותפת בעת פרידה, יעמידוה למכירה. לכל אחד מהצדדים תינתן זכות ראשונים, ונקבע בהסכם מנגנון למכירתה (סעיף 3.9 להסכם);

ה. תמורת המכר תחולק "בהתאם לרישום הבעלות בנכס וכמידת השיתוף ביניהם" (סעיף 3.9.5 להסכם);

ו. כל נכס או רכוש שבבעלות אחד הצדדים בעת עריכת ההסכם, יוותר רכושו הבלעדי, לרבות ירושות ומתנות (סעיף 8.1 להסכם);

ז. גם כל רכוש שירכוש אחד הצדדים במהלך הנישואין בעצמו, בכספו שלו, או בכספים שקיבל בירושה או במתנה, הוא רכוש נפרד (סעיף 8.4 להסכם);

ח. נכסים או כספים שיצברו במהלך החיים המשותפים, שהם אינם רכוש פרטי או רווח ממנו, ומקורם אינו בירושה או מתנה, יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים (סעיף 8.7 להסכם);

ט. כל שינוי, שיפוץ, ושימוש בנכס נפרד על ידי אחד הצדדים אינו מעיד על כוונת שיתוף, והנכס יישאר בבעלות הצד שעל שמו הנכס רשום (סעיף 8.5 להסכם). אם הצדדים ירצו להיות שותפים ברכוש, אזי הנכס יירשם במשותף, לפי מידת השיתוף. הרישום יהווה הוכחה חותכת. בנכס שאין לגביו מרשם, יוכלו הצדדים לערוך רישום בכתב (סעיף 8.6 להסכם);

י. הצדדים נוקבים ברכוש הפרטי של האיש, הכולל את העסק של האיש או חליפו, רכבים שעל שמו חשבונות בנק וזכויות סוציאליות. רכושה הפרטי של האישה כולל חשבון בנק וזכויות סוציאליות (סעיף 8.2 להסכם). בקשר לעסק של האיש, מצהירה האישה כי היא "מוותרת בזאת ויתור סופי ומוחלט על זכויותיה בעסק..." (סעיף 8.10.2 להסכם);

יא. הצדדים מוסיפים ומצהירים על הפרדה רכושית ביחס לשכרם, למעט החלק שהופקד לחשבון משותף (סעיף 8.11 להסכם); זכויות סוציאליות וקרנות פנסיה (סעיף 8.12 להסכם) וכלי רכב (סעיף 8.13 להסכם).

12. ההסכם אושר על ידי בית הדין הרבני ביום 7.9.15.

קורות הצדדים לאחר אישור ההסכם :

13. שלום הבית לא עלה יפה, ולאחר כשנה, ביום 19.9.16, התגרשו הצדדים.

14. גם גירושי הצדדים לא האריכו ימים, וכבר במהלך שנת 2017 שבו הצדדים לחיים משותפים, וביום 13.2.18 נולד בנם השני של הצדדים.

15. ביום 9.6.19 נולדה בת הזקונים של הצדדים.

16. ביום 26.6.19 נחתם חוזה המכר לרכישת דירת המגורים של הצדדים, המצויה ברח' XXX ב XXX , וידועה כגוש XXXXX , בחלק מחלקה XX (להלן: " הדירה "). הדירה רשומה ע"ש המערער בלבד.

17. כחודש לאחר מכן, ביום 23.7.19, נישאו הצדדים בשנית.

18. בשנת 2020 הסתכסכו הצדדים, ובחודש פברואר 2021 הוגשו התביעות מושא הערעור שלפנינו.

19. ביום 12.12.21 התגרשו הצדדים בשנית.

20. במהלך בירור ההליכים מושא פסק הדין קמא, חלה התקרבות בין הצדדים ועמדה על הפרק אפשרות לשוב לחיים משותפים ולערוך הסכם חדש. אולם, ניסיון זה לא צלח, והמחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לקטינים ולחלוקת זמני השהות עימם. במהלך בירור ההליכים, עורבו שירותי הרווחה והוגשו תסקירים מטעם עו"ס לס"ד. מחלוקת זו טרם באה אל סיומה במועד מתן פסק הדין קמא ונדונה במסגרת הליכי ביניים בהם פתחו הצדדים. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לענייני הרכוש, ובלב מחלוקת זו, מצויה הדירה.

התביעה לסעד הצהרתי (תביעת הרכוש) – תלה"מ 28272-02-21 :

טענות הצדדים בבית המשפט קמא :

21. המערער טען בבית המשפט קמא את הטענות הבאות :

א. ההסכם תקף, ובמסגרתו הצדדים אימצו משטר של הפרדה רכושית. בהתאם להסכם, הדירה היא רכושו הבלעדי של המערער, ולמשיבה אין חלק בה.

ב. הדירה נרכשה על ידי המערער באופן בלעדי, כמועמד יחיד במתכונת "מחיר למשתכן". המערער חתום לבדו על הסכם המכר, והדירה נרשמה על שמו בלבד.

ג. המערער נטל לבדו משכנתה בסך של 1,160,000 ₪, והוא נושא לבדו בהחזר חודשי בסך של 4,000 ₪. הבנק הוא שדרש את רישומה של המשיבה כ"לווה נוסף" על רקע חייהם המשותפים וילדיהם המשותפים של הצדדים.

ד. המערער נשא לבדו בעלויות "השיפוץ" של הדירה ובעלויות רכישת הריהוט ואבזור הדירה. אמנם, הריהוט והאבזור נרכש בשיתוף עם המשיבה, שכן הוא סמך על טעמה האישי, אך אין בכך כדי להקנות לה זכויות בדירה.

22. המשיבה טענה בבית המשפט קמא את הטענות הבאות :

א. ההסכם עבר מן העולם ותם ונשלם לאחר גירושיהם הראשונים של הצדדים.

ב. הדירה היא משותפת: הצדדים רכשוה בתמורה לסך של 1,460,000 ₪, סמוך ללידת הבת השלישית ולנישואין השניים, והצדדים ראו בדירה כדירתם המשותפת.

ג. הצדדים השקיעו סך של 800,000 ₪ בדירה מעבר לעלות רכישתה. המשיבה צירפה לתצהירה סימוכין וקבלות עבור הרכישות שבוצעו. המשיבה הפנתה לעובדה שחלק ניכר מן הקבלות שצירפה, הונפקו ע"ש שני הצדדים, וכן התייחסה בתצהירה להוצאות (רכישות ועבודות) שהיו כרוכות בדירה, שאין בידה סימוכין עבורן, שהוערכו על ידה בסך של 200,000 ₪

ד. בסמוך לנישואיהם השניים של הצדדים בחודש יולי 2019, עברו הצדדים מדירה שכורה לבית הוריה של המשיבה, שם התגוררו במשך שנה וחצי על מנת לחסוך ולממן את רכישת הדירה המשותפת.

ה. המשיבה משמשת "לווה נוסף" במסמכי המשכנתה, והיה ברור לצדדים שזו דירתם המשותפת. כמו כן, המשיבה היא שעסקה, מול הקבלן וקבלני משנה, באבזור הבית, בניית המטבח, בחירת כלים סניטריים וכיו"ב.

הכרעת בית המשפט קמא בתביעת הרכוש :

23. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו את הממצאים והמסקנות הבאות:

תוקף תחולת הוראות ההסכם ביחס לדירה:

א. לשם הכרעה בטענות המשיבה לגבי הזכויות בדירה, יש להקדים ולהכריע בתוקף תחולת הוראות ההסכם ביחס לדירה. לכאורה, קיום ההסכם הוא עובדה המתקיימת בעולם המעשה, במובן זה שמי מן הצדדים, ולמצער המשיבה, לא פנה לבית הדין הרבני בהליך לביטולו.

ב. מטעמים אלה, יימנע בית המשפט קמא מלקבוע כי ההסכם בין הצדדים בטל מחמת התנהגותם המפורשת או שמא מכללא. עם זאת, יש מקום לבחון שמא הצדדים בהתנהגותם, בעצם חזרתם לחיים משותפים ונישואיהם בשנית, שינו מהוראות ההסכם, למצער, בכל הנוגע לאופן צבירת הרכוש המשותף והדירה.

ג. לאחר בחינת עמדות הצדדים ועיון מעמיק בסימוכין מטעמם, כמו גם שמיעת הצדדים באופן בלתי אמצעי וחקירתם הנגדית, שוכנע בית המשפט קמא כי, למצער, בנוגע לשיתוף בדירה, הצדדים זנחו את ההפרדה הרכושית שגזרו על עצמם באמצעות ההסכם, ואת ההוראות המתייחסות לנכסים נפרדים ויצירת נכסים משותפים, וכי אין להחיל הפרדה רכושית זו על הדירה שנרכשה מלכתחילה כדירה משותפת לצדדים ולמגורי המשפחה.

