פסק דין חלוקת רכוש ואיזון משאבים בין ידועים בציבור עם ילדים (עמ"ש 36448-12-17)

השופט ש. שוחט:

רקע כללי

1. המערערת והמשיב הכירו במהלך שנת 1993, כשהמערערת הייתה עדיין נשואה ואם לילדה אחת (ילידת 1989) והמשיב רווק. במהלך שנת 1994 המערערת התגרשה מבעלה ותקופה מסוימת לאחר מכן החלו השניים להתגורר תחת קורת גג אחת. אין חולק על הגדרתם כ"ידועים בציבור" (יצוין כי השניים מנועי חיתון, משום שהמשיב כהן והמערערת גרושה).

הצדדים חלוקים בדבר מועד תחילת החיים המשותפים: המערערת טוענת שהחיים המשותפים החלו כברבשנת 1994, ואילו המשיב טוען כי החיים המשותפים החלו רק בשנת 1996. במהלך החיים המשותפים נולדו להם חמישה ילדים, ילידי השנים: 1997, 1999, 2000, 2003 ו- 2006.

2. הצדדים התגוררו תחילה בדירה ברחוב יו' בעיר ב' י' , מאז רכישתה בשנת 1995 ועד למכירתה באוגוסט 1999. לאחר מכן, התגוררו בדירה ברחוב החש' באותה עיר , מאז רכישתה של זו בשנת 1999 ועד למכירתה בשנת 2009 ופינוייה בשנת 2010. לאחר מכן התגוררו הצדדים בדירה שכורה בעיר ה' (להלן: "דירת יו'"; "דירת חש'"; "הדירה השכורה").

המגורים המשותפים חדלו להתקיים בחודש אפריל 2012.

3. בחודש אפריל 2012 הגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב - יפו, תביעה נגד המשיב לחלוקת הרכוש ולאיזון משאבים (וסעדים נלווים נוספים) במסגרת תמ"ש -472904-12 (להלן - "התביעה"). פסק הדין אשר ניתן ביום 31.10.2017 (כבי השופטת סיגלת אופק) דחה את התביעה, כמעט במלואה (להלן - "פסק הדין").

הרכוש והנכסים שנדונו בתביעה

4. להלן תמצית תיאור הרכוש והנכסים שנדונו בתביעה (התיאור מבוסס על הממצאים בפסק הדין):

א. עסק התכשיטים "קי פי" (להלן - "עסק התכשיטים")

• העסק נפתח על ידי המשיב בשנת 1993, לפני תחילת החיים המשותפים (גםלגרסת המערערת), ופועל תחת שם המשיב.

• העסק פעל כל העת בחנות הנמצאת ברחוב ב' בעיר ב' י' (להלן - "חנותהתכשיטים").

• עד תחילת שנת 2008 החנות נשכרה על ידי המשיב מבעליה.

• ביום 28.1.2008 רכש המשיב את החנות, וכל הזכויות בה נרשמו על שמו.

• מקור המימון לרכישה, לפחות בחלקו, מהלוואת משכנתא.

ב. דירת יו'

• הדירה נרכשה בחודש אוקטובר 1995.

• הזכויות בדירה נרשמו על שם המשיב בלבד.

• מקור המימון, לפחות בחלקו, בהלוואת משכנתא.

• הדירה שימשה למגורי הצדדים וילדיהם, עד למכירתה בחודש אוגוסט 1999.

ג. דירת חש'

• הדירה נרכשה בחודש דצמבר 1999.

• מקור המימון, לפחות בחלקו, בהלוואת משכנתא.

• הזכויות בדירה נרשמו על שם המשיב בלבד.

• הדירה שימשה למגורי הצדדים, עד לפינוייה במהלך שנת 2010.

• הדירה נמכרה בחודש ספטמבר 2009.

ד. הדירה ברחוב ה' בעיר נ' (להלן - "דירת בי")

• הדירה נרכשה בחודש מאי 2010.

• מקור המימון, לפחות בחלקו, בהלוואת משכנתא.

• הזכויות בדירה רשומות על שם המשיב בלבד.

• הדירה לא שימשה למגורי הצדדים, אלא הושכרה לצדדים שלישיים.

ה. עסק הביגוד ל' (להלן - "עסק הביגוד")

• עסק הביגוד הוקם בשנת 2003 ונסגר בשנת 2006.

• העסק פעל תחת שם העוסק המורשה של המערערת.

• העסק התנהל מתוך חנות שכורה, ברחוב ב' בעיר ב' י' , הצמודה לחנותהתכשיטים.

• חשבון הבנק הראשון ששימש את העסק נפתח על שם המשיב בבנק מזרחי.

• בהמשך נפתחו שני חשבונות בנק נוספים ע״ש המערערת, בבנק מזרחי ובבנקדיסקונט.

• עסק הביגוד צבר הפסדים וחובות לנושים שונים (בנקים, ספקים, עירייה ועוד),שחלקם פתחו תיקי הוצאה לפועל נגד המערערת.

• המשיב סילק את החוב שנצבר בחשבונו בבנק מזרחי, והחשבון נסגר.

• החובות האחרים נותרו תלויים ועומדים (נכון ליום מתן פסק הדין, לכל הפחות).

ו. חשבונות בנק

• לצדדים לא היה חשבון בנק משותף.

• המשיב החזיק בחשבון בבנק דיסקונט (להלן - "חשבון דיסקונט"), בו הופקדו כל רווחי עסק התכשיטים, ומתוכו שולמו כל הוצאות הבית.

• המערערת החזיקה בכרטיסי אשראי, המחויבים מתוך החשבון, ללא הרשאה לפעול בו.

• המערערת החזיקה בחשבון בבנק לאומי (להלן - "חשבון לאומי").

• מלבד זאת, נפתחו על שם הצדדים חשבונות הבנק הקשורים לעסק הביגוד,כמתואר לעיל.

ז. משכנתאות על שם אם המשיב

• בשנים 2010 ו-2011 נרשמו שתי משכנתאות לטובת אם המשיב (להלן:"האם"), האחת - על חנות התכשיטים והשנייה - על דירת ני. המערערת טוענת כי המשכנתאות הן פיקטיביות.

• יצוין, כי בשנת 2015 הגישה המערערת תביעה נגד האם, להצהיר כיהמשכנתאות הן פיקטיביות, אולם תביעה זו נמחקה מחוסר מעש.

ח. מיטלטלין ורכבים

• הרכוש כלל גם תכולת דירה; רכב מיצובישי שנזכר בהסכם מיום 8.2.2007עליו חתמו הצדדים (שתוקפו יידון להלן) ושנמכר קודם למתן פסק הדין; אופנוע ורכב שנרכשו לאחר הסכם זה.

5. המערערת סייעה למשיב בעבודה בעסק התכשיטים. הצדדים חלוקים בדבר תרומת עבודתה לעסק: בעוד שהמערערת טוענת כי היא תרמה רבות להצלחתו, טוען המשיב כי היא לא תרמה מאומה להצלחתו.

כמו כן, המערערת הפעילה את עסק הביגוד, מאז הקמתו ועד לסגירתו, כאמור, בשנת 2006. לאחר מכן עבדה כמתווכת דירות, תחילה כשכירה ולאחר מכן כעצמאית.

ההסכם מיום 8.2.2007

6. ביום 8.2.2007 חתמו הצדדים על הסכם, שכותרתו: "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" (להלן - "ההסכם"). ההסכם הוגש תחילה לאישור לבית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי אין בסמכותו לאשרו, ולאחר מכן פנו הצדדים לנוטריון עו"ד שלמה אגמי (להלן - "הנוטריון"), אשר אימת את חתימת הצדדים עליו על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל״ג - 1973(להלן - "חוק יחסי ממון").

7. הצדדים הצהירו כי חוק יחסי ממון יחול על היחסים שביניהם, אך הסכימו כי כל הנכסים המפורטים להלן לא יאוזנו ויהיו בבעלותו הבלעדית של המשיב: דירת חש' (הצדדים הצהירו כי רכישתה של דירה זו מומנה ממכירת דירתיו' ונטילת הלוואת משכנתא נוספת המשולמת מחשבון המשיב); כל תכולת הדירה; חשבון המשיב בבנק דיסקונט, וכל תכולת עסק התכשיטים ומכוני ת המיצובישי.

הצהרה זו נומקה בהסכם כך: "הסיבה לכך הינה הצהרת הצדדים כלפי כולי עלמא כי כל הרכוש שנצבר הינו של ובבעלות [כך במקור] האיש וכי האישה לא תרמה מאומה לאיש או לכלכלתו של האיש וכי האיש או הילדים לא נהנו כלל מהכנסה שייצרה האישה והכל משום שהיא לא ייצרה הכנסה".

