צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
דיני משפחה דיני משפחה וגירושין דיני משפחה
תוכן מרכזי בעמוד דיני משפחה וגירושין תוכן מרכזי בעמוד

פס"ד בתביעה למזונות משקמים ולפירוק שיתוף (תמ"ש 53886-03-15, תמ"ש 53820-03-15)

12/09/2019

בית משפט לענייני משפחה בחיפה
תמ״ש 53886-03-15 (רכושית)
תמ״ש 53820-03-15 (מזונות ומדור)

א.ז. ני ע.ד.


לפני כבוד השופטת הילה גורביץ שינפלד

 

תביעה לפסיקת מזונות משקמים ותביעה לפירוק שיתוף בזכויות אובליגטוריות לקבלת 2 דירות לאחר בנייה ושיפוץ של בניין במסגרת תכנית תמ״א 38.

מבוא:

1. הצדדים יהודים, עורכי דין בעיסוקם, חיו כידועים בציבור מ-12/07 עד מאי 2014 ולהם

בת משותפת ה.ד, ילידת----------- .

לכל אחד מהצדדים ילדים נוספים מנישואיו הקודמים, התובעת אם לילד אחד נוסף והנתבע אב ל-3 ילדים נוספים. בתקופה שמחודש דצמבר 2007 ועד מאי 2014 התגוררו יחד עם ילדיהם תחת קורת גג אחת.

2. בתקופה שמחודש 9/06 ועד לחודש מאי 2014 עבדה התובעת כעורכת דין שכירה במשרד עורכי הדין שבבעלות הנתבע.

3. ביום 7.8.09 ערכו הצדדים מסיבת נישואין באולם חתונות ב---------- . המסיבה כללה

טקס החלפת טבעות שנערך על ידי רב רפורמי. לטענת התובעת הצדדים לא נישאו כדמו״י בשל מעשה בית דין מגירושיה הראשונים של התובעת ובו הערת בירור, נספח ב לתצהיר התובע. הנתבע טען כי הדבר נעשה מבחירה חופשית של הצדדים.


 

4. להשלמת התמונה יצויין כי הצדדים הגיעו להסכם בכל הנוגע למשמורת ומזונות הקטינה המשותפת ועל פיו משמורת הקטינה ה.ד בידי האם.

העובדות שהוכחו והלרוונטיות לתביעה לפירוק שיתוף:

5. הנתבע וצד ג׳, מר ר.ט. תכננו יחדיו להשקיע בחלקים שווים, בשיפוץ והרחבה של בנין

בין 2 קומות ברחוב----------- המונה 4 דירות (להלן: "הבניין").

הוסכם ביניהם כי ישופצו ויורחבו 4 הדירות הקיימות וייבנו 3 דירות חדשות, אחת בקומת קרקע ושתי דירות נוספות - אחת בכל קומה שתתווסף לבניין. סה״כ 7 דירות ב- 4 קומות. (להלן: "הפרוייקט").

6. במועד ההסכמות, היה מר ר.ט. בעלים של דירה אחת בבניין ובנו, מר ג.ט., בעלים של דירה זהה בבניין. לצורך קידום הפרוייקט, הנתבע רכש מבנו של מר ר.ט., מר ג.ט., את הדירה שהייתה רשומה בבעלותו תמורת סך של 1,000,000 ₪ לפי הסכם מכר מיום 10.10.10.

התמורה בהסכם המכר נקבעה בסך 1,250,000 ₪. ראו הסכם מכר נספח ג׳ לתצהיר התובעת ועדותו של הנתבע בעמוד 61 שורות 24-35 - ככול הנראה לצורך קבלת משכנתא מוגדלת, ובדרך זו גם מימן הנתבע, כמפורט להלן, את השקעתו ההתחלתית בפרוייקט.

7. כשבועיים לאחר מכן, ביום 24.10.10, חתמו הצדדים על חוזה במסגרתו הצהירו הצדדים כי הם בעלים במשותף, ובחלקים שווים, של הדירה שרכש הנתבע מאת ג.ט., הדירה שתיבנה בקומה ג׳ של הבניין, וגם חייבים וזכאיים בחלקים שווים "והן לחיובים והן לזיכויים של שתי הדירות הנ״ל". נספח ה׳ לתצהיר התובעת (להלן: החוזה").

עוד הוסכם כי הצדדים ישקיעו בפרוייקט סך של 1,000,000 ₪: 250,000 ₪ הון עצמי של כל אחד והיתרה בסך של 500,000 ₪ הלוואה המובטחת במשכנתא. הוסכם גם כי הנתבע יטול משכנתא מוגדלת בסך של 750,000 ₪ וההפרש ישמש למימון הפרוייקט. עוד הוסכם כי את תשלומי המשכנתא המשותפת, בסך של 500,000 ₪, הצדדים ישלמו מתשלומי השכירות המתקבלים משוכרי הדירה הקיימת בפרוייקט.

מפאת חשיבות הדברים ומשאין המדובר בחוזה ארוך, להלן ציטוט של ההסכמות הרלוונטיות למחלוקות כאן. (ההדגשות לא במקור) במבוא לחוזה הוסכם כי:

״והואיל וע.ד. רכש ביום 10.10.10 מאת ג<ט< דירה ברח׳-----------------

-, בקומה הראשונה הרשומה כחלקת משנה 48/1 בגוש 10781 (להלן: "הדירה");

והואיל ובכוונת הצדדים לפתח המבנה ולהוסיף עליו שתי קומות כאשר באחת מהן תיבנה דירה אשר תהיה לשימוש ע.ד. וא.ז.;

והואיל וחרף הרישום כיום ע״ש ע.ד. הדירה בקומה א׳ והדירה שעתידה להיבנות בקומה ג׳ הינן משותפת

(חיובים וזיכויים) של א.ז. וע.ד.;"

בהמשך בסעיף 2 לחוזה הוסכם כי:

"ע.ד. וא.ז. מצהירים הדדית כי הם שותפים בחלקים שווים בדירה בקומת הקרקע (להלן: "הדירה בקומה א׳") וכן בדירה אותה בכוונתם לבנות בקומה השלישית (להלן: "הדירה בקומה גי׳), הן לחיובים והן לזיכויים של שתי הדירות הנ״ל. א.ז. לא צורפה כקונה של הדירה ויזמית יחד עם ע.ד. בפרויקט הנ״ל ברח׳אך

ורק משיקולי מס וכן בכדי שלא לחשוף א.ז. לחיובים כלפי יתרהדיירים בבניין. יחד עם זאת ביחסים שבין ע.ד. וא.ז. הרי שהם שותפים לכל דבר ועניין, בכל הנוגע לדירה בקומה א׳ ולדירהבקומה ג׳."

אשר למקורות הכספיים הוסכם בסעיף 3 כי:

״א. ע.ד. ישלם הון עצמי של 250 אלף ₪.

ב. א.ז. תשלם הון עצמי של 250 אלף ₪ אותם היא קיבלה מהוריה.

ג. היתרה בסך 500 אלף ₪ תתקבל כמשכנתא.

ע.ד. לוקח משכנתא גדולה יותר בסך נוסף של 250 אלף ₪ אשר תשמש לצורך בנייתה של הדירה בקומה ג׳. כמו כן לידיו של ע.ד. משתלמים תשלומי שכר הדירה בגין הדירה בקומה א׳ שמושכרת בשלב זה ואשר ישמשו להחזר חלק מחוב המשכנתא בסך של 500,000 ₪.״

עוד הוסכם כי:

"בסיום הבניה, או לחילופין במועד הראשון האפשרי, יעביר

לא.ז. מחצית הזכויות בדירות המצוינות לעיל בניכוי ההתחייבויותבגינן. א.ז. תצורף כלווה נוספת ליתרת המשכנתא, מייד עם ביצוע רישום הזכויות וצירופה כבעלים נוסף לע.ד.. לא.ז. הזכות להודיע בכל עת על דרישתה לרישום מחצית הזכויות על שמה ובכפוףלתשלום המיסים החייבים באותה העת (שבח ורכישה שישולמו ע״י א.ז.) ומתן התחייבות למחצית החיובים באותה העת בגין בניה, היא תהיה רשאית לכפות רישום מיידי של מחצית מכל זכות בבנין על שמה."

8. בהתאם, ביום 1.11.2010 נטל הנתבע מבנק "טפחות" הלוואה המובטחת במשכנתא בסך של 750,000 ₪. ראו אישור פרטי ביצוע הלוואה - נספח 5 לכתב ההגנה של הנתבע, והנתבעת העבירה לידי הנתבע, ביום 3.11.2010, סך של 250,000 ₪ בשתי המחאות שנמשכו לפקודתו ת/3.

9. ההסכמות בין הנתבע ובין מר ר.ט. הועלו על הכתב רק ביום 3.6.2013 תחת הכותרת "ואלו העקרונות המוסכמים של השותפות".

על פי המוסכם שם, הנתבע ומר ר.ט. משקיעים בחלקים שווים בשיפוץ והרחבה של הבניין וביצוע הפרוייקט. הוסכם גם כי הנתבע יישאר הבעלים של הדירה שתיבנה בקומה ג ומר ר.ט. הבעלים של הדירה שתיבנה בקומה ד. עוד הוסכם כי הדירה שתיבנה בקומת העמודים והדירות שהיו בבעלות הנתבע ומר ר.ט. עובר לבנייה - יימכרו לטובת תשלום

הוצאות הבנייה בחלקים שווים ושתי הדירות הנוספות שיורחבו וישופצו - ישארו בבעלות הבעלים הקיימים.

