משרד עורכי דין מאיה רוטנברג - מובילים בדיני משפחה וגירושין בתל אביב

משרד עורכי דין מאיה רוטנברג הוא משרד בוטיק מוביל בתחומי דיני המשפחה והגירושין בישראל, הממוקם בתל-אביב. המשרד, בניהולה של עורכת הדין והמגשרת מאיה רוטנברג – בעלת ניסיון של למעלה מ-20 שנה בתחום, נודע במומחיותו בטיפול בתיקי גירושין מורכבים ובמגוון רחב של ענייני משפחה. עו״ד רוטנברג עצמה נבחרה שוב לאחת מעורכי הדין המובילים בארץ לשנת 2024 בתחום דיני המשפחה, והיא עומדת בראש צוות רב-לשוני של עורכי דין מנוסים, בעלי השכלה משפטית רחבה וניסיון רב בייצוג לקוחות בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים.

גישת המשרד מתאפיינת בידע משפטי נרחב, אמינות, ניסיון מקצועי עשיר ותודעת שירות גבוהה, לצד עבודה יסודית, מהירה ויעילה, מאפיינים שהקנו למשרד מוניטין כמוביל בתחומו בישראל. משרד עורכי דין מאיה רוטנברג מציע ללקוחותיו מעטפת מקיפה של שירותים משפטיים בכל היבטי דיני המשפחה: ניהול תיקי גירושין (לרבות חלוקת רכוש, משמורת ילדים, מזונות ילדים ומזונות אישה, הסדרת זמני שהות וכדומה), עריכת הסכמי גירושין, ליווי הליכי גישור משפחתי, ייעוץ לזוגות ידועים בציבור, טיפול בענייני אפוטרופסות וייפוי כוח מתמשך, וכן עריכת צוואות והסכמי ממון. צוות המשרד כולל מומחים בעלי הכשרה גם כנוטריונים, ובעל הבנה בתחומי משפט משיקים (דיני חברות, מיסוי, דיני נזיקין ואף פלילים), כל זאת על מנת לספק מענה כולל ומקצועי לכל סוגיה שעשויה להתעורר במסגרת סכסוך משפחתי.

עו״ד מאיה רוטנברג התבלטה לאורך השנים גם ביצירת תקדימים משפטיים חשובים: היא לקחה חלק מרכזי בפסיקת בית המשפט העליון בע"מ 919/15, אשר שינתה מהותית את אופן חלוקת מזונות הילדים במשמורת משותפת בישראל (באותו תיק ייצגה עו"ד רוטנברג את האב, והובילה לטענה חדשנית שאומצה בפסיקה). בזכות הישגיה, נחשבת מאיה רוטנברג סמכות מקצועית מהמעלה הראשונה בתחום דיני המשפחה והירושה, והיא אף מרצה ומעבירה השתלמויות בתחום זה. המשרד עובד בשיתוף פעולה עם מיטב היועצים בתחומי הכלכלה והאקטואריה כדי לתת מענה מלא ומדויק לכל צורך המתעורר בתיק, למשל, בחישובי איזון משאבים, שווי נכסים ופנסיות וכד'. כל זאת, תוך הקפדה על דיסקרטיות מלאה, יושרה מקצועית וייצוג נחוש למען מימוש זכויות הלקוח והגנה על האינטרסים שלו.

בתור משרד עורכי דין לענייני משפחה בתל-אביב, לרוטנברג ניסיון עשיר בטיפול במגוון תיקים באזור המרכז. תל אביב-יפו ידועה כאחת הערים עם שיעורי הגירושין הגבוהים בארץ, בשנת 2023 לבדה התגרשו בה 575 זוגות (ירידה של 13% מהשנה הקודמת), ובראשון לציון התגרשו 374 זוגות (ירידה של 6%); בפתח תקווה נרשם באותה שנה גידול קל, עם 390 זוגות שהתגרשו. במונחים ארציים, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הגירושין בישראל בשנת 2023 הגיע לכ-47.3% (שווי ערך לכמעט 16,300 זוגות שהתגרשו בשנת 2021 לעומת 15,307 בשנת 2020), כלומר, כמעט כל זוג שלישי בישראל בסופו של דבר נפרד. נתונים אלו מדגישים את חשיבותו של ייעוץ משפטי מקצועי בתחומי הגירושין ודיני המשפחה, במיוחד באזור גוש דן והמרכז. משרד מאיה רוטנברג בת"א מעניק שירות משפטי ברמה הגבוהה ביותר לקהל הרחב בערים המרכזיות, כגון רמת גן, ראשון לציון, הרצליה, פתח תקווה, חולון, גבעתיים ועוד, לצד תל אביב עצמה, וזוכה להמלצות רבות ולאמון הלקוחות בזכות הישגיו והגישה האישית והרגישה שמאפיינת את עבודתו.

הסכמי גירושין

הסכם גירושין הוא חוזה בין בני זוג המעוניינים להיפרד, המסדיר באופן מקיף את כל הנושאים הכרוכים בסיום הנישואין והחיים המשותפים. הצעד המהיר והיעיל ביותר להגיע לפרידה חוקית הוא באמצעות עריכת הסכם גירושין מקיף והוגן, הנערך בליווי עורכי דין ומגשרים מנוסים. הסכם כזה מסדיר מראש את כל הנושאים הרלוונטיים לפירוד, החל בחלוקת הרכוש המשותף, דרך המשמורת על הילדים והסדרי השהות (ראייה), ועד תשלומי המזונות וההסכמות הכספיות האחרות בין ההורים. לאחר שההסכם מנוסח וחתום, יש להביאו לאישור רשמי בפני בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, על מנת לתת לו תוקף משפטי של פסק דין. בשלב הבא, נקבע מועד לסידור הגט ברבנות, וכך הופכים הגירושין לרשמיים וקבלת תעודת גירושין מתאפשרת.

היתרונות בעריכת הסכם גירושין ברורים: הסכם מקיף ומקצועי חוסך זמן, כסף ועוגמת נפש, ומונע התדיינויות משפטיות ממושכות ומאבקים מיותרים העלולים לפגוע בבני הזוג ובילדיהם. באמצעות גישור משפחתי מקצועי, ניתן פעמים רבות להגיע להבנות הדדיות ולנסח הסכם גירושין בתוך פרק זמן קצר יחסית, במיוחד כאשר שני הצדדים נחושים לסיים את הנישואין בדרכי שלום. הליך הגישור מאפשר לבני הזוג לשבת יחד עם מגשר מוסמך (לעיתים עורך דין לענייני משפחה), לנהל משא ומתן ענייני ורגשי בגובה העיניים, ולגבש הסכם שלם ומוסכם המותאם לצורכיהם, וכל זאת באווירה פחות עוינת ותוך שמירה על כבוד הדדי.

כמובן, ישנם גם מקרים שבהם לא מתאפשר להגיע להסכמה מיידית. אם אחד מבני הזוג מתנגד בעצם לגירושין, או שיש ביניהם פערים משמעותיים בשאלות מהותיות (כגון משמורת הילדים או חלוקת הרכוש), ייתכן שההליך יידרש להתנהל בערכאות משפטיות, דבר שעלול להאריך את התהליך ולהחריף את הסכסוך. עם זאת, חשוב לדעת שגם באמצע ניהול תביעות גירושין בבית המשפט, תמיד עומדת לבני הזוג האפשרות לפשרה ולהגעה להסכם, גם אם הדבר קורה ממש על סף מתן פסק דין. תפקידו של עורך דין גירושין מנוסה הוא לאזן בין חתירה לפתרון מהיר ומוסכם לבין עמידה איתנה על זכויות הלקוח. מצד אחד, גירושין בהסכמה הם דרך להימנע ממאבק משפטי ארוך ויקר, אך מצד שני, אין להסכים לתנאים בלתי הוגנים רק כדי "לסיים עם זה". עורך הדין מייעץ ללקוח היכן ניתן להתגמש ומתי עדיף להתעקש, כדי שההסכם הסופי יהיה גם יעיל וגם צודק.

ישנם גם מצבים שבהם דווקא מומלץ לא למהר ולחתום על הסכם גירושין. למשל, אם בני הזוג חווים משבר זמני שבעקבותיו נשקלת פרידה (כמו סביב תקופת הריון או מיד לאחר לידה), או כאשר הם נמצאים בתהליך של שלום-בית וייעוץ זוגי שעשוי להציל את הנישואין, במקרים כאלה רצוי לשקול בזהירות את צעד הגירושין ולא לקבל החלטה פזיזה מתוך לחץ רגעי. הסכם גירושין טוב נועד להיות יציב וארוך טווח, ולכן עדיף לעיתים לקחת עוד זמן לברר את כל ההשלכות והצרכים של בני הזוג והילדים לפני שמתחייבים למסמך סופי. בסופו של דבר, כאשר הסכם הגירושין מנוסח כהלכה ומאושר כדין, הוא מאפשר לבני הזוג לפתוח דף חדש בחייהם במהירות יחסית ותוך מזעור הפגיעות, וזוהי תכליתו החשובה ביותר.

