ירושה ידועה בציבור | השופט אפרים ציזיק: פס"ד בבקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי (תמ"ש 57952-12-22)

 

1.     בפניי בקשה מיום 24.8.2023 מטעם הנתבעים/מבקשים לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי.

 

2.     יצוין, כי התיק הועבר לטיפולו של מותב זה בתאריך 4.4.24 על פי החלטת כב' סגנית הנשיאה (כב' השופטת היימן), לאחר שהמותב הקודם אשר דן בתיק (כב' השופטת גורביץ עובדיה) מצא לנכון לפסול את עצמו במהלך ההתדיינות בתיק זה, טרם סיום ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף.

 

רקע עובדתי :

 

3.     בתאריך 24.11.2022 הגישו הנתבעים, שהינם אחיו ואחייניו של המנוח, מר XXX אשר הלך לעולמו בתאריך XXX(ת"ע 7978-01-23), בקשה למתן צו ירושה בעניינו של המנוח.

 

4.     בתאריך 14.12.22 הגישה התובעת, שלטענתה הינה בת זוגו לשעבר של המנוח (וגם בת דודתו), לרשם לענייני ירושה בחיפה התנגדות למתן צו הירושה ובעקבות כך הליך ההתנגדות הועבר לטיפולו של בית המשפט לענייני משפחה (ת"ע 8013-01-23).

 

5.     לאחר שהצדדים פנו להליך גישור, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שלפיו יינתן צו ירושה בתיק, ובעקבות כך ניתן בהסכמת הצדדים בתאריך 31.5.2023 צו ירושה, במסגרתו נקבע כי הנתבעים הינם יורשיו של המנוח.

 

6.     בתאריך 27.12.22 הגישה התובעת לבית המשפט כתב תביעה למתן שורה של סעדים הצהרתיים (כתב התביעה תוקן בפעם השנייה בתאריך 14.6.2023), בכללם עתרה לקבוע כי הייתה הידועה בציבור של המנוח בין השנים 1982 ועד 2005 וכי הינה זכאית לרשת את מחצית מהרכוש שאותו צבר בין השנים 1982 ועד 2005.

 

7.     בנוסף לכך, עותרת התובעת לקבוע כי יש מקום ליתן צו פירוק שיתוף בדרך של מכירה בדירת מגורי המנוח ברחוב XXX בחיפה, וכן גם למתן סעד הצהרתי שלפיו הינה בעלת מחצית מהזכויות הקנייניות בדירה זו.

 

8.     לבקשת התובעת ניתן על ידי בית המשפט (כב' הרשמת הבכירה כתוארה דאז אילנה הדר) בתאריך 20.06.2023 צו עיקול זמני (תמ"ש 57952-12-22) על מחצית מזכויותיו הקנייניות של המנוח בדירת מגוריו, ובתאריך 3.8.2023 הורחב צו העיקול גם על נכסים נוספים של המנוח אשר מוחזקים בידי צדדים שלישיים ("עמיתים קרנות הפנסיה הוותיקות", "מגדל חברה לביטוח בע"מ"), אולם בסופו של יום צו העיקול בוטל על פי החלטת בית המשפט מיום 19.9.2023.

 

9.     בתאריך 1.1.2024 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת אספרנצה אלון) את הערעור אשר הוגש על החלטת בית משפט השלום מיום 19.9.2023 לבטל את צו העיקול הזמני כאשר במסגרת נימוקי פסה"ד נקבע, ביןהיתר, כדלקמן :

 

"לא ניתן להקל או להמעיט בעובדה שהמערערת טוענת לזכויות בדירה אשר התגבשו לכל המאוחר בשנת 2005, ומכאן שהשתהתה כ-17 שנים בהגשת בקשתה להטלת עיקול. השיהוי הרב ביותר שלכ-17 שנים בהגשת הבקשה להטלת עיקול לצורך הגנה על זכויותיה הקנייניות, לכאורה, עומד לחובתה ומעיד כי אין הוא חיוני ונחוץ כפי שטענה וטוענת גם כיום. "שיהוי בהגשת הבקשה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, ויש בו משום ראיה לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית עבורו. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר נטען, כי הסעד הזמני נדרש לשם הגנה על זכות קניינית" (עיינו רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (נבו 28.06.2010)‏‏ והאסמכתאות המצוינות שם, ההדגשות אינן במקור – א.א.).