עוד נכתב: "האישה מצהירה כי ידוע לה שבכוונת האיש להוסיף לארח אותה בדירתו וכי היא ברת רשות בלבד בדירה והאיש רשאי להודיע בכל עת כי אינו מתיר לה להוסיף להתארח בדירה. במקרה כזה האישה מחויבת לעזוב את הדירה ללא כל תנאי".

הצדדים הצהירו, כי "כבעבר אין הם מתכוונים לנהל בית משותף וכי תחול ביניהם הפרדה רכושית וכספית מוחלטת", וכן נכתב: "הצדדים מסכימים כי חתמו על הסכם זה מרצונם החופשי ובעיקר כדי לא לחיות בחשש שמא הצד שכנגד מבקש לראות ביחסים שביניהם יחסי תועלת כלכלית".

פסק דינו של בית משפט קמא

8. בית המשפט קמא בחן את הראיות שבפניו ומצא כי גרסת המשיב, ביחס לתחילת הקשר הזוגי, מסתברת יותר, ולכן קבע כי יחסי הצדדים כידועים בציבור החלו בשנת 1996.

9. במרכז ההכרעה עמדה שאלת תוקפו של ההסכם: תחילה נקבע, כי לנוטריון לא הייתה סמכות לאשר את ההסכם כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, אך הדבר אינו גורע מתוקפו "כהסכם רגיל עפ״י דיני החוזים הכלליים". כן נדחו טענות המערערת ל"פגם ברצון" ולהיות ההסכם "שגוי מיסודו".

הדיון העיקרי ביחס לתוקפו של ההסכם התמקד בשאלה, האם הוא חוזה שנכרת למראית עין בלבד, ועל כן דינו להתבטל, בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל״ג - 1975? דיון זה נערך למרות שהטענה להיות ההסכם למראית עין לא נטענה "בפה מלא", כדברי בית משפט קמא (פיסקה 84).

10. השאלה האם ההסכם הוא חוזה למראית עין התעוררה משום שהמערערת טענה כי הוא נעשה סמוך לאחר קריסת עסק הביגוד וצבירת החובות; כדי להתחמק מהנושים שפתחו בהליכים נגד המערערת, שעסק זה היה רשום על שמה, אך תכנו אינו משקף את האמת. בית המשפט קמא מצא, אמנם, שההסכם נעשה משום חששם של שני הצדדים, כי הנושים ישימו את ידם על הנכסים המפורטים בו, ומשום כך הצהירו הם כי כולם בבעלות המשיב בלבד, אך הוסיף כי "גם אם הצדדים ביקשו להבריח רכוש מפני הנושים, וזוהי תוצאת לוואי של ההסכם, אין הכרח שהחרגת הנכסים בהסכם רק לבעלותו של האיש נעשתה למראית עין"(סעיף 98), "כי הצדדים פעלו על פי ההסכם, כאשר הנכסים נרשמו על שם המשיב בלבד, המשיב שילם את חובות עסק הביגוד שבבנק מזרחי בלבד ואילו יתר החובות בשני החשבונות הנוספים משולמים על ידי המערערת, ומעולם לא נפתח חשבון בנק משותף" (פיסקה 99), וכי "כוונת הצדדים לא היתה שונה ממה שכתוב בו במפורש ולכן הוא אינו פיקטיבי"(פסקאות 100 ו- 101).

כיוון שכך, קבע בית המשפט, כי בחינת זכויות המערערת צריכה להיעשות לאור הקבוע בהסכם, והוסיף (פיסקה 103): "בחינת הזכויות תיערך, איפוא, ע"פ ההסכם וע״פ חוק יחסי ממון ולא ע״פ הלכת השיתוף".

11. מסקנות בית המשפט ביחס לרכוש המשותף היו כדלקמן:

א. חשבון דיסקונט שעל שם המשיב - על פי ההסכם הוא של המשיב בלבד ואינו נכס בר איזון. גם לאחר ההסכם לא השתנה דבר בהתנהלות ביחס לכספים בחשבון.

ב. עסק התכשיטים - העסק הוקם טרם החל הקשר הזוגי בין הצדדים, בהסכם נקבע כי כל פירות העסק ורווחיו שייכים למשיב בלבד. המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח שהייתה השבחה של העסק. לכן העסק שייך למשיב בלבד והוא אינו בר איזון.

ג. חובות עסק הביגוד - עסק הביגוד אינו עסק משותף, אלא עסק של המערערת בלבד, ועל פי ההסכם החובות בגינו אינם חובות משותפים, אלא חובות המערערת בלבד.

ד. החנות ודירת נ' - אינן נכללות בהסכם, כיוון שנרכשו אחריו. אולם, מאחר שבהסכם נקבע, כי דירת חש' שייכת למערער בלבד, ומאחר ש"אין חולק כי תמורת החש' לכל הפחות כיסתה את המשכנתא מהבנק על החנות ואף שימשה הון עצמי לרכישת דירת נ', משכך, ברי כי מדובר בתחלוף נכס שהוא קנין בלעדי של הנתבע" (פיסקה 166).

ה. כלי רכב - הרכב הנזכר בהסכם נמכר. אחריו נרכשו אופנוע, ורכב ששימש את המערערת.

נקבע כי האופנוע יישאר ברשות המשיב והרכב ברשות המערערת.

ו. זכויות פנסיוניות - על פי משטר ההפרדה שנקבע בהסכם, אין שיתוף גם בהן.

12. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערת על כל רכיביה, למעט הרכב שנרכש לאחר ההסכם ותכולת הדירה, עליה ויתר המשיב, וכן חייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

המערערת יצאה אפוא מחיי השיתוף עם המשיב לו ילדה חמישה ילדים עם בגדיה לגופה, חובות עסק הבגדים ועם מכונית!

13. המערערת הגישה ערעור זה על פסק הדין, כאשר היא משיגה כמעט על כל הקביעות העובדתיות והמסקנות המשפטיות של בית משפט קמא, באופן המקשה למקד את טענותיה. המשיב תומך את טענותיו בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובמסקנותיו המשפטיות.

דיון והכרעה

14. כיוון שפסק הדין של בית משפט קמא התבסס ברובו על הסכמות הצדדים בהסכם, אפתח את הדיון בשאלה, האם המסקנה שההסכם אינו חוזה למראית עין היא נכונה. שכן, אם נמצא שההסכם הוא חוזה למראית עין, אזי דינו - על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל״ג - 1973- להתבטל, ובחינת זכויות המערערת תיעשה כאילו ההסכם, על כל ההסכמות הכלולות בו, אינם.

15. וכך ציינו המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח, בספרם דיני חוזים, מהדורה רביעית (להלן - "שלו וצמח"), עמי 301: "חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי-התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית שונה [...] המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין".

בע"א 630/78ביטון ואחי נגד מזרחי פד"י לג 3576, הוסברה משמעותו של המושג באופן הבא:

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו (ראה Planiol et333 .Ripert, Traite Pratique de Droit Civil, Vol. VI, No גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד, בטל. זוהי התורה הידועה של סימולציה (simulation) המקובלת במשפט הקונטיננטאלי, ואשר המחוקק נתן לה ביטוי בסעיף 13לחוק החוזים (חלק כללי). הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים. עם זאת, אין לערבב בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי. בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ. לעומת זאת בחוזה מלאכותי, מעוניינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית."

בפסק הדין בעניין ע״א 6295/95סוליקה בוחסירה ואחי נ' רות בוחסירה ואחיפד"׳ נ(1) 259; להלן: "עניין בוחסירה") נפסק כדלקמן:

"מטרתו של חוזה למראית עין הינה להציג כלפי חוץ מצב דברים, אשר על-פי המוסכם בין הצדדים לחוזה אינו משקף מצב משפטי אמיתי. כך כשצד לחוזה למראית עין מעביר על-פי החוזה זכויות משפטיות אשר בידו לאחר, כדי להציג לפני נו שיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו. כך כשצד לחוזה כזה מבקש להציג מצב שעל פיו הנכס כבר לא בידיו על-מנת להפיג את לחצם של קרוביו המבק שים זכויות בנכס. חוזה למראית עין יכול להיחתם גם על-מנת להציג כלפי חוץ מצב כאילו רוכש הזכויות על-פי החוזה הפך לבעל הזכויות, דבר היכול להקנות לו יתרון. כך, אם רכישת הזכויות הנחזות על-פי החוזה תאפשר לו קבלת הלוואה."

בבוא בית המשפט לדון בשאלת תקפותו של חוזה לפי הוראות סעיף 13 לחוק החוזים, עליו להתחקות אחר כוונתם האמתית של הצדדים. עניין לנו בקביעה עובדתית הנלמדת ממכלול נסיבות המקרה, ובכלל זאת נסיבות כריתת החוזה והתנהגות הצדדים לאחריו (ר' בהקשר זה עניין בוחסירה , שם בעמי 262; ע"א 623/85משה שלהוב ואחי נ' גליה ואחי פד'^ מג (2) 214).