משמורת ילדים

משמורת ילדים (custody) עוסקת בסוגיה עם מי מההורים יהיו הילדים לאחר הגירושין, כלומר היכן יהיו מרכז חייהם ומי יהיה ההורה המטפל העיקרי בהם. בהקשר זה נהוג להבחין בין משמורת חוקית (אפוטרופסות על ההחלטות המשפטיות בחיי הילד, שלרוב נותרת משותפת לשני ההורים) לבין משמורת פיזית (המגורים והטיפול היומיומי בילד). בישראל, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סעיף 25) מכיל את כלל חזקת הגיל הרך, הקובע כי כאשר הורים אינם מגיעים להסכמה על משמורת ילדיהם, ובייחוד לגבי ילדים עד גיל 6, יימסרו הילדים הקטנים לחזקת האם כברירת מחדל. כלל זה יוצא מן ההנחה שבגיל הרך צרכי הילדים מטופלים לרוב טוב יותר על-ידי האם, והוא אף חל למעשה גם על אחים גדולים יותר: אם יש במשפחה ילד מתחת לגיל 6, החזקה גוררת שלרוב כל הילדים (גם בני יותר מ-6) יימסרו לאם, כדי לא להפריד בין אחים. עם זאת, חשוב להדגיש שחזקת הגיל הרך אינה מוחלטת, ובית המשפט יביא בחשבון תמיד את טובת הילד כקריטריון עליון בכל החלטת משמורת. החוק עצמו מתיר סטייה מהחזקה במקרים מיוחדים, למשל, אם הוכח שבנסיבות העניין טובת הילד דווקא לחיות עם האב (מקרה שבו האם אינה מסוגלת או האב היה ההורה המטפל העיקרי). בפועל, ניתן לראות פסיקות שבהן בתי המשפט העניקו משמורת לאב בניגוד לחזקה, כאשר טובת הילדים הצריכה זאת.

בעשורים האחרונים חלו שינויים חברתיים ומשפטיים משמעותיים בתחום המשמורת. יותר אבות מעורבים כיום באופן פעיל בגידול ילדיהם, ובתי המשפט מכירים יותר ויותר בחשיבות נוכחות שני ההורים בחיי הילדים. משמורת משותפת (הסדר שבו שני ההורים חולקים באופן שווה או קרוב לשווה בזמני השהות ובאחריות) הפכה לנפוצה בהרבה מאשר בעבר. ועדה ציבורית בראשות השופט שניט, שבחנה את סוגיית האחריות ההורית בגירושין, אף המליצה כבר לפני למעלה מעשור לבטל את חזקת הגיל הרך כליל, ולקבוע בחוק שהמשמורת תיקבע אך ורק לפי טובת הילד ללא חזקות מובנות מראש. המלצות אלו טרם יושמו באופן מלא בחקיקה, אך יש להן השפעה: בתי המשפט ושופטי המשפחה נוטים היום לשקול כל תיק לגופו ולא לפסוק באופן אוטומטי לטובת האם רק בשל גיל הילדים. בפועל, הסדרי משמורת משותפת אכן נעשו נפוצים הרבה יותר, אפילו עבור ילדים צעירים, כאשר הנסיבות המשפחתיות מאפשרות זאת. השינוי נובע מההבנה שטובת הילד היא לקיים קשר משמעותי עם שני הוריו, וכי במקרים רבים שני ההורים כשירים ומעורבים במידה דומה.

מבחינה מעשית, החלטות בנושא משמורת נקבעות אם בהסכם בין ההורים (שאושר על-ידי בית המשפט) ואם בפסק דין, כאשר ההורים חלוקים. במצב של מחלוקת, נהוג שההליך מלווה בתסקיר של פקידת סעד לסדרי דין – עובדת סוציאלית מטעם שירותי הרווחה, אשר נפגשת עם ההורים ועם הילדים ומגישה לבית המשפט המלצות באשר לסידור המשמורת והשהות המתאים. בית המשפט מתייחס בכובד ראש לתסקירים אלה, אם כי אינו מחויב לאמץ אותם במלואם. באופן כללי, הנטייה היא לא להפריד בין אחים במסגרת חלוקת משמורת, ולשמור על יציבות המשך חייהם של הילדים. דעתם של ילדים גדולים יותר (מתבגרים) יכולה להילקח בחשבון ככל שהם בוגרים דיים להביע רצון מושכל, אך ההכרעה הסופית תמיד תיבחן אובייקטיבית לפי טובתם ולא רק לפי משאלות ליבם.

לרוב, בהיעדר נסיבות חריגות, ייקבע אחד ההורים כהורה משמורן עיקרי, וההורה השני יקבל הסדרי ראייה (זמני שהות) נדיבים המאפשרים לו לשמור על קשר רציף עם הילדים. עם זאת, שני ההורים נותרים כמעט תמיד אפוטרופוסים טבעיים של הילדים, גם לאחר הפרידה. פירוש הדבר הוא שגם אם הורה אחד מוגדר כמשמורן והילדים גרים עמו דרך קבע, להורה השני עדיין שמורה סמכות שווה בהחלטות מהותיות הנוגעות לילדים, בחינוך, בבריאות, בבחירת שם וכדומה, אלא אם כן נשללה אפוטרופסותו בצו שיפוטי (סיטואציה נדירה ביותר). למעשה, סוגיית המשמורת עוסקת בעיקר בסוגיית המגורים והטיפול היומיומי, בעוד שהאפוטרופסות והאחריות ההורית החוקית ממשיכות להיות משותפות, בהתאם לעיקרון של "אחריות הורית משותפת" המעוגן בחוק.

בסכסוכי משמורת מורכבים, עורך דין מנוסה לדיני משפחה מייצג את ההורה בבית המשפט, דואג להציג את הראיות המתאימות (למשל, על מסוגלות הורית, או על בעיות אצל ההורה השני) ומנסח טיעונים המדגישים את טובת הילד בגרסת מרשו. לעיתים מעורבים בתיקים מומחים נוספים, כגון פסיכולוג ילדים או מומחה מסוגלות הורית, שחוות דעתם מסייעת לבית המשפט. תפקיד עורך הדין הוא, בין היתר, לסייע ללקוח גם במישור האסטרטגי, למשל, לייעץ ללקוח לנהוג באופן שישקף שיתוף פעולה הורי, משום שבתי המשפט מעריכים הורה המעודד קשר בריא בין הילד לבין ההורה השני. במקרים מצערים של ניכור הורי – מצב שבו ילד מוסת באופן חמור לנתק קשר עם אחד ההורים, בתי המשפט רואים זאת בחומרה ועשויים אפילו לשנות את המשמורת או לנקוט צעדים (כגון טיפול משפחתי כופה) כדי לתקן את הפגיעה בקשר.

משמורת משותפת מהווה כיום יעד רצוי במקרים רבים, אבל חשוב להבין שהיא מחייבת רמת שיתוף פעולה גבוהה בין ההורים. משמורת משותפת משמעותה שהילדים מחלקים את זמנם בין שני הבתים באופן קרוב למחצה-מחצה, וששני ההורים נוטלים חלק שווה בגידולם. זהו הסדר מצוין כאשר ההורים מצליחים לתקשר ולעבוד יחד לטובת הילדים, אך הוא עלול להיות הרסני אם הסכסוך ביניהם חריף. לכן, בתי המשפט מוודאים שבטרם יינתן פסק דין למשמורת משותפת, מתקיימים תנאים מתאימים: תקשורת מינימלית תקינה, מגורים של ההורים בריחוק גאוגרפי סביר זה מזה, והיכולת של כל הורה לשתף פעולה ולכבד את מעמדו של השני כהורה. במידה ומשמורת משותפת אינה מתאימה, אין להסיק מכך שההורה שאינו משמורן "פחות חשוב", כיום מקפידים כי גם בהסדר של משמורת יחידנית, יהיו להורה השני זמני שהות נרחבים, לעיתים קרובות כמעט שווי ערך (כגון כל סוף שבוע שני פלוס יומיים באמצע כל שבוע), כדי לשמור על הקשר ההדוק עם הילדים.

הסדרי ראייה (זמני שהות)

כאשר אחד ההורים נקבע כמשמורן עיקרי, נושא הסדרי הראייה – או במינוח המודרני: חלוקת זמני שהות – נכנס לתמונה. המונח "הסדרי ראייה" היה מקובל בעבר לתיאור הזמנים בהם ההורה הלא-משמורן "זוכה לראות" את ילדיו. כיום מעדיפים להשתמש בבתי המשפט במונחים "זמני שהות" או "הסדרי שהות", המשקפים תפיסה שוויונית יותר של ההורות, ללא קונוטציה שלפיה הורה אחד הוא רק אורח בחיי ילדיו. חלוקת זמני השהות בין ההורים יכולה להיקבע בהסכמה במסגרת הסכם גירושין, ואם אין הסכמה, היא תיקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, לאחר קבלת המלצות גורמי הרווחה.

מטרת הסדרי השהות היא להבטיח שלילדים יהיה קשר רציף, יציב ומשמעותי עם ההורה שאינו משמורן, ולא רק עם ההורה עמו הם גרים דרך קבע. בהסדר טיפוסי, אם למשל האם היא המשמורנית העיקרית, אז לאב ייקבעו זמני שהות כגון: כל סוף-שבוע שני (מיום שישי בצהריים עד מוצ"ש), כולל לינה; מפגש אחר-צהריים אחד או שניים באמצע השבוע (לעיתים עם לינה באמצע שבוע אם הילדים גדולים מספיק); חלוקה שווה של חופשות בית-הספר והחגים (לדוגמה: הילדים יהיו אצל האב בכל חופשת פסח ואצל האם כל חופשת סוכות, ובחגים עצמם מתחלפים שנה-שנה). כמובן שההסדר מותאם לגילאי הילדים: פעוטות זקוקים למפגשים קצרים ותכופים יותר עם ההורה הלא משמורן (כדי לשמור על רצף קשר), בעוד בני נוער ייתכן שיעדיפו פחות חילופי בתים. הסדרי השהות גם מתייחסים ללינות, למשל, ילדים צעירים מאוד אולי יישנו תמיד בבית ההורה המשמורן בלילות חול וילונו אצל ההורה השני רק בסופי שבוע, בעוד שבגיל בית ספר מקובל לשלב לינת אמצע-שבוע אצל ההורה הלא משמורן. בכל מקרה, חלוקת זמני השהות עוצבה כדי ששני ההורים ימשיכו לתפקד כהורים מעורבים, והילדים ירגישו שיש להם שני בתים חמים ותומכים.

