ערעור על דחיית בקשה למינוי מומחה רפואי לבדיקת כשירות צוואה

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (ב' השופטת איריס ארבל-אסל, בת"ע 31827-02-23), מיום 1.12.23, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לבחינת כשירותה של אמם המנוחה של הצדדים לערוך צוואה.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

הצדדים הם ילדיה של גב' פלונית שהלכה לבית עולמה ביום 14.1.22 בהיותה בת 91 שנה (להלן: המנוחה).

 

המשיב הגיש לקיום צוואה שערכה המנוחה ביום 29.11.20 והמבקשים הגישו התנגדות לה, בין היתר בטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה במועד עריכתה.

 

לצורך ביסוס טענתם זו, ולאחר שהתקבלו מסמכים ממוסדות רפואיים בקשר למנוחה, עתרו המבקשים לביהמ"ש קמא בבקשה למינוי מומחה רפואי מטעמו. המבקשים נסמכו בבקשה זו על מספר מסמכים רפואיים שהעיקרי ביניהם בדיקת סיקור קוגנטיבי במהלך אשפוז שבוצעה למנוחה ביום 16.4.19 שכוללת בדיקת מיני מנטל שנערכה לה מאותו המועד ולפיה קיבלה ציון 22/30. ביום 21.12.23, לאחר קבלת תשובת המשיב לבקשה ואף תגובה לתשובה מאת המבקשים, דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשים. ביהמ"ש קמא התייחס בהחלטתו למסמכים להם הפנו המבקשים בבקשתם ומצא כי מרביתם אינם רלוונטים למועד עריכת הצוואה (אלא למצבה של המנוחה כשנה לאחר מכן, לאחר שנפלה ונחבלה , מה שהוביל לדימום מוחי וירידה קוגנטיבית) וכי המסמך היחיד מהמועד שטרם הנפילה שמתייחס למצבה הקוגנטיבי הוא הבדיקה שנערכה ביום 16.4.19 בה קיבלה המנוחה ציון 22/30 בבדיקת מיני מנטל. ביהמ"ש קמא סבר כי מסמך זה, ביחד עם מה שנאמר בו, מהווה מסמך רפואי בודד ויחיד הנוגע למצבה הקוגנטיבי של המנוחה טרם עריכת הצוואה והוא אינו מקים ספק בדבר כשירותה לערוך לצוואה ולפיכך קבע כי "לא מצאתי כי הונחה ראשית ראיה מספקת באופן המצדיק מינוי מומחה רפואי". ביהמ"ש קמא דחה את בקשת המבקשים תוך חיובם בהוצאות המשיב בסך של 1,500 ₪.

 

על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי. לטענת המבקשים, בקשתם למינוי מומחה רפואי נסמכה גם על מסמכים רפואיים נוספים לתקופה שטרם עריכת הצוואה שהם רלוונטיים לשאלת כשירות המנוחה לערוך צוואה. מכל מקום, המסמך מיום 16.4.19 בהחלט מהווה ראשית ראיה שתצדיק מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש וביהמ"ש קמא נעדר ידע רפואי מקצועי שמאפשר לו לשלול את משקלו.  המבקשים טוענם כי הותרת ההחלטה על כנה "תגרום עוול נוראי ונזק למבקשים ותמנע מהם למצות את זכויותיהם הדיוניות ולהוכיח טיעוניהם שהובאו, בין היתר, בכתב ההתנגדות לצוואה (ס' ו' לבקשה). לטענתם, ביהמ"ש קמא התעלם מהדין הנוהג בעניינו ופגע קשה בזכויותיהם (ס' 38 לבר"ע) והיה על ביהמ"ש קמא להקל בדרישת הראיה הנדרשת למינוי מומחה מטעמו , זאת משום ש"יש להקיש בעניינו מחוק הפיצויים ששם נקבע כי הדרך היחידה להוכחת טענות בעניין שברפואה היא מינוי מומחה מטעם בית המשפט, והנטייה היא להקל בדרישות להוכחת קיומה של ראשית ראיה" (ס' 30 לבר"ע).

 

דיון והכרעה

 

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה מצאתי לדחותה ללא צורך בקבלת תשובה.

 

לצורך דחיית בקשת רשות הערעור איני מוצא מקום להידרש לבחינת בקשת המבקשים למינוי המומחה על נספחיה לגופה ולבחון האם היה במסמך מיום 16.4.19 (שגם מתוכן בקשת רשות הערעור עולה כי הוא המסמך העיקרי עליו השתיתו המבקשים את בקשתם כשגם יתר המסמכים הבודדים שנגעו לתקופה בה טרם נערכה הצוואה ולהם הפנו המבקשים הפנו למסמך זה ככל שנגעו לכושר הקוגנטיבי של המנוחה) די כדי להצדיק את מינוי המומחה מטעם ביהמ"ש.

 

לצורך דחיית בקשת רשות הערעור די לי בכך שהנחות המוצא של המבקשים לפיהן ההחלטה גרמה להם "עוול נוראי ונזק" בכך שמנעה מהם את זכויותיהם הדיוניות להוכיח את טענת ההתנגדות להיעדר יכולה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה וכי הדרך היחידה להוכחת טענתם זו שהיא בעניין שברפואה היא באמצעות מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש – פשוט אינן נכונות (בנסיבות הקיימות).

 

זכות הגישה לביהמ"ש כוללת בחובה את הזכות לאפשר לנכנס בשעריו להוכיח את טענותיו. מינוי מומחה מטעם בית המשפט נועד לקצר הליכים ולייעל את הדיון. עם זאת, אם 'בחן' בית המשפט לענייני משפחה ובחר שלא למנות מומחה, לא מן הנמנע כי בעל הדין יוכל להביא מומחה מטעמו להוכחת טענתו ( ראו סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995; תקנה 25(ח) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א -2020 הזהה לתקנה 258יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 שחלה בעבר ; ראו בהרחבה בש. שוחט וד. שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, הוצאת מחשבות, תש"ע-2009, בעמ' 291 והאסמכתאות המובאות שם. כמו כן ראו בע"מ 934/13 פלונית נ' היועמ"ש, פורסם בנבו, 9.5.13, בפסקה 7 לפס"ד של כב' השופט הנדל).

 

למותר לציין שלמרות הטענות הרבות לפגיעה בזכויות הדיונית של המבקשים וכו', בבקשת רשות הערעור שלפניי נמנעו המבקשים מלהתייחס להוראת סעיף 8ג לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 ולהוראות תקנה 25(ח) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 ולא ניסו לספק כל הסבר מדוע לא יפעלו, בהתאם לאלו ולאור ההחלטה מושא הבר"ע,  ויגישו חוות דעת מומחה רפואי מטעמם להוכחת טענת ההתנגדות לפיה המנוחה לא יכלה להבחין בטיבה של צוואה עקב מצבה הקוגנטיבי במועד עריכתה.אך לפני ימים אחדים נתן ביהמ"ש קמא החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, מועד ההוכחות בהליך נקבע לחודש ספטמבר 2024, והמבקשים לא הצביעו על כל מניעה הקיימת כיום והחוסמת את דרכם לפעול באופן בו התווה המחוקק ומתקין התקנות במקרים בהם בוחר ביהמ"ש לענייני משפחה לעשות שימוש בסמכותו ולא להיעתר לבקשה למינוי מומחה מטעמו.

 

 

סוף דבר

 

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

 

העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשים באמצעות באת כוחם.

 

מתיר פרסום ההחלטה במתכונת בה נחתמה, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

 

 

 

 

ניתנה היום, כ"ב שבט תשפ"ד, 01 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.