תביעה לביטול הסכם ממון, פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים שהוגשה על ידי האשה

פסק דין

1. בפניי 3 תביעות:

א. תביעה לביטול הסכם ממון, פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים בתלה"מ 37072-11-20  שהוגשה על ידי האשה – כתובעת.

ב. תביעה לסילוק יד ממקרקעין בתלה"מ 72954-12-20, שהוגשה על ידי האיש – כתובע.

ג. תביעה לחיוב בדמי שימוש ראויים בתלה"מ 73561-12-20, שהוגשה על ידי האיש – כתובע.

2. מאחר והצדדים, מחד נתבעים ומאידך תובעים, יכונו הם, לשם הנוחות, האיש והאשה.

3. מכיון שתביעות האיש תלויות בהכרעת בית המשפט בעתירה לביטול הסכם הממון, שבתביעת האשה, יעסוק פסק דין זה, בראשיתו בסוגייה זו, תוך שתיבחן השאלה האם טענות האשה, לביטול הסכם הממון, מצדיקות את ביטולו.

תלה"מ 37072-11-20 

א. הסכם הממון 

4. עסקינן בהסכם ממון, שנחתם בין הצדדים בחודש פברואר 2000, אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה וקיבל תוקף של פסק דין בחודש אפריל 2000 (להלן: הסכם הממון").כבר בראשית פסק הדין אציין כי מדובר בהסכם ממון קצר, בן 6 סעיפים בלבד, אשר קובע כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") יחול על היחסים שבין הצדדים, בכפוף לשינויים שהוסכמו על ידם בהסכם הממון.

5. בסעיף 3 להסכם קבעו הצדדים את מועדי הזכות לאיזון משאבים, ובסעיף 4 להסכם הממון קבעו הצדדים מהם הנכסים ששוויים לא יאוזן, בנוסף לנכסים הקבועים בחוק. 

6. הלכה למעשה עיקרו של הסכם הממון הינו בסעיף 4, כאשר סעיף 4.1 מחריג את הנכס ששוויו לא יאוזן – נכס מקרקעין בדמות מגרש במושב XXX, הידוע כגוש 7685 חלקה 7, בשטח של 560 מ"ר (כך רשום בהסכם הממון) עליו בנוי בית אשר נבנה על ידי האיש. 

7. בסעיף 4.2 להסכם הממון נרשם כי לצורך בניית המבנה הבנוי על הנכס, נלקחה על ידי האיש הלוואה משכנתאית על סך של 250,000 ₪, מבנק משכן של בנק הפועלים, וזו משולמת על ידו מידי חודש בחודשו.בסעיף 4.3 להסכם הממון נרשם כי במידה ונישואי הצדדים לא יעלו יפה ויגיע מועד איזון המשאבים, האשה תהא זכאית לשווי מחצית מתשלומי המשכנתא.בסעיפים 4.5 ו- 4.6 להסכם הממון נקבע איך יפעלו הצדדים בעת פרידה, על מנת לחשב את חלקה של האשה, באם ישקיעו, לאחר נישואיהם, כספים לטובת שיפוץ או תוספת בנייה. 

8. משום שהיקפו של הסכם הממון כה מצומצם, יובא הוא במלואו להלן:

 

 

ב. רקע עובדתי בתמצית:

9. הצדדים הכירו בשנת 1994 וביום 5.6.2000 נישאו כדמו"י.

10. כ- 4 חודשים, טרם נישואיהם, במהלך חודש פברואר 2000, חתמו הצדדים כאמור על הסכם הממון.

11. לצדדים 3 ילדים: 

ש' א', יליד 26.2.2001 - כבן 23, בעת מתן פסק דין זה.

ד' א', יליד 9.7.2002 - כבן 21.5 בעת מתן פסק דין זה.

י' א', יליד 27.5.2012 - כבן 11.5 בעת מתן פסק דין זה.

12. הצדדים התגוררו מאז נישואיהם בבית המגורים בXXX (יקרא להלן: "בית המגורים").

13. תיק יישוב סכסוך נפתח ביום 26.7.2020 על ידי האשה.

14. בתחילת חודש יולי 2020 עזב האיש את בית המגורים, והאשה ממשיכה להתגורר בו עד היום.

ג. תמצית טענות התובעת:

15. האשה הכירה את האיש עת היתה בת כ- 16 שנים בלבד, ללא משפחה תומכת, כאשר עבדה במסעדת "הטברנה" בXXX, שהיתה בבעלות האיש והוריו.

16. מספר חודשים לאחר ההיכרות עברה האשה להתגורר עם האיש ולנהל עימו משק בית משותף.

17. עם המעבר למגורים משותפים פתחו הצדדים חשבון בנק משותף, ממנו ניהלו את הוצאות הבית ואליו הפקידו את משכורותיהם.

18. הצדדים לא יכלו להינשא כדמו"י, מאחר ובעת ההיכרות האשה היתה נוצרייה, ולטענתה, האיש לא הסכים להינשא בנישואים אזרחיים והורה לה "להתגייר עבורו".

19. מספר שבועות בודדים טרם מועד החתונה המשוער, דרש ממנה האיש לחתום על הסכם הממון כאשר היא אינה מודעת להשלכותיו. 

20. עוד לטענת האשה, האיש ערך את הסכם הממון באמצעות עורך דין מטעמו, כאשר היא לא מיוצגת, וכאשר שליטתה בשפה העברית היתה רופפת מאוד – בקושי ידעה קרוא וכתוב – כך על פי דבריה.

21. האשה נאלצה להסתמך על מילות האיש לפיהן עם סיום בניית בית המגורים ותשלומי המשכנתא ועם הילדים שיוולדו, בית המגורים יהיה שייך לשניהם.

22. עוד לטענת האשה האיש אמר לה כי הסכם הממון תקף רק למשך 7 שנים ממועד החתימה ולאחר מכן מתבטל מעצמו.

23. האשה הסכימה לחתום על הסכם הממון בלית ברירה, ומתוך אמונה שלמה בכוונותיו הטובות של האיש, תוך שסברה כי ההסכם איננו בתוקף ואין, ולא תהיה לו כל השפעה עתידית על היחסים ביניהם.

24. האיש סירב ליתן לאשה עותק מהסכם הממון ולאחר חתימתו העלים אותו מפניה בביטול ובטענה כי "גם ככה הוא התבטל".

25. משך שנים היתה האשה נתונה להחלטות האיש, כאשר הוא משמש לה משפחה "ומגדל" אותה ונוהג להציב לה "אולטימטום" כאשר דבר מה נוגד את רצונו.

26. הצדדים רכשו את המגרש המצוין בהסכם הממון, מגרש בהרחבת מושב XXX, גוש X חלקה X, ו/או גוש Y חלקה Y, ולשם רכישתו נלקחה הלוואת משכנתא בסך של 250,000 ₪, למשך 25 שנים, אשר שולמה במהלך הנישואין. 

27. לטענת האשה על המגרש נבנה בית מגורי הצדדים, תוך שהיא היתה שותפה מלאה להקמתו.

28. בדיעבד התברר לאשה, כך לטענתה, כי הסכם הממון לא היה קצוב בזמן, ולאחר 20 שנות מגורים בבית המגורים, ותשלום מלוא המשכנתא, מבקש האיש להותירה ללא כלום.

29. לטענת האשה אישור הסכם הממון על ידי בית המשפט פגום ופסול מדעיקרו.

30. עוד לטענת האשה יש לבטל את הסכם הממון מכל אחת מהעילות שבדיני החוזים, בוודאי מהצטברותן. לחלופין, יש לבטל את הסכם הממון נוכח אורח חיי הצדדים, אשר שינו בהתנהגותם וכוונתם המשותפת את הוראות הסכם הממון. לחילופי חילופין, וככל שהסכם הממון לא יבוטל, עותרת האשה להחלת סעיף 8 לחוק נוכח נסיבות מיוחדות שלטענתה מצדיקות חלוקה לא שוויונית באיזון המשאבים, בשיעור של 80%-20% לטובתה.

ד. תמצית טענות הנתבע:

31. בניגוד לטענות האשה, טוען האיש כי האשה הינה אשה דעתנית מאוד, מתלוננת סדרתית, אשר הגישה כ- 11 תלונות כנגד האיש, במהלך 4 שנים, לרבות שפתחה בהליכי צו הגנה. 

32. לטענת האיש גם אז, בעת צעירותה, לא היתה נתונה האשה לשליטה של האיש ולא פעלה על פי דרישותיו, כי אם על פי רצונה שלה. כך למשל אי התגייסותה לצה"ל, עריקותה וריצוי מאסר בכלא הם תוצר של התנהלותה.

33. לטענת האיש האשה עברה גיור אורטודוקסי, שערך כשנה וחצי, ורק לאחר מכן הצדדים נישאו.

34. בניגוד לאיש, שהגיע לנישואין עם רכוש רב, האשה ההגיעה לנישואין ללא רכוש.

35. האיש הינו בן XXX, כאשר הוריו התיישבו בXXX בשנת 1972 או בסמוך לכך.

36. האיש נרשם כבעל הזכויות במגרש במסגרת פרויקט הרחבה בXXX, מתוקף זכות שהיתה להוריו כתושבי המקום. לשם כך מילא טופס הרשמה, כבר בשנת 1995, עבר ועדת קבלה מיוחדת ובשל עודף נרשמים על מגרשים, נעשתה הגרלה בה זכה האיש.

37. ביום 1.1.96 נחתם בין האיש לXXX הסכם, כאשר הורי האיש היו ערבים לו, לתשלום כל הסכומים בגין רכישת המגרש, ואף נחתמה התחייבות בלתי חוזרת של האיש. המגרש והבית שנבנה עליו, כחטיבה אחת שלא ניתנת לחלוקה. 

38. לאיש זכות בבית המגורים לפי הסכם דו צדדי בין רמ"י לXXX, ללא זכות קנין, אלא זכות אישית בר רשות, לכן גם לא ניתן להעניק לאשה זכויות בו.

39. הורי האיש הסדירו את התשלומים הנדרשים לרכישת הזכויות במגרש, ובמהלך 3/96 שילמו תשלומים למיסוי מקרקעין ולרמ"י. 

40. ב- 4.9.1996 נטל האיש משכנתא ששולמה על ידי הוריו.

41. בניית בית המגורים הסתיימה בשנת 1999, או בסמוך לכך, לפני נישואי הצדדים.

42. ב- 18.12.2019 נתקבל שחרור מהתחייבות לרישום משכנתא מדרגה ראשונה.

43. הסכם הממון קצר ותכליתי ובו 6 סעיפים מופרשים וברורים, והוא עוסק בבית המגורים. ההסכם קובע כי המגרש ובית המגורים הבנוי עליו, יוותר, בעת פרידת הצדדים בבעלות האיש בלבד, כאשר הרציונאל שעמד מאחוריו היה לשמור ולהגן על זכויות האיש, אשר הוריו רכשו עבורו מגרש ועליו נבנה בית המגורים, במימונם.

44. הסכם הממון למעשה תואם אף את החוק, מאחר ומדובר בנכס שהיה בבעלות האיש מלפני הנישואין, כך שלא יכול להיות שמדובר בהסכם מקפח.

45. הצדדים חתמו על הסכם הממון מרצון חופשי ולאחר שהבינו את משמעות תוצאותיו, ואף פעלו לשם הגשתו לאישורו של בית המשפט על מנת ליתן לו תוקף של פסק דין.

46. אישור ההסכם על ידי בית המשפט נעשה כדין.

47. עוד מוסיף האיש וטוען כי הצדדים ניהלו הליך גישור ומו"מ והגיעו להסכם כולל, עליו חתמו שניהם, ביום 21.6.2020, וזה הוגש לבית המשפט לאישורו, בהלך תה"ס 59459-06-20. לצדדים נקבע מועד לאישור הסכם, ליום 30.8.2020 אולם אז החליטה האשה "לשנות את פרצופה" (כך במקור) והחלה "במתקפת הליכים משפטיים".