משמעות הדברים היא כי רוח הדברים וההסכמה הבסיסית הייתה כי הפרוייקט יממן את עצמו

10 . היתר לתחילת ביצוע עבודות הפרוייקט ניתן ביום 5.2.14.

11. קדם למועד זה החל משבר ביחסי הצדדים. ראו עדות התובעת בעמוד 48 שורה 25 ואילך.

הנתבע העיד בעמוד 76 שורות 17-28 כי הצדדים נפרדו ביום 10.2.14 וכי עד ליום 9.2.14

ישנו יחדיו במיטה המשותפת.

ביום 15.2.14 שלח הנתבע אל התובעת מכתב אינטימי באמצעות דואר אלקטר’ סומן ת/2. מעבר לנושאים הנוגעים ליחסי הצדדים, לטוב ולרע, ולעבר, להווה ולעתיד - כותב הנתבע:

"אני איני יכול לסכן את מצבי הכלכלי. לא אוכל להשקיע כל כספי בבניית בית אשר יהיה עליי לחלק אותו איתך. זה לא יקרה. גם לא אוכל להיסחט בעניין".

12. בהודעת דוא״ל ששלח הנתבע לתובעת יום למחרת, ביום 16.2.14, נספח יג לתצהיר התובעת, כותב הנתבע לתובעת (ההדגשות לא במקור):

"אני נדרש כבר עתה להשקיע את מיטב כספי בבניה. למעשה את כל חסכונותיי. אלו הם בעיקר הכספים ממכירת המגרש באלוני אבא.

אני נדרש לבצע ההשקעות באופן מיידי ומכאן הדחיפות.

איני יכול ואיני מוכן לסכן את כל כספי.

פניתי אליך בעבר ובקשתי שתשתתפי בעלויות ואת השבת שאין לך כסף. אני איני יודע באם יש לך או אין לך כסף, אך הדבר אינו מעלה או מוריד.

נכנסנו להליך מצער אשר גם הצעד הכספי נדרש לברר בו. יחד עם זאת במצב שנוצר לא אוכל להשקיע כל כספי ולהסתכן בטענה שמגיע לך חלק מזה.

בנסיבות האלו בכוונתי להחזיר לך את הסכום שהשקעת 250,000 ₪ בערכו הריאלי כבר ביומיים הקרובים וזאת כדי למנוע כל אפשרות או אפילו מצג ולפיו הדירה אשר תבנה תהיה שייכת לך בחלקה.

ככל שיהיה עלינו להתחשבן בעתיד בקשר לסכומים אלו (להוסיף או לקבל בחזרה)נעשה כן ואולם השקעות הם ההשקעות שלי בלבד וכך פירות ההשקעה".

13. ביום 17.2.14 העביר הנתבע לחשבון התובעת סך של 279,716 ₪, סכום המהווה לטענתו סך של 250,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית "מיום הרכישה" ועד למועד העברתו. ראו הודעת דוא״ל מיום 17.2.14 אשר צורפה יג לתצהיר התובעת.

ביום 21.2.14 הודיעה התובעת לנתבע, בהודעת דוא״ל כי אין בהעברת הסכום לחשבונה בכדי להוות הסכמה לביטול החוזה ביניהם וכי הסכום ישמש כמקדמה על חשבון הסכומים המגיעים לה מהפרוייקט והיא עומדת על רישום זכויותיה כפי הוראות החוזה. נספח יד לתצהיר התובעת.

14. התובעת הגישה תביעה במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בזכויות הצדדים בפרויקט. נטען כי התובעת מילאה את כל ההתחייבויות שנטלה על עצמה על פי החוזה בין הצדדים.

15. הנתבע בכתב הגנתו טען כי ביטל את החוזה בין הצדדים כדין לאחר שהנתבעת הפרה את החוזה הפרה יסודית, שכן לא ביצעה את ההשקעות שנדרשו לביצוע הפרוייקט - וזאת בניגוד לחוזה בין הצדדים. הנתבע טען כי ביום 16.2.14 הודיע לתובעת על כוונתו לבטל החוזה אם לא תתקן את ההפרה, וביטל את החוזה כדין בהודעתו מיום 17.2.14.

16. נכון למועד הגשת התביעה נמכרו הדירות שהיו בקומת הקרקע בבעלות הנתבע ומר ר.ט. לצדדי ג׳, והתמורה ששולמה עבור כל אחת מהדירות שימשה למימון הפרוייקט.

17. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירה ת/1 ומטעם הנתבע הוגשו תצהירו נ/4 ותצהירים של מזכירה ועורכי דין ממשרדו, בו עבדה גם התובעת במועד הרלוונטי - הגב׳ ר.ח נ/8, גב׳ ע.מ. נ/7 ותצהיר עו״ד א.א. נ/6.

תצהיר אם התובעת הוצא מההליך לאחר שלא הגיעה לחקירתה.

18. הצדדים הגישו מספר רב של בקשות ביניים. רובן בשל העובדה כי הפרוייקט התקדם, וכן הציפו ההליך במסמכים, נתונים ובקשות למכביר והתיקים הפכו לתיקים עבי כרס. בין היתר הוגשו בקשה לצו מניעה ולמחיקת הערת אזהרה, מינוי מנהל מיוחד, מינוי מומחים, רישום משכון עיקולים, בקשת הנתבע להורות לתובעת להשיב את ההשקעה שהשיב לה, רישום הערת אזהרה, מתן הוראות שונות, שחרור כספים מחשבונות הפרויקט לאחר שרו״ח שמונה לא שיחרר את הכספים - ועוד. על פי מערכת נט המשפט, בתיק 92 בקשות והוראות וניתנו 122 החלטות.

19. במהלך ניהול ההליכים הושלם הפרוייקט עד תום.

דיון והכרעה:

20. השאלה הראשונה להכרעה היא האם הפרה הנתבעת את החוזה. ככול שהתשובה לשאלה הראשונה שלילית יש להיעתר לסעד המבוקש וככול שהתשובה לשאלה היא חיובית, יש לבחון האם ההפרה הקנתה לנתבע את הזכות לבטל את החוזה ואם כן , האם החוזה בוטל כדין. ככול שהתשובה לשאלות אלו חיובית יש לדחות את התביעה ולהפך.

21. סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה תשל״א-1970 (להלן: "חוק החוזים

תרופות") שעניינו ההגדרה של מה היא הפרה יסודית, קובע:

״לעניין סימן זה - ״הפרה יסודית״ - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה...".

22. סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות) שענינו הזכות לביטול חוזה קובע:

"(א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה הייתה יסודית.

(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול

החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול."

23. האבחנה החשובה ביותר בדיני הביטול היא בין הפרה יסודית לבין הפרה שאינה כזו.

סעיף 7 לחוק החוזים תרופות קובע כי במקרה של הפרה יסודית עומדת לנפגע זכות לבטל את החוזה לאלתר ואילו בהפרה שאינה יסודית, עומדת זכות הביטול לנפגע באם מפר החוזה לא תיקן את ההפרה לאחר התראה וארכה שניתנה לו לתקנה. וגם זאת, כפוף לשיקולי צדק העשויים לשלול את כוח הביטול מהנפגע. ראו גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, עמוד 576 (התשס״ט - 2009).

על צד לחוזה הרוצה להבטיח כי הפרתו של חיוב פלוני תחשב כהפרה יסודית להבטיח זאת במפורש בחוזה. שאז, יהיה הנפגע זכאי לבטל את החוזה באופן מיידי, בלא כל צורך במתן ארכה למפר (הפרה יסודית מוסכמת). (שם, עמי 578-579). בהעדר התייחסות תקפה בחוזה לשאלת יסודיות ההפרה (הפרה יסודית מסתברת) תבחן השאלה על פי מבחן חיצוני אובייקטיבי שמציב הדין - כפי ההגדרה שבסעיף 6 לחוק החוזים תרופות. מבחן הבודק את חומרתה היחסית של ההפרה מנקודת מבטו של המתקשר הסביר בעת כריתת החוזה. (שם, עמי 584), קרי המבחן הוא האם אדם סביר בנעלי הנפגע לא היה מתקשר כלל בחוזה אילו ידע מראש כי הוא יופר באופן שבו אכן הופר. אם התשובה היא חיובית יש לפנינו הפרה יסודית. בניגוד להפרה יסודית, הפרה שאינה יסודית אינה מקימה לכשעצמה עילה לביטול החוזה. עם זאת, בשיטתנו המשפטית רשאי הנפגע לבטל את החוזה גם בשל הפרה לא יסודית, אם נתן למפר ארכה מתאימה לתיקון ההפרה, אשר לא נוצלה בידיו (שם, עמי 607).

24. משמעות הדבר היא כי, ראשית על הנתבע הנטל להוכיח כי התובעת הפרה את החוזה הפרה המקנה לו את הזכות לבטלו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם מצאתי כי התובעת לא הפרה את החוזה לא הפרה יסודית ולא בכלל שכן התובעת לא הייתה מחוייבת על פי החוזה בין הצדדים להשקיע כספים נוספים על הסך של 250,000 ₪ - לא היה חיוב, גם אם היה חיוב לא הייתה הפרה, ואם הייתה הפרה לא הייתה הפרה יסודית

ואפרט;

א. על מנת שיופר חיוב צריך שיהיה קיים חיוב.

