צו מניעה זמני | ביצוע כל דיספוזיציה או העברת זכויות ביחס לדירה

התובע מבסס את התביעה, בין היתר, על הוראות סעיף 6.2 להסכם השעבוד אשר משית על א' התחייבות, כדלקמן:

"לא למכור, לא להעביר, לא להחכיר, לא למשכן, לא לשעבד ולא לתת את המקרקעין הממושכנים ולא לתת ייפוי כח או הרשאה כל שהיא ביחס למקרקעין הממושכנים או כל חלק מהם, ולא להוציא מבעלותו בכל אופן אחר שהוא ולא להקנות לאחר כל זכות שהיא במקרקעין הממושכנים או כל חלק מהם ולא להרשות להשתמש בהם בכל דרך שהיא ללא קבלת הסכמה לכך מראש ובכתב מאת בעל המשכנתא".

סעיף 6.7 קובע, כי השימוש בדירה תעשה רק למטרת מגורים.

סעיף 10.4 להסכם השעבוד קובע, כך:

"הממשכן מייפה בזה באופן בלתי חוזר את כוחו של בעל המשכנתא כבא כוחו הראשי בעצמו או באמצעות אחר שבעל המשכנתא יעבירו לא את סמכויותיו לחתום על תצהירים ומסמכים בשמו ולעשות בשמו ועל חשבונו של הממשכן כל פעולה מהפעולות המנויות בשטר משכנתא זה. הממשכן מצהיר כי אין במתן ייפוי הכח הנ״ל כדי לפטור אותו מלקיים התחייבות כלשהי מהתחייבויותיו על פי שטר משכנתא זה ובעל המשכנתא לא יהיה חייב לעשות כל פעולה על פי ייפוי הכח והממשכן פוטר בזה את בעל המשכנתא מראש מכל אחריות במקרה שלא תעשה כל פעולה שהיא או שלא תעשה באופן ובזמן הנכון. הממשכן מוותר בזה מראש על כל טענה לגבי בעל המשכנתא על כל נזק שייגרם או עלול להיגרם לממשכן בגין כל פעולה שנעשתה בכלל או שלא נעשתה בזמן ו/או באופן הנכון"

לאחר רישום הזכויות על שם א' ורישום השעבוד נעשו ניסיונות על ידי א׳ לקבל משכנתא ואולם הבקשות סורבו.

התובע וא׳ באו בדברים והסכימו כי ימשיך לגור בדירה וינסה לקבל משכנתא על מנת לממש את המתווה המוסכם ולהעביר סך של 800,000 ש״ח לידי אחיו.

בין התובע והנתבעים חל נתק מוחלט החל מחודש יוני 2017 ועד לאמצע שנת 2018. לימים הסתבר לתובע, כי הנתבעים ערכו ביניהם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרתו העביר א׳ את מחצית הזכויות בדירה. רק בחודש דצמבר 2019 יידע א׳ את התובע, כי העביר מחצית הזכויות בדירה לל׳.

3.            לטענת התובע, מסגרת ההתקשרות בינו ובין א׳ מקימה מניעה מפני העברת הזכויות, וכל

העברה ללא קבלת הסכמתו בטלה מעיקרה ומהווה הפרה של הסכם המתנה והסכם השעבוד. עוד נטען, כי חזקה על ל׳ שידעה את תנאי השעבוד וכי הפעולות האמורות בניגוד לתנאי ההסכמים בטלות ומצדיקות ביטול הסכם המתנה.

התובע עמד על כך שבפועל לא הועברו כספים לידי א׳ והכוונה היתה לרשום את הדירה על שמו בנאמנות ובכפוף לתנאים שלא קוימו על ידו; כי הסכם השעבוד יוצר הגבלת עבירות הנכס לצדדים שלישיים ללא הסכמה מראש; וכי הכוונה היתה לשמר בידי התובע את זכות הקניין המהותית.

4.            א׳ לא התגונן מפני התביעה.

במענה לטענות התביעה טענה ל׳, כי לא קיימת יריבות בינה ובין התובע שכן היא אינה צד להסכם השעבוד.