16. הצדדים בענייננו נימקו את הצורך בחתימה על ההסכם כך:". . . ובעיקר כדי לא להיות בחשש שמא הצד שכנגד מבקש לראות ביחסים שביניהם יחסי תועלת כלכלית". אולם, בפסק הדין נקבע כי הנימוק לעשיית ההסכם היה אחר (פיסקה 94): "מעדויותיהם של הצדדים מתברר החשש מהנושים. משכך, נהיר כי לשני הצדדים היה אינטרס משותף בהסכם ועל רקע זה בא ההסכם לעולם ונחתם על ידם". נזכיר, כי ההסכם נחתם סמוך לאחר קריסתו של עסק הביגוד והחובות שנצברו ביחס אליו. בהקשר זה ציטט בית המשפט קמא, גם מדברי המערערת וגם מדברי המשיב, מהם עולה כי אכן ברקע ההסכם עמד החשש מפני הנושים ו"שהילדים לא יהיו ברחוב" (דברי המשיב, פסקאות 96-97). יתרה מכך, מניע לגיטימי שעניינו בסיכול חשש לנישואין שתכליתם תועלת כלכלית - אופייני להסכמים הנערכים ערב/ סמוך לנישואין או לתחילת חיים משותפים, במובחן מענייננו בו נערך ההסכם לאחר אחת עשרה (11) שנות חיים משותפים ולאחר הולדת חמישה ילדים שהאחרון בהם נולד שנה טרם עריכת ההסכם.

המסקנה העולה מכאן היא, שהנימוק שנכתב בהסכם לעשייתו - "החשש שמא הצד שכנגד מבקש לראות ביחסים שביניהם יחסי תועלת כלכלית" - לא היה הנימוק האמתי, אף לדברי הצדדים עצמם, אלא החשש מפני הנושים. כיוון שכך, אין להניח כמובן מאליו שגם תוכנו של ההסכם משקף את האמת, ועתה יש לבחון, האם מעבר למניע האמתי המשותף של הצדדים בעשיית ההסכם - החשש מהנושים - התכוונו הם גם לפעול על פיו באמת, או שמא כל רצונם וכוונתם היו למלט את הנכסים הכלולים בהסכם מפני הנושים והם לא התכוונו ולא רצו לפעול לפיו (אזי מדובר בחוזה למראית עין)?

17. נראה, כי המסקנה ההגיונית והמסתברת יותר היא שהצדדים לא התכוונו באמת לפעול לפי ההסכם.

מסקנה זו נובעת בראש ובראשונה מההיגיון "הבריא" והפשוט: אין כל הגיון בכך שהמערערת תסכים מרצונה לוותר, באופן כה חד-צדדי וגורף, על כל תביעת זכות בכל הנכסים הנזכרים בהסכם, בין אם הייתה לה תביעת זכות ממשית ובין אם לאו. הרצון "שהילדים לא יהיו ברחוב"לא היה רצונה בלבד, אלא גם רצונו של המשיב (ראו ציטוט דבריו בפסקה 97 לפסק הדין). אם כך, אין זה סביר, כי מפאת חשש זה, תוותר המערערת לבדה על כל תביעת זכות - ממשית או רעיונית צודקת או בלתי צודקת - בכל הנכסים, בעוד שהמשיב "הנה, באותה הזדמנות, מחסינות מפני כל תביעה.

18. בהקשר זה יש לזכור כי ההסכם נחתם לאחר 11 שנות חיים משותפים, שבמהלכן נולדו לשניים חמישה ילדים, אשר בעת החתימה על ההסכם הקטן מבניהם היה כבן שנה אחת בלבד והגדול שבהם היה בן כעשר שנים. לאור זאת, אין זה סביר כלל וכלל שהמערערת תסכים מרצונה להצהיר כי היא "בת רשות" בלבד המתפרנסת כידוע מרגע לרגע מרצון המתיר בדירה השייכת למשיב, הרשאי להורות לה בכל עת לעזוב את הדירה, וניתן להוסיף שאין זה סביר שגם המשיב התכוון לכך, שהרי אם המשיב דאג, כדבריו, לילדיו הקטינים ש"לא ייזרקו לרחוב", כיצד ניתן ליישב זאת עם "זריקת" אמם לרחוב?

19. אף ההצהרה בהסכם ש"האישה לא תרמה מאומה לאיש או לכלכלתו וכי האיש או הילדים לא נהנו כלל מהכנסות שייצרה האישה והכל משום שהיא לא ייצרה הכנסה" אינה נכונה ולמצער

אינה מדויקת.

ראשית, אף לדברי המשיב (כמובא בפסקה 39(ה) לפסק הדין), המערערת סייעה בעבודה בעסק התכשיטים "שעות מצומצמות בלבד" (המערערת טענה כי סייעה הרבה יותר מכך); הוכח שהמערערת הפקידה לפחות חלק ממשכורותיה כמתווכת שכירה בחשבון המשיב בבנק דיסקונט (פסקאות 115-116 לפסק הדין), למרות שלדברי המשיב (שהתקבלו על ידי בית משפט קמא), הוא השיב לה אחר כך את כספה; החשבון הראשון ששימש את עסק הביגוד היה על שם המשיב בבנק מזרחי (פיסקה 15), ואם כך ניתן להניח כי ההכנסות הראשונות של עסק זה הופקדו בחשבון זה. העובדה, שהעסק נכשל בסופו של דבר, אינה רלוונטית לכך שבזמן אמת המערערת תרמה להכנסות המשותפות.

שנית, אם כדברי המשיב הוא נשא בנטל העיקרי של "צור ההכנסות, הרי שיש להניח כי הנטל השוטף בניהול הבית, וכן הטיפול בחמשת ילדיהם הקטנים נפל בעיקר על כתפי המערערת. האין בכך תרומה ממשית לייצור ההכנסות המשותפות?

משום כך נראה, כי הצדדים עצמם לא האמינו בנכונותה של הצהרה זו, וכי גם זו נוצרה כמחסום נוסף מפני הנושים.

20. על מנת להקנות להסכם נופך של אמינות כלפי הנושים, לא היססו הצדדים להציג בהסכם מצג לפיו אין הם מתנהלים תחת אותו תא משפחתי, והקורא את ההסכם יכול להתרשם שמדובר למעשה בשני זרים שדרכם הצטלבה אך בעקבות הבאת ילדים משותפים לעולם. בין היתר, בהסכם צוין כי הצדדים אינם נשואים ואין בכוונתם להינשא (בהואיל הראשון) וכי הם מעולם לא ניהלו משק בית משותף ולא מתכוונים לנהל משק בית משותף גם בעתיד, המערערת רק "מתארחת" בדירת המשיב "וכי תחול ביניהם הפרדה רכושית וכספית מוחלטת . . . והאיש אינו מחויב לשלם לאישה או לצרכיה יהיו אשר יהיו תשלום כלשהו" (בעמי 2 להסכם). אלא שעל פי הממצאים בפסק הדין, "אין חולק, כי כבעבר, קרי טרם החתימה על ההסכם, הוסיף התא המשפחתי להתכלכל מכספים בחשבון דיסקונט של הנתבע" (פיסקה 122), וכן צוטטו דברי המשיב בפרוטוקול הדיון: ". . . שכל מה שהיה צריך היא קיבלה בפועל. מה זה משנה אצל מי היה הכרטיס?" (פיסקה 123).

נמצא, כי בניגוד להצהרה זו בהסכם, הצדדים ניהלו משק בית משותף (וכיצד ניתן היה שלא לנהל משק בית משותף עת עסקינן בזוג וחמישה ילדים קטנים?) והמשיב שילם כל העת למערערת את כל צרכיה.

•הצהרת הצדדים בהסכם כי הם אינם מנהלים משק בית משותף, היא זו שבסופו של דבר סיכלהאת ניסיונם לאשר את ההסכם לפני ביהמ"ש. כעולה מפסק-הדין, ביום 19.2.17, בבואם של הצדדים לאשר את ההסכם (לפני כבי השופטת שטיין מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון) , במעמד הצדדים בדיון שנקבע לאישור ההסכם, דחתה השופטת שטיין את בקשתם לאישור ההסכם בנימוק לפיו הם אינם עונים על הגדרת "בני זוג" כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 והורתה על סגירת התיק. הגם שאין מחלוקת כי הצדדים היו באותה העת ידועים בציבור למעלה מעשר שנים ויותר (שכן גם לפי גרסת המשיב, שהתקבלה ע"י ביהמ"ש קמא, יחסי הצדדים כידועים בציבור החלו בשנת 1996) , מצב עובדתי שמחייב בהגדרתו קיומו של משק בית משותף (ר' מאמרו של פרופ' שאוה ז״ל, "הידועה בציבור כאשתו - הגדרתה, מעמדה וזכויותיה"עיוני משפט ג'(תשל"ג) 484 וספרו של פרופ' שחר ליפשיץ, הידועים - בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה תשס"ה-2005). עובדה זו לא גולתה לביהמ״ש לענייני משפחה בבואו לאשר את ההסכם, משום שהיא עמדה בסתירה לאמור בו ולמצג אותו חפצו הצדדים להציג כלפי הנושים. המשיב, שלדבריו בביהמ״ש קמא "שום בר דעת לא יכול להכחיש שהיינו ידועים בציבור" (עמ'78 ש'28 לפרוט') נמנע מלגלות עובדה ברורה זו לפני בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ (כב' השופטת שטיין) - שאם הייתה נחשפת לא היה ביהמ״ש קובע כי הצדדים אינם עונים להגדרת בני משפחה כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 והיה מסתפק בהבהרה לצדדים מדוע ההסכם אינו יכול להיות מאושר כהסכם ממון (להבדיל מהסכם רכושי רגיל בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק).