48. לטענת האיש יש לדחות את התביעה, האשה חתמה על הסכם הממון כשהיא מבינה היטב את המשמעויות שלו, היא שלטה בשפה העברית, עו"ד שהכין את ההסכם ייצג את שני הצדדים, והיא הסכימה כי בית המגורים, שנרכש ומומן על ידי הוריו של האיש, יוותר בבעלותו. האיש גם דוחה את טענות האשה לגבי שינוי בהתנהגות וטוען כי טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם טענות האשה למצג שווא לענין בטלות ההסכם לאחר 7 שנים, לכאורה.

ה. דיון והכרעה:

49. כבר בראשית דבריי אקדים ואומר כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת אף אחת מטענותיה לביטול הסכם הממון, ואעבור עליהן אחת אחת.

ה.1. ביטול מחמת פגמים באישור ההסכם 

50. לטענת האשה הליך אישור ההסכם היה פגום בעיקרו ולמצער לא תקין. כמו כן טוענת האשה כי ההסכם לא הוקרא לצדדים, בית המשפט לא ערך בירור ראשוני בדבר הבנת ההסכם, לא נערך שום פרוטוקול, ועיון באישור ההסכם מעיד כי מדובר "בטופס" מוכן מראש על ידי השופט.

51. את הטענה כי מדובר ב"טופס", לא יכול בית המשפט לקבל כלל וכלל. גם אם מדובר בנוסח מובנה של אישור הסכם, שהיה בידי בית המשפט מראש, אין בכך בכדי לתמוך בטענה כי מדובר "בטופס". מדובר בהסכם שאושר לפני למעלה מ- 20 שנים, ומירב הסיכויים כי כך התנהל הליך אישור הסכם, בעת ההיא.היעתרות לטענה מעין זו, כאילו אז, בשנים ההם, אושרו ההסכמים באמצעות "טופס", כעילה לביטול הסכם הממון, תיפגע בכשרותם של כל ההסכמים שנחתמו באותה העת ואושרו על ידי בתי המשפט, ונהיר כי אין בכך כל הגיון ו/או הצדקה.

52. אולם מעבר לכך, בניגוד לטענות האשה, גם אז, בשנת 2000, נערך פרוטוקול על ידי בית המשפט, וכפי שניתן לראות, נרשם בו במפורש כי ניתנו לצדדים ההסברים הנאותים לגבי ההסכם, ולאחר שבית המשפט שוכנע כי בני הזוג חתמו עליו מרצונם החופשי והם מבינים את תוכנו מהותו ותוצאותיו, בית המשפט נותן להסכם תוקף של פס"ד, כדלהלן:

 

53. יתר על כן, מהעובדה שבית המשפט מחק מיוזמתו שורה ספציפית בסעיף 2 לפרוטוקול, אשר משמעותה אישור הסכם על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, שאינו מתאים להסכם שהוגש לאישור, ניתן להבין כי בית המשפט בחן את ההסכם אותו אישר ולא אישר אותו אוטומטית, גם אם היה מדובר בנוסח מובנה וקבוע מראש.

54. לא ברור על מה נסמכת האשה, בסעיף 20 לכתב התביעה, כאילו קיימות שאלות ספציפיות שעל בית המשפט לשאול עת מאשר הוא הסכם ממון. כידוע, אין שאלות חובה ולא קיימת רשימה סגורה של שאלות שעל בית המשפט לבחון. ואף מעבר לכך, לא כל מה שנאמר בדיון צריך להירשם בפרוטוקול, הפרוטוקול משקף את עיקרי הדברים שנאמרו ואת רוח ההתנהלות בדיון, קל וחומר בדיונים לאישורי הסכם ממון, ומהראיות עולה כי כך נעשה במקרה דנן.

55. בטח לא ניתן לקבל את טענת האשה כי על בית המשפט היה להבהיר לה את זכויותיה הרכושיות. זה אינו תפקידו של בית המשפט באישורו את ההסכם. תפקידו של בית המשפט אינו לייעץ לבעל הדין העומד בפניו, ואין הוא מחליף ב"כ, תפקידו של בית המשפט, באישורו את ההסכם, הינה לבחון האם בעלי הדין מבינים על מה חתמו, האם עשו זאת מרצון חופשי והאם מבינים את משמעות חתימתם. תמיכה לגישה האמורה, נמצאת בפסק דינו של כבוד השופט שנלר (בע"מ (ת"א) 1242/04" :...עם זאת בית המשפט לא יסרב לאשר הסכם אך ורק הואיל ולדעתו קיימים בו תנאים מקפחים. כפי שנאמר בע"א 573/82 ברק נ. ברק ואח' פ"ד לח(4) 626, 632, אפשר שצד, המתקשר בחוזה, מודע לכך, כי ההישגים הם בעיקר לזולתו ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על-ידיהם בהסכם, רק משום שנראה לו לבית המשפט, כי ההסכם, שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק או שהוא מקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים."

56. דהיינו, כאשר אין מדובר במקרה קיצון (וכאן אין מדובר במקרה שכזה, בוודאי כאשר רוח ההסכם תואמת את החוק), האחריות היא על המתקשר בהסכם, ובמקרה דנן על הצדדים ובכלל זה על האשה.

57. טענות האשה כאילו לא זוכרת שהיתה נוכחת באישור ההסכם (סעיף 20 לתביעתה) הופרכו בחקירתה, עת תיארה מה היה, לשיטתה, בבית המשפט, ביום אישור ההסכם "לא הקריאו לי בבית משפט. זה לא היה כמו פה, היו הרבה אנשים באולם והוא השופט אמר "א' א' מספר ת.ז." ואותי מספר ת.ז. שלי והאם אנחנו מסכימים על הדברים ואמרנו כן. אני לא ראיתי את זה אף פעם (מרימה את הדף) זה היה כמו סרט נע נכנס הלך נכנס הלך ורק שאלו אם שני הצדדים מסכימים"[ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.22 עמוד 22 שורות 34-35 ובהמשך עמוד 23 שורות 1-2].

58. כידוע, גם הסכם שאינו נושא תוקף של פסק דין צריך לכבד (וראה: ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי נ' הרב קפלן }פמ"מ – 28/10/2015}) קל וחומר הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט, וקיבל תוקף של פסק דין. 

59. להסכם ממון ייחודיות נוספת שהיא עצם הדרישה לאשרו על ידי בית המשפט. מדובר במשוכה נוספת שקבע המחוקק, מעבר למחוייבות הצדדים החתומים על ההסכם, לקיימו, ולא בכדי. ראה לענין המעמד המיוחד שניתן להסכם ממון שבנוסף לדרישות צורניות לחתימתו נדרש גם אישורו: ע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית (23.05.05) (פורסם במאגר "נבו"), ע"א 4/80 מונק נ' מונק פ"ד ל"ו(3)421.

60. ברע"א 359/85קוק נ' קוקפ"ד ל"ט(3)421, שניתן ע"י כבוד השופטת בן פורת נקבע כך:"ספק בליבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג, במעמד של שופט (בלי שערערו על פגם בהליך האישור) יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. ואם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה, הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו, להבטיח שבני הזוג יבינו היטב, את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון".

61. אומנם במקרה דנן טוענת האשה כי נפל פגם באישור ההסכם, אולם משבית המשפט לא קיבל טענה זו, נכונים הדברים המובאים מעלה.

62. בשולי הדברים אוסיף, כי במקרים מעטים קיבלו בתי המשפט תביעות לביטול הסכמי ממון, שקיבלו תוקף של פסק דין, ובכל אחד מהמקרים שנדונו בפסיקה, בהם בית המשפט ביטל הסכמים אלה, היו טעמים כבדי משקל כמו, עושק, קיפוח שנבע מהיעדר ייצוג, מרמה, מה שלא קיים במקרה דנן כפי שיפורט בהמשך.

ה.2 ביטול מחמת היעדר גמירות דעת, הטעיה וחוסר תום לב של האיש 

63. מועד חתימת ההסכם אל מול מועד חתונת הצדדים - בין מועד נישואי הצדדים 5.6.2000, לבין מועד חתימת ההסכם 2/2000, חלפו כ- 4 חודשים. את הטענה כי חלפו מס' שבועות, שמשמעותה ברוב המקרים שטרם חלפו חודשים, לא ניתן לקבל. כפי שניתן להיווכח, אין מדובר במספר שבועות בודדים כי אם במספר חודשים, ובוודאי לא ניתן לטעון כי "מספר חודשים", ובמקרה דנן 4 במספר, חוסים תחת ההגדרה "ערב הנישואין". הלכה למעשה, ההסכם לא נחתם ערב הנישואין, לא יומיים לפני הנישואין, ואפילו לא חודשיים לפני הנישואין, וגם לא בצמוד לחתונה, כדברי האשה [ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 22 שורות 1-6].

64. אין חולק כי במהלך 4 חודשים היה לאשה די והותר זמן בכדי לחזור בה מהסכם הממון עליו חתמה, ככל שחשבה שנכון לעשות זאת, ומשלא עשתה זאת, יש לראותה כמי שקיבלה עליה את תנאיו.

65. יתר על כן, בין חתימת ההסכם על ידי הצדדים, במהלך חודש פברואר, לבין אישורו בבית המשפט, מתי שהוא במהלך אפריל, חלפו כחודשיים. גם תקופת זמן זו, מספיק ארוכה, על מנת לשנות את ההסכם, או לכל הפחות, לא לאשרו. וגם זאת לא עשתה האשה.

66. משהאשה חתמה על ההסכם במהלך פברואר 2000, ומשאישור ההסכם בוצע במהלך אפריל 2000, וכאשר נישואי הצדדים התקיימו רק במהלך יוני 2000, לא ניתן לקבל את טענות האשה כי מפאת קוצר הזמן, והלחץ שהיתה בו ערב הנישואין, חתמה על הסכם הממון.

67. גם טענת האשה כאילו לא רצתה לבטל את החתונה מאחר וכבר פעלה לשם הבאת הוריה לארץ [ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 17 שורות 29-32], לא הוכחה ולא ברור מדבריה של האשה מתי בדיוק פעלה לשם הבאת הוריה לישראל, האם היה זה לפני חתימתה על ההסכם או לאחריו. האשה לא נקבה במועד מדויק, לא הוכיחה טענה זו במסמכים ובראיות וכידוע, כאשר בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלבנטית, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו [ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760}.

68. תלות וניצול מצב מצוקה עד כפייה - טענות האשה לפיהן בעת חתימתה על הסכם הממון היתה תלויה באיש תלות מוחלטת, הן כלכלית והן ברמה הנפשית והרגשית, לא הוכחו כלל וכלל, לא בעדות ולא במסמכים, וכטענות בפני עצמן, גם אם יש בהן דבר, אין בהן מספיק. 

69. ככל שמכוונת האשה בטענות אלה, כי מצבה מעיד שנכפתה עליה החתימה על הסכם הממון, הפסיקה קבעה מבחן כפול, כדי להכיר בכפיה כסיבה לביטול חוזה, מבחן הכולל "עוצמה" ו"איכות" של הלחצים. בהגדירה כפיה, בין היתר כך: "לחצים כבדים אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ... והמציבים את הצד התם במצב שבו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת, בלתי אם להתקשר בחוזה – עשויים להקים עילה להשתחררויות מחיוב חוזי". ראו: ע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ (22.09.03) (פורסם במאגר "נבו") תוך ציטוט דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אסקפומדיה בע"מ, פ"ד מ"ג(4) 95, בעמוד 140.

70. מהאמור לעיל, ובמיוחד על פי לוח הזמנים, לא עולה כי האשה ניצבה במצב של חוסר ברירה, או במצב בו כפו עליה את חתימתה.

71. גם הטענה לפיה נאמר לאשה שאם לא תחתום על הסכם הממון לא תהיה חתונה, לא הוכחה. 