עוד נטען, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר - ההלוואה ניתנה בשנת 2013 ; היתה אמורה להסתיים על פי תנאי הסכם השעבוד בינואר 2018 ; לטענת א׳ (בכתב ההגנה שהוגש, "התביעה לפירוק שיתוף״) ההמחאה הראשונה שניתנה לתובע חוללה כבר בדצמבר 2013 ; והסכם הגירושין קיבלת תוקף של פסק דין בחודש אפריל 2018.

לגופם של דברים טענה ל׳, כי קיימות שאלות קשות ביחס לטיבה של העסקה שנרקמה בין התובע לא׳ - לא ברור אם מדובר בעסקת מתנה שהושלמה ולא ברורה הדרישה הכלולה בהסכם השעבוד להשבת סך של 1,000,000 ש״ח שעה שההלוואה המוסדרת בהסכם היא בסך 400,000 ש״ח.

ל׳ עמדה על כך שנוסף על פסק הדין שאישר את ההסכמות בינה ובין א׳, ביום 29.6.2020 הגיעו הצדדים להסכם נוסף (במסגרת התביעה לפירוק שיתוף) בדבר פירוק השיתוף בנכס, מכירתו (לידי א׳ או באמצעות כונס לכל המרבה במחיר), והפקדת סך של 230,000 ש״ח בנאמנות לצורך הבטחת החוב כלפי התובע (כאן).

5.            הבקשה הוגשה ביום 16.11.2020, כשלושה חודשים לאחר שהוגשה התביעה.

בבקשה טען התובע, כי מתקיימות הנסיבות המצדיקות מתן צו מניעה זמני - כי קיימת עילת תביעה ראויה; כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי יש הצדקה לשמר את המצב הקיים.

א׳ לא השיב לבקשה.

ל׳ שבה על טענות ההגנה והוסיפה, כי אין ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה כלפיה שכן היא כלל לא צד להסכם השעבוד; כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה בשל פסק דין חלוט במישור היחסים בינה ובין א׳; כי מדובר בהתנהלות חסרת תום לב וכי התביעה התיישנה או לכל הפחות הוגשה בשיהוי מהותי.

6.            כבוד השופט ט. פפרני קבע שהבקשה תידון בדיון הקבוע בהליך.

התובע ביקש לפטור אותו מהתייצבות ובית המשפט ביקש את עמדת הצדדים לכך. ב״כ של ל׳ נתנה הסכמתה לפטור מהתייצבות וביקשה, כי תיקבע חלופה שתאפשר שמיעת הדיון באמצעים חזותיים.

הדיון נדחה ובין לבין הועבר הליך זה לשמיעה בפניי.

7.           ביום 10.3.2021 התקיים דיון בכל ההליכים התלויים ועומדים. התובע (כאן) לא התייצב לדיון ובא כוחו הבהיר, כי הוא עומד על הבקשה ויגיש בקשה בדבר האופן בו ישמע הדיון, לאור מצבו הרפואי של התובע.

בקשה כזו לא הוגשה.

8.           ביום 30.5.2021 ניתנה החלטה בגדרה של התביעה לפירוק שיתוף במסגרתה קבעתי, בין היתר, כי בהסתמך על כך שקיימים שני פסקי דין חלוטים אשר לא הוגשה בקשה לביטולם ועל כן אין מקום לעכבם; ומאחר וטענותיו של א׳ במסגרת התביעה לפירוק השיתוף בדבר החיוב בהשבת הלוואה לידי אביו בסך 400,000 ש״ח ובדבר החיוב בתשלום סך של 800,000 ש״ח לידי שני אחיו אינם מצדיקים עיכוב ביצוע ההסכמות בין הצדדים - ימונה כונס נכסים, בהתאם להוראות פסק הדין שניתן בתביעה לפירוק השיתוף ("ההחלטה על מינוי הכונס").

עוד קבעתי, כי פעולותיו של הכונס יאושרו תוך התייחסות לטענות בהליך שלפניי כעת ותוך בחינת הטענות בנוגע לחוב כספי כלפי התובע או כלפי אחיו של א׳.

9.           בד בבד עם מתן ההחלטה בדבר מינוי כונס הנכסים במסגרת התביעה לפירוק שיתוף ניתנה החלטה במסגרת ההליך כאן:

״בדיון שהתקיים ביום 10.3.2021 הבהיר ב״כ התובע כי תוגש בקשה לקביעת מועד נוסף לדיון בבקשה לצו המניעה הזמני תוך התייחסות לאופן קיום הדיון לאור מגבלות התובע בהתייצבות לדיון בבקשה שהוגשה מטעמו.