 

ודוק - טענות המערערת למתן סעד זמני נטענו בחלוף 17 שנים בהן היו המערערת והמנוח פרודים. טענות אלה יכול וכוחן מספק עבור ידועים בציבור שנפרדו זה לא מזמן, אך אינן יכולות לעמוד לבדן בחלוף 17 שנים מאז אותה פרידה וסיומה של מערכת זוגית. קל וחומר בהינתן שבקשתה מתייחסת ישירות למקרקעין אשר דרישת הכתב הינה מחויבת על פי החוק הכתוב (סעיף 8, חוק המקרקעין התשכ"ט-1969). יש בכל אלה כדי להוות לרועץ בקשתה לסעד זמני".

 

10.  בתאריך 18.2.2024 דחה בית המשפט העליון כב' השופטת יעל וילנר) בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בין היתר, מן הטעם הבא :

 

"6.         מעבר לנדרש, אציין כי די בשיהוי הכבד שנפל בהגשת התביעה ובבקשה להטלת עיקולים שהוגשה בצידה (בחלוף כ-17 שנים מעת הפירוד) כדי להביא לדחיית הבקשה להטלת העיקולים, וביתר שאת, כאשר התביעה הוגשה רק לאחר פטירת המנוח". 

 

טענות הצדדים במסגרת הבקשה לסילוק התובענה על הסף :

 

11.  לטענת הנתבעים/מבקשים, יש לדחות את תביעתה של התובעת  על הסף, משום שעילת התביעה התגבשה במהלך שנת 2005, ומשום שהתובעת נישאה לאדם אחר בשם XXX כבר במהלך שנה זאת, ואף עברה להתגורר עימו בבאר שבע, כך שהמועד הקובע לצורך תחילת קביעת מועד ההתיישנות הינו מועד הפרידה מהמנוח במהלך חודש אוקטובר 2005.

 

12.  הנתבעים מוסיפים ומציינים כי בפסיקת בתי המשפט נקבע שמועד תחילת מירוץ ההתיישנות לעניין חזקת השיתוף הינו המועד שבו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום כלפיו, דהיינו במועד הקרע בין בניה"ז, ולכן עילת התביעה נוצרה במועד הפירוד בשנת 2005 ולא במועד פטירת המנוח בשנת 2022.

 

13.  לטענתם, הפסיקה אמנם קבעה כי זכות השיתוף הינה זכות מעין קניינית, אולם זכות זאת לא קיבלה מעולם תוקף קנייני מלא, כאשר בתי המשפט השונים ראו בזכות הידוע בציבור כזכות אובליגטורית, בכדי לקבל את שוויה של הזכות ומשכך תקופת התיישנות בעניין זה הינה לתקופה של שבע שנים בלבד.

 

14.  לחילופין, טוענים הנתבעים כי במקרה זה חל שיהוי רב בהגשת התובענה משום שהתובעת לא נתנה הסבר המניח את הדעת מדוע לא הגישה תביעה לאיזון משאבים במשך תקופה של 17 שנה מיום פרידתה מהמנוח, ומדוע לא פנתה אליו בדרישה כלשהי בנוגע לחלוקת רכושם במהלך 17 השנים שלאחר פרידתם זמ"ז.

 

15.  לטענתם, התובעת לא הגישה תביעה לקבלת מחצית מרכושו של המנוח במהלך ימי חייו, ואף לא נתנה הסבר המניח את הדעת בנוגע לשיהוי המשמעותי בהגשת תביעתה, ולכן, על פניו עולה שמדובר בניסיון לנצל לרעה את מותו של המנוח לצורך הגשת התביעה.

 

16.  הנתבעים טוענים כי במקרה זה מתקיימים שני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך קבלת טענת שיהוי בהגשת תביעה – וויתור על זכות מצד התובע והרעת מצבו של הנתבע, משום שמצבם המשפטי הורע לאחר פטירת המנוח אשר אינו זמין עוד לעדות, בעוד שהתנהגותה של התובעת מלמדת על כך שכבר במהלך חייו וויתרה על זכותה להגשת תביעת איזון משאבים כנגד המנוח.

 

17.  הנתבעים אף מדגישים כי מחקירתה של התובעת בבקשת צו העיקול הזמני עלה שלא נערך בינה לבין המנוח הסכם בעל פה, וכי המנוח כלל לא שימש כנאמן על הדירה, ולראייה אי העברת חלקה היחסי בדירה אחרת בחיפה שאותה רכשה ורשמה על שמה.

 

18.  בנוסף לכך, טוענים הנתבעים כי על פי לשון הפסיקה והספרות, זכות השיתוף בנכסי מקרקעין אצל זוגות שהינם "ידועים בציבור" הינה זכות אובליגטורית בלבד, בכדי לקבל את שוויה של הזכות הקניינית בנכס, ולכן במקרה זה חלה התיישנות בת שבע שנים בלבד עד לשנת 2012, משום שעילת התביעה נולדה עובר לפרידתם של הצדדים זמ"ז במהלך שנת 2005.