72. ובכלל נשאלת השאלה האם בחירה של צד שלא להתחתן משום שבן זוגו אינו מעוניין לחתום על הסכם ממון, מעמידה באופן אוטומטי את הצד שלא רוצה לחתום על הסכם ממון במצב של חוסר ברירה? בכלל לא בטוח.

73. בחירה של צד לדרוש מבן זוגו חתימה על הסכם ממון, טרם הנישואין, ואף לאחריהם, אינה מהווה שלילת החופש של הצד השני שלא לחתום. לענין זה יפים הדברים מתוך עמ"ש (ת"א) 1015/08 פלוני נ' פלונית ( 26/5/2013": (לא כל הסכמה של אחד מבני הזוג, בעניין רכושי זה או אחר, הנובעת מתוך רצון לשלום בית, או שבן הזוג לא יעזבנו תחשב כפגם ברצון אשר יכול להביא לבטלות אותה הסכמה, מעילה זאת או אחרת, לרבות עילת העושק".

41. לפיכך, טענת האשה לכפייה וניצול חולשה דינה להידחות.

74. ידיעת השפה העברית והבנת הסכם הממון - בעת חתימת ההסכם האשה שהתה בישראל כ- 10 שנים פחות או יותר [ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.22 עמ' 17 שורות 7-10].

75. האשה העידה כי היתה באולפן [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.22 עמ' 16 שורות 26-29].

76. האשה העידה כי למדה בישראל מכתה ו' ועד כתה ט' [ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.22 עמ' 16 שורות 23-32 ועמוד 17 שורות 1-4].

77. האשה העידה כי עברה הליך גיור, בשנת 1999, ואין ספק כי לשם ביצועו יש להבין את השפה העברית, גם אם לא על בוריה, ברמה גבוהה. נכון שהאשה העידה כי המבחן הסופי נעשה בעל פה ולא בכתב  [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 22 שורה 18], אולם יש בכך על מנת להפריך כל טענה לאי הבנת השפה.

78. גם גילה של האשה, עת חתמה על הסכם ממון, בת כ- 23 לפי עדותה [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.22 עמ' 17 שורות 5-6], מחזקת את הסברה כי לא היתה חותמת על מסמכים מבלי להבין מה כתוב בהם.חזקה על בחורה בת 23 שתבדוק על מה חותמת טרם חתימתה, שתבין על מה חותמת טרם הודאתה בפני בית משפט (בדיון אישור ההסכם) כי הבינה על מה חתמה, ומה משמעות ההסכם, ושומה עליה לבדוק מה משמעות המסמך עליו חתמה.

79. יתר על כן, האשה העידה כי חתמה, במהלך אותם שנים, על הסכמים נוספים, כמו על הסכם לפתיחת חשבון בנק ומסגרת אשראי [ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.22 עמ' 18 שורות 25-36 ועמוד 19 שורה 1].

80. יוזכר כי האשה אף טענה כי היא זו שפעלה אל מול הרשויות לסדר את הבאת הוריה לישראל. ההגיון מחייב כי פעולה אל מול הרשויות, בעצמה, דורשת בקיאות, או לכל הפחות, הבנה, בשפה העברית, והאשה העידה כי עשתה זו. גם בטענה זו יש כדי להפריך את טענות האשה כאילו לא הבינה מספיק את השפה העברית.

81. האשה הביאה עדים על מנת לתמוך בטענתה כי באותה העת לא הבינה על מה חתמה, בשל בעיות שפה, כך לטענתה, כי אולצה לחתום "ברגע האחרון" טרם החתונה, וכי אמונתה העיוורת והמלאה באיש הם אלו שהביאו אותה לחתום על ההסכם.

82. בחינת תצהירי העדים ועדותם לא סייעה לאשה, מהטעם הפשוט כי כולם מהווים למעשה עדות שמועה. אף לא אחד מהעדים היה נוכח בשיחה, כזו או אחרת, שהיתה בין הצדדים, וכולם העידו כי שמעו רק צד אחד, את הצד של האשה, ממנה. כך למשל מעדות אביה של האשה עולה כי כל מה שהצהיר נודע לו רק ממה שהאשה סיפרה לו [ראו:פרוטוקול דיון מיום 12.2.23 עמוד 62 שורות 26-27], כי אין הוא יודע דבר בדבר הנכס וכי האשה אמרה לו שמדובר בהסכם ל- 7 שנים [ראו:פרוטוקול דיון מיום 12.2.23 עמוד 62 שורות 12-17]. כך גם מעדות ל. חברתה של האשה עולה כי כל מה שהיא יודעת זה ממה שהאשה סיפרה לה [ראו:פרוטוקול דיון מיום 12.2.23 עמוד 63 שורות 30-31]. האשה הביאה עד נוסף בעלה של ל. אולם זה העיד כי אינו קורא עברית, כי תרגם בגוגל טרנסלייט את התצהיר שהוגש בשמו, כי כל מה שאמור בו נאמר לו על ידי אישתו, ולבסוף העיד כי בכלל לא מבין על איזה הסכם מדברים איתו [ראו: פרוטוקול דיון מיום 12.2.23 עמוד 68 שורות 3-22 ובהמשך הערת בית המשפט לפיה העד לא מבין את השאלות וכנראה אינו דובר עברית ברמה אשר מאפשרת את המשך החקירה].

83. מצג שווא – האשה טוענת כי תכליתו של ההסכם היה להטעותה ומוסיפה כי בהסכם הוצג לה מצג שווא לפיו כביכול נלקחה משכנתא ע"ס 250,000 ₪ לטובת בניית בית המגורים, על מנת למנוע ממנה להיות שותפה במגרש ובבית המחובר לו, כאשר בפועל המשכנתא נלקחה לטובת רכישת המגרש. 

84. לטענת האשה, בסעיף 4.2 להסכם הצהיר האיש הצהרה רטרואקטיבית, לפיה כביכול לקח משכנתא על המבנה הבנוי, כאשר המשכנתא נלקחה 4 שנים לפני כן, בשנת 1996, כאמור לצורך רכישת המגרש, ורישום המשכנתא היה בכלל על המגרש. האשה מוסיפה וטוענת כי הצהרת האיש כאילו המשכנתא בסך 250,000 ₪ שימשה לבניית בית המגורים לא הוכחה, לא הוכח שום סכום שהוצא על בניית בית המגורים, ולראיה דפי הבנק שהציג האיש מוכיחים כי המשכנתא שולמה כבר משנת 1996.

85. עוד טוענת האשה כי גם ההצהרה של האיש, בהסכם הממון, כאילו המשכנתא משולמת על ידו "חודש בחודשו" הינה הצהרה כוזבת ואף סותרת את טענתו בכתב ההגנה, שם טען כי המשכנתא שולמה מחשבונם המשותף של הצדדים.

86. אף הצהרתו של האיש בסעיף 4.1 להסכם הינה הצהרה מטעה, לטענת האשה, בהינתן שבעת חתימת הסכם הממון טרם נבנה הבית, או לכל הפחות לא הושלם, ומתוך חקירות האיש נלמד שבית המגורים התחיל להיבנות רק בראשית שנת 2000 והתמשך זמן רב אחרי הסכם הממון ולפחות עד 4/21 עת קבעו הצדדים מזוזה.

87. לשיטתה של האשה הצהרותיו הכוזבות של האיש נועדו לנשל אותה מהמגרש ומהבית, שנרכשו בהיותם בני זוג לכל הדעות (טרם הסכם הממון) ואלה מצדיקות את ביטול הסכם הממון מחמת מצג שווא ו/או הטעיה.

88. חרף טענות האשה, מחקירתה עולה כי לא היתה מעורבת בתשלומים, שהיא אינה זוכרת תאריכים ושהיא לא ממש יודעת מתי נלקחה המשכנתא ומתי שולם המגרש [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 25 שורות 3-21]. יחד עם זאת כאשר נשאלה לגבי מועדי המשכנתא, ענתה שהאיש אמר לה שיש לו שטח לבנות עליו בית [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 25 שורה 12].

89. לטענת האיש מנגד, המגרש נרכש ב 1.1.1996 וכל התשלומים תמורתו נעשו לפני מועד נטילת המשכנתא בספטמבר 1996, ומכאן ברור, לשיטתו של האיש, שלא ניתן לקבל את טענת האשה כאילו המשכנתא שנלקחה לאחר רכישת המגרש, נילקחה לשם מימונו, ועל כן לא היה כל מצג שווא. 

90. בחינת הראיות אינה מסייעת לאשה בטענה למצג שווא, משום שלוח הזמנים מוכיח כי המשכנתא, אשר מצויינת בהסכם הממון, אכן ניטלה כ- 9 חודשים לאחר רכישת המגרש, וכי בעת חתימת ההסכם, תשלומיה החלו.

91. חוסר תום לב בניהול מו"מ - הסכם שנחתם לתקופה מוגבלת – האשה טענה כי הבינה שההסכם תקף ל- 7 שנים בלבד.לטענתה, האיש ערך את הסכם הממון בעזרת אביו ועו"ד מטעמם, ושניהם אמרו לה כי ההסכם הינו זמני, אשר יתבטל בתוך 7 שנים מיום חתימתו. 

92. משנשאלה מנין הבינה זאת העידה – האיש אמר לי [ראו:פרוטוקול דיון מיום 27.11.23 עמוד 35 שורות 8-20].

93. עוד בטרם יתייחס בית המשפט לעמדת האיש, יאמר כי טענה זו לא יכולה לדור יחד עם הטענה של אי הבנת ההסכם. שתתכבד האשה ותחליט, האם הבינה את ההסכם באופן שהוא תקף ל- 7 שנים בלבד? או שלא הבינה כלל את ההסכם? ואז נשאלת השאלה, מדוע ענין השנים, הועלה על ידה?

94. כך גם נשאלת השאלה, לו האשה סברה כי מדובר בהסכם ל- 7 שנים בלבד, מדוע לשיטתה לא נכון היה עבורה לחתום עליו? או במילים אחרות, איך עולה בקנה אחד הטענה העובדתית כי מחד לא רצתה לחתום על ההסכם, כאילו הבינה שהוא מנשל אותה, ומאידך לא הבינה מה משמעותו? לאשה הפתרונים.

95. בכל מקרה, גם אם בית המשפט יתעלם מהטענות העובדתיות הסותרות, האשה לא הביאה אף ראיה אובייקטיבית שיש בה בכדי לתמוך בטענה זו, פרט לעדים מטעמה, שהעידו כי שמעו (ככל שאכן שמעו) זאת ממנה בלבד, כמפורט מעלה. גם האשה עצמה העידה כי כל מה שעדיה יודעים זה מה שהיא סיפרה להם [ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 36 שורות 1-2]. מיותר לציין כי אין לעדות זו שום תוקף, וניתן לראות בעדות זו עדות שמיעה.

96. ככל שאכן הסכם הממון היו מוגבל בזמן סביר כי הגבלה זו היתה באה לידי ביטוי בהסכם עצמו, או לכל הפחות נושא זה היה עולה בעת אישורו בפני בית המשפט.

97. יתר על כן, האשה לא הצליחה להסביר לבית המשפט, אם אכן ההסכם הוגבל בזמן, מדוע דווקאל- 7 שנים ולא ליותר? או לפחות? [ראו:פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 36 שורות 3-7].

98. האשה נשאלה אם תוקף ההסכם פג, לשיטתה, בשנת 2007 (7 שנים אחרי חתימתו), מדוע לא הגישה אז תביעה לביטולו, ותשובתה היתה "שכחתי מהדבר הזה" [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 36 שורות 8-11]. בהמשך נשאלה, מדוע בשנת 2016, שאז כבר ידעה שיש הסכם (לפי דבריה בשנה זו האיש אמר לה על ההסכם), לא הגישה תביעה לביטולו, ועשתה זאת רק לאחר 4 שנים, תשובתה היתה האמנתי לאיש [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 36 שורות 23-25]. בית המשפט לא יכול לקבל את טענת האשה לפיה שכחה על קיומו של ההסכם, בוודאי לא כעילה המצדיקה ביטולו, וכך גם אינו יכול לקבל את טענתה שלאחר שתוזכרה בחרה להאמין לאיש, ולא להגיש תביעה לביטולו.

