פס"ד 2025 גרושים זמני שהות: השופטת דיאנה פסו-ואגו: פסק דין בתובענה לאכיפת זמני שהות (תלה"מ 21233-04-24)

 

 

 

עסקינן בתובענה לאכיפת זמני שהות בין התובע לילדיהם הקטינים של הצדדים, א.ב. יליד 03.09.11 וא.ב. יליד 30.11.14, כפי פסק דינו של בית המשפט מיום 06.11.18.

 

1.     תחילת הסכסוך בפסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע, שנתן תוקף להסכמות הצדדים וזאת בתלה"מ 41299-05-15 ביום 06.10.15, אשר קבע כי הילדים ישהו במשמורת האם, ויתקיימו זמני שהות בין האב לקטינים, בימים ב' ו – ה' ובכל סוף שבוע שני (להלן: "פסק הדין הראשון").

 

לאחר כשנה הוגשה תובענה לשינוי זמני השהות, תלה"מ 17316-04-18, בדרך של הוספת יום אחד בכל 14 ימים, כולל לינה. פסק דין שאישר הסכמות הצדדים, ניתן ביום 06.11.18, שם נקבע כי זמני השהות יוותרו על כנן בשינוי אחד, והוא כי שבוע אחד בחודש הקטינים ישהו עם אביהם בימים ב' ו – ד'. (להלן: "פסק הדין השני").

 

הליך נוסף, שלישי שהתקיים בין הצדדים, ננקט על ידי האב, תלה"מ 18133-07-19, לשינוי זמני השהות נוכח התפשטות נגיף הקורונה, עת התגורר בבית הוריו, עליהם נאסר לבוא במגע עם צדדי ג' ונוכח הקושי שהתעורר באירוח הקטינים בביתם ובשל עבודתו.

בהליך זה, בית המשפט, בהחלטה מיום 08.06.20, קבע כי לא יחול כל שינוי זמני השהות ובאחריות האב לקיים זמני השהות כפי שנקבעו בפסק הדין השני.

עוד נקבע בהחלטה זו, בין היתר, כי עתירת האב נדחית, הואיל ולצד זכותו של הורה לשהות עם ילדיו קמה לו חובה ואחריות ליצור סדר עדיפות על מנת לוודא דאגה לצרכי הקטינים, לרבות במסגרת אילוצים לא צפויים (ראה עמוד 6 להחלטה).

 

2.     בתובענה שלפני טען האב כי ממועד מתן פסק הדין השני, הנתבעת, האם, לא פעלה לפיו, ומסרבת לעשות כן תוך איומים והפחדות, בין היתר, שככל והתובע יפעל לאכיפתו, יוגשו תלונות שווא.

 

התובע מבקש לאכוף את זמני השהות כפי שנקבעו בפסקי הדין, והוסיף כי לו בן נוסף מזוגיות נוכחית, כאשר לבת זוגו ילדים מזוגיות קודמת והוא מבקש כי זמני השהות יאפשרו מפגש של כלל הילדים יחדיו, לחיזוק הקשרים והתא המשפחתי שלו.

 

כבר עתה אטעים כי נדמה שההליך השלישי שיזם האב, מעיד כי לאחר פסק הדין השלישי הוא ביקש בעצמו לא ליישם הוראותיו ואף הוסיף וביקש לשנותם על ידי הפחתתם, אף אם לתקופת מה. כך שטענת האב לפיה, לכאורה, ממועד מתן פסק הדין השני ביקש ועתר ליישומו באופן דווקני, אינה תואמת להתנהלותו בפועל.

 

עם זאת, באותה העת, הנתבעת עצמה ביקשה כי פסק הדין השני יוותר בתוקף וביקשה לחייב את האב לקיימו.

 

3.     מנגד טענה הנתבעת, כי עניין לנו בתובענה לשינוי זמני שהות ולא אכיפתן ומוסיפה כי עסקינן בקטינים הזקוקים לטיפולים שוטפים, נוכח אבחונים שונים שנעשו בעניינם, עת הנתבעת היא היחידה שפועלת בעניינם, מקדישה מזמנה ולוקחת את הקטינים לטיפולים, בימי ראשון ורביעי.