עד למועד זה לא הוגש דבר.

ככל ולא תוגש כל בקשה בענין, בשים לב לכך שההליך קבוע להוכחות ולאור ההחלטה שניתנה במסגרת... ביום 30.5.2021 - ככל ולא יוגש דבר מטעמו של התובע בהקשר זה עד ליום 3.6.2021 יחשב הדבר כויתור על הבקשה".

למחרת, ביום 31.5.2021 הודיע התובע, כי הוא עומד על הבקשה וכי מצבו הרפואי יאפשר התייצבות לדיון בבקשה.

10.         לאחר שהוגשה בקשה מטעמה של ל׳ לביטול הדיון בבקשה, לאור הקביעות בהחלטה על מינוי הכונס, ולאחר שהתובע עמד על קיומו של הדיון, התקיים ביום 15.6.2021 דיון במהלכו נחקר התובע.

11.         התובע העיד, כי העביר לא' הלוואה לכאורה בשווי של 2/3 מערך הדירה (עמ׳ 12, ש׳ 8-6), כאשר הרציונל לעסקה היה כך:

"הרעיון היה ששני שליש מהכסף יעבור לשני הילדים הנותרים שלי. בכסף, היות והעריכו את הבית אז בזמנו 1.5 מיליון ₪, אני ראיתי שא׳ לא יוכל לעמוד בזה, הורדתי את הסכום ל-1.2 מיליון ₪ וכאשר 800,000 ₪ מתוכם יעברו לזכותם של הילדים, שני הילדים הנותרים שלי.

...

המתנה היא העברת הזכויות והוא לקח את העברה בטאבו לצרכי לקיחת משכנתא כדי לשלם לשני הילדים הנותרים"

(עמ׳ 12, ש׳ 16-6).

התובע העיד שלא הלווה בפועל כספים לא׳, אלא ש״הכסף צריך לעבור מא׳ ול׳ לחשבונם של הילדים שלי״ (עמ׳ 12, ש׳ 27 ; עמ׳ 13, ש׳ 26 וש׳ 35-32).

12.         בתום הדיון סיכמו באי כח הצדדים בעל פה.

בא כח התובע עמד על כך שהסכם המתנה היה אמור לשקף את ההסכמות הבסיסיות בין הצדדים במסגרתם ככל שיעלה בידי א׳ לקבל משכנתא, הוא יעביר סכום של 800,000 ש״ח (עמ׳ 16, ש׳ 16-6).

ב״כ ל׳ טענה, כי התביעה היא להשבת זכות במקרקעין שהוענקה במתנה והושלמה ברישום על שם א׳; כי לא הייתה הלוואה בפועל; וכי היה על התובע להגיש תביעה כספית להשבת ההלוואה כאשר לא נפרעה.

בנוסף עמדה ב"כ של ל׳ על טענת העדר היריבות ועל כך שמאחר ולל׳ אין זכויות בנכס, לא ניתן לחייב אותה להשיבן (עמ׳ 17, ש׳ 25-1).

ב״כ של א׳ טען, בהתייחס לטענה בדבר העדר זכויות של ל׳, כי לזכותה הערת אזהרה וכי יש נגדה עילת תביעה בעצם קיומה של זכות רשומה לטובתה (עמ׳ 17, ש׳ 36-27).

דיון והכרעה

13.         הבקשה הוגשה מכוח הוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984.

נוסח התקנות בענין זה שונה במקצת, ותקנה 95לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט-2018 ("התקנות") קובעת, כך:

"הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה.

♦♦♦

בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה:

(1)          הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק העלול להיגרם לאדם אחר או לעניין ציבורי;

(2)          אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני;

(3)          תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני".

תקנה 109 לתקנות מתייחסת לצו מניעה זמני וקובעת, כך:

"בית המשפט רשאי להורות למשיב להימנע מלעשות או להימנע מלהוסיף ולעשות, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, פעולה כלשהי, אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי­מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצועו הראוי של פסק הדין".