במקרים בהם יש חשש כלשהו לביטחון הילדים או לשלומם בעת המפגשים עם אחד ההורים, בית המשפט יכול לקבוע שהמפגשים ייערכו באופן מפוקח. למשל, אם אב סבל מהתפרצויות אלימות או מבעיה אחרת שמעלה דאגה, ייתכן שיוגבל למפגשים בנוכחות פיקוח של צד שלישי (כגון מרכז קשר – מתקן בפיקוח רשויות הרווחה שבו מתקיימים המפגשים). מטרת הפיקוח היא לאפשר את המשך הקשר עם ההורה, אך תוך הבטחת שלום הילדים. במצב אידיאלי, פיקוח כזה הוא זמני, עד שההורה המטופל מוכיח שינוי חיובי או עד שהילדים גדלים ומתאפשר מעבר להסדר רגיל.

הקפדה על קיום הסדרי שהות כפי שנקבעו חשובה לטובת הילדים. אם הורה משמורן מפר את הסדרי הראייה ומונע מההורה השני לראות את הילדים כרשום (או מסכל את המפגשים בדרכים שונות), זו עבירה על החלטת בית משפט. במצב כזה, יכול ההורה הנפגע לפנות לבית המשפט כדי לאכוף את הסדרי השהות. בתי המשפט רואים בחומרה הפרות כאלה, שכן הילד זכאי לקשר עם שני הוריו. החוק אף מסמיך את בית המשפט להטיל סנקציות במקרה של הפרה מתמשכת, כגון קנסות, צו ביצוע בעין (למשל, העברת משמורת זמנית להורה השני אם ההורה המשמורן מונע קשר), ובמקרים חמורים במיוחד אף שוקלים שינוי משמורת. גם מצב הפוך מתרחש: הורה שאינו עומד בזמני השהות מצדו (כלומר, לא מגיע לאסוף את הילד בזמן, מבטל מפגשים ברגע האחרון באופן תכוף וכו'), ייתכן שלא ניתן "להכריח" אותו לראות את ילדו, אך הדבר עשוי להשפיע על החלטות אחרות (למשל, בבוא היום יישקל לרעתו אם יבקש משמורת רחבה יותר). מכל מקום, טובת הילד מחייבת יציבות, ולכן שני ההורים נדרשים לכבד את ההסדרים. עורך דין לענייני משפחה עשוי לסייע להורה להתמודד עם מקרים של הפרה: אם זה ההורה המשמורן שמפר, עוה"ד יפנה בבהילות לבית המשפט בבקשה לאכיפה ולסנקציות; אם זה ההורה המבקר שלא עומד בזמנים, עוה"ד ייעץ למשמורן כיצד לתעד זאת ולהגן על הילד מפני אכזבות.

יצוין שבשנים האחרונות ישנה עדיפות לשימוש במונח "זמני שהות" על פני "הסדרי ראייה", כדי לשקף שהורה שאינו משמורן עדיין הורה במלוא מובן המילה ואינו רק "מבקר" את ילדיו. שינוי טרמינולוגי זה ניכר הן בפסיקות והן בחוק (למשל, בתקנות החדשות לנושא). אף על פי שהמונח הישן עוד רווח בציבור, המגמה היא לראות בשני ההורים שותפים שווים בגידול הילדים, עם חלוקת זמן שונה בלבד. אנו במשרדנו שמים דגש על הסכמים והסדרים ששומרים על מקומו של כל הורה בחיי הילדים, ומעודדים הסכמות גמישות בהתחשב בשגרת החיים, תחביבי הילדים, ועבודת ההורים, כך שהסדרי השהות יהיו ישימים ומכבדים את כולם.

מזונות ילדים

מזונות ילדים הם התשלומים התקופתיים (בדרך כלל חודשיים) שהורה חייב לשלם עבור צרכי ילדיו הקטינים, כאשר ההורים חיים בנפרד. תשלומים אלו נועדו לכסות את הוצאות גידול הילדים ולספק להם רמת חיים נאותה, למרות פירוק המשפחה. הדין בישראל מטיל את האחריות לפרנסת הילדים על שני ההורים, אך באופן מסורתי, ובהתאם לדין הדתי האישי, עיקר הנטל מוטל על האב, במיוחד כשהילדים צעירים. יחד עם זאת, חלו שינויים משפטיים משמעותיים בתחום זה בעת האחרונה.

לפי הדין העברי (החל על יהודים), אב חייב באופן מוחלט במזונות ילדיו הקטינים (עד גיל 15 בערך), ואילו חובת האם היא מדין צדקה ותלויה ביכולתה הכלכלית. עבור ילדים מגיל 15 עד 18, החיוב בדין העברי הוא על שני ההורים מדין צדקה. לצד זאת, קיים החוק האזרחי, חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי״ט-1959 – שקובע שחובת המזונות של קטין, בהיעדר דין דתי אחר, תחול על הוריו יחד, לפי יכולתם הכלכלית היחסית. בפועל, עד 2017, כמעט כל מזונות הילדים נפסקו על שם האב בלבד, למעט מקרים חריגים. אולם בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון (בע"מ 919/15, יולי 2017) נעשתה מהפכה בתחום זה. בית המשפט קבע הלכה חדשה ולפיה החל מגיל 6 ואילך חבים שני ההורים במזונות הילדים במידה שווה, בהתחשב בזמני השהות של כל אחד מהם עם הילדים ובהתאם ליחס ההכנסות שלהם. משמעות ההלכה היא שבמצבי משמורת משותפת, או כאשר שני ההורים משתכרים באופן דומה והילדים שוהים אצל שניהם פרקי זמן ניכרים, יחולק נטל המזונות בין האב לאם בצורה מאוזנת יותר, ולעיתים אף יבוטל כליל חיובו של האב במזונות ישירות לאם (שהרי כל הורה נושא בהוצאות הילדים באופן ישיר כאשר הם אצלו).

הלכה זו שינתה מהותית מצב קודם שבו אבות נשאו לבדם כמעט בכל חיוב המזונות, והיא הביאה להקלה משמעותית עבור אבות גרושים במצבים של חלוקת זמן שוויונית. כעת, לאחר בע"מ 919/15, ניתן לסכם את העקרונות כך: עבור ילדים מתחת לגיל 6, עדיין חלה חובת מזונות אבסולוטית על האב (בדין העברי האב חייב במלוא מזונות הפעוט, והאם עשויה להשתתף באופן וולונטרי או לפי יכולתה); עבור ילדים מגיל 6 עד 18, חבים שני ההורים במזונות, אולם החלוקה הפרקטית תלויה במידת המשמורת הפיזית ובפערי ההכנסה ביניהם. אם הילדים ברוב הזמן אצל האם והאב משתכר יותר ממנה, סביר שעדיין יושת עליו תשלום מזונות נכבד (גם אם מעט מופחת מלפני ההלכה החדשה). אם יש משמורת משותפת והכנסות דומות, אפשר שאב לא יחויב בכלל במזונות, או שיחויב בסכום סמלי בלבד (למשל, השתתפות שווה בהוצאות חריגות ולא יותר). עבור גילאי 18 עד 21 (תקופת שירות חובה בצבא/שירות לאומי), נהוג בפסיקה שאב ישלם רק שליש מסכום המזונות ששילם לפני כן, וזה לרוב נקבע בהסכמה במסגרת הסכם הגירושין. חשוב להבהיר שכל האמור חל על בני זוג יהודים; לגבי בני דתות אחרות, הדין השרעי או הנוצרי עשוי לחול, אך גם שם ניכרת מגמה להטיל מזונות באופן המתחלק בין ההורים לפי היכולת.

מזונות הילדים כוללים בדרך כלל שני מרכיבים: דמי מזונות בסיסיים והוצאות חריגות/מיוחדות. המזונות הבסיסיים נועדו לכיסוי צרכיהם ההכרחיים של הילדים, מזון, מדור (דיור והחזקת הבית), ביגוד, הנעלה, בריאות שוטפת, חינוך יסודי וכדומה. סכום זה מחושב לפי מספר הילדים, גילם ורמת החיים אליה הורגלו. לצד זאת, קיימות הוצאות חריגות (המכונות גם "הוצאות חינוך ורפואה חריגות" או "הוצאות נוספות") שאינן נכללות בסכום הבסיסי, כמו: עלות גן ילדים או צהרון, פעוטון, שיעורים פרטיים, חוגים, קייטנות, טיפולים רפואיים מיוחדים שאינם מכוסים ע"י סל הבריאות, דמי נסיעות חריגים וכדומה. בהוצאות אלה נהוג שההורים מתחלקים בניהן שווה בשווה, או ביחס ישר להכנסותיהם (אם יש פער ניכר בהכנסות). לדוגמה, אם לילד יש טיפול שיניים יקר, שני ההורים ישאו בו 50%-50%, או 60%-40% בהתאם לשכרם. הסדר זה מבטיח שהילד לא ייפגע מצרכים מיוחדים רק משום שההורה המשמורן אינו יכול לממן אותם לבדו.

