שימוש ברכוש משותף בניגוד להסכם גירושין | החלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני

 

1.           לפני בקשה של המבקש העותר למתן צו מניעה אשר במסגרתו יורה בית המשפט למשיבה להפסיק לעסוק בבית המשותף לצדדים "כמספרה לכלבים ו/או כל שימוש אחר שאינו למגורים ו/או שאינו בהתאם לדין".  המבקש והמשיבה בני זוג לשעבר הגרושים לעת הזו האחד מהשנייה.

 

עיקר טענות המבקש:

 

2.           המבקש סומך בקשתו על מספר אדנים:

 

א.          האדן האחד, בקשתו נסמכת על הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים (להלן-ההסכם). המבקש הפנה להוראות סעיף 7(ו) להסכם (צורף כנספח לתביעת המבקש) שם הוסכם, ש"...האישה לא תקיים פעילות בלתי חוקית בבית...".

 

יוער בהקשר זה שמהות התביעה שלפני היא תביעתו של המבקש לאכוף את אותו הסכם בעוד המשיבה מתנגדת לכך ותבעה חלוקה שונה של רכושם המשותף, כהגדרתה אותו. בהקשר זה טען המבקש שעל פי ההסכם שאת אכיפתו הוא מבקש סוכם שהוא ירכוש את חלקה של המשיבה בבית.

 

המשך העיסוק בניגוד לחוק מונע את אפשרות העברת הבעלות על שמו  על פי ההסכם. 

 

ב.           האדן השני, הוא חששו הנטען של המבקש ש מעצם היותו בעל מחצית הזכויות בבית הצדדים הוא עשוי להיות חב בחבות פלילית, אזרחית וכספית בשל הפרתה של המשיבה את החוק.

 

המבקש צירף מכתב פניה של רמ"י  מיום 9/12/2018 שהופנה לעו"ד עמיקם פלד  בו נכתב "מדוח מפקח משרדנו מיום ה-06/09/2018 נמצא כי מרשיך פולשים ליחידת שטח של 700 מ"ר בחלק מחלקה XX בגוש XXX בנוסף קיים שימוש חורג בסככת החניה הבנויה בחלק הצפון מזרחי של המגרש באמצעות הפעלת מספרה לכלבים "XXX". הנכם נדרשים לפנות את הפלישה והשימוש החורג, תוך 30 יום מיום קבלת מכתב זה" במכתב הודע עוד שרמ"י שומרת על זכויותיה לנקוט הליכים משפטיים ולעמוד על תביעה לקבלת דמי שימוש ראויים. יוער בהקשר זה שהמבקש ציטט את המכתב האמור בבקשתו תוך השמטת טענת רמ"י בדבר הפלישה הנטענת.

המבקש טען שכל יום שחולף "...מגדיל הן את הסיכון והן את החיוב הכספי שהצדדים עשויים לקבל במסגרת תביעה כספית שתוגש ע"י רמ"י...".

 

האדן השלישי נסמך על טיעוני המשיבה בכתב הגנתה:מאחר והמשיבה הכחישה בסעיף 10 לכתב הגנתה את הטענה לפעילות בלתי חוקית הרי "...שאין לה כל התנגדות שיינתן צו כאמור"  (הדגש בקו תחתי במקור). ואם היא כן מנהלת פעילות בלתי חוקית  "...הרי שלא רק שטענתה בעניין זה שקרית, הרי היא פועלת בניגוד להוראות הדין" הדגש בקו תחתי במקור).

 

 

עיקר טענות המשיבה:

 

3.           א.         המשיבה לא התפלאה על העיתוי של הגשת הבקשה שהוא בסמוך למועד הקבוע

לשמיעת הוכחות ונועד ל"...להציק למשיבה ולהטרידה".

 

יחד עם זאת טענה לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה. טענה שמאז אושר ההסכם חלפו כ- 6 שנים והפנתה לתאריך של המכתב ש"...הינו בכלל משנת 2018" ואין בפי המבקש כל הסבר להגשת בקשתו רק עתה. 

 

ב.           המשיבה טענה שהמבקש לא נהג על פי תקנה 49 (ה) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018 ולא הגיש רשימת בקשות ואין בבקשתו הסבר כלשהו למחדלו. כך, טענה שאין בבקשה כל הסבר הכיצד אי מתן הצו יכביד על ביצוע ראוי של פסק הדין. עוד טענה בהקשר זה שהמבקש לא צירף ערבויות מתאימות, לא דן במאזן הנוחות  "...שעה שעסקינן בפרנסתה היחידה של המשיבה..." ובשים לב לכך יש להורות על דחיית הבקשה.

