פס"ד בתובענה לביטול הוראה בצוואה המכירה בזכות הילדים לדירה אך אוסרת עליהם מכירתה או השכרתה (ת"ע 10740-05-20)

בית משפט לענייני משפחה בצפת

ת״ע 10740-05-20 ע׳ ואח׳ נ׳ האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון

בפני כבוד השופטת אביבית נחמיאס

7.   עוד קבעה המנוחה בסעיף 5 לצוואה כי הכספים המופקדים בבנק ובתוכניות חסכון ישמשו לצרכי מימון הוצאות אזכרות וכי הבת ר׳ תהיה אחראית על הכספים האמורים ותפעל בהתאם לצוואה.

8.   ביום 6.5.20 הגישו התובעים (כלל ילדי המנוחה - יורשיה ע״פ הצוואה), תובענה לתיקון סעיפים 4-5 לצוואה ולחלופין - להצהיר על בטלותה.

9.   לטענת התובעים, עיקר רכושם של המנוחים הינו הדירה והכספים בחשבון הבנק. בהתייחס לסעיף 4 לצוואה, טענו כי במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה בת 90 לא ידעה קרוא וכתוב, לא הבינה את המשמעות המשפטית הנובעת מנוסח הצוואה כאשר לא הוסבר לה שחלק מהזכויות בדירה שייכות לילדיה מכוח ירושת אביהם המנוח. עוד טענו כי הוראת הצוואה מונעת מהם לנהוג ברכושם מנהג בעלים, והיא סותרת את הוראות חוק הירושה בעניין יורש אחר יורש. לפיכך, ביקשו לתקן את סעיף 4 לצוואה, למחוק את האיסור שנקבע בו, ולחלופין להצהיר על בטלות הצוואה וצו הקיום שניתן, ומתן צו ירושה ע״פ דין אחר המנוחה. אשר לסעיף 5 לצוואה ביקשו התובעים לתקנו ולהורות שהכספים יועברו לבת ר׳ על מנת שזו תדאג שהכספים ישמשו למימון הוצאות האזכרות כפי שנקבע בצוואה.

10. ב״כ היועמ״ש בתגובתו ציין כי הוא אינו מתנגד לביטול הוראת סעיף 4 לצוואה האוסרת את השכרת או מכירתה, שכן מאחר שהתובעים בעלי הזכויות ברבע מהדירה, זכאותם לדרוש את פירוק השיתוף בדירה מרוקן מתוכן הוראה זו. אשר לסעיף 5 לצוואה, סבר ב״כ היועמ״ש שאין סתירה בין ההוראה לבין זכותה של הבת ר׳ למשוך את הכספים ובלבד שישמשו לקיום אזכרות.

דיון והכרעה:

11 . לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים שוכנעתי כי דינו של סעיף 4 לצוואה, האוסר על מכירת הזכויות בדירה להתבטל. הגם שלמעשה אין מחלוקת בעניין זה בין הצדדים, ראיתי לנכון לפרט בקצרה את נימוקי:

12. ראשית - התובעים הינם הבעלים של 25% מהזכויות בדירה. הותרת סעיף 4 לצוואה פוגעת בזכותם של התובעים לנהוג מנהג בעלים בדירה ופוגעת בזכות הקניין שלהם.

12.1           . כאמור לעיל התובעים ירשו מאביהם 25% מהזכויות בדירה.

12.2.      ציווי המנוחה בצוואה כי הדירה, לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, מונע מהיורשים, בעלי הזכויות בנכס, לנהוג בחלקם בדירה מנהג בעלים.

12.3.      כך, מונעת היא מכל אחד מהם לממש את זכותם הקניינית כשותפים במקרקעין "להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים״ (סעיף 34 לחוק המקרקעין התשכ״ט - 1969). יוטעם כי סעיף 34 (ב) לחוק המקרקעין, קובע כי "תניה בהסכם שיתוף השוללת או מגבילה זכות כאמור בסעיף קטן (א) אין כוחה יפה לתקופה העולה על חמש שנים".

12.4  . בנוסף, שוללת היא מהתובעים את זכותם הקניינית לדרוש בכל עת את פירוק השיתוף

(סעיף 37 לחוק המקרקעין). סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין קובע כי "היתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות הענין".

12.5  . מימוש זכותם הקניינית של התובעים, שהינה זכות חוקתית, מרוקן למעשה מתוכן את

הוראת סעיף 4 לצוואה.