99. בפועל, לטענת האשה לגבי תוקף הסכם ל- 7 שנים, מבלי שיש לכך אזכור בהסכם, אין ראשית ראיה, ואין לה כל הגיון בהקשר של הסכם הממון. לא יהיה זה מוגזם לומר כי נראה שזו עלתה לראשונה במסגרת ההליכים המשפטיים, ודי בכך בכדי לדחותה.

100. בשולי טענה זו יאמר כי בעת חקירתה העלתה האשה אופציה חלופית ל- 7 שנים "או כשיוולד ילד" [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 37 שורות 26-27], טענה שנטענה לראשונה בעדות. מיותר לציין כי גם לטענה זו אין כל ראיה.

ה.3 ביטול מחמת חוסר צדק

101. חוסר צדק כלפי האשה – האשה טוענת כי הוראות ההסכם מבטאות חוסר צדק. עם כל הכבוד בית המשפט אינו יכול לקבל טענה זו. כאשר חוק יחסי ממון מחריג נכסים שניתנו ו/או נרכשו טרם הנישואין, אין באמור בהחרגה שבהסכם הממון נשוא פסק דין זה, לגבי נכס שהיה בבעלות האיש בטרם נישואי הצדדים, כדי להצביע על חוסר צדק, כי אם על מנת לחזק את הקבוע בחוק.

102. בענייננו, הסכם הממון אינו קובע הפרדה רכושית מלאה, גם לגבי נכסים ו/או כספים ו/או זכויות שיצברו לאיש לאחר הנישואין, כי אם קובע כאמור הפרדה רכושית רק לגבי נכס אחד – בית המגורים, שנרכש טרם נישואי הצדדים, ונרשם על שמו של האיש, טרם נישואי הצדדים.הסכם הממון אף קובע שיתוף ביתר הנכסים שיצברו הצדדים במהלך הנישואין, שוב, כפי שקובע החוק.

103. יתר על כן, בניגוד לטענות האשה, דווקא הסעיפים הקובעים בהסכם הממון כי במקרה שנישואי הצדדים לא יעלו יפה תהא זכאית היא לשווי מחצית מתשלומי המשכנתא, שישולמו על ידי הצדדים מיום נישואיהם ועד לאחד המועדים בו מתגבשת הזכות לאיזון משאבים, ושהיא תהא זכאית להשבת שווי ההשקעות של הצדדים, ככל שיבוצעו לאחר הנישואין ובמהלכם, מעידים כי אין מדובר בהסכם חסר צדק.

104. על מנת לתמוך בטענותיה הפנתה האשה את בית המשפט לתמ"ש (תא) 203797/95 – הסכם המטיב באופן קיצוני עם צד אחד ובלתי ניתן למימוש, אולם בחינת פסק הדין מעלה כי אין דומה בין המקרים כלל וכלל. מבלי להיכנס לכל פרטי פסק הדין אליו הפנתה האשה יאמר רק כי מדובר בבני זוג שחתמו על 4 הסכמים, ואמונתו של האיש כי ההסכם הרביעי לא ימומש, הסתמכה על התנהלות הצדדים בשלושת ההסכמים הקודמים שלא מומשו – מה שלא קיים במקרה דנן. באופן שונה לחלוטין מהמקרה דנן, בפסק הדין אליו הפנתה האשה נחקר פסיכולוג אשר העיד על מצב נפשי בעייתי של האיש, עת חתם על ההסכם, ועל אישיותו המורכבת אשר גרמה לו לחתום על ההסכם המקפח, תוך שהיה תחת אותה יכולת השפעה של האשה להביא אותו למימוש כל רצונותיה.

ה.4 ביטול מחמת טעות והטעייה

105. במסגרת כתב התביעה, תחת העילות החוזיות לביטול הסכם, טענה האשה לטעות. כבר כאן יאמר כי במסגרת סיכומיה, לא חזרה על אותן טענות, או לכל הפחות לא תחת אותה הגדרה. אף על פי כן תובא להלן התייחסות קצרה לטענה זו.

106. כידוע, הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, קובעות כי"מי שהתקשר בחוזה, עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה".

107. על-מנת להצליח בטענותיה לעניין זה, צריכה היתה האשה לשכנע את בית המשפט, לכל הפחות  שהוטעתה לסבור, או טעתה לסבור, כי אכן ההסכם אינו מחייבה, שהרי חלק ניכר מטענותיה סובבות סביב אותה מהות של חתימה תוך הסתמכות על מי שעימו התקשרה בהסכם, שהטעה אותה לרבות באמצעות מצג שווא.

108. בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפני מצביעה על כך שאין בסיס לטענת טעות ו/או הטעייה.  ולהלן אפרט טעמי:

• סוגיית הייצוג – האשה טענה כי לא היתה מיוצגת ולא קיבלה או ידעה שצריך לקבל ייעוץ משפטי נפרד מטעמה, ולא היה לה מושג כי הנאמר לה על ידי האיש, מופרך. לעו"ד שערך את ההסכם היה אינטרס יחיד כלפי האיש ומשפחתו, שכן הם אלה אשר הביאו אותו ושילמו לו, והציגו בפניה מצג שווא כאילו מדובר בעו"ד שמייצג את שני הצדדים ויש לראות בכך הטעייה.

לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה שאכן מדובר בעו"ד שייצג רק את האיש, אולם גם אם כך היה, עמדה לאשה הזכות לפנות לעו"ד מטעמה. לא ייתכן שכל אימת שבן זוג בוחר שלא להיות מיוצג, יבוטל ההסכם באין ייצוג. כשם שאנו מכבדים זכותו של אדם להיות מיוצג, מכבדים אנו זכותו שלא לעשות כן. בחירה בהעדר ייצוג אינו הופך את ההסכם לכזה שאינו הוגן או שתנאיו גרועים מן המקובל (וראה: רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן,נא(5) 375 {פמ"מ – 24/12/1997}). 

• שאלת הגבלת תוקף ההסכם בשנים - האשה טענה כי האיש הטעה אותה בכך שאמר לה כי מדובר בהסכם ל- 7 שנים, אולם טענה זו, כאמור לעיל, לא הוכחה כלל וכלל. האיש הכחיש זאת ולאשה אין כל ראיה התומכת בטענה זו.לא נעלמו מעיני בית המשפט עדויות העדים, אולם אף לא אחד מהם העיד כי שמע אמירה כזו מאת האיש. כולם טענו כי שמעו זאת מאת האשה, ודי בכך שלא לתת לעדותם משקל.

• ניצול מצב - האשה טענה כי מלכתחילה לא רצתה לחתום על ההסכם אולם בשל הנסיבות הספציפיות – אהבתה הרבה לאיש, חוסר רצונה לבטל את החתונה ערב מועדה וביטול הבאת בני משפחתה, חתמה עליו, תוך שהאיש הטעה אותה לחשוב כי ידאג לה ואין כל ערך להסכם. כאמור, האשה לא הצליחה להוכיח כי מצבה הנפשי ו/או הרגשי ו/או הכלכלי ו/או כל מצב אחר היה עד כדי כך קיצוני, שגרם לה שלא להפעיל שיקול דעת ראוי ומתאים לאשה בגילה. 

109. משבית המשפט קבע כי לא מדובר בהסכם מקפח או בלתי הוגן בעליל, כי אין מדובר בהסכם שנחתם אגב לחץ משמעותי או שיש בו לקפח את חופש הרצון, וכי מדובר בהסכם ממון אשר אושר על ידי בית המשפט, ברור גם מדוע, אין דעתו של בית המשפט כדעת האשה לטענות טעות ו/או הטעייה.

110. למעלה מן הצורך יאמר כי התחושה הכללית הינה כי האשה מבקשת להתנער מהסכם הממון עליו חתמה, מבלי שיש לכך ביסוס משפטי. לא בכדי טענות רבות של האשה מבוססות על "לא ידעתי, לא הבנתי". בית המשפט לא יכול לקבל טענות אלה, גם משום שאלה לא הוכחו, כמפורט מעלה, וגם משום שכמו שאי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש, כך גם אי הבנת ההסכם, ככל שאכן היתה אי הבנה (כאשר אין מדובר באדם מוגבל חלילה), אינה עילה להתנער ממנו, במיוחד כאשר לשון ההסכם אינה שונה מהוראות הדין. לכל זאת יש להוסיף את המדיניות המשפטית הרצוייה, שלא לאפשר לאדם להתנער מהסכם, מעילות מסוג זה.

111. מכל המקובץ לעיל עולה כי לא ניתן לקבל את טענות האשה לביטול הסכם הממון, ואלה נדחות.

ו. כוונת שיתוף ספציפי

112. לחלופין, עתרה האשה לקבוע כי הסכם הממון שונה בהתנהגות, ומתוך כוונת שיתוף ספציפי יש להורות כי בית המגורים הינו משותף לצדדים ובחלקים שווים.

113. לשיטתה של האשה כוונת שיתוף ספציפי הוכחה באמצעות מספר פעולות שעשו הצדדים -  ביניהן, רכישת המגרש שהתאפשרה באמצעות לקיחת משכנתא ששולמה על ידי הצדדים, במשך למעלה מ- 23 שנים, ובניית בית המגורים והשלמתו על ידי הצדדים יחדיו, במהלך הנישואין. לטענת האשה יש לראות באלה "דבר מה נוסף" המוכיח כוונת שיתוף ספציפי.

114. לטענת האשה, הוכח כי המשכנתא שנלקחה בשנת 1996, בסך 250,000 ₪, לא נלקחה לשם בניית הבית, כי אם לשם רכישת המגרש, המהווה את מרבית שווי הבית (כ- 80%) וזו שולמה על ידי הצדדים, במהלך כל שנות הנישואין, ומכספים משותפים, ולא על ידי הורי האיש, כטענתו.

115. לטענת האשה בניית הבית נעשתה לאחר נישואי הצדדים ולא לפני הסכם הממון ולחיזוק טענותיה מפנה האשה את בית המשפט לחקירות הצדדים ולעדות השמאי לפיה "הגיוני להניח שהשלד התחילה בנייתו איפה שהוא בסוף 99 שנת 2000". אם כך, טוענת האשה, נהיר כי בניית בית המגורים נעשתה בוודאות לאחר מכן, ומשהצדדים נישאו בשנת 2000 אז הבנייה נעשתה בהכרח במהלך הנישואין.

116. לשיטתה של האשה, בכך שלא רק בניית בית המגורים נעשתה מכספים משותפים של הצדדים, כי אם גם רכישת המגרש, באמצעות תשלומי המשכנתא, יש להעיד כי היתה לצדדים כוונת שיתוף ספציפי, והשקעת הכספים המשותפים מהווים דבר מה נוסף. נוסף על כך, במהלך השנים הרחיבו הצדדים את בית המגורים ובנו חדר נוסף, ללא אבחנה של מי הבעלות הרשומה בבית וללא כל התייחסות להסכם הממון.

117. שואלת האשה אם האיש לא תכנן לשתף אותה בבית המגורים מדוע הרחיב עימה אותו בכסף משותף? לטענת האשה, עצם בניית חדר נוסף מוכיחה כוונת שיתוף ספציפי מצד האיש, שכן נהג בכספים המשותפים ובבניית החדר כ"מה ששלי – שלך".

118. עוד מוסיפה האשה וטוענת כי לולא היתה סמוכה ובטוחה כי הנכס כולו, המגרש ובית המגורים, שייכים גם לה בחלקים שווים, לא היתה טורחת להשקיע את מלוא הכנסותיה מעבודה קשה, בנכס, בוודאי שלא להשקיע כספים בשיפוצו או הרחבתו.

119. לטענת האשה לאורך כל השנים האיש "ערבב" את הכספים המשותפים וחיזק את אמונה כי הם עובדים בצוותא לצורך בניית והשבחת הנכס כמשותף. 