יצויין, כי גרסת המשיב לפיה כבי השופטת שטיין הפנתה את הצדדים לאשר את ההסכם בפני נוטריון (פיסקה 55 לפסה״ד) אינה סבירה בעיני לאור ההלכה הפסוקה לפיה לא הייתה לנוטריון (או לכל רשות אחרת, לרבות לבית המשפט) הסמכות לאשר את ההסכם בין הצדדים כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון (כפי שציין ביהמ"ש קמא בפסקה 41 לפסה״ד). אין לי סיבה להניח כי ביהמ"ש לענייני משפחה מסר לצדדים מידע שאינו נכון ולפיו ביהמ״ש אינו מוסמך לאשר או לאמת את ההסכם ביניהם, וכי לנוטריון קיימת סמכות שאין בידו כבית משפט. כך או כך, ברור הוא כי אצה לצדדים הדרך, עוד באותו היום ממש, לפנות לנוטריון לצורך אימות ההסכם (שכבר נחתם על-ידם) לפי חוק יחסי ממון, על מנת להקנות לו נופך של "הסכם ממון", למרות שאימותו ככזה כאמור מעולם לא נדרש (וגם לא היה יכול להינתן, משאין מדובר בהסכם ממון והצדדים הצהירו על היעדר כוונה להינשא) וקיומו או היעדרו אינו מוסיף או גורע מתוקפו של ההסכם כהסכם רגיל (כקביעת ביהמ"ש קמא בפסקה 62).

המסקנה המתבקשת היא כי אימותו הנוטריוני של ההסכם לא נועד אלא לצורך הקניית משקל מלאכותי להסכם כלפי חוץ.

21. בעניין בוחסירה הנ״ל, הובאה דוגמא המעידה על היותו של חוזה למראית עין:

"כך כשצד לחוזה למראית עין מעביר על פי החוזה זכויות משפטיות אשר בידו לאחר, כדילהציג לפני נושיו מצב כאילו הזכויות איבן שייכות לו" (פיסקה 4).

ענייננו קרוב מאד לדוגמא זו: המשיב והמערערת ניסו להציג מצג בפני הנושים שכל נכסיהם הם של המשיב בלבד, כדי שנושיה של המערערת לא ישימו את ידיהם על נכסים אלה.

לעומת זאת, הדוגמא שהובאה בפסק הדין שניתן ב-ע"א 1780/93בבק המזרחי ב' אולצייק, פ״ד נ(2) 41, ושבית משפט קמא נסמך עליו במסקנתו (פיסקה 98): "בביח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח את נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד" הינה רחוקה יותר מענייננו, כיוון שבדוגמא זו אין חולק שהבעל אכן התכוון להעביר את זכותו בנכס לאישה, כדי לקדם את הגירושין.

22. יצוין, כי למרבה הצער אינה זרה התופעה לפיה צדדים עותרים לפני בתי משפט למשפחה לאישור הסכמים רכושיים ביניהם ולאחר שבקשתם מתקבלת ובית המשפט מאשר את ההסכם ולעיתים אף נותן לו תוקף של פסק-דין, אותם הצדדים לא מהססים לטעון, כשמתעוררת מחלוקת פנימית ביניהם, כי למעשה שיקרו לבית המשפט על מנת לפגוע בצדדים שלישיים ואין מדובר בהסכם של ממש. למקרה שכזה נדרשתי עוד בשנת 2005, עת כיהנתי כשופט בבית המשפט לענייני משפחה. באותו מקרה בחנתי את טענת מראית העין לגופה ולאחר ששוכנעתי בדבר פיקטיביות ההסכם, הצהרתי על בטלותו, לא לפני שהבעתי את מורת רוחי מהתנהלות הצדדים (אשר עשו יד אחת בכדי להונות את בית המשפט והשתמשו בהליך השיפוטי ככלי שרת להונאת נושים) בדרך של פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה (ר' תמ"ש (ת"א) 72445/98ח.צ. נ' ט.ח. מיום 24.3.05 (פורסם בנבו).

לשאלה אם במקרים כגון דא מתקיים השתק שיפוטי, מניעות או שימוש לרעה בהליכי משפחה נדרש לראשונה כבי השופט גייפמן בתמ"ש (ת"א) 13461/96אמיר אלטשולר נ' אהובהאלטשולר, פורסם בנבו (2002), שם הביע את דעתו, כי "בדיני המשפחה, תקנת הציבורמחייבת לעקור מן השורש תופעה פסולה של שימוש לרעה בהליכי בית משפט (אישור הסכמי גירושין למראית עין וביצוע גירושין פיקטיביים בבית הדין הדתי) כדי להבריח רכוש מנושים". באותו מקרה הטיל בית המשפט נטל ראייתי מוגבר על בן הזוג אשר טען לביטול ההסכם בטענה של פיקטיביות, בדומה לדרישה הראייתית הנדרשת בהליכים אזרחיים בעת בחינת טענות מרמה והונאה. מאז ניתן פסה"ד, בשנת 2002, בתי המשפט לענייני משפחה דנו לא אחת בטענות מסוג זה, ועמדתם נעה בין הצבת נטל ראיה גבוה במיוחד, לבין קביעה כי אין לאפשר העלאת טענות מסוג זה כלל ועיקר (לעניין הצבת רף גבוה ראו תמ"ש (תל אביב) 37698-03-10מ.פ. נ' ח.פ.[פורסם בנבו] (2011) פסקה 31; תמ"ש (תל אביב) 7494-12-14פלוני נ' אלמונית[פורסם בנבו] (2015). באשר למניעות וקיומו של השתק שיפוטי ראו לדוגמא: תמ״ש (נצרת) 5052/00א.נ נ' א.ר.נ[פורסם בנבו] (2008); תמ"ש (קריות) 1681-10-10פלוני נ' פלוני[פורסם בנבו](2011) פסקאות 35-34; תמ"ש (אשדוד) 12961/05ג. א נ' א. א [פורסם בנבו] (2014) פסקאות 11-12; תמ"ש (תל אביב) 19955-02-11ד.ה נ' ש.ה[פורסם בנבו] (2012) פסקה 10; תמ"ש (תל אביב) 95520/00 ב.ק נ' י.ב[פורסם בנבו] (2012) פסקה 32; תמש 9-ם)28247-01-15מ.ש נ' א.צ[פורסם בנבו] [2016].

יחד עם זאת, העניין שבפנינו שונה מהמקרים שנמנו לעיל משום שבענייננו לא עלה בידי הצדדים לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט. ניסיונם של הצדדים לאשר את "הסכם הממון" שערכו, שהוא כאמור כלל לא הסכם ממון, לפני בית המשפט - נחל כישלון. הוראות ההסכם להן ביקשו לתת נופך כלפי חוץ - לא זכו לגושפנקא שיפוטית כלשהיא. בסופו של יום, ההסכם נותר הסכם רכושי רגיל בין בני זוג, שאימות הנוטריון שהוסף עליו לא גורע, אך גם לא מוסיף דבר. השיקול ולפיו מראית העין נועדה לתכלית של הונאת נושים, הינו הטעם העיקרי העומד ביסוד הגישה התומכת בשלילת כל סעד מהתובע במקרה בו ערך חוזה פיקטיבי למטרה זו. אכן, המערערת, התובעת בביהמ״ש קמא, הייתה שותפה להסכם ושיתפה פעולה עם המשיב וביקשה אמנם להיבנות מהתוצאות הנחזות של הסכם ממון מאושר ע"י בית משפט (למצערע״י נוטריון). עם זאת, היא לא הייתה הרוח החיה מאחורי ההסכם אותו יזם וקידם המשיב. הגם שביהמ״ש קמא לא קיבל את גרסת המערערת לפגם ברצון שנפל בכריתת ההסכם (פיסקה 79 לפסה״ד) גרסתה בעניין היות המשיב היוזם של ההסכם והצד שדרש את עריכתו לא נסתרה, ובכלל ניכר מפסה״ד כי לאורך כל ח" הצדדים היה המשיב הצד האקטיבי בכלכלת המשפחה וברכישת נכסיה וראה עצמו כבעל המאה ולכן גם כבעל הדעה. סבורני כי בית המשפט קמא הציב בפני המערערת, לאור היותה התובעת בהליך, רף גבוה מדי להוכחת טענותיה להיות ההסכם פיקטיבי, והדבר בא לידי ביטוי גם בזקיפת העובדה כי עוה״ד שערך את ההסכם לא הובא על-ידה לעדות מטעמה, לחובתה (פיסקה 67 לפסה״ד). בנסיבות בהן המערערת הכחישה כי הייתה אצל עורך הדין וכי הייתה מעורבת בעריכת המסמך (עמי 27 ש'10-16 לפרוט'), בעוד המשיב טען כי ההסכם נערך ע"י עורך הדין בנוכחות שניהם (עמי 65 ש'1-5 לפרוט'), ולאור הפערים הגדולים שנמצאו בין האמור בהסכם לבין המציאות - פערים העולים מקביעות ביהמ"ש קמא בפסה״ד (עליהן גם עמדתי לעיל) אני סבור כי חובת הבאת הראיות התהפכה בשלב כלשהו במהלך ניהול המשפט, כך שעל המשיב היה להביא את אותו עורך הדין לעדות, על מנת שיבאר את נסיבות עריכת ההסכם ותוכנו, אם היה מעוניין להדוף טענות המערערת בדבר פיקטיביות ההסכם.