 

ג.            לגופו של עניין טענה שהסכם עליו הוחתמה המשיבה הוא הסכם לרעתה הפנתה לדברי המותב הקודם בעניין זה בדיון מיום 16.2.23 וציינה שהתנהלות של המבקש היא זו שסיכלה את מימוש ההסכם בכך שהמבקש "מיאן לשלם למשיבה המגיע לה לפי ההסכם סיכל ולא אפשר יציאת ההסכם אל הפועל וגרם לכך כי המשיבה נאלצה להישאר בבית ולהמשיך בלית ברירה לנהל מהחנייה את מספרת הכלבים מחניון הבית אותה ניהלה משם הרבה טרם נחתם ההסכם בין הצדדים והמבקש הוא זה שהשמיש החנייה ע"מ שהמשיבה תוכל לנהל משם מספרת כלבים". טענה שכבר בדיון לפני המותב הקודם, כאמור, ביום 16.2.23 טען המבקש לעניין השימוש שעושה המשיבה בחנייה לצורך מספרת הכלבים  "ו"מפרה את החוקים" אך מאז לא עשה מאום".

 

ד.           עוד טענה המשיבה כי הגורם המשמעותי לאי קיומו של ההסכם הוא חריגות הבנייה בבית והמבקש נמנע מלהיפגש עם פקח לעניין חריגות הבנייה. מנגד, פנה למועצה ולרמ"י והתלונן על כך שהמשיבה מנהלת את המספרה וזאת על מנת להתנכל לה.  פקח מהמועצה פנה בעקבות התלונה אל המשיבה וראה שמדובר "...בעסק ביתי קטן הודיע לה שלא יפעלו נגדה ובלבד שתשלם בעבור המספרה ארנונה של עסק ואכן המשיבה עושה כן והמועצה לא באה מאז בשום טענה כלפי המשיבה ו/או הצדדים ואף גורם לא פנה אל המשיבה בנושא שממילא יכול להיפתר באחת עם יתר הסוגיות".

 

ה.           המשיבה טענה ש המבקש מיאן לשלם לה את המגיע לה על פי ההסכם "...סיכל ולא אפשר יציאת ההסכם אל הפועל וגרם לכך שהמשיבה נאלצה להישאר בבית ולהמשיך בלית ברירה לנהל  מהחנייה את מספרת הכלבים מחניון הבית אותו ניהלה משם הרבה טרם נחתם ההסכם בין הצדדים והמבקש עצמו הוא זה שהשמיש את החנייה ע"מ שהמשיבה תוכל לנהל משם מספרת כלבים" .

 

ו.          המשיבה צירפה לאחר תגובתה שני מסמכים: האחד, מכתב של מנהל מחלקת השמירה על הקרקע ברמ"י  מיום 29/5/2019 בעניין חריגות הבנייה שבבית. המכתב צורף לתיק. המכתב השני נושא תאריך 3/6/2019 – מכתב שלא צורף לתיק – והוא מכתב תשובתו של עו"ד עמיקם פלד למכתבו האמור של המפקח של רמ"י (מיום 29/5/19) במכתב תשובתו ביקש עו"ד עמיקם לקיים פגישה עם מפקח רמ"י "על מנת לגבש הסדרה שתאפשר העברת הזכויות ...ומ.ש. מעוניין לבצע הסדרה של החריגות ".

 

דיון והחלטה:

 

4.           על אתר יאמר שדין הבקשה להידחות. הקורא קביעה זו יכול להרים גבה ולתהות האם בית המשפט מאשר עיסוק בניגוד לחוק? זה הרעיון העומד מאחורי הבקשה שכן בית המשפט ניצב לפני משוכה שמצד אחד אם ידחה את הבקשה הרי שלכאורה יש בכך מעין מתן גושפנקא להתנהלות בלתי חוקית של המשיבה. מנגד, אם ייעתר לבקשה הרי שדה פקטו הוא חורג מסמכותו בדיון בבקשה בהקשרו של תיק זה. למען הסר ספק המענה לתהייה שהוצגה לעיל ביחס למתן הכשר לפעולה שבניגוד לחוק היא לאו מוחלט. אלא מאי שבית משפט זה אינו בעל הסמכות להורות על כך. בית המשפט לא אמור לבוא בנעליה של רמ"י ואינו בעל סמכות להחליף את שיקול דעתה של רמ"י אם לנקוט בהליכים כלפי המשיבה אם לאו  תהא הסיבה להתנהלותה של רמ"י אשר תהא. קביעה זו היא שמטה את הכף לדחיית הבקשה הן למהותה לרבות נימוקי המבקש להגשתה וכן גם בשל עיתוי הגשתה.