עיון בתנאי החוזה, סעיפים 3-4 בפרט, מעלה כי רוח הדברים הייתה כי הפרוייקט יממן עצמו מכספי מכר הדירות. ההסכמה הייתה כי הפרויקט כולו ממומן מההשקעות הראשוניות שהשקיעו הצדדים ומהתמורה בגין המכר העתידי.

עוד עולה כי מעבר לסך של 250,000 ₪ התובעת אינה מחויבת בהשקעת כספים נוספת. זאת ועוד, הוסכם כי גם אם התובעת תדרוש כי ירשמו זכויותיה על פי החוזה בין הצדדים, או אז, יהא על התובעת, להתחייב - על דרך של מתן התחייבות עתידית, לשאת במחצית מההוצאות הנדרשות לביצוע הפרויקט. נוסח זה אינו מחייב תשלום. הנוסח, שנערך על ידי צדדים שהם עורכי דין. קובע מתן התחייבות.

סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל״ג -1973 (להלן: "חוק החוזים"( קובע כי

מקום בו לשון ההסכם ברורה, יש להעדיפה על פני כל פירוש אחר. וכך קבוע שם:

"החוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

בע״א 8918/06 שלמה קמחי נ׳ מנהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל מיום 14.1.09 נאמר כי: ״גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט״. כן נאמר בע״א 8239/06 זאן אברון נ׳ א.ג. פלדה מיום 21.12.08, סעיף 2 לפסק הדין של הנשיאה כב׳ השופטת א׳ חיות כי:

"עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו".

לשון ההסכם ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. החוזה אינו מחייב את התובעת לשלם בזמן אמיתי כספים או מחצית מההוצאות. וכך הסכימו הצדדים בסעיף 4 לחוזה:

"לא.ז. הזכות להודיע בכל עת על דרישתה לרישום מחצית הזכויות על שמה ובכפוף לתשלום המיסים החייבים באותה העת (שבח ורכישה שישולמו ע״י א.ז.) ומתן התחייבות למחצית החיובים באותה העת בגין בניה, היא תהיה רשאית לכפות רישום מיידי של מחצית מכל זכות בבנין על שמה."

לשם השוואה בהסכם עליו חתם הנתבע עם מר ר.ט. צוין במפורש בהסכם כי "כל השקעה נוספת נעשתה בעבר ותעשה בעתיד בחלקים שווים". סעיף כזה לא נכלל בחוזה בין הצדדים , אשר קבע כי רק אם תבקש הנתבעת לרשום זכויותיה, יהא עליה

לתת התחייבות למחצית החיובים - להבדיל מתשלום בפועל.

משבמועד משלוח הודעת הביטול על ידי הנתבע לתובעת התובעת לא דרשה רישום זכויותיה, הרי שאין ולא היה קיים חיוב שהופר על ידה, כל שכן, לא הפרה יסודית המקנה זכות לביטול החוזה.

ב. גם אם היתה הפרה, החוזה בין הצדדים אינו כולל הוראה הקובעת כי הפרה של חיוב פלוני תהווה הפרה יסודית. משכך יש לפנות למבחן הקבוע בסעיף 6 לחוק החוזיםתרופות. מבחן האדם הסביר, מבחן חיצוני אובייקטיבי. ולבדוק האם יש בעובדה כי הנתבעת לא השקיעה כספים נוספים, במועד הרלוונטי, נוסף על סכום ההשקעה ההתחלתי בסך של 250,000 ₪, כדי להוות הפרה יסודית.

גם אם תרצה לומר כי יש לבחון את הטענה במשקפיים של חובת התובעת לקיים חוזה בתום לב, עדין אין בכך לשנות מהעובדה כי לכל היותר חלה על התובעת החובה לתת התחייבות לשלם מחצית מההתחייבויות לבנייה, באם תדרוש רישום זכויותיה. כשהתחייבות זו חלה בקשר עם "השקעות בבנין או בדירה יהיו אך ורק תשלומים לספקים/יועצים/קבלנים כנגד חשבוניות או לחילופין עבודות בניה הנראות בירור בדירה או בבנין". פשיטא כי משלא הייתה מחויבת, שלא נדרשה לשלם, לא סירבה לשלם ולא הפרה התחייבות על פי החוזה, לא כל שכן, הפרה יסודית.

ג. במועד הודעת הביטול לא הייתה כל דרישה מהתובעת להשתתף בעלויות בנוסף להשקעתה הראשונית. הנתבע לא הוכיח כי במועד הודעת הביטול ששלח הנתבעלתובעת, ביום 16.2.14, התובעת נדרשה להוסיף ולו שקל אחד בגין "תשלומים לספקים/יועצים/קבלנים״. ראו כי במכתב הנתבע בדוא״ל מיום 15.2.14, הנתבע אינו מזכיר, ולו ברמז, כי התובעת נדרשת לשלם הוצאות או כי נדרשה לעשות כן בעבר וסירבה. האיזכור היחיד של הפרוייקט בהודעה זו נוגע לכך שהנתבע מסרב להשקיע כספים בבית אותו יאלץ לחלוק עם התובעת. ראו לעיל סעיף 11, מוצג ת/2.

לנתבע גרסאות סותרות אשר למועד הודעת הביטול. בכתב הגנתו טען כי הודעת הדוא״ל מיום 16.2.14 היא הודעה על כוונה לבטל את החוזה והודעת הדוא״ל מיום 17.2.14 היא הודעת ביטול - ראו סעיפים 48-49 לכתב ההגנה ואילו בסעיף 50 לתצהירו נ/4 וסעיף 142 לסיכומיו טען כי הודעת הביטול היא מיום 16.2.14 - אלא שהן לגבי יום 16.2.14 והן לגבי 17.2.14, לא הוכח כי הייתה דרישה של הנתבע אל התובעת להשתתפות בהשקעות נוספות או כי ניתן בידה זמן סביר לתקן את ההפרה.

לא נעלם מעיני כי בהודעת דואר אלקטר’ שנשלחה למחרת היום, ביום 16.2.14 כותב הנתבע כי פנה לתובעת בעבר וביקש שתשתתף בעלויות ותשובתה הייתה כי ידה אינה משגת, אלא מעבר לתכתובת זו, שקדמה במספר שעות להודעת הביטול, הנתבע לא הצביע על כל פנייה נוספת ולא תמך גרסתו זו, שהיא מהותית, בכל ראייה נוספת. ראו לעניין זה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל״א-1971.

עדות העדים מטעמו של הנתבע, עובדי משרדו, אשר כלשונו של הנתבע: "הם נאמנים לי הם הלכו אחריי בכל דרך....״, עמוד 70 שורה 29 - אינה רלוונטית כלל למחלוקת מושא הליך זה.

ראו גם כי התובעת לא נחקרה על ידי הנתבע על תשלומים שנדרשה לשלם ולא שילמה, לא הוצגו כל ראיות כי הייתה אליה פנייה וקדם ליום 16-17.2.14 , ובחקירתו הנתבע לא ידע לציין את המועד בו פנה אל התובעת בדרישה להשתתפות בתשלום. כל זאת כאשר על פי לשון החוזה לא הייתה התובעת חייבת בהשקעה נוספת - להבדיל ממתן התחייבות עתידית, באם תדרוש רישום זכויותיה.

ד. במועד משלוח הודעת הביטול על ידי הנתבע, כשבועיים לאחר קבלת צו התחלת עבודות, לא הוכח כי הוצאו הוצאות משמעותיות או כי הוצאו הוצאות שעלו על ההשקעה הראשונה שהשקיעו הצדדים ואשר חייבו השקעת כספים נוספים.

כאשר נחקר על כך הנתבע עדותו הייתה מתחמקת כללית ולא ניתן היה לקבל את הטענה כי למרות שרק כשבועיים קודם לכן התקבל היתר לתחילת העבודות, הרי הוא נדרש לשלם מאות אלפי שקלים.

הנתבע גם לא תמך טענה זו באסמכתאות המעידות על תשלומים נטענים אלו.

וכך העיד הנתבע בעניין זה בעמוד 69 שורות 25 ואילך (ההדגשות לא במקור) :

״ש. האם ההודעה שלך בפברואר 2014 קשורה לקטסטרופה שאתה מתאר. זה משהו נפרד או בלי שום קשר. האם יש קשר בין שני הדברים.

ת. השבתי לשאלה בתשובתי הקודמת. זה לא שאלה של כן או לא. קשור או לא קשור. אמרתי בין אם הייתי נשאר בן הזוג של א.ז., הייתי מודיע על ביטול ההסכם ומחזיר את הכסף, כיוון שא.ז. הפרה את ההסכם וסרבה להשקיע את החלק שלה בהשקעות. התזמון היה כזה בנוסף תוסיף לתזמון הזה שזה השלב שבו התחלתי לשלם לקבלן מאות אלפי שקלים מדי חודש. זה לא היה 2000 - 3000 ₪ - זה היה עשרות אלפי שקלים - זה הפך מאות אלפי שקלים לקבלן, וא.ז. סירבה. שאני מסתכל על זהגם אם הייתי נשאר בן הזוג של א.ז., הייתי אומר או שאת משקיעה את הכסף שלך או שתיקחי את הכסף שלך ואת יוצאת מהעסקה. זה הוגן וזה נכון.

ש. הביטול נעשה כי לא השתתפה בהוצאות.

ת. הביטול נעשה מאחר וא.ז. הפרה את ההסכם ולא השתתפה בהוצאות וגם הודיעה בצורה ברורה שלא תשתתף קדימה בהוצאות, כפי שאכן קרה.