14.         אם כך, על בית המשפט כעת לבחון, בין היתר, האם קיימות ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת התביעה והאם הסעד הזמני המבוקש נחוץ לצורך הגשמת המטרה.

בנוסף, על בית המשפט להפעיל שיקולים של מאזן הנוחות, שיקולי מידתיות, תום ליבם של הצדדים ושיהוי בהגשת התביעה או הבקשה.

15.         בפסיקה שהתייחסה לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות נקבעה ההלכה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין השיקול של סיכויי התביעה והשיקול של מאזן הנוחות מתקיים יחס המוכר כ״מקבילית הכוחות" לפיו, ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך גבוהים יותר, כך ייטה בית משפט להקל בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (רע״א 9623/17גבע נ׳ ורינט מערכות בע"מ (23.1.2018) ; רע"א 2553/20אביב נ׳ סמדג׳ה 7.6.2020) ; רע"א 8716/15מימון נ׳ רייט (28.12.2015) ; רע״א 5841/11אקסלרוד נ׳ בנק מזרחי (20.9.2011)).

ואולם, "על המבקש לעמוד ברף מינימלי בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני...״ (רע״א 3533/09נציגות הבית המשותף נ׳ עיון (1.9.2009)). ליישום הדברים ביחס לתקנות החדשות ראו תא (חי׳) 30804-04-21דרדלוקס שיווק בע״מ נ׳ קדם (2.6.2021) ; ורע״א (ת״א) 14030-11-20שהם נ׳ א.ר.א.ב. בונוס בע״מ (8.2.2021).

16.        סיכויי התביעה:

אשר לשיקול של סיכויי התביעה נקבע בעבר, כי "על המבקש סעד זמני להוכיח כי סיכויי תביעתו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו״ (רע״א 2407/19זיו נ׳ בנק לאומי לישראל (14.5.2019).

בהקשר זה יש לתת את הדעת לשינוי בנוסח התקנות לפיהן די בראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תחת ראיות מהימנות לכאורה).

בנקודה זו יש להבהיר, כי בחינת סיכויי התביעה נעשית בנקודת זמן זו ברמה לכאורית בלבד, על יסוד החומר המונח בפניי כעת, נכון לשלב זה של ההליך, מבלי שהוצגו כל הראיות ונשמעו העדויות המלאות.

לענייננו:

ראשית, בהתייחס לעילת התביעה כלפי ל׳ יש לתת את הדעת על כך שהסעד המבוקש הוא"ביטול העברת מקרקעין ללא תמורה".

ההעברה שבוצעה ללא תמורה היא העברת הזכויות בדירה מהתובע לבנו - א׳, כאשר הטענות המצדיקות ביטול ההעברה מבוססות על התחייבויות א׳ כלפי התובע במסגרת הסכם השעבוד.

כך, יש קושי להעריך את סיכויי התביעה ביחס לל׳ - בשים לב להגדרת הסעד כמתייחס לביטול המתנה במובחן מסעד כספי - כגבוהים, שעה שלא הועברו אליה זכויות מאת התובע, לא הוצגו ראיות להתחייבויות שלה ביחס לנכס, והיא אינה צד להסכם השעבוד.

אציין, כי התובע העיד, בהגינות, כי לא העביר אליה זכויות (עמ׳ 11, ש׳ 9) וכי היא לא היתה צד להסכם השעבוד (עמ׳ 11, ש׳ 30).

אבהיר, כי גם אם כל טענות התובע תתקבלנה ויוכרע, כי הופרו ההסכמות, על פניו מדובר בטענות במישור היחסים של התובע מול א׳ (אם כי יש לציין כי התובע טען בעדותו, כי ל׳ היתה מודעת להסכם (עמ׳ 11, ש׳ 29) וכי דרכה ודרך א׳ הגיע התובע לעו"ד דן שניסח את ההסכמות (עמ׳ 15, ש׳ 17)).

שנית, אין מחלוקת כי העברת הזכויות במתנה הושלמה ברישום ביום 12.11.2013 וכי א׳ שינהאת מצבו בהסתמך על ההענקה (שכן התחייב להעביר מחצית הזכויות לל׳).

על כן, בשים לב לכך שהסעד המבוקש בתביעה הוא ביטול הסכם המתנה)במובחן מסעד כספי בגין הפרת הסכמות) ולאור ההוראות הברורות בענין זכות הביטול של מתנה שהושלמה ברישום, יש קושי להעריך, בשלב זה, את סיכויי התביעה כגבוהים במיוחד.

