הספר דוקטרינה ומשמעת של גירושין

הדוקטרינה והמשמעת של גירושין: Restor'd to the Good of Two Sexes, From the Bondage of Canon Law יצא לאור על ידי ג'ון מילטון ב-1 באוגוסט 1643. מהדורה שנייה מורחבת יצאה לאור ב-2 בפברואר 1644. המהדורות פורסמו בעילום שם, ושמו לא נקשר עם הטקסט עד שהם הוקעו בפני הפרלמנט באוגוסט 1644. 

 

הטיעון הבסיסי של מילטון בכתבי הקודש הוא שישוע לא ביטל את אישור הפסיפס לגירושין שנמצא בספר דברים כ"ד :1 מכיוון שבמתיו 19 הוא רק פנה לדבר ספציפי. 

 

קהל הפרושים.

מילטון התחתן באביב 1642, וזמן קצר לאחר מכן, אשתו מארי פאוול, עזבה אותו וחזרה לגור עם אמה. החוקים המשפטיים של אנגליה לא אפשרו למילטון להגיש בקשה לגירושין והוא פנה לקידום חוקיות הגירושין. אף על פי שההלכות לא השתנו, הוא כתב ארבע מסכתות בנושא גירושין, כאשר המסכת הראשונה שלו היא "תורת ומשמעת הגירושין". המסכת הראשונה נוצרה בתקופה של השפלה, ולמילטון היה מוטיבציה לכתוב על הנושא לאחר שקרא את עבודתו של מרטין בוצ'ר על גירושין. למרות שאי אפשר לדעת מדוע דווקא פאוול נפרד ממילטון, ייתכן שמשפחתו של פאוול, משפחה מלכותית חזקה, גרמה להבדל פוליטי שהוחמר בעקבות מלחמת האזרחים האנגלית. 

המהדורה הראשונה של הדוקטרינה והמשמעת של הגירושין פורסמה ב-1 באוגוסט 1643, ומהדורה מתוקנת הופיעה לאחר מכן ב-2 בפברואר 1644. גרסה שנייה פורסמה ב-1645. היצירה הייתה, לפי אחיינו אדוארד. פיליפס, התחיל מאוסף טיעונים התומכים בגירושים שיחזקו אותו רגשית ופסיכולוגית בזמן הפרידה מאשתו. 

 

למרות שבמקור ביקש רק להיפרד מאשתו, המחקר שלו שכנע אותו שהוא יכול לשכנע את הממשלה להכשיר גירושין. 

הדוקטרינה והמשמעת של הגירושין טוענת ליכולת לקבל הזדמנות שנייה לנישואין. בפרט, טוען מילטון, בספר א', פרק ג', שאף אחד לא תמיד יכול לדעת את נטיית בן זוגו לפני שהם נכנסים לנישואים. במיוחד, הוא טוען בצורה מאוד אישית: 

שלמרות כל הזהירות שאפשר לנו, עדיין עלול לקרות לאדם דיסקרטי לטעות בבחירתו: ויש לנו דוגמאות רבות. האנשים המפוכחים והמושלים הטובים ביותר פן יתרגלו בעניינים אלה; ומי לא יודע שהאילמים המבולבלים של בתולה עלולים להסתיר לעתים קרובות את כל הבלי-חיים והעצלן הטבעי שבאמת לא מתאים לשיחה; אין גם חופש גישה מוענק או משוער, כפי שעשוי להספיק להבחנה מושלמת עד מאוחר מדי: ובמקום שבו יש חשד לחוסר נקודתיות, מה יותר רגיל מאשר השכנוע של חברים, ההיכרות הזו, ככל שהיא תגדל, תתקן את הכל.

 

. 

 

ולבסוף, אין זה מוזר אף שרבים שבילו את נעוריהם בצניעות, הם בדברים מסוימים לא כל כך מהירי ראייה, בעוד שהם נלהבים מדי להדליק את לפיד הנישואין; ואין זה אפוא שבגלל טעות צנועה אדם יפסיד על אושר כה גדול, ועל שום אמצעי צדקה לשחררו. 