לדבריה לקטינים שגרה יומית שאין לגדוע בשל צרכי התובע ורצונותיו ולכן הנתבעת מתנגדת לסעד המבוקש.

 

הנתבעת העלתה טענות נוספות שעניינן התנהלות הנטענת של האב וכן כאלו שעניינן מזונות הקטינים, אך לא מצאתי לבחון טענות אלו ולו מהטעם שאינן רלוונטיות להכרעה בעניינינו ולהוראות פסק הדין העומדות לבחינה.

 

4.     בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, בתובענה שבפני, ביום 29.09.24, ביקש התובע ליישם הוראות פסק הדין השני, וביקש לקבוע כי זמני השהות יתקיימו כך ששבועיים בחודש ייקח את הקטינים בימי שני וחמישי ושבועיים החודש ימי שני ורביעי בנוסף לסופ"ש אחד לשבועיים.

 

הנתבעת נשאלה מדוע זמני השהות אינם מתנהלים כפי הוראות פסק הדין השני והשיבה, שהחלה ללמוד בימי שני וחמישי, ונוכח צריכה, הסכימו הצדדים כי לא ייושם השינוי, עת אלו יושמו עד לחודש 10/22.

בשל חילוקי דעות בין הצדדים והיות ופסק השין השני לא בוטל ולא שונה, נקבע, בתום הדיון, כי זמני השהות יתקיימו כפי הוראות פסק הדין, באופן דווקני, קרי הקטינים ישהו עם האב 3 פעמים בחודש בימי ב' ו – ה' ופעם אחת בחודש בימים ב' ו – ד', בנוסף לסופי השבוע.

 

5.     בהחלטה נוספת, מיום 19.02.25, התבקשו הצדדים להודיע עמדתם, באשר להמשך ברור התובענה. האם יש מקום לקיים הליך לשמיעת ראיות או שמא ליתן פסק דין ברוח ההחלטה שניתנה בתום הדיון, כאמור.

 

הנתבעת הודיעה כי יש להורות שפסק הדין שניתן בשנת 2018 יוותר על כנו וכי על הצדדים לנהוג לפיו, ללא צורך בניהול הליך הוכחות.

 

התובע נתן הסכמתו למתן פסק דין ללא שמיעת ראיות, הקובע כי היות והנתבעת החליפה מקום עבודה, ישהו הקטינים עם האב יום רביעי נוסף במקום יום חמישי.

 

ומכאן הכרעה בתובענה שלפני.

 

6.     כפי העולה, שני הצדדים עומדים על תוקפו של פסק הדין השני. המחלוקת נתגלעה באשר לפרשנות הוראותיו, בכל הנוגע לשינוי יום אחד בחודש. ככל ועתירת התובע מופיעה בפסק הדין – עסקינן באכיפת פסק הדין ובהעדר עניין לנו בטענה לשינוי נסיבות.

 

כמובא לעיל - תחילה חתמו הצדדים על הסכם, הוא פסק הדין הראשון שקבע, כי במקרה של פרדה הקטינים יהיו בחזקת האם ועם האב נקבעו זמני שהות כך:

 

 

 

 

 

בפסק הדין השני ביום 06.11.18 אושרה הסכמה של הצדדים, ונקבעו זמני השהות, כדלקמן:

 

הצדדים לא הכחישו, שפסק דין זה לא יושם כל צד מנימוקים שהוצגו. לעיתים בהסכמה ולעיתים ללא.

 

7.     פסק הדין, כפי שניתן להיווכח, כולל הוראה לפיה בחלוף שנה, ממועד מתן פסק הדין, קרי עוד מיום 05.11.19, ניתן להחליף יום אחד חמישי בחודש, ליום רביעי, ככל והמעסיק הנוכחי, אצלו הועסקה הנתבעת, יסכים להיעדרותה של האם פעמיים בימי חמישי.

 

דיי בכך כדי לקבוע כי התובענה עניינה אכיפת הוראת פסק הדין, תוך בחינת הסייג/המגבלה הקבוע בה.