ד. הצדדים ראו לנגד עיניהם ניסיון לשלום בית, שאם לא יצלח יפנו לדרכים נפרדות ולאקט של גירושין. כוונה זו היא תכלית ההסכם ומשתקפת בהוראותיו, ועוד קודם לכך בכותרתו, המציבה את הגירושין כחלופה שעמדה לנגד עיני הצדדים. סעיף 8.4 להסכם מחדד באופן ספציפי כי רכוש שיירכש על ידי מי מהצדדים ממועד החתימה על ההסכם ועד לפקיעת הנישואין, יהא רכוש נפרד.

ה. הצדדים קבעו בהסכם מנגנון שתכליתו חיסול כל יחסים כלכליים ביניהם בקשר לרכוש או לנכסים. הוסכם כי גם אם לא יעלה בידי הצדדים להתגרש, במקרה שבו תידחה תביעת גירושין של מי מהם, הרי ש"אין בכך להשפיע על הזכות למימוש הסכם זה" (סעיף 3.7 להסכם). הוסכם כי ככל שתהיה בבעלות הצדדים דירה משותפת, היא תוצא למכירה ויפורק בה שיתוף. הצדדים אף הדגישו את מחויבותם לסיום הקשר בדמות התחייבות למתן גט וקבלת גט, וויתור מצד המשיבה על מזונותיה וכתובתה.

ו. ניכר שתכליות אלה, לסיום מוחלט של היחסים האישיים ולחיסולה של כל שותפות כלכלית, נזנחו כליל על ידי הצדדים. הצדדים התגרשו ביום 19.9.16, אך מספר חודשים לאחר מכן כבר שבו לחיות כבני זוג יחד עם בתם הבכורה. הצדדים התגוררו בדירה ששכרו יחדיו, ובחודש מאי 2017 כבר הייתה המשיבה בהריון עם בנם השני של הצדדים.

ז. יתרה מכך, לאחר שובם של הצדדים ליחסים זוגיים לאחר הגירושין, הביאו לעולם עוד שני ילדים. בנישואי הצדדים בשנית ביום 23.7.19 יש להסיר כל ספק לגבי המחויבות אותה ראו לנגד עיניהם במסגרת מערכת היחסים המחודשת.

ח. אין כל הלימה בין התנהלות זו של הצדדים להסכם, שכל תכליתו הייתה, ככל ששלום הבית לא יצלח, להפריד לעד בין הצדדים ולשלחם לדרכם הנפרדת. בעוד שההסכם גזר על הצדדים פרידה, ראו הצדדים לנגד עיניהם נישואין והרחבת המשפחה, ואת ההסכם לא ראו לנגד עיניהם כלל.

ט. ניכר כי המערער בחקירתו הנגדית ניסה להמעיט מערכם של החיים המשותפים לאחר הגירושין, ולמעשה, מבקש להוציא עצמו מהחיים המשותפים אליהם שבו הצדדים. לחלופין, מבקש לטעון בצורה רפה כי חידוש היחסים נכפה עליו על ידי המשיבה באופן כלשהו שלא הבהיר. תשובותיו בחקירתו הנגדית לא הותירו רושם חיובי, ונדמה כי אלה נולדו לצרכי משפט.

י. טענות אלה של המערער באמצעותן ניסה לאפיין את החיים המשותפים לאחר הגירושין כקשר אקראי, בלתי מחייב או קשר מזדמן - נדחו. אמנם, אין לשלול את טענות המערער כי גם בחייהם המשותפים לאחר הגירושין ידעו הצדדים משברים וסכסוכים, אך גם אם נקבלן, הרי שגם חיי נישואין תקינים מאופיינים בעליות ומורדות, משברים ומהמורות, ואין בהם לסתור את המסקנה העולה מהנסיבות, הסימוכין ועדויות הצדדים, כי הם שבו לקשר משמעותי שכלל מגורים משותפים, נישואין והבאת שני ילדים לעולם, ואף רכישת דירה.

יא. גם טענת המערער שעלתה בעל-פה בלבד, כאילו הוסיף לקיים את ההסכם ולשלם "מזונות" מתוקפו - נדחתה. גם אם היה בכך ממש, ההסכם התייחס ממילא לבת הבכורה של הצדדים, ולא צפה את בואם לעולם של שני ילדים נוספים (לאחר הגירושין). גם במישור העובדתי, דין הטענה להידחות. המערער לא הוכיח טענה זו, לא התיימר להוכיחה, ואמירותיו במהלך החקירה הנגדית לא עוררו מהימנות. מתשובותיו עלה שהמערער מבקש לראות בכל הוצאה בה נשא כ"מזונות", וגם בהקשר זה, תשובותיו התפתחו תוך כדי החקירה ולא עוררו מהימנות.

יב. לעומת גרסה זו, נמצאה גרסתה של המשיבה מהימנה יותר ומתיישבת יותר עם הנסיבות. לגרסתה, המערער אכן שילם מזונות לאחר גירושי הצדדים, אך פסק מלעשות כן לאחר שהצדדים שבו להתגורר יחד (אין בכך לשלול את העובדה שהמערער נטל חלק, לצד המשיבה, בהוצאות המחיה)

יג. לסיכום, נקבע שהצדדים זנחו את התחייבותם בהסכם בנוגע להפרדה הרכושית ו/או לצבירת רכוש משותף. הצדדים זנחו את המנגנון בסעיפים 3 ו- 8 להסכם המאפיינים רכוש נפרד ומשותף, למצער, בכל הנוגע לרכישת הדירה, ומבלי לגרוע מכך שההסכם ממילא אינו מתייחס למצב בו ישובו הצדדים לחיים משותפים, ואף יינשאו לאחר גירושיהם.

יד. על כן, המערער אינו יכול להיבנות מהוראות ההסכם כראיה לבעלותו המלאה על הדירה, מבלי לגרוע מטענותיו האחרות בהקשר זה, ואין בהוראות ההסכם על מנת לחסום את המשיבה מלטעון ומלהוכיח כי היא בעלת זכויות שווה בדירה.

הזכויות בדירה:

טו. הדירה נרכשה מקבלן שזכה במכרז מטעם רמ"י לבנית יחידת דיור בתנאי "מחיר למשתכן" ורשומה ע"ש המערער.

טז. הדירה נרכשה לפני הנישואין השניים. אמנם, מדובר בפרק זמן קצר ביותר לפני הנישואין, ובעת שהצדדים מנהלים משק בית משותף, ואף בעת שמועד הנישואין כבר נקבע, והצדדים ידעו שפניהם לנישואין. אף על פי כן, במישור העובדתי, הדירה נרכשה לפני הנישואין. הואיל ובית המשפט קמא הכריע בהקשר זה, כי הצדדים שינו בהתנהגותם את ההוראות הרלוונטיות מההסכם, ובעת רכישת הדירה, הצדדים אינם חוסים תחת הוראות ההסכם, והואיל ומנגד בעת רכישת הדירה, הצדדים לא חסו תחת תחולת חוק יחסי ממון, הרי שיש לבחון אם המשיבה שותפה בזכויות בדירה מכוח דוקטרינת "נכס חיצוני", ואם הוכיחה כי מתקיימת כלפי הדירה הלכת השיתוף הספציפי.

יז. נקודת המוצא לשם ההכרעה בענייננו היא שהדירה אינה נכס בר-איזון מתוקף חוק יחסי ממון, ולוּ מן הטעם שנרכשה באופן פורמלי לפני הנישואין, והן מכיוון שרשומה ע"ש המערער בלבד. אף על פי כן, בית המשפט העליון הכיר בנסיבות שתלמדנה על רכישת זכויות קנייניות מצד בן הזוג האחד בנכסי האחר, נסיבות הצומחות מתוך חיים משותפים, מצגים הדדיים והסכמות מפורשות או משתמעות השזורות בחיים המשותפים לצדדים. זוהי דוקטרינת הנכס ה"חיצוני", או הלכת השיתוף הספציפי שביסס בית המשפט העליון בהלכת אבו רומי (רע"א 8672/00‏).

יח. בית המשפט קמא רואה במועד רכישת הדירה נסיבה בעלת משקל מכריע. אמנם, הדירה נרכשה לפני הנישואין כאמור, אך בנסיבות הקונקרטיות בענייננו, אין מקום להניח קו מפריד ומלאכותי בין חיי הצדדים לפני הנישואין לחייהם לאחר מכן. בין מועד החתימה על חוזה המכר למועד הנישואין השניים, מפריד פחות מחודש ימים. במעמד חתימת החוזה היו הצדדים ערב הנישואין וציפו למעמד הנישואין. לא נטען כי היו אלה נישואי "בזק" ספונטניים שלא תוכננו מראש.

יט. מעמד החתימה על החוזה התקיים כשבועיים וחצי לאחר לידת הבת השלישית. המערער חתם על החוזה כשהוא חובק בת חדשה מבת זוגו, לה עתיד להינשא בעוד פחות מחודש ימים. נסיבות אלה אינן הולמות את טענותיו לפיהן, התקשר בהסכם מכר לרכישת דירת מגורים בת 5 חדרים עבור עצמו בלבד, מבלי שהוא רואה לנגד עיניו את בת זוגו בשנתיים האחרונות, אֵם בתו הבכורה, ומי שהביא עמה עוד שני ילדים נוספים לאחר גירושיהם.