 

19.  במענה לטענת הנתבעים טוענת התובעת/משיבה כי הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובעת שתקופת ההתיישנות נוצרת רק במועד שבו מתגבש בידי התובע "כח התביעה" להגשת התביעה ולזכות בסעד המבוקש, וכן גם בכפוף לכך שיעמוד בנטל ההוכחה העובדתי והמשפטי לצורך ביסוס תביעתו.

 

20.  לשיטתה של התובעת, עילת התביעה נוצרה רק ביום פטירת המנוח (3.1.22), משום שזכותה להגיש את התביעה נוצרה אך ורק בשלב זה, משום שעד למועד זה לא התגלע סכסוך כלשהו בינה לבין המנוח, שכן במהלך תקופת חייו של המנוח הוסכם על דעת שניהם כי היא תקבל את חלקה היחסי ברכוש רק לאחר שהמנוח יפרוש לגמלאות, אולם איתרע מזלו והמנוח נפטר קודם למועד פרישתו לגמלאות.

 

21.  כמו כן, טוענת התובעת כי סילוק התובענה על הסף בשלב טרומי זה תפגע בזכות היסוד שלה לקיום הליך משפטי, וכי במקרה זה מדובר בתקופת התיישנות בת 25 שנים, משום שמדובר בתביעה אשר עוסקת במקרקעין (דירת מגורים).

 

22.  לטענתה, אין כל משמעות לכך שנישאה לאדם אחר משום שהמשיכה לשמור על קשר חברי קרוב מאוד עם המנוח, ומשום שבמהלך תקופת חייה המשותפים עימו סוכם שהיא תקבל את מחצית מכלל רכושם המשותף (נדל"ן וכספים) רק לאחר פרישתו לגמלאות, ולכן המנוח החזיק את חלקה היחסי בדירה (מחצית) בנאמנות, בכדי להבטיח את זכותה העתידית בדירה.

 

23.  התובעת אף טוענת כי כחודש ימים לפני מותו של המנוח הוא שוחח עימה ואף ציין בפניה שיש בכוונתו להעביר לרשותה את חלקה היחסי (מחצית) משווי דירת מגוריהם, וכן גם את מחצית מהכספים שאותם צברו במשותף, אולם בסופו של יום,עצם פטירתו גדעה את מימוש התחייבותו.

 

24.  לדבריה, קיימות ברשותה הקלטות של חלק מהנתבעים שמהן עולה כי הינם מכירים בכך שקיימות לה זכויות קנייניות בדירת המנוח.

 

25.  התובעת טוענת כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין בע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני מיום 6.9.2023, זכויותיה הקנייניות ברכושו של המנוח הינן קנייניות ולא אובליגטוריות, ולכן אין כל משמעות לכך שלמנוח היו בנות זוג אחרות לאחר פרידתה ממנו, ולכך שנישאה לאדם אחר לאחר פרידתה מהמנוח, כך שקמה לה זכות מלאה לקבל את חלקה היחסי ברכוש המנוח כפי שהתחייב שהמנוח התחייב במהלך חייו.

 

דיון והכרעה :

 

כידוע,היעתרות לבקשת סילוק תובענה על הסף מהווה סעד קיצוני, מאחר והינה מביאה מביא לסיום בירורה של תובענה בטרם התבררה לגופה, ולכן יש מקום להיעתר לבקשה שכזו אך ורק במקרים שבהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא הטענות בכתב התביעה, הרי שאין אפשרות של ממש לכך שהתובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש על ידו, זאת, על מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות(ראה : רע"א 7770/21 אימן מרעי נ' אחמד בריה מיום 8.2.2022).

 

26.  למרות שתביעה לסעד הצהרתי נתונה להתיישנות (ראה : ע"א 2140/01 שלמה נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ מיום 19.8.2022) הרי שבמקרה דנן עולה מטיעוניה של התובעת כי לשיטתה תקופת ההתיישנות התארכה מעבר לתקופת ההתיישנות המקובלת בדין האזרחי, דהיינו עד שבע שנים ממועד היווצרות העילה, בשל התחייבות בעל פה מצד המנוח להעניק לה את מחצית מזכויותיו הקנייניות בדירה ובקופות הפנסיוניות וכן גם מכח העובדה שהחזיק בעבורה את חלקה היחסי בדירת המגורים בדרך של נאמנות משפטית (ראה : סעיפים 44-48 לכתב התביעה המתוקן מיום 14.6.2023).