120. עוד טוענת האשה כי כוונת שיתוף ספציפי נלמדת גם מהיתרי הבניה ותעודת הגמר שהוצאו על שמם של הצדדים, במשותף. לטענת האשה לו היה מקויים הסכם הממון, היה מקפיד האיש שלא ירשם דבר על שם האשה.

121. מאחר ומדובר בבית מגורים בו התגוררו הצדדים במהלך כל שנות נישואיהם, ועל כך אין מחלוקת, ולשם תמיכה בטענותיה לשיתוף ספציפי, הפנתה האשה את בית המשפט לבע"מ 5939/04 עמודים 671-672 בפסק הדין של רובינשטיין, בקשר לכוונת שיתוף בדירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין.

122. האשה מוסיפה וטוענת כי גם על פי זעקת ההגינות יש לקבל עתירתה זו, שהרי הדעת לא יכולה לסבול, כך לדבריה, שאשה המשלמת משכנתא משך 23 שנים, בגין דירת מגורים יחידה, בה מגדלת 3 ילדים, תמצא עצמה מושלכת חסרת כל, ואילו האיש, אשר מעיד על עצמו כי הוא ומשפחתו אמידים ובעלי רכוש רב, ינשלה מנכסה היחיד. לענין זה מפנה האשה לפסק דינה של חברתי כבוד השופטת מירב אליהו, בתמ"ש 45503-11-17, שם נקבע כי בניית הבית על קרקע של הבעל מעידה על כוונת שיתוף כולל "מאמץ משותף". 

123. עוד בטרם אפנה לטענות האיש, אציין כי שני פסקי הדין אליהם מפנה האשה אינם דומים למקרה דנן. בבע"מ 5939/04 לא נחתם בין הצדדים הסכם ממון כלל וכלל, ובכלל מדובר על צדדים שלא חל עליהם חוק יחסי ממון. בתמ"ש 45503-11-17, אכן מדובר על צדדים שחתמו על הסכם ממון, אולם הסכם זה לא אושר על ידי בית המשפט, כי אם על ידי נוטריון, ובו מדובר על דירת מגורים שנרכשה במהלך הנישואין, כדירה חלופית לזו שהוחרגה בהסכם הממון. נכון הדבר כי בסופו של יום קבע בית המשפט כי הוכח קיומו של שיתוף מסוים, אולם לא בשל תנאים הדומים לענייננו. שם בית המשפט הסתמך על הסכמת בעל הנכס, האיש, למגורי בני משפחתה של מי שאינה בעלת הנכס, האשה, בדירת המגורים, לרבות התאמת הצדדים את דירת המגורים ספציפית למגורים אלה, ובכל מקרה קבע בית המשפט כי כוונת השיתוף לא כזו העולה כדי מחצית הזכויות בנכס, כי אם בשיעור של 10% בלבד.

124. לטענת האיש לא היתה שום כוונת שיתוף. מדובר במגרש שהיה בבעלותו לפני הנישואין, וכך גם הרישום בפועל. האיש מוסיף וטוען כי קיים הסכם ממון שמחריג את בית המגורים, ולא היה דבר בהתנהגות הצדדים ממנו ניתן היה ללמוד על כוונת שיתוף. לטענות האשה בדבר לקיחת המשכנתא לרכישת המגרש ולא לבניית הבית, משיב האיש כי מועד לקיחת המשכנתא, 9 חודשים אחרי רכישת המגרש, אינו יכול לתמוך בטענה זו, במיוחד שעל פי דין רישום זכויות מבוצע רק לאחר מלוא התשלומים לכל הגופים, וברי כי סכום זה אינו מספיק לרכישת מגרש ולבניית בית שלם.

125. בית המשפט לא יכול לקבל את טענות האשה בענין כוונת שיתוף ספציפי משום שהאשה לא עמדה ברף הגבוה הנדרש לביטולו ואיונו של הסכם ממון בדרך של התנהגות, בשל הנימוקים שיובאו להלן.

126. לענין זה ראו עמ"ש 949-03-23 ב. נ' ב.– במקרה הדומה לענייננו - "הובהר בפסיקה כי התערבות ושינוי בהסכם ממון אמנם אפשריים בין מחמת זניחתו בהתנהגות (אף שבבע"מ (מחוזי- תל אביב) 1194/02 ג.ך נ' ד.ך. (2003) נשמעה עמדה שמרנית הגורסת - "אין כל משמעות לטענת המערער בדבר שינוי ההסכם בהתנהגות, משאין החוק מאפשר זאת" ועיין א. רוזן צבי,  יחסי ממון בין בני זוג (תשע"ג), עמ' 302) ובין מטעמים חוזיים אחרים ואולם התערבות שכזו היא חריגה ביותר, וטעמו של דבר נובע ממעמדו של הסכם הממון והחשיבותבשמירה על רצונם המשותף של הצדדים וגמירות דעתם כפי שהתבטאה בעת חתימתו, כפי שהדברים הובהרו לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין עמ"ש (מחוזי-ת"א) 16549-07-22 פלונית נ. אלמוני (2023). באותו עניין נדחתה טענה לפיה כוונת שיתוף ספציפי דוחה וגוברת על הוראות הסכם ממון וכן נדחו טענות לשינוי ההסכם בהתנהגות, וכך קבע כב' הש' נ. שילה באותו עניין  -

"אין להפוך את סעיף 1 לחוק יחסי ממון הקובע ששינוי של הסכם ממון יהיה בכתב, לסעיף שניתן בקלות לעקוף אותו ולהפוך אותו לעלה נידף בכל רוח מצויה, כך שניתן יהיה לטעון לשינוי בהתנהגות וכך למעשה לבטלו. יש להגן על מעמדו של הסכם הממון ולשמור על קיומו ותוקפו למעט במקרים חריגים ביותר. אם יתאפשר לטעון כי למשל העברת כספים או נכסים מרכוש נפרד של בן זוג למשנהו תלמד על זניחת ההסכם, קיים חשש ממשי לפגיעה בהתנהלות הטבעית והשגרתית של בני זוג. אם כל העברה של נכס נפרד לבן הזוג השני או שיתוף של בן זוג בנכס נפרד במהלך הנישואין עלולה להביא לביטול ההסכם בטענה לביטול בהתנהגות, ייפגע מרקם החיים וכל צד יחשוש שמא פעולות שיבצע ברכושו הנפרד יזעזעו וייפגעו במשטר הרכושי שעליו הסכימו הצדדים... יש לוודא שתוקפו של הסכם הממון יישאר יציב גם במקרה של שינויים כאלו ואחרים בפעולות הכספיות והרכושיות שהצדדים מבצעים. אם "האצבע תהיה קלה על ההדק" וניתן יהיה לטעון טענה בדבר שינוי בהתנהגות, כל מטרתו וייעודו של הסכם הממון ייפגע. הכרה בשינוי הסכם ממון בהתנהגות צריכה להיעשות רק במקרים נדירים ביותר בהם הטענה הוכחה באופן מובהק וקיימת "זעקת הגינות"..." (הדגשה שלנו; עוד ראו לעניין זה, כדוגמה - תמ"ש (חיפה) 47936-05-15 - ש.א. נ' צ.א. (2018)). 

ובמקרה דנן – 

127. ראשית - קיומו של הסכם ממון. הסכם ממון הקובע הפרדה רכושית, מלאה או חלקית, מהווה לדעת בית משפט זה, ראיה ניצחת לכך שלבני הזוג לא הייתה כוונת שיתוף ספציפי, לכל הפחות לא היתה כוונת לשיתוף בנכסים המפורטים בהסכם הממון כנפרדים. בין אם אקבל את טענות האשה לענין לקיחת המשכנתא לטובת רכישת המגרש ובין אם אקבל את טענות האיש לנטילת המשכנתא לשם בנייה, לא יהיה בכך בכדי לשנות את הסכמות הצדדים, המפורטות והמפורשות, שבהסכם הממון, לפיהן, בית המגורים בעת פרידה יוותר בבעלות האיש.

128. כפי שפסק בית המשפט העליון בבע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית[פורסם בנבו] (ניתן ביום 20.8.2015), "תמיד פתוחה הדרך בפני בני הזוג להבהיר בהסכם את מידת השיתוף הכלכלי שבה הם מעוניינים" ובעניינו כך עשו הצדדים. הבהירו בהסכם, קצר וברור, את מידת השיתוף הכלכלי בהם הם מעוניינים.

129. דווקא בחירתם של הצדדים לקבוע בהסכם ממון מה יעשו באם ישקיעו כספים משותפים בבית המגורים, ו/או באם יבצעו השקעות נוספות בו, באופן שכספים אלה יחולקו בין הצדדים – סעיפים 4.3 ו- 4.5 להסכם הממון, מעידה כי לא היתה להם כוונת שיתוף בבית המגורים עצמו, בוודאי לא כוונת שיתוף ספציפי שנלמדת מהתנהגות כזו או אחרת, כי אם רק בכספים המשותפים שיושקעו בו. רוצה לומר – ההתנהגות לה טוענת האשה זכתה להתייחסות מפורשת בהסכם, ולכן אינה יכולה להוות הוכחה לשינוי בהתנהגות של אותו ההסכם.

130. גם טענת האשה לפיה שונה הסכם הממון על-ידי התנהגות הצדדים או בהסכמה בעל-פה, לא רק שלא הוכחה, היא אף אינה מקובלת על בית משפט זה. לענין זה יפים דבריה של כבוד השופטת גליק ב"תה"ס 64455-11-16 שם נקבע כי :"...  יתירה מזאת : הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973 קובעות כי השינוי של הסכם ממון יהיה בכתב :

"1. הסכם בין בני זוג, המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון) ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.

2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".

131. כלומר, ביטולו של הסכם ממון – חייב להיות בכתב.נכון הדבר שסעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מדבר על שינויו של הסכם ממון ולא על ביטול הסכם ממון, אך מכח קל וחומר שגם ביטול הסכם ממון נכנס תחת ההגדרה "שינוי" [ראו: ת"א (ת"א) 1179/92 פלונית נ' פלוני (1993)].

132. משלא פעלו הצדדים לביטולו של הסכם הממון על פי דין, נשאלת השאלה כיצד יכול בית המשפט לבחון כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, שהוחרג בהסכם ממון, ושרשום על שם האיש בלבד. 

133. בענין זה מפנה האשה לפסק דינו של השופט עמית, בבג"צ 7900/22, שם נאמר (כך לדבריה) כי חרף העובדה שהסכם ממון מהווה אינדיקציה המעידה על כוונת הצדדים להפריד את רכושם, אין בכך בכדי לשלול באופן גורף כוונת שיתוף ספציפי בכל מקרה בו הצדדים ערכו הסכם. ואולם, בחינת פסק הדין מעלה תוצאה הפוכה. מדובר בערעור על בית הדין הרבני הגדול, אשר אישר הכרעת בית דין רבני אזורי, שקבע כי כל טענה בקשר לכוונת שיתוף ספציפי לא תוכל לגבור על כוונת הצדדים המפורשת המובעת היטב בהסכם שערכו וחתמו ביניהם (ואף אם לא אישורו – כפי שהיה במקרה שם). בג"צ דחה את הערעור בקשר להחלטה זו. מבלי לשנות את התוצאה נכתב על ידי השופט עמית כי "למעלה מן הצורך, ומבלי לטעת מסמרות, אעיר כי כשלעצמי, אני סבור שטענות בענין כוונת שיתוף ספציפי יכולות בנסיבות מסויימות לגבור על הסכם ממון שלא אושר שבני זוג ערכו עובר לנישואיהם". מאחר ובמקרה דנן אין מחלוקת שמדובר בהסכם ממון שאושר, גם האמירה הזו, על אף שלא שינתה את תוצאות פסק הדין, אינה יכולה לסייע לאשה כאן.

134. שנית, התנהגות הצדדים – גם בחינת התנהגות הצדדים במקרה דנן, לא הובילה את בית המשפט למסקנה, כי האשה הוכיחה דבר מה נוסף, שיש בו בכדי לתמוך בטענה לכוונת שיתוף ספציפי. ואסביר.