23. בשל כל האמור לעיל נראה, כי ההסכם הוא חוזה למראית עין ולכן דינו להתבטל על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל״ג - 1973.

24. משבאנו לכאן, נקודת המוצא ממנה יצא בית משפט קמא, בכל הנוגע לבחינת זכויותיה של המערערת - הסכם הממון והחלת משטר איזון המשאבים - משתנה. את זכויות המערערת יש לבחון כעת על פי הילכת השיתוף שחלה, כידוע, כמשטר רכושי מחייב גם על ידועים בציבור, על בסיס קביעתו בדבר תחילת הקשר הזוגי - 1996, קביעה עובדתית שלא ראינו מקום להתערב בה.

נפנה ונבחן אפוא את זכויותיה של המערערת, על פי הלכה זו, כפי שנקבעה בנוגע לידועים בציבור, בנכסים הבאים (חיובים/שליליים), לפי הסדר הבא: חשבון בנק דיסקונט; דירת ני; עסק התכשיטים; חובות עסק הביגוד; זכויות פנסיוניות.

הרכב ותכולת הדירה (עליה ויתר המשיב) הוענקו, בפסק הדין, למערערת.

כללי

25. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי המערערת והמשיב ניהלו משק בית משותף, אף קופה משותפת, במשך כל שנות חייהם המשותפות, 16 שנים, עד שחדלו להתגורר יחדיו בחודש אפריל 2012, במהלכן הביאו לעולם חמישה ילדים. העידה על כך אמו של המשיב:

"הגב' הזו היתה אצלנו בביתנו 18 שנה והיא באה עם מורשת משלה, עם בת שהיתה גרושה ובני לקח על עצמו לגדל את הבת שלו [של המערערת] כמו כל הילדים"(עמ'38 לפרו' ש'20); "היא היתה אשתו, כמו אשתו כי הוא לא נשוי"(עמי 40 לפרו' ש'18); "הוא קנה לה הכל, הכל. היא היתה אשתו לכל דבר, הוא ראה אותה אישה. כלכלה, לבוש, מספרות.... הכל..."(עמ'42 לפרו' ש'7-5); "הם היו דבק אחד לשני"(עמ'43 לפרו' ש'15). מהראיות שהונחו לפני בית משפט קמא עולה גם, כי שני הצדדים ניהלו והתנהלו בתא המשפחתי במאמץ משותף, הן במשק הבית וגידול הילדים הן בפרנסתו. יעידו על כך, קודם כל, אמירות הצדדים:

"אני עבדתי בחנות התכשיטים משנת 96 יום יום ואני אוכיח את זה. עבדתי במאמצים משותפים גידלנו את המשפחה ביחד. הוא גידל את הילדים ואני הייתי עובדת"(כך המערערת בעמי 21 לפרו' ש'22-21); "אני עבדתי בחנות תכשיטים בפועל, היתה עובדת שפתחה את חנות הבגדים. החנויות היו צמודות והיתה מצלמה במעגל סגור שמאפשרת לי לראות מה קורה בחנות בגדים שאוכל לעבוד בתכשיטים"(המערערת בעמי 23 לפרו' ש' -31).

"ש. מה [המערערת] עשתה בזמן הזה?

ת. תשאלי אותה מגדלת תינוקת... היא היתה עקרת בית ומדי פעם היתה באה ועוזרת בחנות"(כך המשיב בעמ'73 לפרו' ש'21-15); "היא היתה באה לעזור לי בחנות גם כשהייתי וגם כשלא הייתי. מדי פעם כשהייתי צריך לעשות דברים שקשורים לבית או לחנות או קניות היא היתה מחליפה אותי"(כך המשיב בעמ'74 לפרו' ש'3-1). המשיב גם אישר, כי היתה למערערת גישה לכספת והיא היתה, בתחילת יום או בסופו, פותחת ומוציאה את התכשיטים (עמ'75 לפרו' ש'22-17).

על עבודתה של המערערת בחנות התכשיטים העידה גם השכנה של בני הזוג, מי שטיפלה באחד מילדיהם. כשנשאלה איפה היתה המערערת כשהיא טיפלה בילדה ענתה "חלק מהזמן בחנות התכשיטים". היא אישרה גם שראתה אותה שם (עמ'16 לפרו') וציינה, כי המערערת היתה באה לקחת את הילדה בשעות הצהריים (עמ'18 לפרו'). על טיב עבודתה של המערערת בחםת העידה הגב' ל' ש', מי שעבדה בחנות הביגוד, שכזכור היתה צמודה לחנות התכשיטים. בעדותה ציינה, כי המערערת והמשיב היו משפחה ועבדו שם, בחנות התכשיטים "אני הייתי בחנות הבגדים ו[המערערת] בחנות התכשיטים". לשאלה מה עשתה שם השיבה "... היא מכרה והיו מלא לקוחות שעוברים בחנות בגדים ואלה שבתכשיטים עוברים לבגדים וככה היה, אותו צוות היה. לא יודעת איך להסביר". היא הוסיפה וציינה בעדותה, כי אינה יכולה לאשר מי מהם היה יותר בחנות אבל אישרה שהם היו "ביחד גם"וכשהמשיב היה בחו״ל המערערת היתה שם "וגם עם הילדים". לדבריה היו מקרים שהמערערת סגרה את החנות והיו פעמים שאף ביקשה ממנה לעזור לה עם התכשיטים. "היא התנהגה כמו שזה שלה", ראתה אותה מכניסה ומוציאה סחורה מהכספת ואישרה ש"כל יום היא היתה שם, כמעט כל יום, אולי שישי לא או חצי יום"וכי היו ימים שהיא היתה כל היום בחנות התכשיטים, וגם כשהיתה בהריון באה עם הילדים (עמי 32-31 לפרו'). עדותה של הגברת ל' ש', שלא נסתרה, הינה עדות חשובה ומרכזית, בהיותה עדה בלתי תלויה ועצמאית, ונראה כי על אף שהיה סכסוך משפטי בינה לבין המערערת, הקפידה למסור את הדברים כהווייתם וכפי שראתה והבינה אותם בזמן אמת.

26. העולה מהמקובץ:

במהלך השנים עבדו וניהלו הצדדים, יחד ובמשותף, את חנות התכשיטים; המערערת תפקדה כבעלת החנות, או לכל הפחות כעובדת קבועה בה (על ידי כך שהיתה לה גישה לכספת, פתחה ונעלה את החנות, ביצעה מכירות בחנות וכוי); המערערת עבדה וניהלה במקביל הן את עסק הבגדים הן את עסק התכשיטים; המסקנה הברורה והמתבקשת אשר נובעת מכל האמור היא, כי התקיימה סימביוזה מובהקת בין הטיפול והחזקת התא המשפחתי ובין ניהול עסקהתכשיטים, מקור הפרנסה העיקרי, כך שכאשר אחד מהצדדים עשה למען הבית המשותף,השני דאג לניהול העסק. הדברים מקבלים חיזוק ותמיכה מעדות המשיב עצמו:

"ת. ברגע שהיא היתה עוזרת לי אני הייתי מטפל בעניינים של הבית. אני הייתי עוזר בדברים אחרים שקשורים לבית או לעסק, לא יכולתי להיות בשני המקומות..."(עמי 84, ש'29-28); "ש. כמה זמן היא עזרה בחנות? ת. היא עבדה בחנות שלה בין 2003ל-2007 עם ל' ש' ובין לבין היא היתה עוזרת לי כי החנויות היו אחת ליד השניה, קיר ליד"; ולבסוף (עמ'86 ש'9): "ת. לימדתי אותה את כל אומניות החיים".