כ. בחקירתו הנגדית ביקש המערער לטעון כי אכן לא ראה את המשיבה כלל לנגד עיניו, וכי רכישת הדירה הייתה אירוע המנותק כליל מחייו עם המשיבה. לשיטתו, הייתה זו מקריות ותו לא, שאותה עת הייתה המשיבה בחייו. אין לקבל עמדה זו, אשר הותירה רושם שלילי, ואף יש בה לדחוק לשוליים את מי שהייתה בת זוגו, אשתו ואֵם ילדיו בעת שהתקשר בהסכם לרכישת דירה. יתרה מזו, על אף שאין חולק שהמערער נישא למשיבה פחות מחודש לאחר החתימה על ההסכם, ואין חולק שחתם על ההסכם פחות מ- 3 שבועות לאחר לידת בתו, המערער מרהיב עוז לטעון שידע בעת החתימה שאין לו כל עתיד עם המשיבה, ואת הדירה רכש עבור עצמו.

כא. בית המשפט קמא התרשם שהמערער ניסה בחקירתו להציג את המשיבה כדמות ערטילאית הכרוכה באופן רופף בחייו, חסרת כל חשיבות או משמעות של ממש, אשר יכולה באותה מידה להיעלם מחייו, ואחרת תיכנס בנעליה. ודוק. מדובר באֵם ילדיו, מי שילדה את בתם השלישית ימים לפני חתימת החוזה, ולה נישא ימים לאחריו.

כב. כוונת השיתוף שיש לייחס לצדדים כלפי הדירה במועד החתימה על הסכם המכר, "זולגת" לאחור, למועדים מוקדמים אף יותר מהסכם המכר, משהצדדים מצויים בזוגיות החל משנת 2017, ורכישת הדירה קרמה עור וגידים במהלך שנת 2019 ומאז תחילתה.

כג. המערער אישר שהחזרי המשכנתה שולמו החל ממועד נטילתה בעת שהיו הצדדים נשואים, וייתכן שאף קודם לכן, בסמוך לחתימה על הסכם המכר. המערער עזב את המשיבה ואת בית הוריה בחודש 11/2020. החזרי המשכנתה שולמו יותר משנה אל תוך נישואי הצדדים, ויש לראות החזרים אלה ככספים משותפים לצדדים.

כד. המשיבה הייתה מעורבת באופן מלא ברכישת הדירה, התאמתה למגורי הצדדים ואבזורה. בית המשפט קמא שוכנע מן הראיות שהמשיבה הייתה המוציאה והמביאה מאחורי התאמת הבית למגורים ולרצון הצדדים, והן לצרכיהם וצרכי הילדים. גם בהקשר זה, ביקש המערער להמעיט מערך הדבר, ולהציג את המשיבה כמי שנכחה במעמד על דרך המקרה, וכזו שנעזר בטעמה הטוב, אך לא יותר מכך. דברי המערער נשמעו תמוהים, בלשון המעטה. במישור המשפטי, טענת המערער לפיה, המשיבה לא שילמה "מכיסה" עבור ריהוט ואבזור הדירה, או לא השיבה "מכיסה" את החזרי המשכנתה, אינה מעלה או מורידה ואינה גורעת מיחסי השיתוף ששררו בין הצדדים, למצער כלפי הדירה.

כה. מעורבות המשיבה אינה מתבטאת רק ברכישות האמורות. אין חולק שהבנק הממשכן ראה במשיבה בת זוג קבועה של המערער, אם ילדיו, כמי שיש להניח שתתגורר עמו בדירה מושא המשכנתה בעוד אינה רשומה כבעלת זכויות. הבנק ראה את המשיבה כמקור נוסף להיפרע ממנו, הגם שאינה רשומה כבעלת זכויות, ולפיכך עמד על סיווגה כלווה נוסף.

כו. טענת המערער כי העובדה שצוין במסמכי הבנק לצד שמה של המשיבה "בן/ת זוג ללא זכויות בדירה", מהווה ראיה שלא קנתה זכויות בדירה מתוקף היותה לווה, נדחתה. המשיבה קונה זכויות בדירה, כנכס חיצוני שהוא דירת מגורים, כשהנסיבות מלמדות על כוונת שיתוף לגביו, בין היתר, מתוך מעורבותה ברכישה ובנטילת המשכנתה על דרך רישומה כלווה. ציון הקביעה על טפסי הבנק אינו מעלה או מוריד. אמירה זו שוכנת ביחסים שבין הצדדים לבנק, ואינה שוכנת ביחסים בין הצדדים. יחסים אלה ייקבעו על בסיס נסיבות העניין ומצגים הדדיים של הצדדים, על פי דיני החוזים, הנאמנות ועקרון תום הלב. קביעת הבנק לצורך אפיון יחסיו עם הצדדים אינה גורעת מאלה.

כז. בית המשפט קמא שוכנע כי המשיבה הייתה מודעת לעובדה שהדירה נרשמה ע"ש המערער בלבד, והוא השתתף בהגרלה כ"יחיד", וכן כי המשיבה ביקשה לפעול מול המערער על מנת להסדיר את אופן הרישום. גרסה זו מתיישבת עם גרסת המערער לפיה, פנתה המשיבה לעו"ד הקרוב למשפחתה בהקשר זה.

כח. לכאורה יש מקום לטענה לפיה, עולה מתשובות המשיבה לעניין הרישום, כי קיומה של מחלוקת בין הצדדים בזמן אמת בהקשר לרישום הזכויות, יכולה ללמד על העדר כוונת שיתוף ספציפי כלפי הדירה. עם זאת, לא נמצא שיש במחלוקת כדי לשלול את הנסיבות, המצגים וההתנהגויות האחרות המנויות לעיל ולהלן, ומלמדות על כוונת שיתוף ספציפי. יתרה מזו, המערער לא עמד על טענה זו, ובעיקר לא פיתח אותה, ולא טען בפה מלא כי התנגד לבקשת המשיבה לרישום זכויותיה בדירה, אלא כי עורך הדין של משפחת המשיבה "אמר שזאת בעיה, כי קניתי את הבית כמשתכן יחיד כגרוש ויש לי הסכם ממון".

כט. לסיכום, עלה בידי המשיבה להוכיח "דבר מה נוסף", והיא עמדה בנטל הראיה ובנטל השכנוע לטענה כי קנתה זכויות בדירה – מתוקף סמיכות הזמנים, וליתר דיוק – צמידות הזמנים, בין רכישת הדירה לנישואי הצדדים ולידת הבת השלישית, ולאחר שנתיים של חיים משותפים במשק בית משותף, בדירה שכורה ובבית הוריה. אמנם, נכון הוא שהצדדים הסתכסכו לפני שעברו להתגורר בדירה בפועל, אך אין מחלוקת לגבי כוונתם לעבור ולהתגורר בדירה כשהם ממתינים לסיום הבניה; מתוקף מעורבותה ואחריותה על עיצוב הדירה, הכנתה למגורים ורכישת המיטלטלין (חלק קטן מהם, מכספה); והן מתוקף תשלום המשכנתה במהלך הנישואין. רישום מחצית הזכויות בדירה ע"ש המשיבה היה אפשרות שעלתה בין הצדדים בסמוך לפרוץ הסכסוך האחרון, ולא יצאה אל הפועל. הוצהר אפוא שהמשיבה היא בעלת מחצית הזכויות בדירה וזכאית להירשם ככזו.

זכויות בכלי רכב:

24. בתביעתה ובתצהירה התייחסה המשיבה בקצרה לעניין זה. בסיכומיה נזנחה סוגיה זו כליל, ואין אזכור לכלי הרכב. יתכן עוד שבחלוף יותר משנתיים, השתנו הנסיבות, ואלו אינן בידיעת בית המשפט קמא. מטעמים אלה, אין מקום למתן סעד או להכרעה בקשר לכלי הרכב.

זכויות במיטלטלין:

25. המשיבה עתרה להצהיר על בעלותה כלפי מחצית המיטלטלין של הצדדים. בטענותיה אלה כיוונה לרכישות לטובת הדירה המופיעות בקבלות, ולרכישות נוספות שאינן מגובות בקבלות.

26. אין מקום למתן סעד זה. ראשית , ספק אם יש להתייחס למרבית הרכישות המדוברות כמיטלטלין. אריחים, ברזים, כלים סניטריים, דלתות, מטבח וכיו"ב, מחוברים חיבור קבע לדירה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה. שנית , רהיטים, כגון: ארונות, מיטות, כסאות וכיו"ב, משמשים את הקטינים בבית המערער, ואין מקום למתן סעד בהקשר זה. שלישית , מטבעם של מיטלטלין שערכם אינו גבוה ושווים נשחק במהרה, למעט מיטלטלין חריגים, כגון: עתיקות, חפצי אומנות וכיו"ב.