ש. מתי פנית לא.ז. בדיוק, מתי פנית לשם קבלת תשלום מא.ז..

ת. כפי שציינתי בהודעה שבה החזרתי את הכסף. פניתי לא.ז. קודם לכן, אני אומר מתי, זה היה קודם, אני לא יודע תאריך מדויק, פניתי אליה קודם, ציינתי את הפניות שלי. פניתי אליה בחודשים האחרים לפני הביטול, אמרתי לה שההוצאות הולכות וגדלות והן יגדלו יותר עכשיו כי צריך לשלם לקבלן, היה צריך לשלם לו 400-500 אלף שקל ואגרות הבנייה היו 700 אלף, היא אמרה "אני לא אשלם כי אין לי", "אין לי וזה מה שיש", אלה היו דבריה. אמרתי לה שהיא צריכה לשלם חצי חצי, אני לא מוכן לשלם מכיסי, זו לא העסקה, היא השיבה לזה בכתב, תשובה אמורפית "אני שותפה", לא הסבירה שהיא לא צריכה להשקיע.

ש. מתי זה היה?

ת. האירוע הכתוב מצורף לתצהיר, זו חלופת המיילים בינינו. אני מחפש עכשיו את האירועים האלה. השיחה בעל פה הייתה לפני ההודעה בכתב, תאריך מדויק אני לא יודע. התשובה הזו היא בשיחה ספציפית שאני זוכר כי אני מכיר את הטונציה שלה מאירועים אחרים, אבל הייתה יותר מפנייה אחת וזה בערך בטווח של החודשים לפני הפנייה הכתובה, זה מזיכרון. האירועהשני אני מפנה (מעיין במסמכים) בנספח גי יש הודעה מ-16.2.

ש. כלומר זו הפעם הראשונה שאתה פונה אליה בכתב בעניין הזה? ת. אני אומר בזהירות שאני מניח שאני אולי טועה ביום, אני

מניח שזו הפנייה הראשונה, אולי יש מייל מיום קודם. אני אומרלה שפניתי אליה בעבר, והיא השיבה שאין לה כסף. היא לא טוענת שהיא לא צריכה להשקיע. היא בכוונה רוצה לשבת על הגדר, והיא יודעת להגיד, היא הייתה אומרת "אני לא צריכה להשקיע, רק אתה צריך". זה לא מה שהיא כותבת לא כאן ולא אחר כך. היא יושבת על הגדר כאשר היא יודעת שאני מחויב לדיירים וכבר התקשרתי בהסכם עם קבלן אני שקוע בפרויקט והיא לא אומרת, היא מחכה שנה לתוך הבנייה, היא הולכת ורושמת הערת אזהרה מאחורי גבי ומגישה תביעה..."

טבלת הנתבע המפורטת בסעיף 120 לסיכומיו, אינה כוללת את הכנסות תמורת המכר מדירת ד.ה. ודירת ב.כ., ככול הנראה על מנת להציג מצג של הוצאות ללא הכנסות.

גם אם הייתי מקבלת את חישוב הנתבע בסעיף 120 לסיכומיו כי על פי לוח התקבולים ממכר הדירות לאותה עת, יתרת ההשקעה הייתה בסך של 553,795 ₪, היינו עבור הנתבע והתובעת סך של 276,897.5 ₪, עדין עומדת התובעת ביתרת זכות שהרי, היא השקיעה 250,000 ₪ והשקעת הנתבע, שלא שילם את הסך של 250,000 ₪, השקיע לכל היותר סך של 133,000 ₪ בתשלומי החזר משכנתא.

להסר ספק אציין כי הגעתי למסקנה שהנתבע לא שילם את ההשקעה הראשונית בסך של 250,000 ₪ לה התחייב בחוזה בין הצדדים. טענת הנתבע כי סכום זה שולם במועד עלום למר ג.ט., לפני רכישת הדירה מג.ט., כדמי רצינות, הועלת לראשונה בתצהירו והוא חזר מכך בחקירתו עת בעמוד 61 שורות 24-35. ראו גם את עדות התובעת כי הנתבע מעולם לא סיפר לה על כך. עדות שתאמה גם גרסאות הצדדים בכתבי טענותיהם. ראו עמוד 52 שורות 33-34 ועמוד 53 שורות 19-32. בפרט כאשר הנתבע לא הציג אסמכתא אודות התשלום או הזמין את מר ג.ט. לעדות. עדותו של הנתבע בעניין זה, בעמוד 62 שורות 10-36 הייתה מתחמקת - אביאה להלן:

״ש. בסעיף 24 לתצהירך (מצטט). אז רכשת דירה מג.ט. ושילמת

את המקדמה לרמי.

ת. לא. חודשים קודם לכן הסכמתי עם רמי על המתווה, רמי

ואני מכירים הרבה שנים, ייצגתי את רמי ואת אחיו, אני מייצג אותו בכל מיני עניינים, את אמו, עשיתי דברים רבים במשפחה, הסכמנו על מתווה של פרויקט, רמי רצה דמי רצינות והעברתי לו 250,000 ₪ בהעברה בנקאית וגם על זה א.ז. ידעה.

ש. אמרת לא. אתה אומר שרכשת דירה מג.ט. אבל שילמת 250

לרמי.

ת. כן.

ש. הוא העביר את זה לג.ט.?

ת. אין לי מושג.

ש. איך שילמת לרמי?

ת. העברה בנקאית.

ש. אתה יכול להראות אותה?

ת. אני בספק אם אני יכול למצוא אותה.

ש. אמרת שמאוד קל ואתה שומר קבלות. סכום כה משמעותי

של 250,000 ₪ אין לך ראיה שהעברת?

ת. אני מניח שאם אחפש אמצא אישור להעברה...אין מחלוקת

על הסכום ששילמתי, אם יש צורך אחפש, אני נרשמתי כבעלים ברשות ג.ט. כך שאין מחלוקת על מה ששילמתי...

ש. אני מפנה לנספח גי, ההסכם שלך ושל ג.ט.. סעיף 4, שם

מצוינת התמורה, ומצוין בסעיף א' סך של חצי מיליון (מצטט). הסעיף הזה לא נכון כי אתה אומר שכבר העברת אותם חודשים לפני.

ת. נכון, אני אומר ש-500 אלף ₪ כבר משולמים, היה צריך

אולי לנסח אחרת ולכתוב שולמו בעבר.

ש. לא שילמת לו 500 אלף. אלא 250,000.

ת. נכון, אבל 250,000 היו כבר אצלו, היה ברור שהם נחשבים

כתמורה, רמי ואני ערכנו הרבה מסמכים אבל היה בינינו אמון, אני לא צריך לבקש ממנו לאשר. גם את זה א.ז. ידעה והעליתי על הכתב. בהסכם בין א.ז. לביני לא הסתרתי את זה."

לאמור יש להוסיף כי כטענת התובעת ועל פי נספח יג הנ״ל, אכן במועד הודעת הביטול גם השקעתם של הצדדים עלתה על השקעת מר ר.ט. וטבעי היה דוקא כי השוואת ההשקעת תעשה מולו ולא בין הצדדים וגם כי גרסה אחרת שהעלה הנתבע הייתה כי את הסך שלך 250,000 ₪ של התובעת השאיר בכיסו מאחר ושילם קודם לכן סכום זהה לג.ט.. ראו עמוד 63 שורות 11-28. למותר לציין כי הנתבע לא עדכן את התובעת בעובדה כי הסכום ששילמה, נותר בחשבונו. משמעות הדברים היא כי בפועל - הסכום של 250,000 ₪ הראשונים ששולמו להוצאות הפרויקט, שולמו רק מהכסף ששילמה התובעת ! היינו גם אם הייתה מתקבלת גרסת הנתבע כי התובעת חבה בהשקעה נוספת בזמן אמיתי, הרי רק שרק לאחר שהוצאות הפרויקט היו עומדות על 1,000,001 ₪ נדרשת השקעה נוספת מצד התובעת (הצדדים ור.ט. - 500,000 ₪ כל אחד).

ה. יתרה מזאת, הנתבע טען בסעיף 10.9 לסיכומיו כי צירוף התובעת כשותפה מלאה בחלקים שווים אליו לפרוייקט לא נעשה מאחר והיה זקוק לכספה של התובעת, אלא מאחר והייתה בת זוגו, הם תכננו להתגורר בדירה שעתידה להיוותר בידיהם בתום הפרויקט והדבר היה מהלך טבעי. בנסיבות אלו ברי כי יש היגיון בכך שהצדדים לא ראו באי תשלום השקעות נוספות במהלך הבנייה - להבדיל לאחר סיום הבנייה או בעת רישום הזכויות, כהפרה יסודית או כדרישה מחייבת שהפרתה יכולה להביא לבטלות החוזה ביניהם.

יתר על כן, לשון החוזה תומכת בגרסת התובעת כי הציפייה הייתה שהפרוייקט יממן את עצמו. כך למשל מיד לקבלת ההיתר לתחילת העבודות נמכרה דירה שבנייתה עתידית למר ד.ה. תמורת סך של 2,500,000 ₪ ודירת מר ר.ט. נמכרה לב.כ. תמורת סך של 2,640,000 ₪ . בנסיבות אלו ברור גם כי במועד הרלוונטי של משלוח הודעת הביטול, פברואר 2014, גם לא היה צורך בהכנסת השקעות נוספות ואין ממש בטענת הנתבע בעניין זה. אמנם הנתבע העיד בעמוד 66 שורות 1-21 כי הייתה ציפייה לכך שתמורת הדירות לא תכסה את כל העלויות אך גם מדבריו ניתן ללמוד כי הצדדים ומר ר.ט. ציפו לשלם את עלויות הפרוייקט ראשית מכספי מכר הדירות גם אם תמורה זו לא תממן את כל הפרוייקט.