 

27.  ודוק, הוראת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, אשר כותרתו "נישואין", קובעת כי בעת חישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין פרק הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה, וכי בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, הרי שייראו את בעלי הדין לעניין סעיף זה כאילו היו נשואים זה לזה, עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה.

 

28.  למרות שחוק ההתיישנות עוסק אך ורק בהחרגת תקופת התיישנות ממניין התקופה שבה בניה"ז היו נשואים כדין, כך שבמקרים שבהם מדובר בידועים בציבור או בבני זוג נשואים אשר חלה עליהם הלכת השיתוף, אזי המועד שממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות לצורך הגשת התובענה הינו מועד תום השיתוף בנכסים (ראה : תמ"ש (משפחה ירושלים) 2757-06-19 ש.א. ואח' נ' ג.א. ואח' מיום 21.6.2020 והאסמכתאות דשם), ולכן, בענייננו מועד פקיעת הקשר הזוגי בין השניים והפרדת דרכיהם זמ"ז במהלך שנת 2005 הינו גם מועד פרידתם.

 

29.  לא אחת תובעים נוהגים לנסח את תביעתם וסעדיהם באופן זה מתוך מטרה להציג את תביעתם כתביעה במקרקעין, ובכך לעקוף את דיני ההתיישנות, ולכן במקרים מעין אלה יש לבחון את סיווגה של התביעה לפי חוק ההתיישנות בהתאם לגרסה העובדתית אשר מפורטת בכתב התביעה.

 

30.  סיווגה של התביעה כתביעה "במקרקעין", אשר לפי לשון הפסיקה כוללת בחובה כל זכות בקרקע (ראה : ע"א 3260/11 רחל ברכה משרד עורכי דין נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מואח' מיום 6.1.2015), יעמיד את משך תקופת ההתיישנות על תקופה של חמש עשרה שנה במקרקעין שאינם מוסדרים ועל עשרים וחמש שנה במקרקעין מוסדרים, בעוד שסיווגה כתביעה "בשאינו מקרקעין" ייתחום את תקופת ההתיישנות לשבע שנים בלבד בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות.

 

31.  המבחן אשר נקבע לצורך הכרעה בשאלת סיווגה של תביעה כתביעה "במקרקעין" או "בשאינו מקרקעין" הינו "מבחן תוכן התביעה", כאשר על פי מבחן זה נדרש בית המשפט לבחון שני רכיבים אשר שלובים זה בזה, כאשר המבחן הראשון מתמקד בטיב הזכות הנתבעת, והשני - באופי הסעד המבוקש, ולכן יש לבחון את טיב הזכות הנתבעת במבט רחב, כחלק מן ההקשר הכולל של התביעה תוך בחינת ההשפעה שתהיה לתביעה, אם תתקבל, על מצב הזכויות במקרקעין, כך שאף אם הזכות שמכוחה הוגשה התביעה הינה זכות חוזית-אובליגטורית הרי שהתביעה תסווג כתביעה במקרקעין.

 

32.  כאשר מדובר בתביעה לאכיפת חיוב חוזי יש להבחין בין תביעה למימוש זכות חפצית במקרקעין מסוימים שבעקבותיה יחול שינוי במצב הזכויות הקנייניות במקרקעין (זכות "חפצא"), אשר תיחשב כ"תביעה במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, לבין תביעה לקבלת סעד כספי או לאכיפת זכות אישית הקשורה לשימוש במקרקעין שתיחשב, ככלל, כתביעה "בשאינו מקרקעין"(ראה : רע"א 5596/23 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ ואח' נ' יאיר רחמין ואח' מיום 7.1.2024 והאסמכתאות דשם).

 

33.  ודוק, בענייננו אין מדובר ברישום של עסקת מקרקעין או בהתחייבות לאכיפת הסכמה בענייני מקרקעין, שהינן פעולות אשר ככלל מצריכות דרישת כתב בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 למעט במקרים חריגים אשר עולה מהם "זעקת הגינות" ושאינה רלוונטית ענייננו (ראה : בע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני מיום 6.9.2023 ; ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ ואח' מיום 21.3.2011), אלא בטענה לכאורית של התובעת כי המנוח החזיק את חלקה היחסי בדירה (מחצית) בנאמנות,ואף התחייב בעל פה להעביר לה את חלקה היחסי ברכושו (דירה וכספים אשר הצטברו בקופות וקרנות חיסכון) לאחר פרישתו לגמלאות,אולם ההתחייבות לא התממשה בפועל בשל פטירתו בשנת 2022 (ראה : עמוד 3 סעיפים6-9 לתגובת התובעת מיום 17.10.2023).