חיוב המזונות נקבע בפסק דין או בהסכם מאושר, והוא מחייב את ההורה החב (לרוב האב) לשלם בזמן. כאשר הורה אינו משלם את דמי המזונות כפי שנקבע, ההורה המקבל (לרוב האם) יכול לנקוט מספר צעדים. אפשרות אחת היא פתיחת תיק בהוצאה לפועל לגביית מזונות. ההוצאה לפועל מוסמכת לנקוט סנקציות קשות נגד חייבי מזונות, החל מעיקול משכורת, עיקול רכב, עיקול חשבון בנק, דרך הגבלות על רישיון הנהיגה, ועד צווי מאסר עקב ביזיון בית משפט. במקביל, עומדת לרשות אם שילדיה אינם מקבלים מזונות גם אפשרות לפנות להמוסד לביטוח לאומי ולתבוע קצבת מזונות. ביטוח לאומי, בהתאם לתקרות ובחינת הכנסות האם, משלם לה מדי חודש סכום (מוגבל) עבור המזונות, ונכנס בנעליה לגבות את החוב מהאב החייב. כך לפחות מובטח לילדים מינימום קיום גם אם האב משתמט, והאב יצבור חוב מול המדינה. חשוב לדעת שלא ניתן לגבות כפל, ברגע שהאם מקבלת קצבת מזונות, היא לא יכולה באותו זמן גם לפתוח תיק הוצאה לפועל עצמאי. חלק משמעותי מעבודת עורכי הדין בתחום המזונות הוא לוודא שהסכום שנפסק הינו צודק וסביר (לא גבוה מדי מכפי יכולתו של החייב, ולא נמוך מדי מצרכי הילדים), ולאחר הפסק דין, לסייע בגבייה ובאכיפה כדי שהילדים אכן יקבלו את המגיע להם.

עוד סוגיה הקשורה למזונות היא שינויי נסיבות לאחר הפסק דין. אם חל שינוי מהותי (למשל, הכנסה של האב ירדה באופן דרסטי בשל פיטורים, או שהילד עבר להתגורר עם האב, או צרכי הילד השתנו משמעותית), ניתן להגיש תביעה לשינוי מזונות. בית המשפט ישקול את הנסיבות החדשות ויכול להפחית, להגדיל או לבטל את המזונות בהתאם. אולם סף הוכחת "שינוי הנסיבות המהותי" הוא גבוה, לא כל ירידה קטנה בהכנסה או עלייה שולית בהוצאות מצדיקה פתיחה מחדש של הנושא. בתי המשפט מעוניינים ביציבות פסיקתית, ולכן שינויים נבחנים בקפידה.

לסיכום, דמי מזונות הילדים הם אחד הנושאים המורכבים והרגישים ביותר בדיני המשפחה, שכן הם נוגעים ברווחתם היומיומית של הילדים. משרדנו, שהיה אף שותף לעיצוב ההלכות החדשות בתחום, אמון על השגת תוצאות מאוזנות והוגנות בתחום זה, בין אם באמצעות מו״מ והסכמות לטובת הילד, ובין אם בטיעונים תקדימיים בבית המשפט כאשר נדרש להגן על זכויות הלקוח.

מזונות אישה

מזונות אישה הם מנגנון משפטי המסדיר את חובת הבעל לפרנס את אשתו בתקופה שבה הם עדיין נשואים (דה יורה), אך חיים בנפרד או מצויים בהליכי גירושין. עיקרון זה נובע מההלכה הדתית (לגבי יהודים: "כתובת אשה וזכויותיה"), ובהתאם לו אישה נשואה זכאית לתבוע מזונות מבעלה כל עוד הנישואין בתוקף ועד למתן הגט. המשמעות היא שמרגע שהתגרשו בני הזוג בגט פיטורין או בפסק דין סופי של בית הדין, נפסקת זכותה של האישה למזונות מבעלה.

זכותה של אישה יהודייה למזונות מבעלה כפופה למספר תנאים והגבלות. בראש ובראשונה, היא תקפה כל עוד האישה לא אשמה בפירוד. אם האישה עזבה את הבית ללא סיבה מוצדקת, או חלילה בגדה בבעלה, היא עלולה להיחשב "מורדת" ולפיכך תאבד את זכותה למזונות אישה. כמו כן, אם האישה עובדת ומסוגלת לפרנס את עצמה באופן מלא, בית המשפט עשוי לשלול או לצמצם את חיוב המזונות שלה, בטענה שההכנסה מעבודתה כבר מכסה את צרכיה ההכרחיים. עם זאת, לפי ההלכה הפסוקה, אשה עובדת אינה אוטומטית מאבדת מזונות, הכלל הוא "עולה עמו ואינה יורדת", כלומר אישה זכאית לאותה רמת חיים לה הורגלה בנישואין. לכן גם אם יש לה הכנסה, תיבחן השאלה האם הכנסתה מספיקה לשמר את רמת החיים הזו.

גובה מזונות האישה נקבע על פי הצרכים הסבירים של האישה אל מול יכולתו הכלכלית של הבעל. בית המשפט יבדוק את הוצאותיה החודשיות של האישה בתקופת החיים המשותפים: דיור (משכנתה/שכר דירה, ארנונה, חשבונות), מזון וקניות, רכב ותחבורה, לבוש והנעלה, סלון וקוסמטיקה, בילויים ונופש, עזרה בבית (אם היה), וכיו"ב. ככל שהכנסות הבעל מאפשרות, האישה "תעלה עימו", כלומר, תשמור על אותה רמת הוצאות. אבל אם הבעל בעל יכולת מוגבלת, ברור שהיא לא תקבל סכום בלתי ריאלי. בתי המשפט מנסים להעמיד את בני הזוג ברמת חיים דומה לאחר הפירוד, עד כמה שאפשר. יודגש שמזונות אישה נועדו לספק את צרכיה הבסיסיים של האישה ולא להענישה או לתגמל אותה, הם כלי כלכלי בלבד. לכן, למשל, אישה המשתכרת היטב ושווה לבעלה בהכנסותיה, לא תהיה זכאית בדרך כלל למזונות אישה (כי צרכיה כבר ממומנים על-ידה). לעומת זאת, אם הייתה עקרת בית ללא הכנסה, ובעלה משתכר היטב, סביר שתחויב מזונות נדיבים יחסית, כדי לשמור על רווחתה.

הזכאות למזונות אישה קיימת עד מועד הגירושין בלבד. כאשר הגט ניתן והנישואין מסתיימים, האישה הופכת ל"גרושה" ואין לה עוד מעמד של "אשת איש" הזכאית לפרנסתה ממנו. ישנם מקרים שבהם בני הזוג חיים בפירוד ממושך אך עדיין לא גרושים רשמית, בתקופה זו יכולה האישה (אם לא ויתרה במסגרת הסכמים) להמשיך ולקבל מזונות מדי חודש. עם כריתת הסכם גירושין, נהוג לכלול סעיף של ויתור האישה על מזונותיה מיום סידור הגט, או אף לפני כן (אם למשל הבעל ממשיך לשאת בהוצאותיה עד חלוקת הרכוש). במקרים מסוימים בני זוג מסכימים במקום מזונות חודשיים על מענק חד-פעמי – למשל, הבעל ישלם סכום גלובלי מסוים במסגרת חלוקת הרכוש, שייחשב כ"מזונות אשה" עבור תקופת הסתגלות של האישה לאחר הגירושין. אפשרות אחרת היא הסכמה שבמשך מספר חודשים לאחר הגט, יוסיף הבעל לשלם מזונות אשה כדי לאפשר מעבר חלק (מעין "תקופת צינון"). כל אלו הם נושאים למו"מ ולהסכמה, ותלויים בנסיבות הספציפיות של בני הזוג.

חשוב להזכיר שהחובה לשלם מזונות לבת זוג קיימת לא רק אצל יהודים. אצל מוסלמים, לדוגמה, יש מושג מקביל (نفقة, "נפקה"), וגם שם הגבר חייב לזון את אשתו כל עוד הם נשואים ובהתאם ליכולתו. לפי הדין השרעי, אפילו אם האישה עובדת ומרוויחה, זה לא פוטר את הבעל מחובתו, וכספי האישה שלה הם. לעומת זאת, בקרב בני זוג שאין להם דת אחידה (למשל נישואי תערובת) או שהם חסרי דת, לא חל דין דתי בנושא מזונות, ואז החוק האזרחי מאפשר לכל אחד מבני הזוג לתבוע מזונות מבן זוגו אם הוא תלוי בו כלכלית. במקרה כזה (הנדיר יחסית) בית המשפט לענייני משפחה ידון בתביעה ויחיל עקרונות של דיני חוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט: למשל, אם אחד מבן הזוג הבטיח לפרנס את האחר לכל חייו, או שקיימת הסתמכות משמעותית של בן זוג אחד על תמיכת האחר. אך כאמור, במרבית המוחלטת של המקרים מזונות בן-זוג נובעים מהדין הדתי, ולאחר הגט אין מנגנון של מזונות בין הגרושים (למעט חריג של "מזונות משקמים" במצבי קיצון, מושג שדן בו המשפט הישראלי אך כמעט לא מיושם בפועל).