א. ערבוב כספים – הסכם הממון אינו קובע הפרדה רכושית מלאה, והאיש לא טען לכך. אשר על כן כל טענות האשה על "ערבוב" כספים משותפים, שנצברו במהלך השנים, אינן יכולות לסייע לה, נהפוך הוא. התנהלות זו של הצדדים רק מעידה כי נהגו על פי הסכם הממון, במובן הזה שחוץ מהחרגת הנכס המפורט בהסכם, פעלו בשיתוף פעולה לרבות שערבבו את הכנסותיהם.

ב. רכישת המגרש באמצעות משכנתא – האשה לא הצליחה להוכיח כי המשכנתא שניטלה כ- 9 חודשים לאחר רכישת המגרש, שימשה למימון רכישתו, וכי האמור בהסכם, לגבי המשכנתא "לצורך בניית המבנה הבנוי על הנכס" תוך דגש על המילים "בניית המבנה" אינו נכון. יתר על כן, האשה העידה, כאמור מעלה, כי המגרש נרכש ב- 1996 [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 23 שורות 17-18]ובהמשך העידה שהאיש אמר לה שיש לו שטח[ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 25 שורה 12].

ג. בניית הבית לאחר הנישואין – האשה לא הצליחה להוכיח כי בניית הבית נעשתה כולה לאחר הנישואין, וגם אם אקבל את עמדת השמאי, לפיה, הגיוני להניח שהשלד התחילה בנייתו איפה שהוא בסוף 99 שנת 2000– סעיף 115 לעיל, אין בכך בכדי לתמוך בטענה כי בניית הבית כולו נעשתה לאחר הנישואין.

ד. תשלומי משכנתא מכספים משותפים - משהסכם הממון נותן פיתרון ספציפי למצב בו ישלמו הצדדים תשלומי משכנתא משותפים – סעיף 4.3 להסכם הממון, לא ניתן לטעון כי התנהלות הצדדים באופן התואם את ההסכם, מעיד על כוונת שיתוף ספציפי.

ה. השקעות בנכס, הגדלה ושיפוץ – משהסכם הממון מתייחס באופן ייחודי למצב בו הצדדים ישקיעו בנכס, יבנו, ישפצו וישביחו אותו – סעיף 4.5, לא ניתן לעשות שימוש בטענה זו על מנת להצדיק כוונת שיתוף ספציפי. בתמ"ש 28400-03-15 פלונית נ' אלמונים (2016) נקבע כי עריכת שיפוץ מסיבי יכולה ללמד על כוונת שיתוף ספציפי בנסיבות מסויימות אך לא כאשר יש הסכם ממון הקובע באופן מפורש כי לא יהא בהשבחה ו/או בשיפוץ בכדי לשנות את הזכויות בנכס. ובעניינו כאמור קבעו הצדדים במפורש מה יעשה עם כספים שיושקעו לשם שיפוץ, בנייה וכיוצ"ב.

135. על פי הדין בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים ואחר מטרות ההסכם, היעדים, האינטרסים וכיוצ"ב, אשר ביקשו הצדדים להסכם להגשים במשותף. רק במקום בו לא ניתן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים רשאי בית המשפט לפנות לבחינת התכלית האובייטיבית של החוזה, היינו – המטרות, האינטרסים ועוד. במקרה דנן, הוראות ההסכם ברורות, ספציפיות וייחודיות למספר מקרים, ביניהם, תשלומי משכנתא במהלך החיים המשותפים וביצוע שיפוץ או בנייה לאחר הנישואין. הצדדים בעניינו קבעו "ברחל בתך הקטנה" בסעיף 4.3 איך יתייחסו לתשלומי המשכנתא, ובסעיף 4.5 איך יפעלו בקשר לשיפוץ ובנייה שיעשו לאחר הנישואין, קרי לא היתה שום סיטואציה בה הועלתה כוונה לשיתוף ספציפי.

136. זעקת ההגינות - האשה הוסיפה וטענה כי גם בשל זעקת ההגינות יש לקבוע כוונת שיתוף ספציפי. זעקת ההגינות, גם אם קיימת במקרה דנן, אינה קשורה לכוונת שיתוף ספציפי.

137. למעלה מן הצורך יאמר כי הצדדים בענייננו היו בהליך של גישור, טרם נפתח ההליך המשפטי. יתר על כן, הסכם הגישור נחתם על ידי הצדדים ואף הוגש לאישורו של בית המשפט. נכון הדבר כי ההסכם לא אושר, בשל סירובה של האשה, אולם, מאחר והוגש לבית המשפט, לא ניתן לטעון כי האמור בו חסוי, ו/או שייך להליך הגישור בלבד.

138. בהסכם עליו חתמו הצדדים ביום 21.6.200, הוסכם כי בית המגורים, אשר מפורט בהסכם הממון, הוא בבעלותו המלאה של האיש, ותהא לאשה זכות מגורים בו למשך כ- 3 חודשים מיום חתימת ההסכם ללא כל תשלום. גם מכאן למד בית המשפט, כי לכל הפחות בעת חתימת האשה על הסכם הגישור, היא הסכימה לפעול על פי הסכם הממון.

139. בענין זה אף נחקרה האשה ונשאלה, מה ההסבר לכך שחתמה על הסכם גישור, לפיו הבעלות בבית המגורים נותרת של האיש, ביותה בגיל 43 לערך, כ- 28 שנים לאחר שחתמה על הסכם הממון, ותשובותיה היו מתחמקות ובעייתיות. האשה שבה וחזרה על הטענה כי מה שנכתב בגישור לא היא אמרה. שבגישור לא היתה מיוצגת. שסברה שההסכם מדבר רק על הילד, ושחרף היות פרק שלם על הסכם הממון היא לא אמרה זאת. אף כשנשאלה מה בקשר לעובדה שחתמה על ההסכם השיבה "המגשרים אמרו" [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.22 עמ' 20 שורות 1-18].

140. טענות האשה בענין חתימתה על הסכם הגישור, כאילו לא הבינה על מה חתמה, אינן מתיישבות עם המציאות ואינן עולות בקנה אחד עם התנהלותה בהליך המשפטי. לא יכולה להיות מחלוקת כי, לכל הפחות, בשנת 2020, האשה הבינה מה הוא הסכם, הבינה את הכתוב בו, והבינה את משמעותו המחייבת, מה שמעלה ספק לגבי טענותיה, הדומות יש לומר, במועד חתימתה על הסכם הממון, אז לפני כ- 28 שנים.

ז. חלוקה לא שוויונית –

141. לחילופי חילופין, וככל שהסכם הממון לא יבוטל, עותרת האשה להחיל את סעיף 8(2) לחוק ולקבוע כי היא זכאית להשבה כספית, תוך הצמדה לעליית ערך הנדל"ן בהשקעה במגרש ובבית המגורים וכי היא זכאית ל- 80% מכלל הרכוש המשותף, משיקולי הגינות וצדק.

142. לטענתה של האשה, קבלת הסכם הממון, מוציאה אותה מנישואין של 26 שנים עם סכום זעום אשר לא משקף את השקעתה במהלך כל השנים. לולא תמיכתה של האשה באיש, נפשית פיסית וכלכלית, לא יכול היה האיש מלכתחילה לרכוש את המגרש ו/או לבנות את בית המגורים, שכן האשה היתה חלק בלתי נפרד ממאמץ זה.

143. עוד מוסיפה האשה וטוענת כי עתירתה לחלוקה לא שוויונית, בנוסף ליתר הנימוקים, מבוססת גם על התעללות ואלימות של האיש כלפיה אשר הגיעו לכדי הליך פלילי.

144. בסיכומיה, עותרת האשה, תחת הסעד "לחילופי חילופין" לקבוע כי שווי ההשקעות שלה בבית כולל את שווי ההשבחה הנדלנ"י של המגרש והבית לפי שווי עדכני להיום, היינו שהאשה שותפה בעליית ערך הנדל"ן של המגרש והבית הבנוי עליו בהתאם לשווי עדכני של שמאי שימונה על ידי בית המשפט, בפסק הדין.

145. סעיף 5(א) לחוק קובע כי עם פקיעת הנישואין או במועד מוקדם יותר כמפורט בסעיף, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג ונכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם, כאשר הכלל הוא, אפוא, איזון משאבים מחצה על מחצה. במסגרת סעיף 8 לחוק הוענקו לבית המשפט סמכויות מיוחדות אותן הוא רשאי להפעיל בהתקיימותן של "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". בהתאם לסעיף 8(2) רשאי בית המשפט "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג".

146. החוק אינו קובע רשימה של שיקולים אותם על בית המשפט לשקול בבואו לבחון האם יש מקום להפעיל את סמכותו להורות על איזון בחלקים לא שווים. יחד עם זאת ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט שיקולים כמו התנהלות חסרת תום לב של בעל דין, הסתרה ו/או הברחה של כספים ו/או זכויות, אלימות קשה של צד אחד כלפי הצד השני, שימוש לרעה באופן קיצוני בכספים משותפים מאחורי גבו של בעל הדין השני. 

147. עוד נקבע, כי במקרה בו מתקיימת מערכת לא שוויונית בין צדדים כאשר אחד מהם הוא "נפקד נוכח", בשונה מן המצב ה"רגיל" בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, ניתן לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק ולקבוע חלוקה לא שוויונית (בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.4.2015)). 

148. יחד עם זאת יש לזכור כי הפעלת סמכות בית המשפט לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון היא החריג, ותיעשה במשורה ובמקרים מיוחדים וחריגים המצדיקים זאת. כך לדוגמא ניתן להפעיל את הסמכות לשם עשיית צדק כלכלי בין בני הזוג כאשר שינוי יחס האיזון דרוש על מנת לגשר על פער שנוצר בין בני הזוג ולאפשר לבן הזוג החלש כלכלית נקודת פתיחה צודקת בחייו הנפרדים. ראו  לענין זה דברי כב' השופט י' עמית בבג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26.10.2011): "מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו"נכסי עתיד" או "נכסי קריירה" (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו"ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש". זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג (שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים  ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 304-296 (2009))". ובמילים אחרות אך דומות, יש לשקול במסגרת החלוקה את מצבו של כל אחד מבני הזוג עם צאתו ממערכת הנישואין ואת יכולתו לתפקד כיחידה כלכלית עצמאית (בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (7.1.2014)). 

149. במקרה דנן לא הצליחה האשה להוכיח אף אחד מהמקרים המופיעים בפסיקה, המצדיקים היעתרות לחלוקה לא שוויונית. אבחן העילות המופיעות בפסיקה בראי המקרה דנן:

התנהגות האיש כלפי האשה – 

150. האשה מפרטת על פני 10 סעיפים התנהגות קשה לשיטתה, של האיש כלפיה, המאופיינת, בין היתר, בשליטה, קפריזות, מצבי רוח והתקפי זעם, פרנויות וצורך בשליטה, ואף אלימות שהביאה אותה להגשת תלונות במשטרה, חיים רצופים בכאב וסבל המצדיקים לטעמה חלוקה לא שוויונית בנכס.

151. לטענת האיש דווקא האשה היא זו שמיררה את חייו, כך למשל הגישה כנגדו 12 תלונות שווא שנסגרו וצווי הגנה שנדחו, ואף מפנה לדברי חברתי כבוד השופטת מירב אליהו, בהליך צו הגנה שהגישה האשה כנגד האיש, בהחלטה מיום 5.11.20 "לצערי, נראה כי מנסה המבקשת, לכאורה, לעשות שימוש בצו הגנה לצורך השגת יתרון רכושי, למרות הסכם הממון בין הצדדים אשר קובע כי דירת הצדדים בה מתגוררת המבקשת היא בבעלותו של המשיב בלבד.... אין טעם אמיתי בבקשה לעיכוב הביצוע, מעט הוצאותו של המשיב מביתו ממניעים אחרים".