27. ההתנהלות האמורה מצאה את ביטויה המובהק גם בכל הנוגע לחשבון הבנק בדיסקונט. לחשבון זה, שהיה רשום אמנם על שם המשיב, הופקדו כל ההכנסות מעסק התכשיטים. החשבון שימש הן את העסק הן את הבית המשותף, על כל הוצאותיו, צרכיו וצרכי הפרטים המרכיבים אותו, בני הזוג והילדים. המשיב אישר בחקירתו הנגדית, כי החשבון היה חשבון עסקי וגם פרטי אליו הופקדו כל הכנסות העסק (עמ'74 לפרו' ש'19-15) והוסיף "כסף של החנות זה של החנות ושל הבית זה של הבית. נכון שזה באותו חשבון"(שם, ש'28). ובמקום אחר "משק הבית מתנהל מהחשבון של דיסקונט מאז ומתמיד"(עמ'76 לפרו' ש'19-18, ר' גם ש'30-29; ועמ'ח־ ש'21-20) וכן "כל הכסף שהחנות ייצרה הלך לטובת הבית. ושהיא באה ועזרה לי בחבותזה היה לטובת הבית"(עמי 99 ש'21-20 ור' גם עמי 99 ש'30-29; 27-25). בהמשך חקירתו נאלץ המשיב לאשר, כי למערערת היתה גישה לחשבון. היו לה שני כרטיסי אשראי באמצעותם השתמשה בחשבון, האחד "עם אותו מספר ונתתי לה עוד כרטיס להשתמש בו ויזה. זה כרטיס זהה שהוא גם על השם שלי ונתתי לה גם להשתמש. זה שני כרטיסים עם אותו מספר ומאותו חשבון"(עמ'75 לפרו' ש'5-3). המשיב גם אישר שהמערערת היתה חותמת בשמו על צ'קים של החשבון שהיו בחנות (עמ'117 לפרו' ש'31-29). במסגרת ניהול משק הבית גם אישר המשיב, כי כל ההחזרים של המשכנתאות שניטלו על ידו - ועוד ידובר בהן - לרכישות נכסי המקרקעין שנרשמו על שמו, שולמו מתוך חשבון דיסקונט זה (המשיב בעמ'72 לפרו' ש'10-9; עמ'76 ש'23-20; עמ'82 ש'12-9; עמ'82 ש'19-18; עמ'83 ש'27-25); "כל מה ש[החםת] ייצרה הלך לטובת הבית המשכנתא והעלויות לקיום הבית"(עמ'99 ש'27-26); ובמקום אחר "המשכנתא שולמה מהעבודה שנוצרה בחנות, זה העסק היחידי שהניב פרי ושילם את כל הוצאות המחיה בבית"(עמ'99 ש'30-29). בית משפט קמא אף מצא, באסופת המסמכים שצירפה המערערת, אסמכתא להפקדה של חלק מהמשכורות שהמערערת קיבלה מעבודה בחברת נ' ב' בחשבון דיסקונט (ס'115 לפסק הדין).

28. מכאן, יש לדחות את טענת המשיב - אשר התכחש לעצם היותם ידועים בציבור ונאלץ לחזור בו (ר' ב"כ המשיב בעמ'79 לפרו' ש'4-1), אף ניסה, לאורך כל החקירה למזער את חלקה של המערערת בניהולו, החזקתו ופרנסתו של התא המשפחתי - כי המערערת לא תרמה מאומה למשק הבית המשפחתי. ההלכה הפסוקה שלא נס ליחה, אף שבאה לידי ביטוי בסוף שנות ה- 80 בע"א 630/79ליברמן נ' ליברמן, פד״י לח(4) 359 יפה היא, גם לידועים בציבור, בוודאי בנסיבות המקרה שלפנינו של בני זוג מנועי חיתון (המשיב אישר שאלמלא כן "יש מצב"שהיו מתחתנים, עמ'114 לפרו' ש'8-7), שחיו יחדיו 16 שנים והביאו לעולם 5 ילדים (ראו בהקשר זה שחר ליפשיץ, הידועים בציבור, עמ'100). על פי הלכה זו:

"אין להקל ראש ולהמעיט בתרומה הנכבדה, שתורמת בת הזוג לצמיחת הנטע המשפחתיוללבלובו בעשייתה החיובית והברוכה בבית פנימה: ניהול משק הבית, סיפוק כל צרכיו של הבעל וצורכי הילדים, גידול הילדים וחינוכם, יצירת אותו קן חם לחיי המשפחה - בכל אלה יש תרומה של ממש ליצירת אווירה טובה, המסייעת בקידום הישגי המשפחה גם בתחום הכלכלי. ניתן לומר, כי עשיית האישה בבית ופעילות הבעל בעסקיו הן כשתי זרועות הפועלות יחדיו, החובקות את גזעו האיתן של קן המשפחה על כל מרכיביו ומשתלבות זו בזו. אשר על כן, אם יוכח, כי בני הזוג חיו יחדיו לאורך זמן באורח חיים הרמוני, כשבת הזוג משתתפת במאמץ המשותף בביתה פנימה, בעוד הבעל דואג לצורכי הבית בעסקי יום יום, ייאמר עליהם, כי חזקה שהתכוונו לכך, כי רכושם, יהיה מקורו אשר יהיה, יעמוד לקניינם המשותף".

קל וחומר בענייננו כאשר המערערת נטלה חלק פעיל בפעילות העיסקית של בן זוגה, אבי חמשת ילדיה - המשיב.

29. וכאן המקום להדגיש - אף מבלי להפנות לאמירותיו של המשיב בהקשר זה - המערערת לא משכה ולא קיבלה משכורת מעבודתה בחנות. נכון - אך גם המשיב לא משך משכורת - והיא הנותנת, כלשונו "מה זה קשור אני יכול להוציא לעצמי תלוש. כל הכסף שהחנות ייצרה הלך לטובת הבית ושהיא באה ועזרה לי בחנות זה היה לטובת הבית, לטובת הילדים והבית... המשכנתא והעלויות לקיום הבית"(עמי 99 לפרו').

המשיב חוזר ומדגיש, בחקירתו הנגדית ואף בפנינו, כי לא היו לו ולמערערת חשבונות משותפים. פורמלית אכן כך הם פני הדברים. מהותית - חשבון בנק דיסקונט בו פעלה המערערת היה חשבון משותף. גם אם לא תאמר כך הפרדה של חשבונות בנקים ואי קיומו של חשבון בנק משותף אינם שוללים קיומו של שיתוף כל עוד קיימו בני הזוג "קופה רעיונית משותפת"בכל הנוגע להוצאות התא המשפחתי - מה שהוכח בעליל במקרה שלפנינו (רע"א 964/92אורון נ' אורון, פד״י מז(3) 758; בג"צ 2222/99גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401).

30. התנהלות השניים כאיש אחד "כשתי זרועות החובקות את הקן המשפחתי"באה לידי ביטוי גם בסיוע שהעמיד המשיב לרשות המערערת בפתיחתו של עסק הביגוד. אף בפעילות בו.

בית משפט קמא נדרש לעסק הביגוד בהקשר של החובות שנצברו בו, ועל רקע הסכם הממון קבע, כי עסק הביגוד אינו משותף ועל כן גם חובותיו הרשומים על שם המערערת אינם חובות משותפים. ביסוס למסקנתו זו מצא בית משפט קמא בעובדה, כי כאמור בהסכם דאג המשיב לכיסוי החוב הכספי בבנק מזרחי בלבד, שנפתח בזמנו על שמו ושימש את העסק והותיר את המערערת להתמודד עם החובות האחרים על שמה (סי 146, 148 לפסק הדין). ברם משהסכם הממון בוטל יש לבחון את התנהלות הצדדים, גם ביחס לעסק הביגוד, באספקלריה של הילכת השיתוף. בית משפט קמא, אמנם, נדרש אף להיבט זה של הסוגיה, אך עשה זאת בבחינת "למעלה מן הצורך")ס'149 לפסק הדין) תוך שהוא בוחן את התנהלות הצדדים אם תואמת היא את הסכם הממון אם לאו )ר' הכותרת בעמי 15 לפסק הדין "בחיבת זכויותיה של התובעת על פי ההסכם"; ר' גם ס'152 ג; ס'152)ח) לפסק הדין שמלמדים כי כך אכן נבחנו הזכויות). ברם, התעלמות מהסכם הממון והוראותיו, כאילו לא נכתב, מחייבת מסקנה שונה מזו אליה הגיע בית משפט קמא - ועל בסיס הממצאים העובדתיים שהוא בעצמו קבע.