טענות הצדדים לערעור על פסק הדין קמא בתביעת הרכוש :

27. המערער טען בהודעת הערעור את הטענות הבאות :

א. פסק הדין קמא בתביעת הרכוש אינו מתיישב עם הדין, עם העובדות, עם מציאות חייהם של הצדדים, התנהגותם והתנהלותם, ולא עם עתירות הצדדים וטענותיהם.

ב. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי הצדדים זנחו את ההפרדה הרכושית ואת ההוראות המתייחסות לנכסים נפרדים וליצירת נכסים משותפים. זאת, מבלי לבסס הכרעה זו על נתון עובדתי בודד התומך בה.

ג. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה בנוגע להיקף ההלוואות שנטל לצורך רכישת הדירה שעה שנטל ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף בדירה מוטל על המשיבה, ותוך כך גם עליה להוכיח כי הכספים מהם נרכשה הדירה הם כספים משותפים.

ד. המשיבה לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי להוכיח שיתוף כלכלי או כוונת שיתוף, ולא טענה או הוכיחה כי הצדדים זנחו הסכמתם להפרדה רכושית מלאה בהתנהגותם. המשיבה הצהירה והעידה כי אינה דורשת מזכויות המערער בעסקו ומזכויותיו הכספיות בבנקים ובחברות הביטוח.

ה. המשיבה לא נטלה הלוואות מהמוסדות הבנקיים ומצדדי ג' לצורך רכישת הדירה, שדרוגה ורכישת המיטלטלין, ולא שילמה דבר בגין ההחזרים החודשיים, ממועד נטילת ההלוואות ועד היום.

ו. נימוקי בית המשפט קמא לדחיית עתירת המשיבה להצהיר על בעלות במחצית המיטלטלין, אינם מתיישבים עם הנימוקים אשר "העניקו" לה מחצית מהזכויות בדירה.

ז. לצדדים מעולם לא היה רכוש משותף, לא נרשם על שמם כל רכוש, לא היה להם חשבון בנק משותף, לא נהגו בשיתוף, לא בתקופת נישואיהם (תקופות מצטברות של 4 שנים שבמהלכן היו פרודים כשנתיים), ולא בתקופה שבין הגירושין לנישואין השניים (כשנתיים). התנהלותם, התנהגותם והסכמותיהם של הצדדים מלמדת על הפרדה רכושית מלאה ביניהם מתוך ידיעה וכוונה שבעת פרידה, כל אחד מהם יוותר עם הרכוש הרשום על שמו, כפי שהוסכם בהסכם הממון היחידי שנחתם ביניהם.

ח. שגה בית המשפט קמא שעה שביסס הכרעתו על ניסיון כושל נוסף של הצדדים לשוב לחיות יחד, ניסיון שבמהלכו לא היה כל שיתוף בין הצדדים, ובמשך שנתיים אלה, התגוררו הצדדים לסירוגין תחת קורת גג אחת בדירה שכורה או בדירת הוריה של המשיבה ונולדו להם שני ילדים נוספים.

ט. לא מדובר במקרה דנן בדירת מגורים, שכן הצדדים מעולם לא התגוררו בדירה, ורכישתה בוצעה לפני נישואיהם השניים, וכשנה לפני פרידתם הסופית אשר הובילה גם לגירושין בפעם השנייה.

י. שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מהפסיקה ומהפרמטרים שנקבעו בה לבחינת והוכחת כוונת שיתוף ספציפי בדירת מגורים, פרמטרים המפורטים בפסק הדין קמא, אך אינם מיושמים בו.

יא. הותרת פסק הדין קמא על כנו תיצור מדרון חלקלק הן בנוגע לתוקפם/ביטולם של הסכמי ממון או סעיפים מתוכם, הן בנוגע לשיתוף ספציפי בנכסים חיצוניים בכלל, ובדירת מגורים בפרט, הן בנוגע לניסיון בני זוג להשיב שלום לביתם, והן בנוגע להבאת ילדים לעולם.

28. המשיבה טענה בתשובתה לערעור את הטענות הבאות :

א. ההסכם שנחתם בין הצדדים בנישואיהם הראשונים, שבו מבקש המערער לתלות יהבו בזיקה לטענתו בנוגע לדירה, מומש ויושם עם סיום הנישואים הראשונים (הגירושין הראשונים) של הצדדים, ובכך בא ההסכם אל תומו במישור המשפטי. כל שלאחריו, לרבות הנישואים השניים, מהווה פרק חדש על כל משמעויותיו והשלכותיו, ולכן אינו יכול לחסות תחת ההסכם. בהעדר הסכם נוסף חדש לפני הנישואים השניים או במהלכם, הצדדים חוסים תחת מערכת יחסים חדשה הכפופה למועד נישואיהם – הלכת השיתוף הספציפי (ביחס לדירה ובהינתן מועד רכישתה).

ב. ההסכם בא לסיומו גם במישור ההתנהגותי בגדר למעלה מן הצורך, שעה שלאחר גירושיהם הראשונים שבו הצדדים לחיות יחד והביאו על עצמם מערכת יחסים משפטית חדשה.

ג. פקיעת הנישואים הראשונים אכן מיצתה את ההסכם, לאור סעיף 8.4 להסכם שבו ציינו הצדדים במפורש כי רכוש שיירכש על ידי מי מהם ממועד החתימה על ההסכם ועד לפקיעת הנישואין, יהא רכוש נפרד.

ד. בנוגע לערעור כנגד קביעותיו העובדתיות של פסק הדין קמא, הרי שכידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות אלו.

ה. בית המשפט קמא קבע קביעות עובדתיות ברורות בנוגע לאי אמינות ומהימנות המערער בעוד שהמשיבה נמצאה מהימנה.

ו. הוכח כי לפני מתן פסק הדין קמא, רצו הצדדים לחזור לפרק שלישי כזוג, והם החליפו טיוטת הסכם מיום 16.3.23 שאושרה על ידי בית המשפט קמא, במסגרתה הסכימו כי מחצית הדירה תירשם ע"ש המשיבה.

ז. המשיבה הייתה לווה נוספת בהלוואות שניטלו מהבנק לצורך רכישת הדירה.

ח. המערער התעלם מהקבלות ומהסימוכין שהציגה המשיבה בזיקה לרכישת הדירה, שעל גביהן נרשם שמה ובכולן רשום מס' הטל' הנייד שברשותה עד היום.

ט. המערער התעלם מבקיאות המשיבה בכל הכרוך בבניה, בשיפוצים, בהוצאות וברכישות שנערכו בדירה.

י. ניסיון המערער להקטין את מימד יחסי הצדדים ולהציג מערכת יחסים כמעט ארעית, כאפיזודה קצרה, אקראית וחולפת, הוא נפסד ודינו להיכשל. הצדדים נישאו לאחר רכישת הדירה, ולכן המערער אינו יכול לטעון שהדירה לא הייתה מיועדת לשרת את הזוגיות.

יא. לפיכך, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לתביעת הרכוש.

דיון והכרעה בערעור על פסק הדין קמא בתביעת הרכוש :

29. "כלל ידוע הוא כי בית משפט זהימעט להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, שלה יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעתם [ראו למשל: ע"א 7486/10 מחלוף נ' רשות הטבע והגנים , [פורסם בנבו] פסקה 12 (30.12.2012)]. במהלך השנים נקבעו לכלל אי התערבות זה שלושה חריגים מרכזיים: כאשר ממצאי העובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינם מעוגנים בחומר הראיות; כאשר הגרסה העובדתית שאימצה הערכאה הדיונית אינה מתיישבת עם השכל הישר; וכן כאשר בנסיבות המקרה אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת הממצאים העובדתיים, למשל כשממצאיה נסמכו רק על עיון במסמכים או בראיות חפציות אחרות [ראו למשל: ע"א 3511/13 שוורצברגר נ' מרין , [פורסם בנבו] פסקה 38 (24.7.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם]. ודוק, התערבות במסקנות המשפטיות שגזרה הערכאה הדיונית מממצאים ומקביעות אלה שכיחה יותר [ראו למשל: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 385-384 (2006); ע"א 624/13 מורדכיוב נ' מינץ , [פורסם בנבו] פסקה יד (4.8.2014)]" [ע"א 3678/13 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנ יה בע"מ נ' מנהל מס ערך , בפסקה 46 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר (נבו 16.9.2014)].

30. מסד הנתונים שהיה מונח בפני בית המשפט קמא עשוי להוליך למסקנה שונה מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא לעניין זניחת הסכם הממון וההפרדה הרכושית שנקבעה בו או קיומה של כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירת המגורים, מצד המערער.

31. עסקינן בבני זוג שנקלעו למשבר בנישואין, ונכרת ביניהם הסכם שלום בית, ולחלופין, גירושין, מיום 19.8.15, בו הוסכם על הפרדה רכושית. ההסכם מטיבו ומטבעו צפה הן שלום בית, היינו: המשך מגורים משותפים, והן פרידה וגירושין. בסעיף 2.1 להסכם נקבע כי מועד שלום הבית מתחיל במועד החתימה על ההסכם, וכי הצדדים חזרו להתגורר יחדיו תחת קורת גג אחת. בסעיף 3.1 להסכם הוסכם כי במקרה בו מי מן הצדדים יגיע למסקנה שאין עוד טעם בהמשך החיים המשותפים, הוא יודיע לצד האחר כי ברצונו להתגרש, והקשר יפקע בחלוף 7 ימים ממועד משלוח ההודעה.