ו. הנתבע בסיכומיו חזר בו חלקית מגרסתו לפיה ביטל את החוזה בשל הפרתו היסודית על ידי התובעת מאחר ולא השקיעה את הנדרש להשקעה נוספת. בסעיף 12 לסיכומיוכותב הנתבע כי הודעת הביטול ניתנה מאחר ויחסי הצדדים הורעו, ולאור הרעה זו "סבלנותו ונכונותו של הנתבע בכל הנוגע לקיום התחייבויותיה הכלכליות והכספיות של התובעת בקשר עם הפרוייקט, קטנה". ללמדך שבזמן אמת הנתבע לא ציפה כי התובעת תוסיף ותשקיע כספים.

מסקנתי מהראיות שהובאו כי ביטול החוזה על ידי הנתבע נבע מהפרידה בין הצדדים. ברי, כי פרידה או הרעה ביחסי הצדדים אינה עילת ביטול, אינה עילה להימנע ממתן התרעה טרם ביטול ואינה עילה שיש בה למנוע מתן אפשרות לתיקון ההפרה - ככול שקיימת. משמעות הדברים היא גם אם עמדה לנתבע הזכות לבקש לבטל את החוזה, בשל הפרה שאינה יסודית - הוא לא פעל כנדרש על פי סעיף 7 לחוק החוזים והביטול, שלא היתה לו עילה נראית לעין, אינו כדין.

ז. זאת ועוד, בתחילת ההליך טען הנתבע כי החוזה בין הצדדים ענינו אך ורק הזכויות בדירה בקומת הקרקע והדירה שתיבנה בקומה 3. חרף זאת טענותיו של הנתבע היו כי על התובעת להשתתף בהוצאות והשקעות בגין כל הפרויקט. אחר כך טען כי הדירה הייהת להשתתפות בהשקעות עבור דירת קומת הקרקע בלבד. הנתבע לא הצליח להסביר את הסתירה בטענותיו, בפרט כאשר לשון החוזה בין הצדדים מציינת כי התובעת תהא זכאית למחצית מכל זכות בבנין, ועל כן, ככול הנראה חזר בו מטענתו זו בהמשך הליך. ראו עמוד 3 שורות 1-16 ובהמשך שורות 26-30 ובשורות 1-2 לעמוד 4. שינוי גרסה זה יחד עם הנימוקים שפורטו, מביא לכך שאין לקבל את טענת הנתבע כי היה על התובעת להשקיע השקעות נוספות.

ח. טענת הנתבע כי צד המבקש לאכוף את ההסכם (להבדיל מלבטלו) חייב להמשיך ולקיים את התחייבויותיו וכי היה על התובעת להחזיר לידי הנתבע את סך ההשקעה הראשונית שהוחזרה לידיה ובהמשך לממן את מחצית ההוצאות האחרות בפרויקט ומשלא עשתה כך הפרה היא את החוזה וממילא אינה זכאית לדרוש אכיפתו - אינה יכולה לשנות מהתוצאה אליה הגעתי.

התנהלות הנתבע בכל הנוגע לפן הכלכלי של הפרוייקט לוטה בערפל. כך למשל, הנתבע לא עדכן את התובעת כי נמכרו דירת ר.ט. ודירת ד.ה., ניהל את הכספים ללא שניתנה לתובעת אפשרות לעקוב ולקבל תמונה מלאה ולא היה ידוע מה הן ההוצאות וההכנסות של הפרויקט. ראו לעניין דוחות רוה״ח א’ ודבריו בדיון מיום 18.11.2015, מיום 27.10.2016 ונימוקי החלטתי מיום 30.10.2016. בשל כך גם הורתי ביום 21.1.16 כי אין בשלב זה חובה על התובעת להשיב את התשלום שהושב לידה.

לא זו אף זו אלא שעל פי סעיף 46 לתצהיר הנתבע, במועד הודעת הביטול, עדיין נותר הנתבע חב כספים לתובעת - בהשוואה להשקעת התובעת. ואבהיר, הנתבע טען כי במועד הודעת הביטול מימן סך של 133,117 ₪ מכיסו להחזר הלוואת המשכנתא לאחר תשלומי השכירות. דא עקא, שהנתבע נטל הלוואה מוגדלת בסך של 250,000 ₪ על מנת לממן את ההון העצמי - וטרם השבת חלקה של התובעת במשכנתא, היה עליו להשיב ולהשוות השקעתו להשקעת התובעת.

לאמור יש להוסיף, כי התובעת העבירה לנתבע את כספה כארבע שנים קודם להודעת הביטול. בתקופה זו עשה הנתבע שימוש בכספה של התובעת ובכספי המשכנתא ששולמה מכספי שכירות הדירה המשותפת ולא העלה כל טענה או דרישה נוספת.

25. הגם שיש ממש בטענת הנתבע כי לכאורה היה מקום שהתובעת תגיש תביעתה קודם לכן ולא לאחר שאפשרה לנתבע להמשיך לממן את הפרויקט מכיסו, ליטול לבדו התחייבויות נוספות ,לדאוג לאשראי ולהתנהל מול ספקים - אין בכך לשנות לעניין ההכרעה בפסק דין זה. מה גם שניתן להבין את רצונה של התובעת שלא ששה להגיש תביעתה ולחשוף עצמה ומצוקותיה האישיות בבית משפט במחוז בו היא עצמה עובדת כעו״ד ועל כן ביקשה למצות הליכי מו״מ וגישור טרם הגשת התביעה.

עוד אוסיף כי טענת הנתבע שלצדדים אין זכויות זהות דרגה כן הוא בעל זכויות קניין והתובעת בעלת זכויות אובליגטוריות אינה רלוונטית שכן הבדל זכויות זה, אם היה קיים במועד הגשת התביעה, הוא לגבי הזכויות בדירה שנרכשה מג.ט. ואילו בכל הנוגע לזכויות בפרויקט, לשני הצדדים זכויות בעלות דרגה שווה, זכויות אשר מקורן בהסכם לביצוע הפרויקט בין הנתבע ובין מר ר.ט..

26. אשר על כן ומהאמור לעיל המסקנה כי התובעת לא הפרה את ההסכם שבין הצדדים לא בכלל ולא הפרה יסודית המקנה זכות ביטול לנתבע .

27. הסעד המבוקש בתביעה הוא פירוק שיתוף. בהיות הזכויות נשוא פירוק השיתוף זכויות אובליגטוריות על פי חוזה בין הצדדים, פירוק השיתוף צריך ויעשה על פי הוראת סעיף 10 לחוק המיטלטלין, התשל״א-1971.

אעיר כי ככול שהזכויות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, בהליך שלפני אין לכך משמעות שכן במועד הרלוונטי התביעה עניינה היה פירוק שיתוף במיטלטלין ומיטלטלין אלו נותרו בשליטתו הבלעדית של הנתבע עד רישומם בלשכת הרישום - באם נרשמו. לאור זאת, כאשר הפרויקט הסתיים, הדרך היעילה והצודקת בנסיבות העניין, היא להעריך את שווי הזכויות במועד סיום הבנייה -להפחית משווי זה את ההוצאות שהוצאו לשם סיום הפרויקט, השקעות הצדדים וההשוואה ביניהן. מהסכום שיתקבל - תהא רשאית התובעת לשיעור של 25% מהנתבע.

ביחס לכך שהסעד הוא כספי, אוסיף גם כי הנתבע הרי גלה דעתו כי הוא מעוניין להמשיך ולהחזיק בזכויות ומשמעות הדברים היא כי פירוק השיתוף יעשה על דרך של מכר זכויות התובעת לנתבע.

28. לאור כי קבעתי שהחוזה לא בוטל כדין וכי התובעת זכאית לתשלום בגין חלקה בשווי הפרויקט - היינו 25% משווי הרווח שהתקבל.

כימות הסכום במקרה כאן יעשה על ידי חישוב המרוכב מההכנסות פחות עלות הבנייה. להבדיל מההכנסות אשר ברובן הובאו והוצגו (למעט אולי לעניין 400,000 ₪ הפרש רכישת דירת ד.ה.) לעניין רכיב עלות הבניה הנתבע, שכל המידע היה בידו ובשליטתו, לא הציג נתונים מלאים או אסמכתאות מספיקות. אין מחלוקת כי הפרויקט לא נוהל בחשבון ייעודי, אין דו״חות מרכזים מפורטים, רו״ח א’ מצא כי תשלומים שולמו לצדדי ג ללא הסבר, כי תמורה שנטען כי שולמה ועוד ליקויים שעלו הן מהמסמכים שהציג הנתבע והן מדו״ח רו״ח א’, פניותיו לנתבע ודבריו בדיון מיום 18.11.2015, מיום 27.10.2016 ונימוקי החלטתי מיום 30.10.2016. ממצאים אלו מובלים למסקנה כי כימות עלות הבניה יהא קשה באופן מיוחד להוכחה, ויהא מבוסס על מידה לא מעטה על הערכות והשערות יחד עם נתונים אובייקטיביים מסוימים.