 

34.  מאחר וגם לפי שיטתה של התובעת ההתחייבות הנטענת לא התקיימה בפועל במהלך חייו,משום שהתנאיהנטען, קרי, יציאתו של המנוחלגמלאות, לא התממש עקב פטירתו (ראה : סעיף 6 לתגובת התובעת מיום 17.10.2023),הרי שבענייננו מדובר בהתחייבות בעל פה אשר פקעה מאליה בהתאם להוראת סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (לעניין המשמעות של תנאי שלא התקיים ראהע"א 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מואח' מיום 5.9.2012).

 

35.  יתירה מכך,התובעת לא הציגה ולו בדל ראייה אשר תומכת בטענתה כי המנוח התחייב להעניק לה את מחצית מזכויותיו הקנייניות בדירת מגוריו,וכי חלקה היחסי בדירה הוחזק על ידו בנאמנות (לעניין הנטל המוגבר לצורך הוכחת קיומה של יצירת נאמנות ראה בע"מ 2101/13 פלוני ואח' נ' פלוני מיום 21.5.2013),ובנוסף לכך לא נתנה הסבר המניח את הדעת מדוע לאחר פרידתה מהמנוח ועד ליום מותו לא פנתה אליו לצורך עיגון בכתב של התחייבותיו העתידיות כלפיה חרף הסיכונים המשפטיים אשר נובעים מכך.

 

36.  ודוק, אין להסתפק בהסבר קלוש שלפיו התובעת נמנעה מלפנות אל המנוח במהלך חייו בדרישה להתחייב בכתב לממש את זכויותיה הנטענות במשך תקופה של 17 שנה, או לחילופין, מהגשת התביעה אך ורק בשל רצונה לשמור על יחסים תקינים עימו, עקב הנזק הראייתי המשמעותי אשר נוצר ליורשי המנוח עקב הצורך להתמודד עם טענות ועובדות אשר מטבע הדברים אינן מצויות בידיעתם האישית ומטבע הדברים מקשות מאוד על ניהול הגנתם (לעניין זה ראה : ישראל גלעד,התיישנות בדין האזרחי, תשפ"ב - מרץ 2022, עמ' 487-489 והאסמכתאות דשם).

 

37.  השיהוי בהקשר זה, כאלמנט משלים לשאלת ההתיישנות, מצביע על כך כי התובעת המתינה 17 שנים עד העלאת הטענות, ורק לאחר שהמנוח, בן זוגה לשעבר, אינו יכול לשפוך אור על אותה טענה לא מתועדת, ולמעשה השיהוי גדע כל יכולת להתגונן בפני התביעה, ולכן אותו שיהוי הופך למהותי, עד כדי כי מוצדק לסלק את התביעה על הסף.

 

38.  עובדות אלו בשילוב עם קביעתו של בית המשפט המחוזי מיום 1.1.2024 ושל בית המשפט העליון מיום 18.2.2024, שלפיה כתב התביעה הוגש בשיהוי רב, מלמדים על כך שדינה של התובענה להידחותבהתאם להוראת סעיף 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.

 

39.  אפנה בהקשר זה אל ת"א (מרכז)45977-04-22 עטר נ' אירפורט סיטי בע"מ מיום 15.2.2023:

 

"ההחלטה אם לדחות תביעה עקב השיהוי שבהגשתה, הינה פרי שיקול דעת שיפוטי. שיקול דעת זה מבוסס, בין היתר, על בחינת נסיבותיו של המקרה הפרטני, ומתן הדעת לשאלה, האם היה בשיהוי כדי לגרום לשינוי במצבו של הנתבע, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה (בין של הנתבע ובין של הציבור), כמו גם האם היה בחלוף הזמן כדי לגרוע מיכולתו של הנתבע להתמודד עם ההליך המשפטי."

 

40.  במקרה דנן, השיהוי הניכר המתבטא בהמתנה לנקיטת הליך משפטי עד לאחר פטירתו של המנוח, 17 שנים לאחר סיום הקשר הנטען, כאשר אין התחייבות כתובה מטעמו, מרוקן מתוכן את היכולת להעלות טענות נגדיות, והשיהוי הופך למהותי עד כדי כך, שיש לסלק את התביעה על הסף.

 

סוף דבר :

 

41.  בקשת הנתבעים מתקבלת והתובענה נדחית על הסף.

 

42.  התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך של 5000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

 

ניתן לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים.

 

 

 

 

ניתן היום,י' תמוז תשפ"ד, 16 יולי 2024, בהעדר הצדדים.