אין מחלוקת: חשבון העסק נפתח בראשונה על שם המשיב "החשבון שלי אבי פתחתי עבורה את החשבון, אבי בעל החשבון"(עמ'103 ש'20); "הוא על שמי, החשבון שייך לי"; הוא עזר לה "בסכומים בכבדים במזומן... והיו טרבזקציות שבו העברתי לה מזומן בקסט דור לכיסוי השיקים שלה שלא יכלה לשלמם, החבות שלי היתה בדלת ליד, ובכל פעם שהיתה צריכה לכסות שיק או אחר לקחה ממבי במזומן"(עמ'104 ש'18-15); "כל פעם שהיא היתה צריכה כסף לכסות שיקים שהיא מסרה אותם ולא יכלה לעמוד בתשלום, היתה באה ולוקחת ממבי כסף"(שם, ש'23-22); לדבריו, הוא אף עשה פעולות חשבונאיות בחשבון, גם הפקדות, על פי בקשתה (עמ'103 ש'10-8). זאת ועוד, הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא מצביעות על העברות כספים מחשבון עסק הביגוד לחשבון עסק התכשיטים וההיפך (עמ'104 ש'26-22) ביניהם סכום של 30,000 ₪ שהמשיב ניסה להתכחש אליו. כשהוצגה לפניו ההעברה של סכום זה מחשבון עסק הביגוד לעסק התכשיטים השיב "יכול להיות", וההסבר שנתן היה שמדובר בהחזר של הכספים שהמערערת נטלה מעסק התכשיטים לעסק הביגוד (עמ'104 לפרו' ש' -2610; ר' גם עמ'105 ש'16-9). גם הלוואה שנלקחה על ידו מחשבון המזרחי של עסק הביגוד שהיה על שמו בסך 40,000 ₪, לא הוכחשה וההסבר שלו היה "לא זוכר ואם לקחתי בשבילה כבראה"(עמ'106 ש'2-1). גם מבחינה פרסומית שיווקית עסק הביגוד הוצג בשמו של המשיב והמשיב כהרגלו "לא יודע מה זה, זה לא קשור אליי"(עמ'105 ש'32-24). על כל אלה אוסיף ואדגיש, כי הוכח שלפחות חלק מהכנסותיה של המערערת, במקום עבודתה אחרי קריסת עסק הביגוד, הופקד לחשבון עסק התכשיטים, אלא שהמשיב טוען, שוב בשיטת הדלת המסתובבת, כי הכסף הוחזר לה במזומן (עמ'107-106 לפרו').

31. במצב דברים זה, יש לפתוח ולקבוע, כי חשבון דיסקונט - משום המאפיינים שלו שפורטו לעיל - מהווה נכס משפחתי שהילכת השיתוף תחול לגביו במקרה שלפנינו, גם על פי הדוגלים בתחולה מצומצמת של הלכה זו בידועים בציבור, על נכסים המשמשים את בני הזוג בח" היום יום שלהם, שהרי מאפייניו של החשבון, כאמור, הם הראיה הטובה ביותר לכוונת שיתוף של המערערת בו - בבחינת ראיה נוספת הנדרשת להחלתה, כשהעובדה שהוא נפתח טרם שהיו השניים לידועים בציבור אינה משנה את התמונה נוכח ההתנהלות לגביו במשך השנים. כך גם לגבי עסק הביגוד על חובותיו. התנהלות המשיב בכל הנוגע לעסק הביגוד, פעילותו בו ומעורבותו הכספית בו, מכריעה את הכף ואין בהסבריו, בדיעבד, להתנהלות זו כדי לאיין את השיתוף הברור של בני הזוג בעסק זה.

העובדה שהמשיב לא השתתף בתשלום חובות המערערת בעסק הביגוד ופרע את החוב בבנק המזרחי על שמו אין בה כדי לשנות את התמונה, שהרי התנהלות זו נעשתה על רקע ומכוח הסכם הממון וגם אז הוא שילם חלק משוברי ההוצל"פ שהגיעו מלשכת ההוצל"פ (סי 152 ז' לפסק הדין); גם העובדה שהפרסום בשם עסק הביגוד היה תחת "חנויות תכשיטים" אינו משנה את התמונה. להיפך, שתי החנויות כאחת והמשיב ביקש למנף את החנות האחת, חנות התכשיטים שהיוותה את מקור ההכנסה העיקרי של התא המשפחתי, כעסק של שתי חנויות (סי 152 ח' לפסק הדין); העובדה שחברת ז' מ' החזיקה ציקים של המשיב שחולטו, בנוגע לעסק הביגוד והוא נתבע בגינם, רק מחזקת את המסקנה לעיל באשר למעורבותו בעסק הביגוד, וטענתו כי הצ'קים נלקחו ממנו שלא בידיעתו הינה המשך להכחשותיו הגורפות הן בנוגע לעצם היותם ידועים בציבור הן בנוגע לפעילותה ועבודתה של המערערת בעסק התכשיטים (ס'152 ו' לפסק הדין); נכון שעסק הביגוד פעל תחת מספר עוסק מורשה של המשיבה (ס'152 א' לפסק הדין) אלא שלא הרישום הפורמלי קובע אלא ההתנהלות המהותית, כפי שפורטה לעיל וזו מצביעה בעליל אחרת.

לפיכך יש לקבוע, כי חשבון דיסקונט וחובות עסק הביגוד משותפים הם לרבות החוב בחשבון עסק זה בבנק המזרחי ששולם על ידי המשיב. המערערת שותפה גם בחוב זה. קביעתו של בית משפט קמא, בס'124 לפסק הדין, כי התנהלות המשיב רק מלמדת שהוא הכיר בחובתו לדאוג לרווחת המערערת - להבדיל משיתופה בשני אלה - אף היא באה על רקע ההסכם משהסיק זאת מעצם המשך דאגתו לה גם אחרי ההסכם (ר' ס'124 לפסק

הדין).

32. א. מכאן קצרה הדרך לקבוע כי דירת יו' שנרכשה אמנם על ידי המשיב, זמן קצר טרם הפכו השניים לידועים בציבור (אך במהלך הקשר הרומנטי ביניהם) הפכה, מכוח כוונת הצדדים, להיות לדירה משותפת. הטעם לכך פשוט בתכלית ועולה מהתנהלות הצדדים כפי שפורטה לעיל - משהוכח, כי המערערת עבדה בעסק התכשיטים; משהוכח כי היא לא קיבלה משכורת; משהוכח כי חשבון דיסקונט שימש את הוצאות המשפחה והעסק בערבוביה, וכי מתוכו שולמו כל הוצאות הבית לרבות ההחזריים החודשיים של המשכנתא; משהדירה נרכשה במימון של 75% משכנתא (עמי 69 ש'10), מה שמקנה בידי המערערת זיקה כלכלית מובהקת לדירה זו, שמהווה את אותו "דבר מה נוסף"הדרוש להכללתה בגדר הנכסים בני השיתוף. ודוק! מדובר בנכס משפחתי מובהק, דירת מגורים, "גולת הכותרת של הילכת השיתוף", כמאמר הפסיקה. אמור מעתה, אפוא, שדירת יו' הפכה להיות נכס בר שיתוף ואין בעובדה כי הזכויות בה היו רשומות במלואן על שם המשיב כדי לשנות עובדה זו.

ב. דירה זו, דירת יו', שימשה את הבסיס העיקרי לרכישת דירת חש' תחתיה. מפי המשיב למדנו שדירת יו' נמכרה ב-160,000 דולר ודירת חש' נרכשה ב-173,000 דולר, פער זניח, שאין בו כדי לאיין את המסקנה לפיה אף דירת חש', שמהווה אמנם תחליף לדירת יו', הינה נכס בר שיתוף. המשכנתא שרבצה על דירת יו' נגררה לדירת חש' (או ניטלה משכנתא אחרת או נוספת) והמשיכה להיות משולמת מחשבון דיסקונט, הכל כפי שפורט והוסבר לעיל. משהסכם הממון בוטל ממילא הקביעה בהסכם לגבי בעלות בלעדית של המשיב בדירת חש', כנקודת מוצא לדיון, כפי שבית משפט קמא קבע, אינה יכולה לעמוד (ס'164 לפסק הדין).

ג. אלא שגם דירת חש' נמכרה ואינה בת קיימא למועד הקרע. נותרו דירת נ' וחנות התכשיטים - שני נכסים שנרכשו אחריחתימת הסכם הממון.