152. גם אם יש לאשה טענות לגבי התנהגות האיש בבית, כלפיה, כאלה שלא ניתן להוכיחן, ומתקיימות בין בני זוג בתוך 4 קירות, אין בהן בכדי להצדיק חלוקה לא שוויונית. 

פערים כלכליים בין הצדדים לאחר שנות נישואין רבות – 

153. עם כל הכבוד ואף הקושי שבתוצאה, האיש אינו צריך להוכיח כי ההסכם שוויוני ודי לו בכך שאין הוא מקפח באופן קיצוני (וראה: ע"א 573/82 ברק נ' ברק, לח(4) 626 {פמ"מ – 21/1/1985}), ולדעת בית משפט זה, זהו המצב במקרה דנן.

154. במקרה דנן לא הוכח כי קיים פער השתכרות בין הצדדים, ולא הוכח כי האשה יכולה להיכנס תחת הגדרה של בן זוג "ביתי" אל מול בן זוג (האיש) "קריירסטי". האשה שבה וטענה כי במהלך השנים עבדה ואף הוסיפה כי גם כאשר האיש לא עבד היא עבדה[ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.11.2023 עמוד 21 שורות 21-22]. בהמשך העידה כי עבדה מאוד קשה ואף 18 שעות ביממה ב- 3 עבודות כאשר האיש לא עבד על מנת לתת לו תמיכה וגב[ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.11.2023 עמוד 21 שורות 32-35].

155. כך גם לא ניתן לקבוע כי מי מהצדדים בעל הכשרה או השכלה עולה על הצד השני או כזו שמכוחה נוצרו בין הצדדים פערי השתכרות. 

156. הפער הקיים במקרה דנן הוא פער נכסי, שהחל כבר בתחילת נישואי הצדדים, בקשר לבית המגורים, שבגינו חתמו הצדדים כאמור על הסכם ממון. מקום בו הפער הכלכלי נובע מקיומו של נכס חיצוני לאחד מבני הזוג, למשל שקיבל בירושה או במתנה, ככלל אין בכך כדי להצדיק מתן פיצוי באיזון המשאבים לבן הזוג שלו הכנסה נמוכה יותר [ראו: עמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני(23.2.2022)].

עזרתה של האשה לרכוש את המגרש וההשקעה המאוחרת בו – 

157. טענה זו בכלל לא מובנת לבית המשפט, שהרי האשה בעצמה טוענת כי מדובר במשכנתא שניטלה עוד בשנת 1996, קרי מספר שנים לפני נישואי הצדדים. כך, שגם אם הצדדים הם אלה שנשאו בהחזריה, במהלך השנים, וודאי שקבלת המשכנתא לידי האיש לא נעשתה בזכות האשה.

158. הנה כי כן, המקרה דנן, לא עומד באף לא אחת מהעילות שנקבעו בפסיקה, לפיהן ניתן להחיל חלוקה לא שוויונית בנכסים שנצברו לצדדים במהלך החיים המשותפים.

159. את עתירת האשה (לחילופי חילופין) לקבוע כי היא תהא זכאית להשבת הכספים, בית המשפט מקבל, בהצמדה למדד תשומות הבניה, ואסביר:

א. ניסוח הסעיף – בסעיך 4.3 נכתב כי האשה תהא זכאית לשווי מחצית מתשלומי המשכנתא, שישולמו על ידי הצדדים, מבלי לציין אם מדובר בשווי נומינאלי, או בשווי צמוד למדד, או צמוד לערך הנדלן ו/או כל הוראה ספציפית אחרת, ולפיכך יש להצמיד את הסכום.

ב. משך שנות הנישואין – הצדדים שבנדון נשואים מעל 20 שנים, ונהיר כי מדובר בשנות נישואין רבות ולפיכך יש למימד הזמן השפעה בקשר לשווי תשלומי המשכנתא. משחלפו כל כך הרבה שנים, נכון יהיה להצמיד את הסכום. 

ג. צדק /הגינות - במקרה דנן, השבת תשלומי המשכנתא בערכם הנומינלאי תותיר את האשה, לכל הפחות, חסרת כל יכולת לעשות עם כספים אלה שימוש כלשהו שיקדם את יכולתה לרכוש לעצמה נכס כלשהו. זעקת ההגינות יפה לענין זה, במובן שתשלומי המשכנתא יוצמדו.

160. ועתה אבהיר על איזה סכומים מדובר:

1) תשלומי המשכנתא – אף לא אחד מהצדדים הצליח להוכיח לבית המשפט מאין שולמו החזרי המשכנתא במלואם, לא האשה ולא האיש. נספח 9 של האיש, לא תומך בטענה של ביצוע תשלומי משכנתא חודשיים רצופים, במשך 25 שנה, על ידי הוריו, בוודאי לא באופן ישיר וגם לא באמצעות העברות חודשיות לחשבון הבנק על שמו. גם עדותו של האיש לא סיפקה הסבר מספק לטענה שהמשכנתא הופקדה בחשבון שלו, וגם לא לטענה כי אימו שילמה את המשכנתא גם במזומן וגם בשיקים [ראו: פרוטוקול דיון מיום 29.11.2022 עמוד 56 שורות 1-19] מאידך, גם האשה לא הצליחה להוכיח לבית המשפט, כי המשכנתא שולמה במהלך החיים המשותפים מחשבונות הבנק של מי מהצדדים או מהמשותף, לא צירפה ולו מסמך אחד בקשר לתשלומי המשכנתא ואף לא ידעה לנקוב בסכום או בחשבון ממנו שולמה ורק טענה כי הצדדים היו שותפים בכל דבר בחיים וגם אם מדובר בתשלומים שנפרעו מחשבון בנק על שם האיש בלבד זה כמו חשבון משותף, ועוד הוסיפה כי לשיטתה המשכנתא היתה חלק מהמשכורת שהאיש קיבל מהוריו [ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.11.2022 עמוד 20 שורות 27-35 ועמוד 21 שורות 1-24].

מאחר והמשכנתא רשומה באופן מפורש בהסכם הממון, בסכום של 250,000 ₪, ואף נכתב לגביה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי היא נלקחה לשם "בניית המבנה הבנוי על הנכס....", ומאחר והסכם הממון לא קובע הפרדה רכושית, ונוכח העובדה שהצדדים ערבבו את כספם במהלך החיים המשותפים, וחשבון בנק הרשום על שם האיש, כמוהו כחשבון בנק על שם האשה, בין אם הופקדו בו כספים על ידי הוריו לשם שמיים, לעזרה, לתשלומי משכנתא או למשכורת, ומדובר ששולמה במלואה במהלך החיים המשותפים, ניתן לראות את מלוא סכום המשכנתא כאילו שולמה על ידי הצדדים מכספים משותפים, קרי חלקה של האשה – מחצית.

2) תשלומי שיפוץ – השמאי נתן בחוות דעתו שתי חלופות לאומדן ההשקעות וההשבחות שבוצעו בבית המגורים, חלופה א' בהתאם לטענות האשה, בדבר ההשקעות שעשו הצדדים לרבות ובעיקר בגין עבודות גמר על שלד קיים, הועמדה על ידו בשווי של 590,000 ₪ ואילו חלופה ב', על פי טענות האיש, בדבר ההשקעות שעשו הצדדים שכללו השלמת מרפסת, הקמת פרגולות והתקנת מזגנים בלבד, הועמדה על ידו בשווי של 95,000 ₪.

האשה צירפה עשרות מסמכים להוכיח כי הצדדים שיפצו את הבית ובהיקפים גדולים, אולם מהחקירה עלה כי חלקם על אותן עבודות, לדוגמא חשבונית וקבלה[ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 1-22]. עוד מחקירת האשה עולה כי חרף טענותיה לשיפוץ ובנייה, לא בוצע שיפוץ רציני, אלא תוקנו השירותים (ולא הוחלפו), הוחלפו ידיות של הדלתות (ולא הוחלפו הדלתות עצמן), לא הוחלפו קרמיקות או מרצפות [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 28 שורות 26-35 ועמוד 29 שורות 1-4]. כשנשאלה האשה מדוע טענה אם כך שבוצע שיפוץ, השיבה כי בשנת 2005 הצדדים בנו תוספת. כשנשאלה מה בנו, ומה הוסיפו השיבה חדר, לאחר מכן תיקנה ל"הכנה לחדר" ובהמשך הבהירה כי לא מדובר בתוספת בנייה של ממש כי אם בבנייה של פרגולות בכניסה, בחניה, מקום לכביסה[ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 29 שורות 5-27].משנשאלה האשה כמה כל זה עלה, השיבה שאולי הגיעו ל- 40-50 אלף ₪, אולי אפילו 60 אלף, אבל לא שילמו כספים אלה בפועל, כי אם באמצעות ברטר עם אב של ילד שהיה במשפחתון, שביצע את העבודה, ולא שילם בעבור שהותו של בנו במשפחתון [ראו: פרוטוקול הדיון מיום 27.11.2022 עמוד 30 שורות 1-6].

האיש מנגד טען כי כל הבית נבנה לפני הנישואין, וכאשר מדובר בבית חדש, הטענה לשיפוץ מסיבי אינה הגיונית, והלכה למעשה הצדדים סגרו מרפסת בלבד, הוסיפו פרגולות והתקינו מזגנים.

משהאשה לא הצליחה להוכיח במסמכים את טענתה אל מול ההגיון כי אין כל מקום לבצע שיפוצים מסיביים בבית מגורים חדש, בית המשפט מקבל את חלופה ב' של השמאי, לפי אומדן ההשקעה מסתכם ב- 95,000 ₪. סכום זה תואם, ככל שניתן, גם את עדות האשה בחקירתה.

ח. איזון משאבים – 

161. במסגרת תביעתה לביטול הסכם הממון עתרה האשה למתן סעדים רכושיים וכספיים ובמסגרת זו ציינה את רכבי הצדדים והזכויות הסוציאליות. במסגרת סיכומיה נעלמו טענותיה ועתירותיה בענין הרכבים והזכויות.

162. לטענת האיש יש לאזן את שווי הרכבים לפי מחירוני לוי יצחק וכן להורות על חלוקת המיטלטלין של הצדדים. כמו כן יש לאזן את הזכויות הסוציאליות של הצדדים על פי דוח האקטואר, אולם שלא על פי שיטת ההיוון.

163. במסגרת ההליך המשפטי, מונה רו"ח אבי יחזקאל כמומחה לשם ביצוע איזון משאבים בגין תקופת החיים המשותפים. דוח מטעמו הוגש ביום 21.11.2021. חרף הטענות שהעלתה האשה כנגד דוח זה, אין כאמור בסיכומיה אזכור לכך. משכך בית המשפט מקבל את הדוח ונותן לו תוקף של פסק דין. בית המשפט מקבל את עתירת האיש שלא לחייבו על פי שיטת ההיוון מראש, ועל כן על הצדדים לפעול על פי שיטה ב' בדוח – "חלוקת רכוש בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני ומועדי מימוש".

164. לענין הרכבים, על הצדדים לבצע איזון על פי מחירון לוי יצחק, נכון למועד הקרע, שהוסכם על ידי הצדדים – 26.7.2020.

ט. סיכומו של דבר בתלה"מ 37072-11-20  

הסכם ממון – 

165. המדיניות השיפוטית הראויה הינה לדבוק בחובת צדדים להסכם לכבד את ההסכם ולפעול לפיו. המדיניות השיפוטית הראויה הינה לדבוק בכיבוד החוק ולפעול על פיו. במקרה דנן, אוחדו השניים – כיבוד ההסכם וכיבוד החוק, המאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פס"ד.בית משפט זה סבור כי הסכמים יש לכבד ותביעה לביטולם יש לעשות במשורה ובמקרי קיצון. לענין זה יפים דבריו של כבוד השופט ארז שני בתה"ס 7529-09-17 מ.נ' ד.מ.: "שוב ושוב נזדמן לי לכתוב על הסוגיה (וראה, למשל, תה"ס 963-07-13 וכן תמ"ש 1365-05-18), [פורסם בנבו] עד שנדמה לי כי תובענות לביטול הסכם הפכו שכיחות מידי בניגוד למדיניות השיפוטית הראויה, הקובעת כי יכול אדם להסתמך על הסכם ממון אשר אושר ולצפות כי זה לא יבוטל, אלא בנדיר שבנדיר (וראה: בג"צ (י-ם) 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 {פמ"מ – 04.09.1994}).  הסכם ממון אינו עניין לשיטת "מצליח" וצריך זה המבקש לבטלו, לשקול שוב ושוב ושוב טרם יגיש עתירה שכזו". 