 

בסוגיה זו טענה הנתבעת, כי אכן היתה הסכמה כי ככל והמעסיק לשעבר יאפשר שינוי בימי העבודה אלו ישתנו בהתאם, בין הקטינים לאב, אך בפועל, הגם שאינה עובדת עוד אצל אותו המעסיק, גם המעסיק הנוכחי, מחייבה להתייצב לעבודה בימי חמישי, באופן שלא יאפשר לה לשהות עם הקטינים.

 

לביסוס הנטען הגישה אישור מאת המעסיק בדבר ישיבות צוות עד השעה 18:00 בכל יום חמישי בשבוע.

 

הצדדים העידו שבמועד מתן פסק הדין השני, היו אילוצים שלא אפשרו לאם לשהות עם הקטינים בימי חמישי ולכן בהסכמה, נקבעו זמני שהות מותאמים למשך שנה, שלאחריה יהיה לבחון שינויים, בהתאם לאפשרויות שיינתנו לאם, על ידי המעסיק אלצו הועסקה באותה עת.

 

אטעים כי לא נקבע ששינוי זה יבחן, גם עת תועסק הנתבעת לעבוד בעודה חלופית או שמא תחליט להשתלב במסגרת לימודית או להחליף תחום העסקה.

 

8.     הטענה כי גם המעסיק הנוכחי (לאחר שהוחלפו שני מעסיקים, עד למועד כתיבת פסק דין זה וכן השתלבה הנתבעת בלימודיה), מחייב את התובעת לעבודה בימי חמישי ודיי בכך כדי לקבוע כי טרם בשלה העת לשנות יום נוסף - דינה להידחות.

 

פסק הדין השני התייחס למעסיק שהיה רלוונטי באותו מועד ואשר הגביל את זמנה של הנתבעת. מאז החליפה הנתבעת מספר מסגרות. מסגרת לימודית ושני מקומות עבודה. לא נטען ולא הוכח כי האם פנתה, מראש, לאב על מנת להודיע לו כי סיימה העסקתה ולכאורה התפנה יום רביעי, אך עתידה להשתלב בעבודה ששוב לא תאפשר לה זמינות בימי חמישי. הנתבעת לא פנתה לתובע לשיח או לקבל הסכמתו, אלא בנוגע ליום רביעי אחד בחודש.

 

התנהלות זו אינה עולה מהוראות פסק דין, עת לא נקבע כי התובע יהיה נתון לחסדיו של כל מעסיק באשר הוא, וכי הדבר תלוי אך בנתבעת. ברצותה תאפשר. לא ברצותה לא תאפשר.

 

משהאם חדלה לעבוד אצל המעסיק הרלוונטי שהיה במועד פסק הדין השני – ניתן והיה לשנות את זמני השהות, שכן מגבלה זו, כפי הוראות פסק הדין, לא עמדה עוד. עם השתלבותה אצל מעסיק חדש היה עליה, כאמור, לפנות לתובע לשינוי מוסכם של פסק הדין או לבית המשפט.

 

למעלה מן הצורך וכפי החלטת בית המשפט בהליך השלישי – זכותם של הצדדים כהורים טומנת בחובה התאמת סדרי העדיפויות על מנת לוודא דאגה לצרכי הקטינים ובעניינינו, מציאת פתרונות לימי חמישי, במועדים בהם הקטינים שוהים אצל מי מהצדדים.

 

9.     לפיכך אני מורה כי פסק הדין השני יבוצע וייושם כך שהקטינים ישהו אצל האב במהלך שבועיים ימי שני וחמישי ובמהלך שבועיים ימי שני ורביעי וזאת בנוסף לסוף שבוע לסירוגין מים שישי ועד ליום ראשון והכל כפי הוראות פסק דינו השני של בית המשפט והמתכונת המעוגנת בהסכם הגירושין שקיבל תוקף בפסק הדין הראשון.

 

הנתבעת תשא בהוצאות ההליך בסך 3,500 ₪.

מתירה פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.

 

ניתן היום,  י"ב ניסן תשפ"ה, 10 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.

                                                                                                                  

חתימה