כמו במזונות ילדים, גם חיוב מזונות אישה נאכף באמצעות ההוצאה לפועל אם הבעל לא משלם. לאישה שקיבלה פסיקת מזונות ולבעל שמסרב לשלמם, עומדים אותם כלים: פתיחת תיק הוצאה לפועל, עיקולים, הגבלות, ואף מאסר בשל ביזיון. גם הביטוח הלאומי מסייע בחלק מהמקרים: אישה גרושה (או פרודה) המגדלת ילדים יכולה לקבל באמצעות הביטוח הלאומי תשלומי מזונות (שכוללים בתוכם מרכיב מזונות אישה עבור עצמה) עד גובה מסוים, במיוחד אם אין ביכולתה הכלכלית להמתין לגבייה ישירה מהבעל. עם זאת, ביטוח לאומי לא משלם עבור מזונות אישה ללא ילדים, רק עבור נשים עם ילדים, ובכפוף לקריטריונים של הכנסת האישה. באופן כללי, מזונות אישה הם מנגנון זמני שנועד לגשר על הפער שבין החיים המשותפים לחיים העצמאיים, ולאפשר לאישה להמשיך להתקיים בכבוד בתקופת הביניים. משרדנו מכיר בחשיבות הנושא הן מנקודת מבטה של האישה הזקוקה לביטחון כלכלי, והן מזו של הבעל החושש מניצול חיוב המזונות נגדו, ופועל להשגת תוצאות הוגנות, כגון מזונות זמניים מידיים במידת הצורך, וגיבוש הסדר סופי במכלול ההסכם.

הסכמי ממון

הסכם ממון (הסכם יחסי ממון) הוא כלי משפטי שבא לאפשר לבני זוג לקבוע בעצמם כיצד יסדירו את ענייני הרכוש, הכספים והנכסים ביניהם במקרה של פרידה או גירושין, ובכך למעשה לייתר (או לשנות) את ההסדרים הקבועים בחוק. החוק בישראל (חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973) קובע ברירת מחדל לפיה זוגות נשואים יחלקו שווה בשווה את כלל הרכוש שצברו במהלך נישואיהם (איזון משאבים), אלא אם כן ערכו ביניהם הסכם ממון הקובע הסדר אחר. לכן, בני זוג המעוניינים, למשל, להפריד רכוש באופן מוחלט, או להבטיח שרכוש מסוים יישאר של אחד מהם בלבד, משתמשים בהסכם ממון כדי לקבוע זאת במפורש.

מקרים נפוצים לעריכת הסכם ממון כוללים: נישואים שניים או מאוחרים, בהם אחד או שני בני הזוג מגיעים עם רכוש משמעותי שצברו לפני הזוגיות (דירה, נכסים עסקיים, כספים); זוגות צעירים שבני משפחתם מבקשים להבטיח שרכוש משפחתי (כגון ירושה או מתנה גדולה) לא יתחלק בגירושין; מצבים שבהם קיים פער כלכלי גדול בין הצדדים, והצד העשיר רוצה הגנה על נכסיו; וכן זוגות ידועים בציבור המעוניינים להגדיר את יחסיהם הכלכליים (מאחר שחוק יחסי ממון לא חל עליהם, וההסדרה לגביהם נעשית בפסיקה). הסכם ממון יכול להיערך לפני הנישואין ("הסכם טרום-נישואין") או במהלך הנישואין (אפילו לאחר שנים של חיים משותפים), ולמעשה גם לקראת פרידה ניתן לחתום על הסכם כזה המשלים את הסכמי הגירושין.

על מנת שהסכם ממון יהיה בעל תוקף משפטי מחייב, החוק דורש את אישורו הרשמי בפני גורם מוסמך. אם ההסכם נחתם לפני הנישואין, ניתן לאשרו אצל נוטריון (או בפני רשם נישואין במעמד רישום הנישואין ברבנות), וכן ניתן לאשרו בבית המשפט לענייני משפחה. אם ההסכם נחתם אחרי הנישואין, חייבים להביאו לאישורו של בית משפט לענייני משפחה או בית דין דתי מוסמך (לפי דתם של בני הזוג). האישור נועד לוודא שבני הזוג חתמו על ההסכם בהסכמה חופשית ובהבנה מלאה של השלכותיו. השופט או הנוטריון מוודאים עם הצדדים שהם קראו את ההסכם, מבינים את הוראותיו (ובפרט מבינים שהם מוותרים על זכויות הקבועות להם בחוק), וחתמו ללא כפייה או לחץ. ללא אישור שכזה, ההסכם אינו תקף משפטית והדין הרגיל ימשיך לחול.

תוכן הסכם הממון תלוי ברצונם של בני הזוג ונתון לגמישות רבה. סעיפים נפוצים בהסכמי ממון כוללים: קביעה שרכוש מסוים יישאר של בעליו המקוריים בכל מקרה (למשל: "הבית ברחוב פלוני שרשום על שם הבעל יישאר שלו בלבד, גם לאחר הנישואין"); הגדרה כיצד יחולק רכוש משותף שייצבר (למשל: "חשבון הבנק המשותף יחולק בחלקים שווים, אבל העסק של האישה לא ייכלל בחלוקה"); התייחסות ספציפית לנכסים מסוימים (רכב, קרנות השתלמות, אופציות בעבודה וכדומה); קביעת גורל מתנות או ירושות שיתקבלו בעתיד; הסכמה על ויתור מזונות אישה בעת גירושין או הגבלתם (יש זוגות שמראש מסכימים שכל צד ידאג לעצמו במקרה של פרידה); ועוד. עם זאת, חשוב לדעת: הסכם ממון אינו יכול להסדיר עניינים הקשורים לילדים עתידיים – משמורת ילדים ומזונות ילדים, למשל, אינם ניתנים להסכמה מחייבת מראש, משום שטובת הילדים תקבע בזמן אמת על-פי צרכיהם ולא ניתן להתנות על זה. לכן, סעיף בהסכם ממון שיקבע "במקרה של גירושין הילדים יהיו אצל האב" לא יהיה בעל תוקף מחייב, אם הדבר לא תואם את טובת הילד בעת הפרידה. לכל היותר ניתן להביע כוונה או משאלה, אך ההחלטה הסופית בעניין ילדים שמורה לבית המשפט בעתיד.

עריכת הסכם ממון דורשת מיומנות וזהירות. מדובר במסמך בעל השלכות כבדות, שייחשף לאור הזרקורים בעת משבר גירושין, מועד שבו כל מילה בו עשויה לקבל פרשנות. לכן חשוב שעורך דין לדיני משפחה, הבקי גם בדיני חוזים ובליטיגציית גירושין, ינסח את ההסכם. על ההסכם להיות ברור, מפורט ככל הצורך, ולא להשאיר תחומים אפורים. יש להתייחס לכל הנכסים הידועים כיום, וגם לנכסים עתידיים צפויים (למשל: פנסיה שעתידה להשתלם, פיצויי פיטורין, אופציות). כמו כן, הסכם טוב מתייחס גם לחובות ולמצבים של חדלות פירעון, למשל, מה קורה אם אחד מבני הזוג צובר חובות משמעותיים. מטרת ההסכם היא למנוע מחלוקות, לכן חשוב "לסגור פינות" עד כמה שניתן.

משרדנו בעל ניסיון רב בעריכת הסכמי ממון מכל הסוגים, הן לזוגות צעירים בתחילת הדרך, הן לפרק ב' מורכב והן לידועים בציבור. אנו מלווים את הלקוח משלב הייעוץ (הבנת צרכיו, נכסיו, סיכוניו), דרך משא ומתן רגיש מול הצד השני (לעיתים יש רתיעה רגשית מלדבר על פרידה בתחילת קשר, ואנו מסייעים לגשר על הפערים האלה), ועד אישור ההסכם כדין בבית המשפט. הסכם ממון שנערך היטב מספק שקט נפשי לשני הצדדים לאורך הנישואין, בידיעה שכל תרחיש מטופל מראש בצורה הוגנת. כך, במקום לחשוש "מה יקרה אם", בני הזוג יכולים להתמקד בטיפוח הקשר, מתוך הבנה שיש ביניהם בהירות וכנות גם בנושא הכספי.

חלוקת רכוש

אחד ההיבטים המרכזיים בכל הליך גירושין הוא חלוקת הרכוש בין בני הזוג. בישראל, כברירת מחדל, חל על זוגות שנישאו לאחר 1.1.1974 מנגנון האיזון המשאבים שבחוק יחסי ממון, שמשמעותו חלוקה שוויונית של כלל הנכסים והחובות שצברו בני הזוג במהלך הנישואין. בניגוד לתפיסה הרווחת, החוק אינו קובע שבמהלך החיים המשותפים הכל "חצי-חצי" בכל רגע, אלא שמרגע פקיעת הנישואין (הגירושין) או הקרע ביניהם, עורכים מעין חשבון כולל: מונים את שווי כל הנכסים של הבעל מול שווי נכסי האישה, ומבצעים התחשבנות כדי להעביר מחצית ההפרש לשני הצדדים. כך, אם למשל לבעל יותר נכסים מאשר לאישה, הוא יצטרך להעביר לה מחצית מהפער בערכם, בין על ידי תשלום כספי, בין על ידי העברת נכסים או זכויות. באופן זה, שניהם יוצאים מהנישואין עם סך נכסים שווה (או קרוב לשווה). איזון המשאבים מתייחס לנכסים נטו, כלומר, אחרי הפחתת חובות. אם קיימים חובות משותפים, תחילה פורעים אותם מתוך העיזבון המשותף ורק אז מחלקים את היתרה.