32. בסעיף 3.4 להסכם נקבע כי "חרף האמור בחוק יחסי ממון בענין הזכות לאיזון משאבים, יבוצע איזון משאבים של הרכוש המשותף בלבד ושל כל זכות בהתאם להוראות הסכם זה, מיד עם מתן הודעה על פקיעת הקשר". בסעיף 3.5 להסכם נקבע כי "במקרה של פקיעת הקשר מכל סיבה שהיא וללא חשיבות לשאלת יוזם הגירושין, יקבל כל צד את רכושו שלו, נכסיו וכל רכוש אחר, עפ"י האמור בהסכם זה, ולאף צד לא תהיה תביעה בענין זה נגד הצד השני". בסעיף 3.8 להסכם הוסכם בין הצדדים כי "באם במועד פקיעת הנישואין, יתגוררו הצדדים בבית/דירה (להלן- "הבית") הנמצא בבעלותו של צד אחד בלבד, יעזוב הצד השני את הבית תוך 60 יום ממועד פקיעת הקשר". עוד נקבע בסעיף 3.9.5 להסכם כי אם במועד פקיעת הקשר יתגוררו הצדדים בבית בבעלות משותפת "תמורת מכירת הבית, תחולק בין הצדדים בהתאם לרישום הבעלות בנכס וכמידת השיתוף ביניהם. זאת לאחר ניכוי הוצאות המכירה, תשלום יתרת המשכנתא ו/או כל חוב אחר שירבוץ על הבית, תשלום שכ"ט עו"ד-כונס כמקובל וכדומה".

33. בני הזוג התגרשו ביום 19.9.16 מבלי שהיתה בבעלותם דירת מגורים. כמה חודשים לאחר מכן חזרו לגור ביחד בדירה ששכרו, ובחודש מאי 2017 כבר הייתה המשיבה בהריון עם בנם השני של הצדדים. ביום 13.3.18 נולד הבן השני XXXX , וביום 9.6.19 נולדה הבת XXX . ביום 23.7.19 נישאו הצדדים בשנית, ואולם כחודש לפני הנישואין, וליתר דיוק, ביום 26.6.2019, וכשבועיים וחצי לאחר לידת הבת XXX , חתם המערער כיחיד על חוזה לרכישת דירה במסגרת מחיר למשתכן.

34. כאמור, נכונה אני לצאת מנקודת מוצא לפיההעובדות שהוכחו בפני בית המשפט קמא, גם אם הן מעידות על כוונת שיתוף מצד המשיבה, אינן בהכרח מעידות על כוונת שיתוף מצד המערער. ראשית , הסכם הממון מעולם לא בוטל על ידי הצדדים, לא בכתב ולא בעל-פה, ואין טענה שכזו בפי המשיבה. העובדה שהצדדים הביאו לעולם לאחר הגירושין שני ילדים משותפים, או נישאו מחדש, אין בה כשלעצמה כדי להעיד כי המערער זנח, מבחינה סובייקטיבית, את ההסכמות בעניין ההפרדה רכושית או כי אומד דעתו השתנה. שנית , המערער 'הקפיד' לרכוש את דירת המגורים כחודש לפני הנישואין, ואף רשם את הדירה על שמו בלבד, אף שבאותה עת כבר חבק עם המשיבה בת שלישית, בת שבועיים וחצי בלבד, מה שלכאורה מעיד על כוונה סובייקטיבית שלו לשמר את ההפרדה הרכושית שהוסכמה בהסכם הממון. שלישית , כפי שקבע בית המשפט קמא, במסמכי המשכנתה שצירף המערער, ציין המערער בבקשת הצדדים למתן הלוואה, לצד שמה של התובעת, "בן/בת הזוג ללא זכויות בדירה". רביעית , המשיבה אינה טוענת כי העבירה מחשבונה כספים עבור רכישת הדירה או מימון המשכנתה מלבד סך של 15,000 ₪ ששימש לרכישת ריצוף לדירה. סכום זעום ביחס למחיר הדירה, שלא בהכרח עשוי להעיד על כוונת שיתוף מצד המערער. חמישית , בני הזוג מעולם לא התגוררו יחדיו בדירה. שישית , כפי שקבע בית המשפט קמא, המשיבה הייתה מודעת לכך שהדירה נרשמה ע"ש המשיב בלבד, וכי הוא השתתף בהגרלה כ- "יחיד". יתר על כן, מעדותה של המשיבה, עולה כי היא חששה להפעיל "לחץ" ביודעה כי הדבר יביא ל- "פיצוץ" בין בני הזוג.

35. ואולם, גם אם הוצג מסד נתונים התומך בגרסת המערער לפיה, לא הייתה כוונת שיתוף סובייקטיבית מצידו, הרי שלאור המצגים שהוצגו בפני המשיבה, עליהם הסתמכה המשיבה ושינתה מצבה לרעה, קמה מניעות (השתק מכח מצג) המונע מן המערער לכפור באותה כוונת שיתוף, גם אם מבחינה סובייקטיבית לא התכוון לשתף את המשיבה בזכויות בדירה. לאותה תוצאה ניתן להגיע מכח עיקרון תום הלב .

36. כפי שנקבע בע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות , בפסקה 32 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז (נבו 14.7.2016), דוקטרינת המניעות-

"נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על ידי הדין- על ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן (ענין עזרא, בעמ' 100). לפי עיקרון זה, כאשר צד אחד הציג מצג מסויים בפני צד אחר, וזה הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר ולכן שינה את מצבו לרעה, עשוי בעל המצג להיות מושתק מלהתכחש לו (ענין עזרא, שם; רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז ((1) 673,685 (2002); ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח נ' נחום [פורסם בנבו] (2.1.2006); שלו, במ' 295, פרידמן וכהן בעמ' 87). במקרים מסוימים, המצג שעליו מבוסס ההשתק יכול להעשות בדרך של שתיקה. מדובר במצב שבו צד אחד פועל על יסוד הנחה מוטעית, בנסיבות שבהן מוטל על הצד האחר להבהיר לו את העובדות לאמיתן. בבואו לבחון האם להכיר בטענת מניעות במצבים מסוג זה, ובמסגרת כך גם האם מוטלת "חובת גילוי" על מי מן הצדדים, בית המשפט ישקול, בין היתר את מהות הצדדים ואת היחסים ביניהם (פרידמן וכהן, בעמ' 88-89)".

37. במקרה שלפנינו, לא ניתן להתעלם מן העובדה שלאחר הגירושין הראשונים נולדו לצדדים שני ילדים משותפים, כאשר בת נוספת נולדה בסמוך לפני חתימת החוזה. למעשה, למעט מספר חודשים לאחר הגירושין הראשונים, חיו הצדדים ביחד ולא נפרדו, כאשר בתחילה, גרו בדירה שכורה, ולאחר מכן בבית הוריה של המשיבה, כדי לחסוך את הוצאות שכר הדירה ולמנוע תשלום כפל עבור שכר דירה ומשכנתה בו-זמנית.

38. המערער אינו טוען כי ציין בפני המשיבה לפני הנישואין השניים או לפני רכישת הדירה כי מבחינתו הסכם הממון שריר וקיים ומחייב את הצדדים. המערער ידע כי המשיבה פנתה לעורך דין בן משפחתה, כדי להסדיר את זכויותיה בדירה. כפי שציין בית המשפט קמא, המערער "לא טען בפה מלא כי התנגד לבקשת התובעת לרישום זכויותיה בדירה אלא כי עורך הדין של משפחת התובעת אמר שזו בעיה כי קניתי את הבית כמשתכן יחיד גרוש ויש לי הסכם ממון'".