הטיעון של מילטון מתקדם למיזוג רעיונות בספר בראשית ובאיגרות של פאולוס כדי לטעון, בפרק הרביעי, כי הבעירה שתיאר פאולוס הייתה כמיהה להתאחד עם בן זוג: 

הרצון הזה שאלוהים ראה שלא טוב שבני אדם יישארו לבדם לשרוף בו; את הרצון והכמיהה לדחות מתבודדות לא נעימה על ידי איחוד גוף אחר, אבל לא בלי נשמה מתאימה לו בחברה העליזה של הנישואין. אילו זה היה כל כך נחוץ לפני הנפילה, כשהאדם היה הרבה יותר מושלם בעצמו, כמה יותר נחוץ עכשיו כנגד כל הצער והנפגעים של החיים האלה לקבל עזרה אינטימית ומדברת, שותף מוכן ומחיה בנישואין 

הטיעון ועמדתו של מילטון בעניין גירושין נמשכים עד כדי כך שהוא רומז שמתגרש באמת יכול להיות זה שמבין ומגן על נישואים הכי הרבה: 

אם הטעות הזו גרמה לפציעה, היא לא מצליחה לא לפטור בפיצוי, שכן לשמור על עצמנו, ולא להיות מסוגל לאהוב, זה לגבור יותר פציעה... לכן הוא שחסר לו את המגיע לו בקצה היליד והאנושי ביותר של הזוגיות, חושב שעדיף להיפרד ואז לחיות בעצב ובפגיעה בברית העליזה ההיא..

 

. 

 

הוא, אני אומר, שמבקש אפוא להיפרד, הוא אחד שמכבד מאוד את חיי הנישואין, ולא היה מכתים אותם. 

מילטון הוסיף כתובת לפרלמנט השוללת את האפשרות של אינטרס אישי כמניע לעבודה, אך מאוחר יותר כותב: 

כשיש לדון בנקודות של קושי, הנוגעות להסרת העוול והעומס הבלתי סבירים מחייו המבולבלים של אחינו, זה מדהים עד כמה אנחנו קרים, עמומים ורחוקים מכל הרגשה אחרת, בלי הדחף העצמי- דאגה 

הוא גם הוסיף הסבר שגירושים לא היו רק כדי לעזור לנשים, ובפרק ה-15 של ספר ב' כותב:

מי יכול להיות בור שהאשה נבראה למען הגבר, ולא הגבר לאישה; ושבעל עלול להיפגע בצורה בלתי נסבלת בנישואין כמו אישה. איזו פגיעה זו לאחר הנישואין לא להיות אהובים, על מה לזלזל, על מה יש להתמודד עם נקודה של שלטון בית מי יהיה הראש, לא על שום שוויון חוכמה, כי זה היה משהו סביר, אבל מתוך גאווה נשית. 

 ביקורת ביקורתית

תגובות מוקדמות לחוזה הגירושין של מילטון הציבו את מילטון כפוליגמיסט ונפוצו שמועות שהמוטיבציה שלו הייתה לגירושין וגם לפוליגמיה. ב-13 באוגוסט 1644, הרברט פאלמר הקריא דרשה בפני הפרלמנט שבה נאמר:

אם מישהו מתחנן במצפון על חוקיות הפוליגמיה ; (או לגירושין מסיבות אחרות אז המשיח ושליחיו מזכירים: שממנו ספר רשע נמצא בחו"ל ואינו מצונזר, אף שראוי להישרף, שהמחבר היה כל כך חצוף שקבע לו את שמו, והקדש אותו לעצמכם..

 

.

 

. 

האם תעניק סובלנות לכל זה 

הספר המדובר היה דוקטרינה ומשמעת גירושין של מילטון, וייתכן שהערת הפוליגמיה מתייחסת לשמועות על המרדף של מילטון אחר מיס דייויס. שמועה זו המשיכה לנצח, ואן סדלר, במכתב לרוג'ר וויליאמס ב-1654, כותבת, "בשביל ספרו של מילטון שאתה רוצה שאקרא, אם אינני טועה, זה הוא שכתב ספר של חוקיות הגירושין; ואם הדיווח אומר נכון, היו לו, באותה תקופה, שתיים או שלוש נשים. 

למרות שסדלר לא היה חברו של וויליאמס ולא של מילטון, סייריאק סקינר, אחיינה, היה מקורב למילטון, וייתכן שמידע נוסף הגיע מקרוב משפחתה דניאל סקינר, שעזר למילטון לכתוב את ה-De Doctrina Christiana שלו והיה לו ידע אפשרי על דעותיו של מילטון על גירושין ופוליגמיה. פייר בייל, בספרו Nouvelles (1685) ו- Dictionaire Historique et Critique (1697), מתאר את הרעיון של מילטון לאשר גירושין ופוליגמיה כידיעה רווחת, ומתחקה אחר השקפות אלו לבעיותיו של מילטון עם אשתו. ניקולאוס מולר, בספרו De Polygamia Omni (מחקר על כל פוליגמיה) (1710), מפרט את מילטון פעמיים. הספד על מילטון ב- Allgemeine Schau-buhne der Welt, טוען כי "הוא היה מגן גדול על חירות הגירושין (כיוון שהוא עצמו התגרש משש נשים בזו אחר זו)". 

המבקרת המודרנית אנאבל פטרסון האמינה שהמסכת "מציגה מקרה הגיוני לרפורמה בדיני הגירושין, המונחת על סאבטקסט של כאוס רגשי".