 

5.           אין מחלוקת ולא יכולה לקום מחלוקת שעיסוקה  של המשיבה בחניה ידוע לרמ"י  לפחות מאז המכתב מיום 9/12/2018  ורמ"י לא נקטה בשום פעולה. אין לפני כל ראיה שמדובר בפעולה "בלתי חוקית" כטענת המבקש. נהפוך הוא. הראיה הנוגדת היא שהשימוש החריג/האסור אושר על ידי פקח המועצה. אין לפני כל ראיה שאסור למשיבה לעסוק בעיסוקה בחנייה באופן שלא ניתן להכשירו במיוחד לאור שתיקתה של רמ"י לפחות משנת 2018  ועל כן, וכמובהר, איני נדרש לעסוק בכך.

 

6.           ככל שסבור המבקש שהוא חשוף להליכים כנגדו בשל פעילות המשיבה ראוי שיתכבד ויפנה לגורמי האכיפה הרלוונטיים. איני נדרש לשאלות שמהותן במערכת היחסים שבין הצדדים לרמ"י במיוחד משעה שרמ"י אינה סבורה שעליה לנקוט בפעולה כלשהי נגד המשיבה ועיסוקה מטעמיה שלה שאינם מענייננו של בית המשפט הזה במסגרת סכסוך בין בני הזוג. בית המשפט אינו אמור, כאמור, לבוא בנעליה של רמ"י ולהחליף בעניין זה את שיקול דעתה במסגרת סכסוך בין הצדדים. כך, ומאותו טעם גם לא ניתן לקבל את בקשת המבקש המבקש בבקשתו להחליף את שיקול דעתה של רמ"י בנקיטת הליכים כנגד המשיבה למנוע השימוש שעושה המשיבה בחנייה לעיסוקה  במסגרת הסכסוך שלו עם המשיבה במנותק מרמ"י.

 

7.           ויתמה השואל המבקש הציף 'חששות' לנזקים שייגרמו לו בשל התנהלות זו של המשיבה כבר לפני למעלה משנה וחצי, בעת הגשת התביעה שלו ומה השתנה לעת הזו? בהקשר ל'חששות' אלו העולים רק עתה ראוי לקבל את עמדת המשיבה ביחס לעיתוי הגשת הבקשה בסמוך למועד ההוכחות הקבוע בתיק.  צא ולמד. כאמור, המבקש העלה את טענותיו כנגד עיסוקה של המשיבה בחנייה של הבית כבר  בכתב תביעתו. ה'סכנה' הנשקפת למבקש עתה, על פי בקשתו, לא עלתה אם כך לעת הגשת הבקשה. המבקש לא נקט בפעולה מיד ובסמוך להגשת תביעתו וגם לא מיד לאחר הדיון שהתקיים בחודש 02/2022. אם כן מהו אותו זָרָז שלפתע מציף את חששו מפני הליכים שכבר היה מודע להם לפני כשנתיים ובחר במודע שלא לנקוט כל פעולה בעניין.

 

8.           בפסק דינו  ב- תמ"ש (ת"א) 6935-08-12  ניתח כבוד השופט שני את חובותיהם של בני זוג, גם לשעבר לנהוג בתום לב במימוש זכויותיהם הדיוניות.  מתוך הדברים יובאו ההפניות הבאות:

"60.      על חובותיהם של הורים ובני זוגם לשעבר בבואם לממש זכויותיהם הדיוניות אמר בית המשפט העליון בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין:

                            "בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)". ...

אותו חוזה אינו פוקע גם לעת גירושי אדם או פרידתו מבן זוגו ותומו אינו אלא כאשר ניתק החוט האחרון הקושר את השניים – כמשפחה. ...

63.    הגיונם של הדברים הוא גם בכך שבן זוג לא תמיד יכול הוא ל"השתחרר" (כשהוא חפץ בכך) מנוכחות בן זוגו לשעבר בחייו, גם לאחר פירוד, ומשכך ממשיכה החובה לנהוג הגינות גם לאחר הגירושין.

64.    ב"חוזה המשפחתי", לשיטתי,  מובנה איסור מכללא לעשות שימוש לרעה גם בזכויות דיוניות הניתנות לבן הזוג (ראה בר"ע 308/80, פ"ד ל"ה(3) 449). מכאן שאפילו זכות הקיימת בדין, לבעל דין, יכול ולא תזכה אותו בסעד, שכן יש לראות ביריבו צד הוגן ותם לב בנסיבות העניין (ראה ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, פ"ד מ"ט(3) 529) כל מקרה ונסיבותיו....