נסיבות אלו, היינו מצב בו נתונים שהונחו בפני בית המשפט אין בהם די על מנת לבסס ממצאים חד משמעים, משמעותן כי אין מנוס אלא ליתן פסק דין על דרך האומדנא.

לביהמ״ש שיקול דעת להכריע על דרך האומדנא, על פי מיטב שיפוטו, הניזון מניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר. ראו פסק הדין של סגנית הנשיא השופטת אלה מירז בתמ״ש (חי׳) 30060/07 ל.ע.ל נ׳ ר.ל מיום 16.10.12. הנטייה להשתמש בשיקול דעת כזה תהיה בולטת כאשר ביהמ״ש נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות נזק או שווי, מקום בו נהיר שהנפגע זכאי לתשלום וכאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות אינו פער גדול.

29. טרם מתן פסק דין על דרך האומדנא, אני סבורה כי יש לקבל לחוות דעת משלימה הנוגעת לעלות הבנייה. לאור כך, אני מורה לשמאי-מהנדס, מר ברלינר אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט על פי החלטה מיום 13.3.16 ליתן חוות דעת משלימה המפרטת את עלות הבנייה של הפרויקט כולו וכן בהתייחס לדמי השכירות ששולמו לשני בעלי הדירות הנוספים, עבור תקופת הבניה והשיפוץ של דירותיהם.

לאחר שתונח בפני חוות הדעת ניתן יהא לבחון את הנתונים האובייקטיבים והן את הערכות המבוססות על ניסיון החיים, ההיגיון והשל הישר ולקבוע וליתן פסק דין משלים הקובע את הסכום בו יחויב הנתבע, אם יחויב תמורת זכויות התבעת בפרויקט.

30. משקבעתי כי פירוק השיתוף יעשה על דרך של חיוב הנתבע בשווי חלקה של התובעת, להבדיל מרישומה כבעלת זכויות, אני דוחה את עתירת התובעת לתשלום דמי שימוש.

התביעה למזונות משקמים:

1. בכתב התביעה נטען כי התובענה הוגשה לאחר שהנתבע עזב את דירת הצדדים ביום 9.5.14 בשל מערכת יחסים שקיים עם אשה אחרת. התובעת טענה כי ההודעה על הפרידה נמסרה לה באופן תמוה ביותר, ימים ספורים לאחר שהתקבל היתר לבניית הפרויקט נשוא ההליך בתמ״ש 53886-03-15 אשר הנתבע ניסה לנשל את התובעת ממנו. התובעת אשר עבדה במשרד הנתבע, טענה כי סולקה "באבחת אימייל" מעבודתה, לא קיבלה את כל זכויותיה מעבודתה לרבות פיצויי פיטורין ופנסיה וזאת מאחר והנתבע ניסה להכניעה כלכלית. נטען גם כי הנתבע איים על התובעת כי יפגע בשמה הטוב כעורכת דין באם תפתח בהליכים משפטיים כנגדו. התובעת טענה כי במהלך החיים המשותפים הוצג בפני התובעת מצג כי הצדדים שותפים שווי זכויות בכל הנכסים שצברו במהלך החיים המשותפים. התובעת טענה כי לאחר פיטוריה, על מנת לפרנס את עצמה ואת ילדיה החלה לעבוד כעו״ד עצמאית, כי במועד בו עזב הנתבע את בית הצדדים הוא נטל עמו ציוד וריהוט רב. אשר להתנהלות הכלכלית, נטען כי בעת מגוריהם המשותפים כל הוצאות הבית, לרבות תשלום שכ״ד, ההוצאות, גן הקטינה שולמו על ידי הנתבע. התובעת השתכרה אצל הנתבע ושכרה הופקד לחשבונה ונוסף על כך הנתבע העביר לתובעת סכומי כסף ניכרים במזומן לצורך ההוצאות השוטפות. התובעת טענה כי במהלך החיים המשותפים הנתבע עשה חיל במשרד ובעסקיו, הצדדים וילדיהם חיו חיי מותרות. התובעת טענה כי הנתבע עשה שימוש בחשבונות אמו ואחיו לניהול ענייניו הכספיים והוא בעל זכויות נוספות שצבר טרם החיים המשותפים.

התובעת טענה כי בעת עבודתה במשרד הנתבע שכרה היה בסך של 15,500 ₪ ברוטו לחודש. שכר זה שימש למימון צרכיה, צרכי בנה מנישואיה הראשוניים וכן לרכישות עבור הבית. נטען כי מחודש 5/14 ועד 9/14 נותרה התובעת ללא הכנסה, ללא עבודה ואף ללא תשלום מזונות מינימאליים. התובעת ציינה כי הגישה תביעה לקבלת זכויותיה בבית הדין האזורי לעבודה ב----- .

התובעת עתרה למזונות משקמים בסך של 7,500 ₪ לחודש לתקופה של חמש שנים. נטען כי במהלך החיים המשותפים התובעת פיתחה תלות כלכלית בנתבע לאחר שהקדישה את כל כולה לטובת הנתבע, ביתם המשותפת, הבית וטיפוחו ומשרדו של הנתבע. נטען כי אין לתובעת רכוש או חסכונות והיא יצאה מהקשר עם הנתבע תוך שהוא מנשלה מכל הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים.

2. בכתב ההגנה הוכחשו טענות כתב התביעה. נטען כי הצדדים חיו תחת קורת גג אחת בתקופה שמחודש דצמבר 2007 ועד לחודש פברואר 2014. סה״כ, כ- 6 שנים וחודשיים. נטען כי פרידת הצדדים אירעה לאחר כשנה של טיפולים זוגיים, ולאחר שהתנהגות התובעת הגיעה לטירוף והגיעו מים עד נפש. הנתבע טען כי במשך שנה שקדמה לפרידה ילדיו הגדולים מנישואיו הראשונים נמנעו מלהגיע לבית הצדדים וביתו הקטינה ר’ הייתה מגיעה לעיתים רחוקות. נטען כי מפברואר 2014 הנתבע התגורר בחדר נפרד עד ליום 9.5.14, מועד בו עבר להתגורר בדירה אחרת. הנתבע טען כי הסיבה לפרידה היא העובדה שהתובעת עשתה כל שביכולתה על מנת לסלק את שלושת ילדיו של הנתבע מנישואיו הראשונים. נטען כי התובעת סבלה מאגרנות דבר שלא אפשר מגורים משותפים. חדרי הילדים של הנתבע הפכו מחסני בגדים ונעלים של התובעת. כך הפך חדרה של הבת ר’ להיות מחסן בגדים של התובעת ובגדיה של ר’ קופלו לתוך שקית שהונחה בצד המיטה. לטענתו לא היה בקשר רומנטי עם אף אחת כאשר היה בקשר זוגי עם התובעת. אשר למצבה הכלכלי של התובעת, נטען כי התובעת אינה רעבה לפת לחם, היא מציגה את עצמה באינטרנט כבעלת משרד עורכי דין בעלת ניסיון רב בתחומה, בעלת שני תארים ראשונים ולומדת לתואר שני, פעילה מרכזית בבחירות לוועד המחוז של לשכת עורכי הדין ואף ממוקמת במקום נכבד בבחירות לוועד. אין זה המקרה של מי שנדרשת לשיקום או תמיכה וההפך הוא הנכון. נטען כי במהלך חייהם המשותפים חיו הצדדים בהפרדה רכושית מלאה, לא היה להם חשבון בנק משותף, קופה משותפת או כל שיתוף אחר. לכל אחד מהצדדים היה רכב בו הוא נהג ולא היה להם ייפוי כוח לפעול בחשבונו של האחר. נטען כי לא ברור הכיצד נפגעו אפשרויותיה המקצועיות של התובעת בפרידה, שכן עבודתה במשרד הנתבע אפשרה לה להתקדם מכל בחינה מקצועית. נטען כי תביעתה לבית הדין הרבני חופפת לתביעתה כאן וכי השיהוי בהגשת תביעתה - שנה וחודש וחצי בחלוף ממועד פרידת הצדדים מלמד על כך כי אין המדובר בבעלת דין הזקוקה למזונות שיקומיים. עוד נטען כי לאחר הפרידה נסעה התובעת למשך חודש ימים יחד עם בנה וביתם המשותפת של הצדדים לטיול מחוף לחוף בארצות הברית. התובעת בחרה, לאחר פרידת הצדדים, להמשיך ולהתגורר בדירתם השכורה של הצדדים אשר הינה דירה גדולה ולא לעבור לדירה קטנה יותר. לתובעת רכוש רב אותו היא מסתירה. בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:-

3. הבסיס החקיקתי לפסיקת מזונות אישה מצוי בסעיף 2 (א) לחוק לתיקון לדיני משפחה (מזונות), התשי״ט - 1959 המפנה לדין האישי. אלא שבמקרה כאן הואיל והצדדים יהודים, שלא נישאו זל״ז כדמו״י שני הצדדים, הרי שאין הדין האישי מחייב את האיש לשאת במזונות אישה.

4. בע״א 805/82 ורסנו ני כהן פ״ד ל״ז (1) 529, בעמי 531 הכיר כבי הנשיא בדימוס השופט ברק, באמרת אגב בקיומה של חובת בן זוג במזונות ידועה בציבור לצורך שיקום מכח יצירת הסכם מכללא, וכתב :

"....תוך שהייתי מוכן, לכאורה, לבסס את זכותה של אישה למזונותיה, לאחר הפירוד גם על על הסכם מכללא, אשר תוכנו משתנה, כמובן על פי נסיבותיו של העניין."