חשוב להבין אילו נכסים נכללים ב"עיזבון המשותף" לצורך החלוקה. החוק קובע שכלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין על-ידי מי מבני הזוג, שייכים במשותף. לרבות: דירת המגורים (גם אם רשומה רק על שם אחד מהם), נכסי נדל"ן נוספים, חשבונות בנק, חסכונות, השקעות, קרנות פנסיה וגמל, קופות גמל, רכבים, תכולת הבית, אופציות שקיבל אחד מבני הזוג בעבודתו, מוניטין עסקי שנרכש בתקופת הנישואין (למשל, עסק שהוקם וגדל במהלך השנים) ועוד. לעומת זאת, נכסים שהיו למי מהצדדים לפני הנישואין אינם נכללים בחלוקה, וכן מתנות וירושות שקיבל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, פטורים מאזון המשאבים. כלומר, אם במהלך הנישואין נפטר הורה והוריש לאישה דירה, דירה זו תישאר שלה, ולא תחולק. עם זאת, יש סייג: אם אותו נכס "שולב" במאמץ המשותף, ייתכן שיוכרז כמשותף. לדוגמה, אם כספי ירושה הופקדו לחשבון משותף ושימשו להוצאות המשפחה, אפשר לטעון שהאישה "הפקיעה" את ייחודיות הירושה ובחרה לשתף גם את בן זוגה, ולכן הכספים הפכו משותפים. נושאים כאלה עשויים להפוך למקור מחלוקת משפטית, ובית המשפט בוחן כל מקרה לגופו לפי העובדות וכוונת הצדדים. באופן דומה, גם חובות שנצברו במהלך הנישואין יחולקו שווה בשווה, אלא אם כן מוכח שהחוב נוצר למטרה אישית מובהקת של צד אחד (למשל, חובות מהימורים של אחד הצדדים, ניתן לטעון שלא ראוי להחשיבם כחוב משותף).

בנוסף לחוק יחסי ממון, קיימת "הלכת השיתוף" – זו דוקטרינה שנקבעה בפסיקה, אשר חלה על זוגות שנישאו לפני 1974 (לפני החוק), וגם באופן חלקי על ידועים בציבור. לפי הלכת השיתוף, אם בני זוג חיו יחד חיי משפחה תקינים וגידלו יחד רכוש, מניחה הפסיקה שהם התכוונו לשיתוף בכל הנכסים, אפילו אם לא אמרו זאת במפורש. לכן, בני זוג שלא חלה עליהם מסגרת החוק, עשויים להתחלק בכל הנכסים שנצברו על ידם במאמץ משותף, וכאן אף נכסים שנרכשו לפני הנישואין יכולים להיחשב משותפים אם הייתה כוונת שיתוף מפורשת לגביהם. למשל, זוג ידועים בציבור שגרו 20 שנה יחד בדירה של אחד מהם, אותו בן זוג שאינו רשום עשוי לטעון שבני הזוג ראו בדירה כנכס משותף והוא השקיע בתחזוקתה, ולכן יש להכיר בבעלותו החלקית. מדובר בתביעות מורכבות להוכחה, והן מצריכות ראיות משמעותיות (כמו השקעות כספיות, התנהגות ספציפית של שיתוף וכו'). לא נרחיב בכך מעבר לאמירה שהמסגרת המשפטית קצת שונה, אך התוצאה הסופית לרוב דומה, ניסיון להגיע לחלוקה הוגנת של פירות החיים המשותפים.

הליך חלוקת הרכוש יכול להיות פשוט יחסית, אם בני הזוג מגיעים להסכמה ומגישים אותה לאישור בית המשפט. אולם במקרים אחרים הוא הופך לאחד הנושאים הטעונים ביותר בגירושין. ישנם תיקים שבהם בני זוג מנהלים מלחמה של ממש על כל פריט, החל בדירה וכלה ברהיטים. תפקיד עורך הדין הוא, ראשית, למפות בצורה יסודית את כלל הנכסים והזכויות. לפעמים נדרש להוציא צו לגילוי מסמכים או לערב חוקר פרטי אם יש חשש להעלמת נכסים. למשל, אם אחד מבני הזוג חושד שהשני מסתיר חשבון בנק בחו"ל, ניתן לבקש צווים ולנסות להתחקות אחר תנועות כספיות חשודות. במקרים של רכוש רב, ממנה בית המשפט לעיתים אקטואר או רואה חשבון שיערוך את איזון המשאבים, כלומר יאסוף את כל הנתונים הפיננסיים ויחשב את שווי הזכויות והחובות. הדבר שכיח כשיש זכויות פנסיה מורכבות, מניות, אופציות, נכסי קריירה וכו'. משרדנו עובד תדיר עם מומחים כאלה, אקטוארים, שמאי מקרקעין, יועצי מס, על מנת להציג לבית המשפט תמונה כלכלית מהימנה ומלאה.

לאחר שברור מה גודל "העוגה" המשותפת, עולה השאלה איך לחלק אותה בפועל. כאן יש מגוון אפשרויות ויצירתיות מסוימת. למשל, דירת המגורים – הנכס המרכזי בדרך כלל, אם לשני הצדדים יש משאבים לרכוש דיור חלופי, אפשר למכור אותה לצד שלישי ולחלק את התמורה. אך אם אחד ההורים מעוניין ויכול לקנות את חלקו של השני כדי שהילדים ימשיכו לגור בבית המוכר, ניתן להסכים על "איזון משאבים בעין": הורה אחד נשאר עם הדירה ומוותר לשני על נכסים אחרים או משלם בכסף את ההפרש. דוגמה נוספת: חלוקת זכויות פנסיה, החוק מאפשר לבית המשפט לתת צו שמחייב קרן פנסיה לשלם ישירות לכל אחד מבני הזוג את חלקו, כאשר העובד ייצא לפנסיה. כך האישה לא תלויה בבעלה שייתן לה חלק מהפנסיה שלו, אלא הקרן תשלם לה ישירות את חלקה. את האופציה הזו חשוב לדרוש, אחרת עלולים ליצור תלות מתמשכת גם לאחר הגירושין.

סוגיה לא פחות חשובה היא מועד הקרע – באיזה תאריך מפסיקים להחשיב נכסים כמשותפים. החוק מדבר על מועד התרת הנישואין (גט או פסק דין), אך מכיר בכך שלעיתים תאריך הקרע בפועל קודם (למשל, בני זוג שנפרדו למגורים נפרדים שנה קודם הגט, אולי כבר חדלו לשתף כספים). זיהוי נכון של מועד הקרע יכול להשפיע על אילו נכסים ייכללו בחלוקה (האם בונוס שקיבל הבעל בעבודה אחרי שעזב את הבית אך לפני הגט, שייך חלקית לאישה? שאלה שתלויה במועד הקרע). בתי המשפט קובעים את מועד הקרע לפי הנסיבות: מתי חדלו לגור יחד, מתי הפסיקו לנהל משק בית משותף, מתי הוגשה תביעת גירושין וכו'. גם כאן, עורך דין טוב ידע לטעון למועד קרע מוקדם אם זה משרת את הלקוח (למשל, כדי להוציא מהאיזון נכסים שנרכשו לאחר פרידה ממשית).

לבסוף, לאחר שניתן פסק דין או אושר הסכם לחלוקת רכוש, יש לבצע בפועל את החלוקה. זה יכול לכלול העברת בעלות על דירה (טאבו), שינוי רישום כלי רכב, סגירת חשבונות משותפים, חלוקת כספים מקרנות (תוך תשלום מס מינימלי, לפעמים לפי תקנות מס מיוחדות לגירושין). משרדנו מלווה את הלקוחות גם בשלב הזה, דואג להכנת כל המסמכים ולביצוע מהלכים בירוקרטיים עד תום, כדי שכל אחד יצא לדרכו עם רכושו באופן מסודר.

צווי הגנה

במצבים קשים של אלימות בתוך המשפחה, ניתן לפנות לבית המשפט ולבקש צו הגנה. צו הגנה (מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991) הוא צו שיפוטי האוסר על אדם אלים להמשיך ולפגוע בבני משפחתו, ומורה על הרחקתו הפיזית מהם. צווי הגנה נועדו לספק הגנה מיידית במצבי סכנה, והם כלי חשוב וחיוני במיוחד בהליכי גירושין סוערים שבהם יש חשש לביטחון אחד הצדדים (לעיתים קרובות, האישה והילדים) מפני הצד האחר.

בית משפט לענייני משפחה או בית דין דתי מוסמך לתת צו הגנה לבן משפחה שנפגע מאלימות, או שנשקפת סכנה שייפגע. הבקשה יכולה להיות מוגשת על-ידי בן המשפחה עצמו, על-ידי בא-כוחו, ובמקרים מסוימים אף על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, תובע משטרתי או פקיד סעד מטעמו. מדובר בפרוצדורה שמתקיימת במעמד צד אחד – כלומר, בפני שופט, ללא נוכחות הצד השני, במטרה לאפשר תגובה דחופה. השופט עובר על התצהיר וראיות ראשוניות (לדוגמה: תלונת משטרה, תמונות של חבלות, עדויות, מכתבי איום) ומחליט אם קיים חשש סביר לאלימות פיזית או התעללות נפשית חמורה שמצדיקה צו מיידי.

אם השופט מחליט להוציא צו הגנה זמני, הוא לרוב יהיה בתוקף למספר ימים (עד 7 ימים). בפרק זמן זה, יתקיים דיון המשך במעמד שני הצדדים, בו יכול האדם נגדו הצו הוצא לטעון את טענותיו. לאחר שמיעת שני הצדדים, בית המשפט יכול להאריך את תוקף הצו לתקופה ממושכת יותר, עד 3 חודשים בכל פעם, ובהארכות נוספות עד מקסימום של שנה אחת סך-הכל. צו הגנה יכול לכלול סעיפים שונים בהתאם לצורך: הרחקה מהבית המשותף – גם אם הבית בבעלות הצד האלים, אפשר להוציאו ממנו, כדי להגן על הנפגע שנותר לגור בבית; הרחקה פיזית – איסור להתקרב למבקש הצו (למשל, אסור להימצא במרחק 100 מטר ממנו, אסור להתקרב למקום עבודתו, לבית הוריו וכו'); איסור הטרדה – איסור מוחלט על יצירת קשר בכל דרך (טלפון, הודעות, מייל) עם בני המשפחה המוגנים; סעדים נלווים – כגון צו האוסר על האדם האלים לשאת נשק (אם מחזיק ברישיון), ולעיתים אף חיובו לפנות לטיפול או ייעוץ (כגון השתתפות בקבוצת כעסים). מטרת הצו היא "להפריד כוחות" ולתת מרחב של שקט וביטחון לנפגע/ים, כדי שניתן יהיה לטפל בבעיות ברקע ללא חשש לחיים או לבריאות.