39. בית המשפט קמא פקפק בטענות המערער לעניין מקורות המימון של ההון הראשוני הנדרש לרכישת הדירה, כאשר לדבריו, "הספקות הרבים שמנקרים בטענות ההלוואה של הנתבע מפנים מקום לסברה כי ההון העצמי לרכישת הדירה מומן מכספים משותפים שהיו בידי הנתבע", ואם מדובר בכספים שהרוויח המערער בעת החיים המשותפים, אכן עשוי הדבר להקים מצג בפני המשיבה כי מדובר בדירה משותפת. כפי שקבע בית המשפט קמא בפסקה 55 לפסק דינו, החזרי המשכנתה אף הם שולמו יותר משנה אל תוך נישואי הצדדים, כאשר לפי קביעת בית המשפט קמא, הצדדים נהגו בהסכמה, על פי מנגנון לנשיאה משותפת בהוצאות המחיה, באופן שהמשיבה "מכלכלת את הילדים ואת הבית והמערער נושא בשכירויות/משכנתה (ראו: בפסקה 62 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

40. מחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא, ומקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, עולה כי המשיבה הייתה מעורבת עד צוואר בהתנהלות מול אנשי המקצוע, ונטלה חלק מלא בעיצוב הבית, בבחירת ועיצוב המטבח, בחירת הכלים הסניטריים, אבזור וריהוט חדרי הילדים וחדר השינה, עיצוב הגינה, בנית הפרגולה ומטבח חוץ תוך רכישת מכשירי חשמל וקמין. חלק מן החשבוניות, נושאות את שמה של המשיבה או גם את שמה של המשיבה, ובכלל זה, רכישת אריחים וכלים סניטריים בסך של 65,000 ₪, ע"ש שני הצדדים, רכישת מיטות, מזרונים וארונות ע"ש המשיבה בלבד בסך של 11,000 ₪, רכישת שיש למטבח ע"ש הצדדים בעלות של 14,000 ₪, רכישת מטבח ע"ש הצדדים בעלות של 45,000 ₪, רכישת שולחן ומדפים ע"ש המשיבה בעלות של 1,300 ₪, ורכישת רהיטים נוספים ע"ש הצדדים בעלות של 11,000 ₪. המשיבה היא שקיבלה את הדירה מאת הקבלן, ואף עמדה בקשר עם הקבלנים שעסקו בשיפוץ הבית. כאמור, המערער אף אישר כי 15,000 ₪ מחשבון המשיבה הועברו על ידה לצורך הריצוף.

41. המשיבה חתמה יחד עם המערער על כספי ההלוואה כלווה , ואף עברה להתגורר בבית אמה יחד עם המערער וילדיהם המשותפים כדי שלא לשלם משכנתה בנוסף לשכר דירה.

42. גם אם מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המערער, עובדות אלו אינן מעידות על כוונת שיתוף מצידו או על הסכמה למתן זכויות קנייניות בדירה למשיבה, הרי שהתנהלות המערער בהקשר זה, יצרה מצג בפני המשיבה כי היא שותפה בדירה. אין ספק כי המשיבה שינתה לרעה את מצבה על יסוד מצגי המערער. לא סביר שהמשיבה תעבור לבית אמה יחד עם המערער וילדיהם המשותפים כדי לחסוך דמי שכירות, אם ממילא אותו חיסכון אינו מניב לה דבר; לא סביר שהמשיבה תישא לבדה בכלכלת הבית ותאפשר למערער לנתב את כספו למימון דירה שלה אין כל זכויות בה; לא סביר שהמשיבה תשקיע את זמנה ומרצה בשיפוצים ובעיצוב הבית, ובלשונו של בית המשפט קמא: "היא שהיתה המוציאה והמביאה מאחורי התאמת הבית למגורים ולרצונם של הצדדים" התנהלות שספק אם הייתה נעשית באותה מוטיבציה, ובאותה מידת השקעה, אילו היה המערער מבהיר לה באופן ברור כי אין לה חלק ונחלה בדירה. לא מתקבל על הדעת שהמשיבה, בנסיבות, תיטול על עצמה התחייבות כלווה נוסף מול הבנק מבלי לקבל גם זכויות בדירה.

43. למעשה, גם בית המשפט קמא, השתית את קביעותיו, לא רק על כוונת שיתוף מצד המערער, אלא גם על המצגים שהציג בפני המשיבה, בציינו כי "לא מצאתי בהתנהלות או התנהגות התובע אותות מהן יכולה הייתה התובעת לסבור כי הדירה נועדה להיות דירת הנתבע, ואילו לה לא יהיה כל חלק בה. ההיפך הוא הנכון, ומן המפורט לעיל יש להסיק שמעורבותה של התובעת ברכישת הדירה הפכה אותה בעיניה לשותפה שווה בדירה".

44. סוף דבר, אני קובעת כי גם אם מבחינה סובייקטיבית, לא הייתה מבחינת המערער כוונת שיתוף ביחס לדירת המגורים, הרי שהוא מנוע מלטעון זאת, לאור המצגים שהוצגו בפני המשיבה, אשר שינתה מצבה לרעה. לפיכך, אני סבורה כי דין הערעור בנקודה זו, להידחות.

התביעה לאחריות הורית וזמני שהות (תביעת הקטינים) – תלה"מ 46747-02-21

ותביעת המזונות – תלה"מ 28249-02-21 :

טענות הצדדים בבית המשפט קמא :

45. המשיבה עתרה בבית המשפט קמא לקביעת האחריות ההורית/המשמורת כלפי כל הקטינים בידיה, והן לחייב את המערער לקיים עם הקטינים זמני שהות פעמיים בשבוע – באחד מן הימים כולל לינה – ומידי סופ"ש לסירוגין, מיום ו' ועד יום א'. עוד עתרה המשיבה בכתב התביעה להטיל סנקציה על המערער ככל שלא יקיים את זמני השהות.

המשיבה טענה בתצהירה כי היא משתכרת כיום סך של 8,000 ₪ נטו, ובנוסף סך של 225 ₪ עבור נסיעות, וכי לאחר עיון בתלושי שכר, יש לקבוע כי שיעור שכרה הממוצע יחד עם הבונוסים, הוא כ- 9,000 ₪ נטו. בנוסף, זוכה המשיבה לקצבת ילדים ע"ס של 380 ₪. המשיבה הכחישה את הטענה לפיה, היא זוכה להכנסה נוספת ממכירת עוגות.

46. המערער ציין בכתב ההגנה שהוא רוצה להיות שותף פעיל בחיי הקטינים, " אולם אין הוא יכול לשהות עם הילדים מחצית הזמן וגם לשאת במזונותיהם ", כשהוא מכוון בדבריו לצורך לשהות שעות רבות בעסק. המערער הסכים לקיים זמני שהות פעמיים בשבוע ללא לינה, ומידי סופ"ש לסירוגין.

המערער העמיד בתחילת ההליכים את שיעור שכרו החודשי ע"ס של 13,000-11,000 ₪ ברוטו. המערער נמנע מלנקוב בשיעור הכנסתו במונחי "נטו".

המערער טען כי הוא נושא בהוצאות חודשיות בסך של 16,000 ₪ בחודש, ובנוסף נעזר באמו ואחותו. לדבריו, המזונות הזמניים נקבעו לפני שהחלו להתקיים זמני השהות המתקיימים כיום. הקטינים מצויים ברשות המערער פעמיים בשבוע, מסיום הלימודים במוסדות ועד שעות הערב, וכן מידי סופ"ש שני. הבת הבכורה עברה את גיל 6, ויש לאמוד את שיעור מזונותיה מחדש.

הכרעת בית המשפט קמא בתביעת הקטינים ובתביעת המזונות :

47. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו ביחס לתביעת הקטינים כדלקמן :

א. בין הצדדים שורר מתח רב שלא פחת עם חלוף הזמן. מצב הדברים הוא שהמשיבה שואפת וחותרת בנחישות להרחיב את זמני השהייה של הקטינים עם המערער, בעוד שהאחרון שואף לצמצמם, ואין חולק שאינו ממצה את זמני השהות הקבועים.

ב. נוכח היכרות עם הצדדים ושמיעתם באופן בלתי אמצעי, ונוכח התרשמות עו"ס לס"ד, נדחתה עמדת המערער שכפה בהתנהגותו החד-צדדית את צמצום זמני השהות מלינת הקטינים בימי ד', ללינת הבת הגדולה בלבד, ועד להעדר לינה כלל בימי חול. טענות המערער לפיהן, הוא שוהה עם הקטינים, או חלקם, גם שלא בימי השהות, הן טענות בעלמא.

ג. עוד התרשם לרעה בית המשפט קמא מאופן דיבורו של המערער אל הבת הגדולה. קשה עוד העובדה שהמערער מסרב לשתף פעולה עם שירותי הרווחה ולקחת חלק בטיפול שיסייע בידו לשנות את התנהגותו, ולו לטובת הקטינים.

ד. המערער עושה דין לעצמו בלבד. את זמני השהות מקיים כראות עיניו, ואינו שם רסן ללשונו בתקשורת עם הילדים. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את עתירתו לקבוע כי ישמש הורה משמורן לצד המשיבה. טובת הקטינים שהאחריות ההורית תימסר למשיבה הנושאת בעיקר עול הטיפול בהם ומצויה עבורם בכל עת. המערער עצמו מאשר שהוא מתקשה לטפל בשלושת הילדים, מפאת גילם, ומתרכז בבת הבכורה.

ה. על בסיס האמור לעיל, וכן על בסיס המלצות העו"ס לס"ד, נקבע כדלקמן: האחריות ההורית/המשמורת כלפי הקטינים נתונה למשיבה; הקטינים ישהו עם המערער ביום ב' משעה 16:00 ועד שעה 19:30, וביום ד' משעה 16:00 ועד למחרת הישר למוסדות החינוך, וכן מידי סופ"ש לסירוגין: אחת לחודש משעה 16:00 ועד מוצ"ש, ואחת לחודש מתום המסגרות ועד מוצ"ש; המשיבה והבת הבכורה ימשיכו טיפול במרכז "תפנית"; שירותי הרווחה יעמידו עו"ס משפחה לליווי הצדדים ובניית תכנית טיפול לשני הילדים הצעירים; נאסרה על הצדדים כל אמירה לאזני הקטינים מצד ההורה האחד כלפי ההורה השני, ומקל וחומר, אמירות עולבות, פוגעות ומסיתות; ההחלטה מיום 25.10.23 בדבר הטלת סנקציות על המערער בגין אי קיום זמני שהות - מבוטלת.

48. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו ביחס לתביעת המזונות כדלקמן :

א. על בסיס תלושי השכר ודפי החשבון, יש לייחס למשיבה הכנסה בשיעור ממוצע של כ- 9,500 ₪, הכוללים את קצבת הילדים. מהכנסתה נושאת המשיבה בהשבת הלוואה בסכום שאינו ידוע, ובשכר דירה בסך של 4,300 ₪.

ב. טענת המערער בנוגע להכנסת המשיבה ממכירת דברי מאפה, נדחתה. אמנם, אין מדובר בטענה מופרכת, והמשיבה אישרה שהצדדים שקלו להפוך את תחביב האפיה שלה לעיסוק מכניס, אך בית המשפט קמא לא שוכנע מהסימוכין שהציג המערער שיש בהם להוכיח שהמשיבה מוכרת דברי מאפה באופן קבוע המניב לה רווחים של ממש.

ג. המערער לא עמד בנטל להוכיח את שיעור הכנסתו, נטל המונח על כתפיו בהיותו עצמאי. אישור רואה החשבון על הכנסת המערער בשיעורי ברוטו אינו מקדם את בית המשפט קמא בהבנת שיעור הכנסתו בפועל. מעיון בדפי החשבון, לא שוכנע בית המשפט קמא שחלקן הארי של ההכנסות משמש לתשלום לספקים.

ד. המערער צירף מאזן בוחן לשנת 2021, לפיו הכנסתו היא 19,000 ₪ ברוטו. כמו כן, לפי אישור רואה חשבון עבור התקופה שהחל מחודש ינואר 2022 ועד לחודש ספטמבר 2022, הכנסתו הממוצעת היא 24,000 ₪ ברוטו. בנסיבות אלה, אין מנוס מלקבוע את שיעור השתכרות המערער על דרך האומדנה, ולהעמידו ע"ס של כ- 20,000 ₪ נטו.

ה. המערער נושא בהשבת משכנתה בסך של 4,400 ₪, ויש לשער שאף בהוצאות החזקת מדור בסך של 845 ₪, כטענתו. המערער לא הוכיח עוד שהוא נעזר כלכלית באמו ו/או באחותו, ועל בסיס הנקוב לעיל, ספק אם זקוק לסיוע כלכלי. הכנסתו הפנויה של המערער עולה על הכנסתה הפנויה של המשיבה (מבלי לקחת בחשבון את תשלום המזונות).

ו. המקום הראוי להתמודד עם צמצום זמני השהות על ידי המערער הוא במסגרת פסיקת המזונות. בית המשפט קמא לא שוכנע שהנטל המצומצם בו נושא המערער, טומן בחובו הוצאה כספית משמעותית. לכך יש להוסיף שהמערער נוטל מהעסק מצרכים ומוצרים, בהתאם להצהרתו, ובכך זוכה לחסכון משמעותי בהוצאות תלויות שהות.

ז. פער ההשתכרות בין הצדדים עומד על 1:2 לטובת המערער. שני הצדדים נושאים בהוצאות מדור דומות.

ח. חלוקת זמני השהות היא רכיב רלוונטי לפסיקת מזונות כלפי שני הילדים הגדולים בלבד. לבן ימלאו בקרוב 6, ולא נמצא לנכון להוציאו מתחולת ההלכה בבע"מ 919/15. מנגד, לבת הזקונים ימלאו 6 רק בעוד שנה וחצי.

ט. לא הוכחו צרכים העולים על הסך המוכר בפסיקה כסכום מינימום שאינו דורש הוכחה. שיעור המינימום אינו נתון קשיח בפסיקת בתי המשפט. שיעור זה נע בין סך של 1,300 ₪ (ללא מדור והוצאות חריגות) לסך של 1,600 ₪. בנסיבות אלה, התקבלה טענת המשיבה בסיכומיה אשר העמידה את צרכי הקטינים ע"ס של 1,400 ₪ בחודש, שישמש בסיס לפסיקת המזונות.

י. סיכומו של דבר ,המערער ישלם מזונות בסך של 2,200 ₪ עבור שני הילדים הגדולים, ובנוסף סך של 1,250 ₪ עבור בת הזקונים, וכן סך של 1,700 ₪ עבור דמי המדור ואחזקתו, ובסה"כ 5,150 ₪, וזאת החל ממועד פסק הדין. עם הגעת בת הזקונים לגיל 6, יופחתו מזונותיה לסך של 1,100 ₪. המזונות ישולמו עד הגיע כל קטין לגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר. החל מגיל 18 או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר, ובתקופת השירות הסדיר או שירות לאומי, יעמוד שיעור המזונות על 1/3 משיעור המזונות ששולם עד אותה עת, וחלקו של הקטין (1/3) ברכיב דמי המדור המשולם אותה עת, יפחת ל- 1/3. המשיבה תקבל לידיה קצבאות הילדים מהמל"ל המתווספים לדמי המזונות השוטפים. בנוסף, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות רפואיות וחינוכיות, כמפורט בפסק הדין קמא.

טענות הצדדים לערעור על פסק הדין קמא בתביעת הקטינים ובתביעת המזונות :

49. המערער טען בהודעת הערעור את הטענות הבאות :

א. פסק הדין קמא אינו מתייחס לכלל טענות המערער, כלל דיווחי העו"ס בעניין התנהלות המשיבה ואימה עם הקטינים, הקללות הקשות וההסתות נגד המערער ומצבם הרגשי הקשה של הקטינים. בית המשפט קמא ביטל במחי יד את טענות המערער בדבר מעורבותו בחיי הקטינים והקשיים שחווה בגידול ובטיפול בשלושת הילדים.

ב. בית המשפט קמא שגה בקובעו, בהתאם להמלצות העו"ס לס"ד, כי "האחריות ההורית/המשמורת כלפי הקטינים נתונה לתובעת". המונח "משמורת" כמו גם פסקי הדין הקובעים אחריות הורית בלעדית להורה אחד, נעלמו מן העולם מתוך ראית טובת הילדים. חלוקת זמני השהות כפי שנקבעה על ידי בית המשפט קמא, מעידה על כך שמדובר באב השותף לטיפול ולגידול הקטינים ומעורב בחייהם.

ג. בית המשפט קמא שגה בחיוב המערער במזונות הקטינים בהתאם להלכות שקדמו לבע"מ 919/15, ובחישוב דמי המזונות נוכח יחס זמני שהות של 60:40; יחס הכנסות הצדדים של 32:68; צורכי הקטינים (שהמשיבה לא פירטה מהם לכל אורך ההליך קמא); והוצאות המדור (דמ"ש בסך של 3,900 ₪). שיעור המזונות הוא 2,800 ₪, לכל היותר, עבור שלושת הילדים, וזאת עד הגעת בת הזקונים לגיל 6, מועד שבו יש להפחית סך נוסף של 700 ₪.

ד. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי ממוצע הכנסות המשיבה מעבודה עומד ע"ס של 9,500 ₪ ובדחותו על הסף את טענת המערער ביחס להכנסותיה הנוספות של המשיבה ממכירת עוגות שעה שהודתה כי עוסקת בממכר עוגות.

ה. שגה בית המשפט קמא משלא אמד את מזונות הקטינים על הצד המינימאלי שעה שהמשיבה לא הניחה בפני בית המשפט קמא כלים אובייקטיביים לאמוד את גובה המזונות הנדרשים בעתירתה, לא בפירוט ההוצאות ולא בצירוף ראיות.

50. המשיבה טענה בתשובתה לערעור את הטענות הבאות :

א. קביעת בית המשפט קמא בעניין זמני השהות אינה אלא פועל יוצא של דברי המערער בעצמו לכל אורך ההליך קמא. המערער אף טען בפני בית המשפט קמא כי לא ניתן לעשות לו דבר אם אינו רוצה או יכול לפגוש בילדיו.

ב. המערער לא קיים את הסדרי הלינה באמצע השבוע שכללו לילה אחד בלבד, והתסקירים שהוגשו חזרו פעם אחר פעם על הקושי של המערער לקיים את זמני השהות ועל התנגדותו להרחיבם.

ג. מן התסקיר האחרון שהוגש לפני מתן פסק הדין, עולה כי זמני השהות של הקטינים אצל המערער מסתכמים לכדי 24 שעות אחת לשבועיים (לינה אחת לשבועיים). עובדה זו אינה מתיישבת עם טענת המערער, לפיה זמני השהות שלו עומדים על היחס 60:40. כשהקטינים אצל המערער, ההוצאות המשולמות על ידו, הן בגובה עשרות ₪ בודדים, לעומת ההוצאות המשולמות על ידי המשיבה כשהקטינים אצלה.