5. ככול זכות, גם על מימוש זכות זו ויישומה, חולש עיקרון תום הלב.

כבוד הנשיא בדימוס השופט ברק, ברע״א 8256/99 פלונית נ׳ פלוני פ״ד נ״ח(2) 213 בעמוד 234, מדגיש כי בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג הם אשר ביקשו לחיות חיים משותפים. על כן דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה הישראלית מובילים למסקנה כי בנסיבות מסוימות תהא חובה לתשלום מזונות גם במקרה של ידועים בציבור. וכך נאמר שם בעמוד 238:

"בכל הנוגע לתשלום מזונות לאחר פרידה יש דימיון רב בין בני זוג, אזרחי הארץ ותושביה, שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל לבין ידועים בציבור... בשני המקרים מוטלת חובת המזונות מכוח הסכם ולא מכוח סטטוס. בשני המקרים ההסכם עשוי לקבוע הסדרים מפורשים. בשני המקרים, בהעדר הסכם מזונות מפורש, יבוא הסדר הנגזר מעיקרון תום הלב... במקרה של ידועים בציבור, תום הלב נגזר מהסכמת הצדדים לקשר של ידועים בציבור".

6. נאמר כי תנאי לקיומו של הסכם מכללא הוא קיומה של תלות שפיתח בן זוג אחד במשנהו.

ובמצב זה פסיקת מזונות ישקפו את הסתמכותו של צד אחד על איתנותו הכלכלית של הצד השני. פרופי שחר ליפשיץ בספרו "הידועים בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה, (הוצאת ״נבו״), תשס״ה - 2005 בעמוד 167 כותב כי:

"כאשר מדובר בידועים בציבור שהתקיים ביניהם דפוס של תלות כלכלית, משמעותה של הפסקה מיידית של המחויבות הכלכלית עם התערערות היחסים תהיה פגיעה קשה בבן הזוג או בת הזוג התלויים מבחינה כלכלית...נראה לי כי שיקולים של הגינות, הגנה על צדדים חלשים והנכונות המודרנית להגן על ההסתמכות, גם אם לא גובתה בהסכם מפורש, מחייבים לאפשר חיוב בעל אופי של מזונות משקמים גם במקרים של ידועים בציבור".

בהמשך בעמוד 170-171 נכתב :

"...באופן כללי, מודל המזונות המסתמך על פסיקה העוסקת בידועים בציבור תואם את המודל של מזונות משקמים. כך בענין ורסנו, בעת שהציג השופט ברק את האפשרות לחייב ידועים בציבור במזונות, הוא הבהיר כי המזונות הללו קשורים בצורך ליתן תקופת זמן סבירה להליכי הפירוד שבין הצדדים. סוג זה של טיעון מתאים לאידיאולוגיה של מזונות משקמים. במקרים הבודדים שבהם נפסקו בפועל מזונות לידועים בציבור, הוגבל בדרך כלל משך המזונות על ידי בתי המשפט לתקופה קצרה יחסית...ההצדקה האמיתית להטלה של חובת מזונות בין ידועים בציבור לאחר פרידתם נעוצה באינטרסים חוץ חוזיים, ובמיוחד בעקרון ההסתמכות, כצורך בהגנה על צדדים חלשים ובעיקרון השוויון... הייתי מצפה שבית המשפט יתמקד לא בהסכמים פיקטיביים בין הצדדים, אלא בדפוס היחסים בפועל, במשך היחסים, בתלות הכלכלית שנוצרה, בקיומם של ילדים, בהפסדים וברווחים שנגרמו ליכולת ההשתכרות של בני הזוג עקב הקשר וכדומה...".

7. יש להדגיש כי מזונות משקמים משולמים לצורך "הסתגלות" ולא על בסיס הכלל של "עולה עימו ואינה יורדת״, כפי הדין האישי, ראו תמ״ש (חי׳) 72828-12-09 פלונית נ׳ אלמוני מיום 29.3.11. משכך לא רמת חיי התובעת לבדה היא הקובעת, אלא הצורך הממשי במזונות והיקפם - בעת פסיקתם.

וגם יש להדגיש כי תכליתם של המזונות המשקמים היא המשך קיומו של הצד התלוי עד התבססות והתייצבות היחידה המשפחתית במבנה הנפרד שלה - ראו בר"ע (------------------------------------------- )

3198/08 פלונית נ׳ פלוני מיום 15.5.08 סעיף 9 לפסק הדין.

8. לצורך פסיקת מזונות משקמים, אם בכלל ואם לגובהם יש לבחון משך הקשר, היקף ההסתמכות, היכולת הכלכלית של הצדדים, כושר השתכרותם והשתכרותם בפועל ופרמטרים נוספים. ראו 1180/08 פלונית נ׳ פלוני מיום 27.4.11, סעיף 72 לפסק הדין של השופט ניצן סילמן.

בתמ״ש 313-01-11 ס.ע נ׳ נ.א מיום 26.8.13, בפסקה 26 לפסק הדין, מפרט השופט אסף זגורי את הפרמטרים והשיקולים המנחים טרם פסיקת מזונות משקמים. בין היתר יש להביא בחשבון דפוס היחסים בפועל, תקופת/משך היחסים, האם נוצרה תלות כלכלית בתקופת היחסים, קיומם של ילדים משותפים, הפסדים או רווחים שנגרמו ליכולת ההשתכרות של בני זוג עקב הקשר, אופן חלוקת הרכוש המשותף ככל שחולק, גיל טוען למזונות, פוטנציאל ההשתכרות ולא כל שכן השתכרות בפועל. עוד נאמר שם בסעיף 27 לפסק הדין, כי תביעת מזונות משקמים אינה עומדת בחלל ריק ולא ניתן לנתקה מהמשבר ומהסכסוך המשפחתי והמשפטי בכללותו.

9. השופט ארז שני בתמ״ש 5028-05-16 ק.ש נ׳ ע.א.פ מיום 8.6.17 כותב בסעיף 59 לפסה״ד שם כי החפץ במזונות משקמים צריך להוכיח שניים: קיומו של הסכם ממנו הקובע זכות למזונות משקמים וקיומו של צורך ממשי במזונות.

10 . עוד נפסק כי מזונות ידועה בציבור יפסקו מכוח הסכם מפורש ו/או מכללא יחד עם העקרונות הכללים של יושר, צדק ותום לב. משמעות הדברים היא כי הבסיס לזכות למזונות משקמים, הוא חוזי ויש לבחון בכל מקרה את כוונת הצדדים. ראו תמ״ש ת״א 51940/98 פלונית נ׳ אלמוני מיום 4.8.02.

11.לסיכום חלק זה, חיוב במזונות משקמים בסיסו בהסכם מכללא בין בני זוג החיים כבני משפחה - בין אם נישואיהם אזרחיים או רפורמיים או כידועים בציבור, לתמוך זה בזה כאשר קיימת הייתה הסתמכות שהולדתה במערכת תלות ותרומה זוגית הדדית ומטעמים של הוגנות, שוויון ותום לב.

מטרת המזונות המשקמים היא לאפשר לבן הזוג הנעזב להסתגל למצב ולהביאו לידי כך שיוכל לתמוך בעצמו. המזונות ניתנים לתקופה סבירה בסמוך למועד הפירוד ועד התבססות והתייצבות היחידה המשפחתית של התלוי במזונות, במבנה נפרד. המזונות המשקמים תכליתם לאפשר לבן הזוג הזכאי למזונות וזקוק להם להשתלב במעגל העבודה ולפרנס את עצמו.

ומן הכלל אל הפרט:

12. על פי הראיות, הצדדים כאן היו נישאים אילמלא מגבלה הלכתית-דתית. לעניין זה, ראו עדות הטוען הרבני מר א.ג., שהוא צד ג׳ ניטרלי, בעמוד 45 שורות 23-24 :

"הייתה להם בעיה. הם רצו להינשא כדת משה וישראל, והייתה
בעיה כי הגברת קיבלה במעשה בית דין נספח לתעודת הגירושין
שאם היא רוצה להינשא למר ד', היא צריכה בירור בביה״ד הרבני"
.

13. טקס הנישואין הרפורמי שערכו מהווה גם ביטוי לאומד דעתם הסובייקטיבי וכוונתם לקשור גורלם זה בזה. ואכן אין כל מחלוקת כי במשך תקופה לא מבוטלת (לטענת התובעת המדובר בתקופה של 9 שנים, לטענת הנתבע המדובר בתקופה של 6 שנים וחודשיים) שררו בין הצדדים יחסי אהבה ואושר, כאשר כל אחד מהם בא לזוגיות שנייה.

14. הצדדים גם הורים לילדה משותפת ובכך גם הביעו דעתם כי ברצונם לקשור גורלם זה בזה ואין בין הצדדים מחלוקת כי הם חיו כידועים בציבור.