הפרת צו הגנה היא עבירה פלילית חמורה. אדם המפר צו (לדוגמה, מתקרב לבית המשפחה בניגוד לאיסור, יוצר קשר טלפוני מאיים וכדומה) צפוי למעצר מיידי ולהעמדה לדין. ידיעת זאת לכשעצמה מרתיעה רבים מציות לצו. כמובן, גם משטרת ישראל מעורבת: כאשר ניתן צו הגנה, מומלץ למסור עותק ממנו לתחנת המשטרה המקומית, כך שהשוטרים יהיו מודעים ויוכלו לפעול במהירות אם תגיע קריאה. בבתי המשפט לענייני משפחה, צווי הגנה הם עניין יחסית שכיח בהליכי גירושין עתירי קונפליקט. לא פעם, הגשת בקשה לצו הגנה מסמלת את "נקודת האל-חזור" של בני הזוג. מצד שני, קיימים מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בצווי הגנה כטקטיקה, למשל, כדי להוציא את הבעל מהבית וליצור יתרון טקטי לגירושין. שופטי המשפחה מודעים לכך, ולכן הם בוחנים היטב את הבקשות: אם צו הוצא שלא לצורך, הוא יבוטל בדיון השני, ואפילו ניתן להשית הוצאות על המבקש שלא בצדק.

משרדנו מייצג באופן קבוע לקוחות בשני צדי המתרס של הליכי צווי הגנה. כאשר אנו מייצגים נפגעת אלימות, אנו פועלים במהירות לאיסוף הראיות הנדרשות ולהגשת בקשה דחופה למתן צו הגנה, על מנת לעצור את האלימות לאלתר. אנחנו מלווים את הלקוחה גם בהמשך, בדיון במעמד הצדדים, כדי לוודא שהצו מוארך ככל שנחוץ ושננקטים כל הצעדים הנלווים (למשל, עיקול כלי נשק של בן הזוג אם יש, או הטלת פיקוח). מאידך, קרו מקרים בהם ייצגנו אדם שנגדו ניתן צו הגנה "מפתיע" שלטענתו לא היה מוצדק, גם אז חשוב להגיע מוכנים לדיון, להציג גרסה משכנעת ולהביא ראיות סותרות (למשל, הודעות טקסט המראות שזה היה ריב מילולי ולא אלימות, וכדומה). חשוב לזכור: צו הגנה כשמו כן הוא, נועד להגן – ולכן בתי המשפט מעדיפים "לשגות לכיוון הבטיחות". כלומר, אם קיימת ולו סבירות בינונית לסכנה, יינתן צו. רק בהיעדר ראיות כמעט מוחלט, יבוטל הצו.

בנוסף לצווי הגנה לפי חוק האלימות במשפחה, ישנו גם כלי מקביל, "צו למניעת הטרדה מאיימת" (מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001), אותו ניתן לבקש גם נגד אדם שהוא אינו בן משפחה. לעיתים בני זוג לשעבר שאינם עונים להגדרת "בן משפחה" (למשל, בני זוג קצרי טווח או קשר רומנטי לא נישואין) משתמשים בחוק זה. צו למניעת הטרדה מאיימת מגן מפני הטרדות, מעקבים, פגיעות בפרטיות וכדומה, וגם אותו מוסמך בית משפט השלום או המשפחה לתת. ההבדל העיקרי: חוק זה מצריך דפוס התנהגות מטריד מתמשך, ולאו דווקא אלימות פיזית. משרדנו מתמצא בכל המסלולים המשפטיים להגנה על לקוחותיו, ונוקט באמצעי המתאים ביותר לפי הנסיבות, תוך שיתוף פעולה עם רשויות הרווחה והמשטרה בעת הצורך, כדי להשיג סביבה בטוחה ללקוח ולילדיו.

צוואות וירושות

תחום הירושה ודיני הצוואות בישראל מוסדר בעיקרו בחוק הירושה, תשכ"ה-1965. בכל הנוגע לירושה ללא צוואה (הקרויה ירושה על פי דין), החוק מגדיר סדרי עדיפויות מי הם היורשים הזכאים לקבל את עיזבון הנפטר ובאילו חלקים. באופן כללי, קרובי משפחתו של המנוח מחולקים ל"מעגלי קרבה": בראש ובראשונה, בן/בת הזוג והילדים. בן הזוג של הנפטר זכאי לרשת חלק משמעותי מעיזבונו, וילדיו (צאצאיו הישירים) זכאים להתחלק ביתרה בחלקים שווים. אם המנוח הותיר אחריו בן זוג וילדים, חוק הירושה קובע בדרך כלל שהבן זוג יקבל את המטלטלין וחפצי הבית המשותף במלואם, ובנוסף יקבל חלק (מחצית) מכלל העיזבון, בעוד הילדים יקבלו את המחצית השנייה, בחלקים שווים ביניהם. אם אין למנוח צאצאים, בן הזוג מקבל נתח גדול יותר (שני שלישים, למשל, אם יש הורים או אחים ששרדו), והיתר הולך להוריו של המנוח. אם גם הורים אין, בן הזוג ירש הכל. החוק משרטט "מדרג" של יורשים אפשריים: אחרי ילדים והורים, באים אחים וצאצאיהם, אחריהם סבים ודודים, וכן הלאה. רק אם נפטר אדם ללא שום קרוב עד רמת בני דודים מדרגה שנייה, עיזבונו יועבר לידי המדינה (למען הקרן לניהול עיזבונות של האפוטרופוס הכללי). במקרים של בני זוג שנישאו אך לא השתייכו לאותה דת (נישואי תערובת), או היו חסרי דת, החוק מתייחס אליהם כ"זכאים" על פי דין גם ללא דת, למשל, חוק הירושה מכיר במפורש בידועים בציבור כזכאים לרשת זה את זה כאילו היו נשואים, בתנאי שהיו ידועים בציבור עד לפטירה ולא היו נשואים לאחר.

לעומת הירושה החוקית האוטומטית, כל אדם רשאי לערוך צוואה ולהחליט בה בדיוק כיצד יחולק רכושו לאחר מותו, וכך לגבור על הוראות חוק הירושה. חופש הציווי בישראל הוא רחב מאוד, אדם יכול להוריש את נכסיו לכל מי שירצה, קרוב או רחוק, אדם פרטי או ארגון. למשל, אדם ערירי יכול להוריש את כל רכושו לעמותה הקרובה לליבו; הורה יכול להחליט להוריש יותר לאחד מילדיו פחות לאחר (אם כי הדבר עשוי לעורר סכסוך בהתנגדות, אין מניעה משפטית עקרונית לעשות כן); אדם יכול לדלג על דור, למשל להוריש ישירות לנכדיו ולנשל את ילדיו, וכו'. בתי המשפט יכבדו את רצון המת כפי שבא לידי ביטוי בצוואה, בתנאי שהצוואה תקפה. תקפות צוואה דורשת שהיא תהיה בהתאם לאחת הצורות החוקיות שנקבעו והמצווה היה כשיר ובעל רצון חופשי בעת עריכתה.

סעיף 18 לחוק הירושה מונה ארבע דרכים עיקריות לעריכת צוואה תקפה: (1) צוואה בכתב יד – שנכתבת כולה בכתב ידו של המצווה עצמו, נושאת תאריך וחתימה בידו. זו צורה פשוטה אך לעיתים בעייתית (אנשים שאינם בקיאים במשפט עלולים לנסח לא ברור וכו'). (2) צוואה בעדים – הסוג הנפוץ ביותר: המצווה מדפיס או כותב את צוואתו, חותם עליה בפני שני עדים, שמעידים בחתימתם כי המצווה הכריז שזו צוואתו וחתם מרצונו החופשי בעודו בדעה צלולה. עדים לא יכולים להיות עצמם נהנים בצוואה, ויש תנאי כשירות לגביהם (מעל 18, אינם פסולי דין). (3) צוואה בפני רשות – אמירה בעל-פה של המצווה בפני שופט, רשם בית המשפט או נוטריון, או הגשת כתב צוואה בפניו; דברי המצווה נרשמים בפרוטוקול ומהווים צוואה לכל דבר. (4) צוואה בעל פה – המכונה "צוואת שכיב מרע": אדם גוסס או מול פני המוות, אשר אינו יכול לערוך צוואה בדרכים אחרות, אומר את רצונו בעל-פה בפני שני עדים ששומעים ומבינים את לשונו. על העדים להעלות את הדברים לזיכרון דברים חתום ולהפקידו אצל רשם הירושה. אם המצווה לא נפטר תוך 30 יום מהאמירה, צוואה זו בטלה. צוואה בעל פה היא חריג נדיר.