ד. ניסיונות המערער להציג כי למשיבה הכנסות שאינן מוצהרות, נסתיימו בלא כלום. אומנם, המשיבה העידה כי ניסתה לפתח תחום עיסוק נוסף של מכירת עוגות, אך זה לא צלח, כך שאין בידי המשיבה כל הכנסה כאמור.

ה. טענות המערער בנוגע לשכרו, נטענו מן הפה אל החוץ, ונותרו טענות סרק סתמיות.

ו. בהינתן קביעות בית המשפט קמא באשר להכנסות הצדדים והיחס ביניהן, ובהינתן זמני השהות של המערער, או העדרם, הרי שהמזונות שהושתו על המערער הינם על הצד הנמוך.

ז. לפיכך, יש להורות על דחיית הערעור ולהותיר על כנו את פסק הדין קמא.

דיון והכרעה בערעור על פסק הדין קמא בתביעת הקטינים ובתביעת המזונות :

51. כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך, למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר [ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב (נבו 15.1.2004)].

52. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, לא שוכנענו כי נפלה שגגה בקביעות בית המשפט קמא' לא לעניין האחריות ההורית והמשמורת, ולא לעניין המזונות. פסק דינו של בית המשפט קמא, מנומק ומפורט היטב, ואין להתערב בקביעות העובדתיות שבו.

53. בהקשר למזונות,נוסיף כי יחס הכנסות הוא 32-68, יחס זמני שהות הוא 20-80, כאשר הקטינים למעשה לנים בבית האב 3 לילות מתוך 14. בימי ב', כאמור, הם שוהים עמו כ- 3 שעות בלבד. בית המשפט קמא קבע את צרכי הקטינים ע"ס 1,400 ₪. כפי שכבר הבהרנו בעבר, קביעת צרכי מינימום כאשר מחילים העקרונות בבע"מ 919/15 אינה אפשרית, נוכח שהצרכים כוללים למעשה עלויותבשני הבתים.הותרת 'הלכות המינימום' על כנן יוצרת תוצאה מעוותת, שפוגעת בעיקר בהורה עמו שוהים הקטינים רוב הזמן.

54. ניתן להניח כי צרכי קטינים תלויי שהות, כולל מדור ואחזקתו, עומדים ע"ס של 1,800 ₪ כל אחד, וצרכים שאינם תלויי שהות - 700 ₪ כל אחד. חלקו של האב בצרכים תלויי שהות לפי יחס הכנסות הוא 1,224 ₪, בניכוי הוצאות בעין, לפי יחס זמני שהות - 864 ₪. חלקו של האב בצרכים שאינם תלויי שהות הוא 476 ₪. סה"כ 1,340 ₪.

55. מדובר בחישוב המלמד כי קביעת בית המשפט קמא הנה על הצד הנמוך- לא זו בלבד שהאב אמור היה לשלם מזונות גבוהים יותר עבור הקטינים מעל גיל 6, אלא שגם עבור הבת הצעירה, הסכום שנפסק נמוך מהסכום אשר היה נפסק לקטינים מעל גיל 6 (מה שמעצים את היות החישוב מיטיב עם האב).

56. סיכומו של דבר, פסק דינו של בית המשפט קמא בעניין האחריות ההורית/משמורת והמזונות, מפורט ומנומק היטב, ולא מצאתי בו טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. למעשה, ניתן לסכם הדברים כדלקמן:

א. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;

ב. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;

ג. אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

57. על כן, די באמור, מכח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לדחות את הערעור בעניינים אלו.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך של 7,500 ₪. סכום זה ישולם מתוך הערבון שהופקד. יתרה, ככל שקיימת, תושב למערער באמצעות בא-כוחו.

ע' אטיאס, שופטת

השופט ס' ג'יוסי [אב"ד] :

אני מסכים.

ס' ג'יוסי, שופט

[אב"ד]

השופט נ' סילמן :

1. קראתי חוות דעתה של חברתי, כב' השופטת אטיאס; אני מסכים לתוצאה לפיה דין הערעור להידחות; לדעתי, לא רק מהטעמים שפורטו בהרחבה בחוות דעתה של כב' השופטת אטיאס, אלא גם מכוח הוכחת כוונת השיתוף, דה פקטו, וקיומו של שיתוף.

2. כיוון שכלל חברי ההרכב הגיעו לאותה תוצאה, אבהיר בקצרה בלבד הנקודות שהביאו אותי למסקנה כמבואר לעיל.

3. ראשית, מדובר בבני זוג אשר למעט תקופה קצרה ביותר של מספר חודשים, חיו יחד לכל אורך התקופה הרלבנטית, כשבע שנים; משמע הדבר כי צבירה של ממון, נכסים, קידום התא המשפחתי- כל כולן נעשו בצוותא חדא.

4. שנית, קשה להקיש מהסכם הממון לעניין המשך חיי הצדדים; עת נחתם ההסכם, וגם לאחר תקופת ניסיון שלום הבית, לא החזיקו הצדדים נכסים; ההסכם משקף אפשרות של תקופת שלום בית ארוכה תחת צלו, או גירושין והפרדה.

5. למעשה, לאחר גמר ביצוע ההסכם - הן ניסיון שלום הבית והן הגירושין, קיימת תקופת צינון בה הצדדים פרודים; רק לאחריה חוזרים הצדדים לחיות זע"ז, ועל כן מסקנת בית המשפט קמא בדבר ביטול ההסכם בהתנהגות כבר בשלב זה, מבוססת על ההיגיון והסבירות, זאת מעבר לממצאים של אי קיום (כגון אי תשלום המזונות ואי ביצוע ההפרדה הרכושית).

6. שלישית- הבה ננסה לשער אומד דעת הצדדים בעת הרכישה- מצויים אנו שבועיים (!!!) לאחר הולדת הבת המשותפת, וכחודש לפני מועד הנישואין השניים; בשלב זה ברי לכל כי הצדדים צופים המשך קשר והרמוניה משפחתית ולא נערכים לקרב וסכסוך רכושי.

7. אמנם הדירה נרשמת ע"ש המערער לבדו, אך נושא ההטבות (תנאי 'מחיר למשתכן, זכאות עקב הגירושין'), והקרבה למשכב הלידה נותן הסבר משלו.

8. רביעית- הבאתי בחשבון לגבי הרכישה כי מדובר בנכס אשר נרכש בעיקרו ממימון משכנתא (הון עצמי של 300,000 מתוך 1.46 מיליון ₪); אין חולק כי המשכנתא הוחזרה מהכנסותיהם השוטפות של הצדדים מהלך החיים המשותפים (גם אם אלו לא ארכו).

9. חמישית- בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי מעורבות אמיתית וממשית של המשיבה ברכישה-התאמת הציוד והנכס, ואף השקעות דה פקטו (גם אם קיימת מחלוקת ביחס לגובהן, כשגם אליבא המערער השקיעה המשיבה ברכישת ריצוף); אין כל היגיון בהשקעות והתאמות כאמור אם הצדדים צופים פני פירוד ואם המשיבה יודעת כי מדובר בנכס לו אינה שותפה.

10. שישית- המגורים בדירת הורי המשיבה, עד קבלת החזקה בנכס שנרכש (הגם שהמשיבה לא זכתה לכך), אף הם מחזקים התחושה כי מדובר בצדדים אשר צפו פני מגורים משותפים שנים משותפות בנכס משותף.

11. שביעית- סבורני כי אכן, פניית המשיבה לרשום זכויותיה בנכס, אשר נמנעה בעקבות ייעוץ (בשל השתתפות במכרז של המערער כגרוש), מחזקת גם היא את העובדה כי שני הצדדים ראו המשיבה כשותפה דה פקטו של המערער, הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית.

12. ודוק- במצב דברים זה בו הברירה בין שהמשיבה תצא וידיה על ראשה, לבין קביעת שיתוף, גם אם הנמקה אחת אין בה להרים הנטל, כוחן המצטבר של כלל ההנמקות, יחד עם אורח חיי הצדדים (שדבקו זה בזה כמעט לכל אורך התקופה), מצדיק קביעתו של שיתוף מלא.

13. אני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיעו חבריי.

נ' סילמן, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' אטיאס.

מתוך כספי העירבון תעביר המזכירות את הסך של 7,500 ₪ לידי ב"כ המשיבה, עבור המשיבה, לסילוק ההוצאות שנפסקו לטובתה. היתרה תוחזר לידי ב"כ המערער.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י"א אב תשפ"ד , 15 אוגוסט 2024 , בהעדר הצדדים.

ס' ג'יוסי, שופט

[אב"ד]

ע' אטיאס, שופטת

נ' סילמן, שופט

לפני הרכב כבוד השופטים :

סארי ג'יוסי [אב"ד]

עפרה אטיאס

ניצן סילמן

המערער

פלוני

נגד

המשיבה

פלונית