שלישית, כאשר נדרשו התובע וא׳ להבהיר את טיבו של הסכם השעבוד הסבירו, כי ההסכםנועד להבטיח את התחייבותו של א׳ להעברת 2/3 מערך הדירה לידי שני אחיו (כך נטען בהליך זה, בעדותו של התובע, ובתשובה שהוגשה על ידי א׳ במסגרת תביעה לפירוק השיתוף); או להבטיח השבת הלוואה שניתנה על ידי התובע בסך 400,000 ש״ח (כך נטען בכתב ההגנה שהגיש א׳ בתביעה לפירוק שיתוף).

מעבר לכך שההתחייבות בענין העברת 2/3 מערך הדירה לידי האחים אינה עולה מהוראות הסכם השעבוד (מהוראות ההסכם עולה התחייבות להשבת הלוואה בסך 400,000 ש״ח); ההסבר שניתן לגבי טיבו של ההסכם מצדיק לכל היותר להבטיח את תשלום החוב הנטען באמצעות עיכוב כספי תמורת המכר ואין הצדקה לעכב את ביצוע מכר הדירה (זאת תוך הדגשה בנוגע לקושי העולה מכך שהסעד המבוקש בתביעה זו אינו, כאמור, כספי).

אדגיש, כי ענין זה חזר בעדותו של התובע לפניי מספר פעמים כאשר הובהרה כוונת הצדדים לחלק את שווי הדירה בין שלושת הילדים באמצעות העברה כספית של א׳ לאחיו.

כלומר, מעדותו של התובע לא עלה, כי מדובר ברישום זכויות בנאמנות או רישום למראית עין אלא במכוון, כדי להעביר את הזכויות במלואן ולאפשר לא׳ לקבל את הנכס לבעלותו וללוות כספים על מנת לשלם לאחיו בגין חלקם בנכס.

על כן לכל היותר יכול התובע לעמוד על זכויותיו הכספיות בהתאם להסכם השעבוד או בהסתמך על כוונת הצדדים בהתקשרות.

עוד יודגש, כי התובע טען בכתב התביעה, כי א׳ ול׳ ביקשו לרכוש את הנכס לאחר שהתגוררו בו וכי מאחר ועמדתו היתה שיש לחלק את הנכס בין שלושת ילדיו, הוסדרו ההסכמות שיאפשרו חלוקת שווי הנכס.

גם בכך יש להצביע, כי כוונת הצדדים בזמן אמת היתה העברת הזכויות בנכס לא׳ והבטחת תשלום תמורה כספית לאחים ולא העברת זכויות בנאמנות (טענה שלא עולה משום מסמך ולא נתמכת בכל ראיה).

רביעית, הסכם המשכון נועד, כך נקבע בסעיף 2, להבטיח את הסילוק המלא של הסכומים המגיעים לתובע; כאשר המשכנתא תיוותר בתוקף עד לסילוק המלא של כל הסכומים שיגיעו לתובע (סעיף 4.1) וכי א׳ מתחייב לשלם את הסכומים במועד פירעונם כאמור "בהסכם זה")כלומר סך של 400,000 ש״ח בתשלומים שווים של 2,000 ש״ח עד לחודש ינואר 2018 וסך של 3000 ש״ח עד לחודש אוקטובר 2025).

אוסיף, כי סעיף 8 קובע, כי אם יופר ההסכם, רשאי התובע לדרוש סילוק מיידי של יתרת החוב; וסעיף 9 מקנה את הזכות לממש את הנכס כדי לגבות את החוב. ההסכם אינו קובע זכות לבטל את הענקת הזכויות במקרה של הפרה, אלא מכירת הנכס כדי להבטיח את פירעון החוב.

17.         אם כן, לסיכומה של נקודה זו, בהסתמך על ניתוח הדברים כאמור ועל הראיות המצויות בשלב זה בפניי, איני יכולה לקבוע, קיימת עילת תביעה חזקה ומבוססת.

עם זאת יודגש, כי קביעה זו נכונה לשלב זה של ההליך, ויתכן כי עם הצגת מכלול הראיות המלאות ושמיעת העדויות תתקבל תוצאה שונה.