65.    הפועל היוצא מדברי לעיל הוא שהחוזה המשפחתי מכיל "עקרון על" אשר התפתח, לפחות מאז חוקק חוק החוזים (חלק כללי), והשולל מכל וכל תכסיסנות אגב ניתנת וקבלת זכויות משפטיות (ועיין גם בג"צ 4407/12 ממנו אביא בהמשך).

כך למשל בע"א 5258/98פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] קבע כב' הנשיא ברק:

              "דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בי-אישיות".

                             ראו אף פסק דינה של כב' השופט מימון בתמ"ש (י-ם) 24760/08ש.ב.ר נ' ר.ר. ( פורסם במאגרים) [פורסם בנבו], בו קבעה:

              "כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים "על עצמם מערכת של זכויות וחובות... בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)... כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האישה, מכל מקום תחול חובת תום הלב... זאת אף ביתר שאת נכוח כך שבין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים. כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר".

66.         ומהו אותו "יתר שאת" ו"יחסים מיוחדים" לה כיוונה כב' סגנית הנשיאה השופטת מימון בפרשת ב.ר. אם לא אותה חובה להגינות, לזהירות מוגברת וכו'?

67.          ולעניין חובת ההגינות פסקה נשיאת ביהמ"ש העליון כב' הנשיאה ד' ביניש, בבג"צ 518/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] בפס' 38-39:

                            "תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חלק עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני היא כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך ב' 550 (1993) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2007, פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)....

                            ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון –הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית,  הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה אם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה". (תמ"ש (ת"א) 6935-08-12 ג. נ' ע. 3/3/2013).

 

9.                         דברים אלו יפים לאופן ולעיתוי הגשת בקשת המבקש.

 

9.           צוין לעיל שהדיבור בניגוד לחוק הוא לכאורה. על שום מה? הקורא את מכתב הדרישה של רמ"י משנת 2018 עליו הסתמך המבקש מייחס לצדדים "שימוש חורג"  יש לא מעט עסקים שהעיסוק בהם אפשרי על ידי הגשת בקשה לשימוש חריג מטעם הרשויות האמונות על כך. המבקש לא הניח תשתית ראייתית לכך שלא ניתן באמצעות בקשה לשימוש חריג לאפשר את השימוש האסור ומנגד טענה המשיבה שהיא משלמת ארנונה למועצה כדין לשימוש זה ועל פי דרישת המועצה. ברי, שאין בעצם תשלום הארנונה להכשיר או ללמד על הסכמת רמ"י לכך אולם, כאמור, הדבר נתון לשיקול דעתה של רמ"י ואין בדעתי להידרש לכך שעה שרמ"י לא הגישה תובענה בעניין זה לבית המשפט המוסמך שייתן החלטתו בעניין.

 

              בהקשר זה ראוי להדגיש שגם ההפניה של המבקש לאותו סעיף 7(ו) להסכם בין הצדדים אינו תומך בגרסתו של המבקש. יש לקרוא מגבלה זו שלקחה על עצמה המשיבה בהסכם על פי מיקומה של האמירה בנוסח הסעיף האמור בהסכם. להלן נוסחו המלא של הסעיף "האישה לא תאפשר לאף בן זוג להתגורר יחד עמה בבית או לשהות עמה בבית. כמו כן האישה לא תקיים פעילות בלתי חוקית בבית ואף לא תאפשר לאף אדם,  לרבות בני משפחתה, מגורי קבע בבית. הוראה זו תחול על אבי האישה נ.ש." הקורא סעיף זה וכן את הפירוט המדוקדק של ההסכם בהקשר לבית מבין שלא זו הייתה כוונת הצדדים באמירה  "...האישה לא תקיים פעילות בלתי חוקית בבית..." ולו היה מדובר בעסקה של המשיבה בחנייה היו הדברים נכתבים מפורשות. הדברים לא מובאים בחלל ריק והם עולים מן ההסכם עצמו: בסעיף 9 סיפא להסכם נכתב מפורשות "מוסכם כי ציוד מספרת חיות הבית המשמש לטיפול בחיות מחמד יישאר בבעלותה הבלעדית של האישה". 

 

10.         לאור המקובץ והמובא לעיל הבקשה נדחית.

 

11.         המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪ .

 

12.         מתיר פרסום ההחלטה בהשמטת פרטים מזהים.

 

13.         תואיל המזכירות לשלוח ההחלטה לצדדים ולסגור הבקשה.

 

 

 

 

ניתנה היום, כ"ח שבט תשפ"ד, 07 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.