מפסק הדין אנו למדים שהחנות נרכשה בינואר 2008 בסכום של 600,000 ₪. המימון בחלקו באמצעות משכנתא בסך 350,000 ₪ שהחזריה המשיכו להיות משולמים מחשבון דיסקונט (ס'162 לפסק הדין). דירת נ' נרכשה במאי 2010 בסכום של 560,000 ₪. המימון אף הוא בחלקו באמצעות משכנתא בסך 170,000 ₪ (ס'158-156 לפסק הדין). דירת חש' (שכבר קבענו שהיא משותפת) נמכרה בספטמבר 2009 ותמורתה, בסך 1.2 מיליון ₪ שימשה לסילוק יתרת המשכנתא בדירת חש'; לרכישת דירת ני; לסילוק המשכנתא על החנות.

בית משפט קמא קבע כהא לישנא: "כפי שכבר קבעתי לעיל ההסכם תקף. לכן, נקודת המוצא לדיון היא הקביעה בהסכם לגבי בעלות בלעדית של הנתבע בדירת חש' ש"המימון לרכישת הדירה הינו ממכירת דירה קודמת של האיש [דירת יו']וכן מהלוואה מובטחת במשכנתא ששולמה ומשולמת מחשבון האיש בבנק דיסקונט וכנזכר חשבונות הבנק נפרדים וכן הקביעה בהסכם לפיה תשלומי משכנתאות ו/או הוצאות החזקת הנכסים כמפורט בסעיף 4 ישולמו כבעבר ע״י האיש בלבד... משכך, מתייתר הצורך לבדוק את הטענות למימון דירת יו' ודירת חש'... ברי כי מדובר בתחליף נכס שהוא קנין בלעדי של הנתבע" (סי 166-164 לפסק הדין).

ברם, משהסכם הממון בוטל נפלה נקודת המוצא. בהינתן הקביעה בדבר השיתוף בחשבון דיסקונט ובדירת חש' המסקנה המתבקשת היא אחת - החנות ודירת נ' הינן משותפות לשניים, בהיותן תחליף של נכס משותף. הסכומים לא באמת משנים, גם לא העובדה שמתמורת דירת חש' הוחזרו המשכנתאות או שניטלה משכנתא חדשה. שני נכסים אלה הם המשך לאותה התנהלות 'שיתופית' עליה עמדנו לעיל.

לא נעלמה מעיני טענת המשיב, כי מקור מימון משלים לרכישת שני נכסים אלה הוא הלוואות מאמו (ס'165 לפסק הדין) ואף נרשמו משכנתאות לטובתה. בית משפט קמא קבע בעניין זה, כי לא הוצגה שום אסמכתא להעברת כספים בגינם נרשמו לטובת האם משכנתאות (ס'169 פסק הדין); המשיב גם לא צירף מסמכים בנקאיים המלמדים על הפקדת מלוא תמורת מכר דירת חש' לחשבון הבנק בדיסקונט (ס'170 לפסק הדין); המשיב גם לא צירף אסמכתאות לשימוש בכספי המכר לכיסוי חובות אחרים באופן שנזקק להלוואות מאמו (ס'171 לפסק הדין); המשיב לא זימן עד נדרש להעיד על הסכם הלוואה נטען לפיו הוא צריך להחזיר את הכספים לאמו עדשנת 2020 (ס'172 לפסק הדין); האם העידה שהיא לא יודעת בכלל שנרשמו לטובתה משכנתאות (ס'174 לפסק הדין); המשיב לא הציג מסמכים על קבלת כספים מהאם (ס'178 לפסק הדין).

צבר הקביעות הללו היה צריך להוביל את בית המשפט למסקנה כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח קיומן של ההלוואות, בוודאי שעה שהמשכנתאות שנרשמו ,כנטען, להבטחת פירעונן, לא נרשמו בזמן אמת (סמוך לרכישת הנכסים 2008, 2010) אלא רק בשנת 2010ו-2011 (סי 20 לפסק הדין) כשבית המשפט קמא עצמו קובע שיחסי הצדדים התערערו לכל המוקדם, בחודש יוני 2009 ולכל המאוחר בשנת 2010 (סי 28 לפסק הדין). למרות זאת, בית משפט קמא קבע כי ניטלו כספים מהאם, אם כי במתנה ולא כהלוואה - כך לפי עדות האם - ומתנה למשיב בלבד (סי 177 לפסק הדין) ולא ראה כל בעיה בסתירה זו "שכן הנתבע איבו מחזיר לאמו את הכספים, לא בסכום חד פעמי ולא בתשלומים עיתיים והאם אינה מעוניינת בכסף חזרה"(סי 176 לפסק הדין).

בכל הכבוד, צבר הקביעות העובדתיות שפורטו לעיל מוביל למסקנה אחרת לחלוטין. המשיב לא עמד בנטל להוכיח כי אכן התקבלו כספים מהאם, בוודאי שעה שלא הציג מסמכים על קבלתם, למרות שטען כי יש בידו "שיקים שרשומים לטובת האדם שממנו קניתי את החנות ומשוכים מבנק לאומי... ויצאו מחשבון לאומי של אמא שלי ויש לי את כל האסמכתאות פה"(סי 178 לפסק הדין). מה מנע מהמשיב להציג את אותן אסמכתאות? קביעתו של בית משפט קמא כי היה על המערערת לעתור לקבלת אותן אסמכתאות לאחר תום עדותה של האם, או לדרש מהמשיב להציגן, תוך זקיפת הימנעות זו לחובתה, אינה במקומה. משבוטל הסכם הממון, משהחנות ודירת ני הן תיחלוף של נכס משותף (דירת חשי) על המשיב הנטל להוכיח את טענותיו בדבר מקור מימון חיצוני, גם אם חלקי, לנכסים אלה, ולא על המערערת.

אמור אפוא, כי החנות ודירת ני, הינן משותפות וכי המערערת אינה חבה בפרעון ההלוואות נושא המשכנתאות לטובת האם הרובצות עליהן. עם זאת, משפסק דין זה ניתן במערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג, הסעד שהתבקש בכתב התביעה למחיקת הערות האזהרה או המשכנתאות ככל שנרשמו לא יכול להינתן משהאם לא צורפה להליך.

ד. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לעסק התכשיטים ולזכויות הפנסיה. דומה שההלכות, הנוקשות יותר, בנוגע להיקף הנכסים עליהם חלה הילכת השיתוף בידועים בציבור אינן מאפשרות להחיל הלכה זו על נכסים אלה, בהעדר ראיה כלשהי נוספת גם בדמות התנהלות הצדדים, שיש בה כדי ללמד על כוונתו של המשיב לשתף את המערערת בזכויות הפנסיה שצבר ו/או בעסק

התכשיטים שהיה שלו מלפני תחילת הקשר בוודאי במוניטין שצבר (ראו בהקשר זה בג״צ 4178/04פלוני נ' בית הדין הרבני ואחי, פ"ד סב (1) 235; בע"מ 2478/14פלוני נ' פלונית,20.8.15).

33. לו דעתי תישמע אציע לחבר" להרכב לקבל את הערעור בחלקו וליתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי המערערת הינה הבעלים של מחצית הזכויות בדירת ני; במחצית הזכויות בחנות; במחצת הזכויות בחשבון דיסקונט נכון ליום 1.4.2012, מועד בו חדלו הצדדים להתגורר תחת קורת גג אחת; וכי חובות עסק הביגוד משותפים הם כאמור בסעיף 32 לפסה״ד.

 

14

השופטת י. שבח:

אני מסכימה.

7

8

9ךדית שבח, שופטת, סג״נ

 

 

 

 

 

 

 

השופט י. אטדגי:

אני מסכים.

 

 

 

29

 

 

 

 

30יונה אטדגי, שופט

31 

התוצאה:

הערעור מתקבל בחלקו.

ניתן בזאת פסק-דין הצהרתי הקובע כי המערערת הינה הבעלים של מחצית הזכויות בדירת ני; במחצית הזכויות בחנות; במחצית הזכויות בחשבון דיסקונט נכון ליום 1.4.2012, מועד בו חדלו הצדדים להתגורר תחת קורת גג אחת; וכי חובות עסק הביגוד משותפים הם כאמור בסעיף 32 לפסק הדין.

ככל שהצדדים לא יגיעו להבנות בנוגע להתחשבנות ביניהם פתוחה הדרך לפנייה לבית המשפט קמא בתביעה לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995.

ההוצאות שנפסקו במסגרת פסק-דינו של בית המשפט קמא לחובת המערערת מבוטלות. המשיב "שא בהוצאות המערערת ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות כדי סך של 40,000 ₪.

העירבון שהופקד ע״י המערערת יושב לה באמצעות בא כוחה.

ניתן לפרסום, ללא כל פרט מזהה.

ניתן היום, ה׳ אלול תשע״ט, 05 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יהודית שבח, שופטת, סג״נ

אב״ד

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים

אזרחיים

עמ״ש 36448-12-17 ה׳ נ׳ ש׳

תיק חיצוני:

לפני כבוד השופטים שבח יהודית, סג״נ, שאול שוחט, סג״נ, יונה אטדגי

מערערת ע׳ ה'

 

נגד

משיב ת׳ ש׳

פסק דין