15 . אציין כבר כעת כי מצאתי לדחות תביעת התובעת. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בתקופת

יחסיהם הנתבע הסכים או הבטיח או לקח על עצמו להמשיך לפרנסה, לא בכתב ולא מכללא וגם לא עמדה בנטל להוכיח את נזקקותה למזונות משקמים ואנמק:

16 . אתחיל בכך שהתובעת לא טענה לקיומו של הסכם לא מפורש ולא מכללא, המטיל על הנתבע

חבות נטענת לזון את התובעת במקרה של פרידה. אמנם הוכח כי הצדדים ניהלו משק בית משותף, אך לא הוכח כי הצדדים ראו את כל נכסיהם כמשותפים - למעשה התובעת לא טענה לכך. טענתה של התובעת לרכוש משותף שנצבר בחיים המשותפים התמצתה בריהוט וציוד שנטען כי הנתבע נטל בעת עזיבת הבית המשותף. בהעדר טענה לצבירה של רכוש משותף, זכויות, כספים חשבונות או כל רכוש אחר - ברי כי לא יכולה להישמע טענת הסתמכות - שהרי כל צד צבר זכויותיו לעצמו, במנגנון הפרדה.

גם נשיאה בפועל של צרכי בן זוג, טיפול בעניני הבית וגם נשיאה בתשלומים הנובעים מאחזקת הבית, כפי שפרטה התובעת, אינם מלמדים על הסכם מכללא ובהעדר הסכם מפורש לא ניתן ללמוד על כוונה לזון את התובעת לאחר פרידה. ראו כב׳ השופט ג׳יוסי בתמ״ש (נצי) 3281-01-09 ר.ט נ׳ ק.ל.ק מיום 26.9.11, סעיף 50 לפסק הדין.

משמעות הדברים כי לא הוכח שהתקיים התנאי הראשון לפיו היה קיים הסכם מכללא המחייב את הנתבע לזון את התובעת.

17 . יתר על כן, גם אם היה מוכח הסכם מכללא שכזה (וזאת לא הוכח) הרי שהתובעת לא הוכיחה את נזקקותה למזונות.

18. התובעת טענה כי לאחר פיטוריה ממשרדו של הנתבע פתחה משרד עצמאי. סעיף 186 לתצהירה וגם בהמשך הצהירה בסעיף 200 לתצהירה כי אינה טוענת חלילה למסכנות והצליחה לשקם עצמה במידת מה הואיל והיא עורכת דין טובה.

19. נוסף על כך הוכח כי התובעת רכשה דירה ביום 12.7.16, עובדה אותה ניסתה להסתיר מבית המשפט. לטענת התובעת המדובר בדירה בשווי של 1,300,000 ₪ אותה רכשה באמצעות הלוואות, בסיוע הוריה והלוואה המובטחת במשכנתא בסך של 900,000 ₪, ראו סעיף 271 לסיכומיה. ולטענת הנתבע שווי הדירה הוא בסך של 1,600,000 ₪. כך או כך, הדבר מלמד על מקורות כספיים עצמאים של התובעת שלא פורטו גם הם בפני בית המשפט - ואימה של התובעת לא התייצבה להעיד כי נתנה בידה הלוואה למימון ההון העצמי שנדרש לרכישת הדירה נוסף על הלוואת המשכנתא.

הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל דין נמנע מלהציג ראיה או להביא עד, יש להניח כי המדובר בראיה או עדות הפועלת לרעה ותשמש כנגדו. ראו ע״א 465/88 הבנק למימון מסחר בע״מ נ׳ סלימה מתיתיהו ואח׳, פד״י מה(4) 651, ע״א 795/99 פרנסואה נ׳ פוזיל פד״י נ״ד (3) 107. כלל זה חל, על אחת כמה וכמה כאן כאשר מדובר בעדויות של קרובי משפחה קרובים שהם בשליטת בעל דין, והם לא הובאו לעדות.

20.התובעת לא הוכיחה ולא טענה לכך שסבלה מחרפת רעב וראו סעיף 103 ח לכתב התביעה וגם נסיעתה לתקופה של כחודש לארצות הברית ביום 16.7.14 (כטיול בר מצווה לבנה מנישואיה הקודמים וביתם המשותפת של הצדדים הצטרפה אליהם גם כן), מעידה אחרת. ראו נספח טז לתצהיר הנתבע.

21.נוסף על כך, התובעת נמנעה מלהגיש הרצאת פרטים מעודכנת חרף החלטות שניתנו. ראו החלטה מיום 6.7.17. התנהלות זו מעידה על העדר מצוקה כלכלית, ותומכת בגרסת הנתבע כי התובעת אינה נזקקה למזונות משקמים.

22.התובעת הגישה תביעתה כשנה וחודשיים לאחר הפרידה. ככל שהתובעת נזקקה למזונות מהנתבע, לא נהיר מדוע השתהתה בהגשת התביעה כשנה וחודשיים לאחר פרידת הצדדים.

טענת התובעת, היא כי תביעתה הוגשה לאחר שכל ניסיונות הגישור נכשלו ואף לאחר החתימה על הסכם המזונות בעניינה של הקטינה ומשהתברר לתובעת כי הנתבע אינו מוכן להגיע להסכם, לא נותרה לה הברירה;

טענה זו אינה יכולה לעמוד בכל הנוגע לעתירה למזונות משקמים. הגישור אצל המגשר קריסטופר הסתיים במאי 2014 וגם הגישור שהביא בסופו של יום לחתימה על הסכם המזונות של הקטינה הסתיים ב- 8/14. למרות זאת תביעת התובעת הוגשה ביום 25.3.15, כך שמכל מקום השתהתה התובעת בהגשת תביעתה, וברי כי מי הזקוק למזונות, לא ישהה תביעתו לתקופה ארוכה שכזו.

23.זאת ועוד, טענת התובעת כי הקשר נותק במפתיע וחד צדדי סותרת את העובדות עליהן נשאלה בחקירתה הנגדית בדבר הליך טיפולי בו השתתפו הצדדים. עמי 50 שורות 16-21. גם מהודעת דואר אלקטר’ מיום 15.2.14 אליה הפנתה התובעת, עולה כי קדמו למועד ההודעה הנ״ל, תקופה של הדרדרות ביחסי הצדדים. ראו גם עמוד 50 שורות 33-35, עמוד 51 שורה 1-4.

24.גם בהתייחס לסכומים הנתבעים, התובעת לא עמדה בנטל להוכיחם ושינתה גירסתה. בתביעתה עתרה לסך של 7,500 ₪ לחודש למשך 5 שנים ובסיכומיה העמידה תביעתה על סכום גלובלי של 400,000 ₪. עתירות אלו לא נתמכו בנתונים עדכניים ומסמכים עדכניים הנוגעים לצרכים, מצב כלכלי או נזקקות כלשהי ויש בכך להביא לדחיית הטענה בדבר נזקקותה של התובעת למזונות משקמים.

25.לסיכום - אין לומר בנסיבות אלה, כי התובעת זכאית למזונות משקמים. לא מצאתי ביסוס לטענותיה של התובעת לא בהסכם מפורש בין הצדדים ולא בהסכם מכללא מכח עיקרון תום הלב הנובע מהיחסים בין הצדדים. ומכל מקום התובעת לא עמדה בנטל להוכיח צורך ממשי בפסיקת מזונות משקמים.

התובעת לא סבלה חרפת רעב, לא הייתה תלויה כלכלית בנתבע, מצבה הכלכלי היה סביר בהחלט וכך גם היה במועד הפרידה.

26. אשר על כן התביעה למזונות משקמים, נדחית.

נפסק:-

בתמ״ש 53886-03-15 תביעת התובעת מתקבלת במובן זה שנקבע כי פירוק השיתוף של זכויותהצדדים בפרויקט יעשה על דרך של מכר זכויות התובעת לנתבע תמורת התמורה שתיקבע בפסק דין משלים. לשם כך אני מורה על קבלת חוות דעת משלימה מאת המומחה, השמאי מהנדס מר ברלינר. המומחה יגיש חוות דעתו אודות עלות הבניה של הפרויקט מושא ההליך כאן וכן תשלומי שכר הדירה לבעלי שתי הדירות שדירותיהן הורחבו ושופצו.

ב״כ הצדדים יפנו למומחה, יודיעו לו אודות המינוי וימציאו לו את כל המסמכים שיתבקשו על ידו תוך 7 ימים ממועד דרישתו.

בתשלום שכר המומחה יישאו הצדדים בחלקים שווים.

כפוף לתשלום שכרו המומחה יגיש חוות דעתו תוך 30 יום.

שאלות הבהרה ותשובות להן ישלחו ויענו במועד על פי התקנות.

צד המבקש לחקור את המומחה יגיש, תוך 7 ימים ממועד קבלת התשובות לשאלות הבהרה, שאם לא כן, יוחזק כמי שויתר על חקירת המומחה.

לאחר שיונחו הנתונים המשלימים - יינתן פסק דין משלים.

בתמ״ש 53820-03-15, תביעה למזונות משקמים, התביעה נדחית.

על מנת לנסות להביא הצדדים להבנות, טרם מתן פסה״ד המשלים וכן לשם חקירת המומחה, באם תתבקש, ביום 29.10.19 שעה 12:00.

שאלת ההוצאות בשל דחיית התביעה למזונות משקמים לרבות בשל אופן ניהול ההליך על ידי מי מהצדדים, תובא בחשבון בעת מתן פסה״ד המשלים בתמ״ש 53886-03-15.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, לרבות תיקוני הגהה ועריכה.

ניתן היום, י״ב אלול תשע״ט, 12 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.

 

דרג את הכתבהדירוג כתבה פס"ד בתביעה למזונות משקמים ולפירוק שיתוף (תמ"ש 53886-03-15, תמ"ש 53820-03-15): 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
1 מדרגים
צור קשר דיני משפחה וגירושין צור קשר

צור קשר

checked
יצירת קשר
יצירת קשר מהירה
עבור לתוכן העמוד