בתום הדיון בהערכת סיכויי התביעה אציין, כי לא הצלחתי לאתר את פסק הדין עליו מסתמך התובע (תמ״ש 47771-09-16) וכי ספק אם פסק הדין השני שהוזכר בסיכומי התובע נוגע לענייננו.

18.         מאזן הנוחות:

מאחר שהטענות של התובע הן במהותן טענות כספיות (העילה מבוססת על הפרת התחייבות כספית), איני סבורה שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת התובע, מה גם שפירעון החוב (ככל שיוכח סכום החוב, לאור הטענות כי לא הוענקה הלוואה בפועל) מובטח באמצעות ביצוע המכר של הדירה בפיקוח בית המשפט באמצעות כונס.

19.         שיקולי מידתיות, שיהוי ותום לב:

ברע״א 3851/11נדב נ׳ לוי (07.06.2011) נקבע, כי "מבקש שהשתהה בפנייתו לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני יתקשה לשכנע את בית המשפט בקיומה של דחיפות. לכן עשוי, לעיתים, השיהוי לבדו לשמש טעם מספק לדחיית בקשת הסעד הזמני וזאת אף בנסיבות שבהן לא היה בשיהוי כדי לגרום נזק למשיב..."

אני ערה לטעמים שהציג התובע ביחס למועד הגשת הבקשה - המועד בו נודע לו על העברת הזכויות מאי ללי ומצבו הרפואי באותה העת.

אולם לאור מועד ההפרה של ההתחייבות להשבת ההלוואה המוסדרת בהסכם המשכון (כבר בשנת 2013); הידיעה של התובע, כי א' לא מצליח לגייס הלוואה לשלם לשני אחיו, כבר בסמוך למועד בו נחתם ההסכם (כך עולה מכתב התביעה); העובדה שמשך כל השנים לא פעל התובע לעמידה על זכויותיו הכספיות או על הטענה בדבר זכותו לבטל את הסכם המתנה; מועד הגשת התביעה (אוגוסט 2020); מועד הגשת הבקשה (שלושה חודשים לאחר הגשת התביעה) וההשתהות בבירורה מלמדים על שיהוי כבד שדי בו כדי להצדיק דחיית הבקשה.

עוד אוסיף, כי על אף שעדותו של התובע בדבר כוונתו להסדיר חלוקת הנכס בין הילדים היתה סדורה ועקבית, הדברים אינם עולים מהמסמכים; לא נטענו על ידי א׳ במסגרת הגנתו מפני הטענות בתביעה לפירוק השיתוף וממילא, כאמור, לא מצדיקים עיכוב מימוש הנכס.

20.        אם כן, לסיכום הדברים, לאחר שבחנתי את סיכויי ההליך, את מאזן הנוחות, את טיבו של ההליך ואת המועד בו ננקטו ההליכים ביחס למועדי ההפרה הנטענת, את הראיות שבפניי ובכלל כך הוראות הסכם השעבוד, את הדין ביחס למתנה שהושלמה ברישום ואת האפשרות לפצות את התובע באמצעות חיוב כספי של מי מהנתבעים אילו יסתבר, כי הופרו ההסכמות (במובחן מהקושי להורות על ביטול המתנה), החלטתי לדחות את הבקשה למתן צו מניעה.

21.        לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, את טענות התובע ביחס למועד בו נודע לו על העברת הזכויות, את השלב בו מצוי ההליך והשתלבותו במארג ההליכים האחרים ואת הנסיבות האישיות של בעלי הדין, החלטתי שלא לחייב בשלב זה את התובע בהוצאות ולקבוע, כי הוצאות הדיון בבקשה זו יושתו בתום ההליך על פי התוצאה.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

אני מתירה פרסומה של החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, ז׳ תמוז תשפ״א, 17 יוני 2021, בהעדר הצדדים.

יפעת שקדי שץ, שופטת

 

בית משפט לענייני משפחה בחדרה

תמ״ש 41299-08-20פ׳ נ׳ פ׳ ואח׳

תיק חיצוני:

לפני כבוד השופטת יפעת שקדי שץ

התובע/המבקש                            א.פ.

נגד

הנתבעים/המשיבים                     1. א.פ.

2.   ל.פ.