13.  שנית - הוראת צוואה המצווה נכס שאיננו בבעלות המוריש - בטלה:

13.1.      עיזבון כולל, כידוע, את מסת הזכויות והחובות שהניח אחריו המנוח. המנוחה הותירה רק 75% מהזכויות בבית ורק לגביהן רשאית היא להורות מה ייעשה לאחר מותה, שכן כידוע, אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו (ע״א 2698/92יונה נ׳ אדלמן מח (3) 275, 281).״

13.2.      הוראה לפיה הוראה המצווה נכס שאינו מצוי בבעלותו של המוריש, הינה הוראה שביצועה אינו אפשרי, וככזו - בטלה (ר׳ סעיף 34 לחוק הירושה. כן השווה הדברים שנפסקו בתע (חי׳)39037-05-12עזבון המנוח מ.ל. ז״ל נ׳ ע.ו 17.11.13 , שם נקבע בין היתר, כי "כאשר בצוואה הוראה אחת בלבד, המצווה נכס שאינו מצוי בבעלותו של המוריש, ניתן לומר כי ביצועה של הצוואה אינו אפשרי". באותו המקרה הורה בית המשפט על ביטולה של הצוואה מכוח סעיף 34 לחוק הירושה).

14. שלישית- משמעות ההוראה שנקבעה בסעיף 4 לצוואה הינה הורשה של הזכויות בדירה עד לסוף הדורות. ככזו סותרת היא את הוראת סעיף 42 לחוק הירושה:

14.1  . בסעיף 4 לצוואה, הורישה המנוחה את זכויותיה בדירה לילדיה אך ציינה מפורשות כי

זו לא תימכר כלל וכלל. משמעות הוראה זו הינה כי הזוכים הם יוצאי חלציה של המנוחה, לא רק שני לאחר ראשון, אלא גם שלישי ורביעי דבר הנוגד את הוראות סעיף 42 לחוק הירושה.

14.2  . אמנם, בכל צוואה אדם מצוה מה יעשה ברכושו לאחר מותו, אולם שיטות משפט שונות

הגבילו, כל אחת בדרכה, את כוחו של המת לשלוט בחי.חוק הירושה הישראלי נוקט בעמדת ביניים. מצד אחד, הוא מאפשר כאמור הורשה על דרך יורש-אחר-יורש; מאידך גיסא, הוא מגביל אפשרות זו לשני יורשים, אלא אם כן היורשים הנוספים הם בין החיים בעת עשיית הצוואה". כך, נקבע כי אדם אינו יכול לצוות מי יהיו יורשי יורשיו 1\ז* לזוח ר־ל הז־ורויז ר1\״ת 9DRt;/1Aחלווית ו׳ חלווי ו 17 ז Oר1\״א ןיח/חז 1ז יוללסי המנוחה א. ר. ז״ל נ׳ האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ.ר. ז״ל (14.9.2006)). כן ר׳ הדברים שנפסקו בעמש (ת״א) 33617-05-16תנו לחיות לחיות נ׳ עדי ק, 10.6.18 בהתייחס לרע״א 3130/05 הנ״ל.

14.3       . בהתאם לסעיף 53 לחוק הירושה, המצווה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה מזה הקבוע בסעיף 42(ד) לחוק, כלומר מדובר בהוראה קוגנטית.

14.4.      נקודת המוצא היא אמנם העיקרון הבסיסי בדיני הירושה, לפיו "מצוה לקיים דברי המת", ועיקרון זה מעניק למצוה חופש לקבוע את תוכן צוואתו, אולם חופש זה אינו מוחלט. "הטעם מעיקרא להגבלת זכותו של המצוה הוא תחימת האפשרות הניתנת לאדם שנפטר לשלוט על נכסים מקברו (בע״מ 6251/15הופה נ׳ קסוטו (7.8.2016)).

14.5       . מכל האמור לעיל עולה כי צוואה המתיימרת לפרוש סוכת שלומה "עד סוף כל הדורות", נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי-חוקי או בלתי-אפשרי, כאמור בסעיף 34לחוק הירושה - ועל-כן בטלה היא (השווה "א 9/74רחל אינזל נ׳ קוגלמס, 31.12.74).

15 . לסיכום - מאחר שהוראת סעיף 4 לצוואת המנוחה, מהווה מעין "שליטת המת על החי" תוך פגיעה בזכותם הקניינית של היורשים, וביצועה בלתי אפשרי - אני מורה כי הסיפא לסעיף 4 לצוואה הכולל את המילים "לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, תשמש לקיום אזכרות" - יבוטל.

16. אשר להוראת סעיף 5 לצוואה, מאחר שלטענת התובעים חשבון הבנק כבר עבר על שמה של הבת ר׳, תוך התחייבות לעשות שימוש בכספים לטובת מימון הוצאות האזכרות, יש לראות בכך קיום של הוראת סעיף 5 לצוואה.

17.  המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים

ניתן היום, ט׳ אב תש"פ, 30 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

אביבית נחמיאס, שופטת