166. כך גם יש ליתן משקל רב לסופיות הדיון בהסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין, וזאת על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, ובשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הדיון [ראו: ראו ע"א 2495/99 בן לולו נ' אטראש פ"ד נ"א].

167. במקרה דנן נראה כי האשה אינה מרוצה מהסכם הממון, והטענה לגבי פגם באישורו, הגיחה לעולם על מנת לתמוך בטענה לביטולו. גם אם יש ממש בחוסר שביעות רצונה של האשה בהוראות הסכם הממון, הפסיקה קבעה כי טעות בכדאיות העסקה אינה מהווה סיבה לביטולה.

168. משכך, ונוכח כל המפורט מעלה, אני דוחה את התביעה לביטול הסכם. 

169. האשה כאמור עתרה לחלופין להורות כי בית המגורים הינו משותף מכח כוונת שיתוף ספציפי - כאמור וכמפורט מעלה בית המשפט לא יכול לקבל את טענת האשה לשיתוף ספציפי. 

170. לחילופי חילופין עתרה האשה לאיזון שלא מחצה על מחצה – מכל המקובץ לעיל עולה כי לא ניתן, במקרה דנן, לקבוע חלוקה שאינה שוויונית.

171. את עתירת האשה לחילופי חלופין להצמיד את שווי השקעותיה בית המשפט קיבל ולשם ביצוע האמור הריני מורה לשמאי להצמיד סך של 250,000 ₪ מיום נטילת המשכנתא ועד ליום מתן פסק דין זה, למדד תשומות הבנייה. האשה תהא זכאית למחצית הסכום. לסכום זה תתווסף מחצית שווי השקעות הצדדים בבית המגורים, לאחר נישואיהם, לפי חלופה ב' בדוח השמאי, בהצמדה למדד תשומות הבניה נכון ליום מתן פסק דין זה. הצדדים ימסרו החלטה זו לשמאי לביצוע הצמדת הסכומים.

172. חלקה של האשה לפי חוות דעתו המעודכנת של השמאי, יועבר על ידי האיש לידי באי כוחו, בתוך 75 יום, וישארו בידם בנאמנות, עד לפינויה של האשה את הבית, כאמור בסעיף 197 להלן.עם פינויה של האשה את בית המגורים, יעבירו ב"כ האיש את הכספים לידי האשה.

173. משקבעתי כי הסכם הממון תקף, וכי אין מחלוקת כי מדובר בבית מגורים בבעלות האיש, יש מקום לדון בתביעות האיש, לסילוק יד ודמי שימוש.

תביעות התובע – סילוק יד בתלה"מ 72954-12-20 ודמי שימוש  בתלה"מ 73561-12-20

י. טענות האיש בתמצית

174. מיום 1.9.2020 מתבצרת האשה בנכס, כאשר בן זוגה, לן במיטת האיש.

175. האיש לא יכול היה לשוב לגור עימה בבית המגורים מאחר ובכל פעם שניסה לחזור לביתו "זכה" לתלונות במשטרה והליכי צו הגנה. 

176. האשה עשתה למעשה ככל יכולתה להרחקת האיש מהבית לרבות שהגישה בקשה לצו מניעה.

177. האשה מנעה במישרין מהאיש להשתמש בנכסו או להשכירו לצדדי ג'.

178. לאיש זכויות שלא להרשות לאשה לדור בנכסו, גם אם בעבר איפשר את מגוריה, כי רשיון חינם ניתן לביטול בכל עת.

179. יש לחייב את האשה בדמי שימוש עד למועד פינויה את בית המגורים בפועל.

180. לא רק שהאשה מתבצרת בנכס היא אף גרמה בחוסר תום לב לליקוי תחזוקה ונזקים שהפכו את הנכס לחורבה.

181. האשה אף יצרה חובות אצל המוסדות השונים, במהלך מגוריה הבלעדיים בבית ועליה לשאת בכל החובות לרבות אגרת ביוב, ארנונה, מס ועד והיטל שמירה, מאז 1.9.2020.

182. האשה הודתה כי השכירה יח"ד קראוון של האיש ועל כן יש לחייבה להעביר לאיש את דמי השכירות ומסמכי השכירות.

יא. טענות האשה בתמצית

183. האשה לא פלשה לבית המגורים, מאחר ואין איש פולש לביתו שלו. האשה מתגוררת בבית המגורים מאז היותה בחורה צעירה, ולמעלה מ- 20 שנים.

184. כל טענות האיש כאילו האשה גרמה לנזקים בבית המגורים מוכחשות.

185. תביעות האיש באו לעולם "כפעולת נקם" על הגשת תביעת האשה, לביטול הסכם הממון והן מחוסרות עלה וכל צידוק אמיתי.

186. האשה נותרה להתגורר בבית המגורים, בה גרו הצדדים יחדיו עם ילדיהם, והאיש הוא זה אשר בחר לעזוב את בית המגורים ולעבור להתגורר עם בת זוגו החדשה.

187. גם לאחר שהאיש עזב את בית המגורים הוא נהג להיכנס אליו באופן חופשי, לרבות שהוציא רהיטים, מסמכים ופריטים אישיים ומשותפים, מבלי לקבל את אישורה של האשה.

188. הלכה למעשה לא נמנעה מהאיש זכות השימוש בבית המגורים ועל כן אין כל צדק לפסוק לו דמי שימוש.

יב. דיון והכרעה – 

189. משקבעתי כי מדובר בבית מגורים בבעלות האיש, וכי הסכם הממון בתוקף, על בית המשפט לקבל את תביעת האיש לסילוק יד, ולהורות לאשה לפנותו. 

190. בית המשפט לא מקבל את טענות האשה כי מגוריה לא מנעו מהאיש לשוב ולהתגורר בו, ודי בלעקוב אחר תלונות האשה כנגד האיש, וצווי ההגנה שהוגשו, על מנת להבין מדוע אין ממש בטענות אלה. 

191. יחד עם זאת בית המשפט גם לא מקבל את טענות האיש לפיהן האשה התבצרה בבית המגורים, שהרי היא התגוררה בו עימו במהלך כל שנות חייהם המשותפות, ולכל הפחות על פי תפיסתה, מדובר היה בבית גם שלה.

192. נכון הדבר כי האשה לא פינתה את בית המגורים כאשר דרש ממנה זאת האיש, ובכל אותה עת בה התגוררה האשה בבית המגורים, נמנע למעשה האיש מלעשות בו שימוש לטובתו, או לחלופין להשכירו לאחר ולקבל בגינו דמי שכירות, יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בעת מגוריה של האשה בבית המגורים, המשיכו לחיות עימה בבית המגורים, שלושת ילדיהם המשותפים של הצדדים, ביניהם קטין כבן 8 שנים בלבד.

193. למעשה, על פי הדין על בית המשפט לחייב את האשה לשלם לאיש דמי שכירות, לכל הפחות בשיעור של 50% מדמי השימוש החודשיים. 

194. יחד עם זאת, משקבעתי כי אין לאשה זכויות בבית המגורים, דומה כי "זעקת ההגינות" מתעוררת דווקא לענין זה, במובן שלא להטיל על האשה הוצאות, שהמשמעות שלהן תהא נגיסה משמעותית בסכומים הכסף להם זכאית. 

195. לענין זה יעשה בית המשפט שימוש בשיקול דעתו, הנתון לו בשאלה של חיוב בדמי שימוש, כשם שנעשה בעמ"ש 949-03-23 ב.נ' ב, שניתן רק לאחרונה, על ידי כבוד השופט ויצמן, כדלהלן:

".... לסברתנו בנסיבות העניין ובהתייחס לכך שחיוב דמי שימוש בין בני זוג נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר על בית המשפט לשקול את מכלול השיקולים הקשורים בבני הזוג ולהשקיף על הנסיבות בכללותן, הרי שבנדון בהתייחס לעובדה שיחד עם המערערת התגוררו גם ילדי בני הזוג הקטינים (המשיב לא חויב ישירות במדורם שכן שילם את החזרי המשכנתא על הבית) ובהתחשב במאמצים שהושקעו על ידי המערערת בטיפוח הבית והרחבתו, מאמצים אשר אין מקורם בהכרח בהונה של המערערת אלא באונה, ובהתייחס לכך שעל אף המאמצים הנזכרים אין היא מקבלת תגמול כספי בעניין זה, הרי שלסברתנו צירוף הנסיבות הנזכר יש בו להצדיק שלא להוסיף ולחייבה אף בתשלום דמי שימוש בגין שימושה בבית, כאשר מנגד בידי המשיב יש נכסי מקרקעין אותם יכול היה לנצל למגוריו שלו. דומה כי "זעקת ההגינות" מתעוררת דווקא לעניין זה.  לפיכך אנו מורים כי יהא זה ראוי לפטור את המערערת מדמי שימוש ככל שתפנה את בית המגורים תוך 5 חודשים ממועד פסק דיננו זה, שאם לא כן ישוב ויעמוד חיובו של בית משפט קמא לעניין זה על כנו (למכלול השיקולים בקביעת דמי שימוש בין בני זוג הצורך בראיית "התמונה בכללותה"  ראו כדוגמה - תמ"ש (ת"א) 13251/03 פ.ד.נ'.ד.ד. (2005); תמ"ש (י-ם) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. (2009))."    

יג. סיכומו של דבר בתביעות לסילוק יד ודמי שימוש

196. תביעת האיש לסילוק ידה של האשה מבית המגורים מתקבלת.

197. האשה תעזוב את בית המגורים בתוך 90 יום.

198. האשה תהא פטורה מחיוב בדמי שימוש בכפוף לפינויה את בית המגורים בתוך 90 ימים, שאם לא כן יעמוד חיובה בשיעור של 50% מדמי השימוש שנקבעו בחוות דעת השמאי, לתקופה שבין 1.9.2020 ועד לפינויה בפועל.

יד. הוצאות משפט – 

199. כפי שמפורט לעיל, רוב טענותיה של האשה במסגרת ההליך נדחו. האשה עמדה על ניהול ההליך עד תום, וחרף הצעות הפשרה שהועלו, ביקשה להוכיח את תביעותיה. משכך, עתר האיש כי ייפסקו לטובתו הוצאות. 

200. האיש עתר לחיוב האשה בהוצאות משפט הולמות ומוגברות ושכר טרחת עו"ד ריאלי שכן "בענייננו התנהלות חריגה וקיצונית בחוסר תום לב וכד' של האשה כסוג המקרים המובהקים ביותר שאין להם מקום ויש להוקיעם(!) מבתי המשפט לענייני משפחה", כך לדבריו.  

201. המבקש לבטל הסכם ששוויו רב, צריך גם לצפות כי ההוצאות אשר ייפסקו, ישקפו שווי הסעד (וראו:בג"צ 891/05תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשייה, המסחר [פורסם בנבו] {30.06.2005}).  

202. נוכח התוצאה אליה הגעתי, דחיית תביעת האשה וקבלת תביעות האיש, ועל פי התקנות החדשות, אין מנוס מחיוב האשה בהוצאות משפט. אשר על כן הריני מורה לאשה לשלם לאיש, סך של 50,000 ₪, בעבור הוצאות משפט.

203. המזכירות תסגור את כל התיקים שבכותרת.

204. מותירה לפרסום ללא שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום,  י"ב אדר א' תשפ"ד, 21 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.

 

לפני כבוד השופטתשירלי שי

תובעת/נתבעת:

האשה

פלונית

נגד

נתבע/תובע:

האיש

פלוני