הצורות הפורמליות הללו נועדו למנוע תרמיות ולוודא שצוואה משקפת באמת את רצון הנפטר. עם זאת, במקרים מסוימים בית המשפט יכול לאשר צוואה גם אם נפל פגם טכני, אם שוכנע שזו אכן הייתה כוונת המצווה. לדוגמה, אם המצווה חתם בפני עד אחד בלבד, או שהעדים שכחו לרשום תאריך, בית המשפט יכול לקיים את הצוואה למרות הפגם, "אם ראה שהדבר אינו פוגע בהבנת רצון המצווה ובאמינות המסמך". אבל עדיף כמובן להקפיד מראש על הכללים, כדי למנוע התדיינויות. יש להדגיש שעורך דין יכול לסייע מאוד בעריכת צוואה חוקית וברורה: הן בהכוונה לנוסח בהיר, הן בהוספת סעיפים מונעי סכסוך (כמו "יורש במקום יורש", מה קורה אם אחד היורשים נפטר לפני המצווה, וכדומה), והן בארגון חתימה מסודרת עם עדים (לעיתים במשרדנו משמשים עורכי דין כעדים כדי להבטיח התקיימות התנאים).

לאחר פטירת אדם, אם הותיר צוואה, נדרש להוציאה אל הפועל. יש להגיש באמצעות אחד היורשים או מנהל עיזבון בקשה ל צו קיום צוואה בלשכת הרשם לענייני ירושה. אם לא הייתה צוואה, מוגשת בקשה לצו ירושה. הרשם לענייני ירושה הוא גורם מנהלי במשרד המשפטים המטפל ברוב ענייני העיזבונות שאינם במחלוקת. הבקשה מפורסמת בעיתון כדי לוודא שאין מתנגדים, ומועברת גם ליועץ המשפטי לממשלה (האפוטרופוס הכללי) שיכול להעיר הערות. אם לא מוגשת התנגדות בתוך פרק הזמן הקבוע, ואם הבקשה תקינה, מוציא הרשם את הצו המבוקש: צו ירושה הקובע מי יורשי הנפטר על-פי דין וחלקיהם, או צו קיום צוואה המאשר את הצוואה ונותן לה תוקף משפטי מחייב. עם הצו הזה, היורשים יכולים לפנות לכל הבנקים, הטאבו, חברות הביטוח וכד' ולדרוש את חלקם בנכסי המנוח.

במקרה שמוגשת התנגדות לקיום צוואה או לצו הירושה, העניין עובר להכרעת בית המשפט לענייני משפחה. התנגדויות נפוצות כוללות טענות שצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת (למשל, אחת המטפלות גרמה לקשיש להוריש לה הכל), שהמצווה לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית כשחתם (דמנציה מתקדמת וכו'), או שהצוואה מזויפת/נערכה תחת כפייה ואיומים. לעיתים ההתנגדות היא כי קיימת צוואה מאוחרת יותר שאותרה (למשל, אחרי שניתן כבר צו ירושה, נמצא במסמכי המנוח מסמך הנחזה לצוואה). בית המשפט ינהל דיון, שיכול לכלול עדויות של עורכי הדין שערכו את הצוואה, העדים, מומחים רפואיים שיחוו דעתם על כשירות המצווה, ועדים למעשים לא ראויים (אם היו). אם בית המשפט ישתכנע שהצוואה אינה משקפת נאמנה את רצון המצווה החופשי, הוא עשוי לבטל את הצוואה (כולה או חלקה). במצב כזה, יחזור לחול ההסדר הקודם (צוואה קודמת, או ירושה לפי דין אם לא הייתה צוואה קודמת). לחלופין, בית המשפט יכול לתקן פרשנות צוואה לא ברורה. לדוגמה, אם המנוח כתב "אני מוריש לבני X את הדירה ברחוב יפו", אבל במותו הייתה לו יותר מדירה אחת בירושלים, תתעורר שאלה איזו דירה התכוון, ובית המשפט עשוי לשמוע ראיות כדי לקבוע את הכוונה.

ישנם גם מצבים שבהם בני המשפחה מסכימים ביניהם על חלוקה שונה מזו שהגדיר המנוח בצוואה או שהחוק מכתיב. למשל, אם אחד הילדים רוצה לרכוש מהאחרים את חלקם בנכס כדי שלא ימכרו אותו בשוק החופשי, אפשר לבצע הסכם בין יורשים לאחר הפטירה, שבו כל היורשים חותמים ומסכימים לשינוי בחלוקה. הסכם כזה מצריך גם הוא לעיתים אישור בית משפט (אם יש קטינים מעורבים, למשל), אך החוק מאפשר ליורשים לסטות מהכתוב כל עוד זה נעשה מרצון ובהסכמה מלאה.

משרדנו מספק שירותים מלאים בתחום הירושות והעזבונות: אנו מטפלים בייעוץ למשפחה בעת משבר של אובדן, מסבירים את זכויות היורשים, מסייעים באיסוף המידע על נכסי המנוח (חשוב כדי להימנע מהפתעות, כמו חובות נסתרים), ומגישים עבורם את הבקשות לצווים באופן מהיר ומדויק. במקרה של התנגדויות או סכסוכי ירושה מורכבים, יש למשרדנו ניסיון נרחב בליטיגציה של עיזבונות, הן בייצוג הצד התוקף צוואה, הן בייצוג הצד המבקש לקיימה. אנו מבינים שהליכים אלה טעונים רגשית (אחים המתדיינים זה מול זה, למשל), ומשלבים רגישות לצד נחישות כדי להביא לפתרון צודק. כמו כן, עורכת הדין מאיה רוטנברג וצוותה מתמחים בעריכת צוואות מורכבות והתאמתן אישית לצורכי הלקוח: צוואות הכוללות נאמנויות לטובת יורשים, הוראות ממוקדות למצבים משתנים, מנגנונים למניעת סכסוכים (כגון סעיף "איןContest" שנועד להרתיע יורש מלהתנגד ולסכן את חלקו). אנו ערים לחידושים בתחום הירושה, כגון השימוש הגדל בייפוי כוח מתמשך ומסמכי הבעת רצון (שקשורים גם לתכנון ירושה), וההתפתחויות בפסיקה לגבי פסילת צוואות עקב ניצול קשישים. מטרתנו היא להבטיח שמצד אחד רצון המוריש ימומש במלואו, ומצד שני זכויות היורשים והצדק יבואו לידי ביטוי, תוך צמצום הפגיעה במרקם המשפחתי גם לאחר לכתו של בן המשפחה.

תביעות אבהות

תביעת אבהות היא הליך משפטי שמטרתו לקבוע באופן רשמי את זהותו של אבי הילד. מצב טיפוסי הוא כאשר ילד נולד לאם שאינה נשואה, או שאינה נשואה לאבי הילד הביולוגי, ולכן ברישומי מרשם האוכלוסין אין רשום "שם אב" (או רשום שם הבעל שאינו האב הביולוגי). במקרים כאלה, עולה הצורך להכיר באבהות, בין כדי לאפשר חיוב מזונות מהאב, בין כדי לאפשר לאב לממש זכויות הורות (כגון משמורת או ביקורים), ובין כדי שלילד יהיו זכויות ירושה וקשר משפחתי מלא עם משפחת אביו. גם כאשר ההורים נשואים, יתכן מצב של ספק אבהות, למשל, אם עולה חשד שהבעל אינו האב הביולוגי, אך כפי שנראה, במצבים כאלו החוק מגביל את בירור האבהות כדי לא לפגוע בילד.

תביעת אבהות יכולה להיות מוגשת על-ידי האם (בשם הקטין) נגד גבר שהיא טוענת שהוא אבי הילד, על-מנת לחייבו משפטית כ"אבא" (בעיקר לצורך מזונות, אך גם באופן כללי לרישום האב במרשם); היא יכולה להיות מוגשת על-ידי האב המשוער – גבר הטוען שהוא אבי ילד מסוים ורוצה בהכרה (לעיתים האם מתנגדת, למשל אם היא נשואה לאחר), ואז הוא תובע את האם ואת הקטין להכרה באבהותו; ואף על-ידי הקטין עצמו (באמצעות אפוטרופוס) המבקש לברר את זהות אביו הביולוגי. הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לרוב ייעתר לבקשת בירור אבהות אם הדבר אפשרי מבחינה משפטית ועובדתית, משום שלילד יש זכות לדעת מיהו אביו ולהיות נתמך על-ידו, ולאב (ולאם) יש עניין בהסדרת המעמד באופן ברור. עם זאת, ישנם מקרים בהם בית המשפט ימנע מבירור האבהות, בעיקר, כאמור, מחשש שהדבר יפגע בילד מבחינת מעמדו האישי.

הדרך המרכזית והאמינה ביותר להוכחת אבהות בימינו היא באמצעות בדיקה גנטית (בדיקת רקמות DNA). בית המשפט רשאי לצוות על עריכת בדיקה כזו, בהסכמת הנבדקים, כדי לקבוע בוודאות גבוהה (>99%) האם הגבר הוא אבי הילד. ואולם, בישראל קיימת מגבלה חוקית חשובה: אם ישנו חשש שהוכחת האבהות תהפוך את הקטין לממזר על-פי הדין הדתי, אסור לבית המשפט להורות על בדיקת רקמות. חשש "ממזרות" מתעורר למשל כאשר האם נשואה לאחר, ולאב המשוער אין דרך הלכתית להינשא לה (כלומר הילד עלול להיחשב ממזר אם יתגלה שהבעל אינו אביו). חוק מידע גנטי אוסר במפורש על ביצוע בדיקת DNA בנסיבות כאלה, למעט אם יש צורך קריטי לשם הצלת חיים או מניעת נכות חמורה. לכן, במצב שבו אישה נשואה ילדה ילד מגבר שאינו בעלה, בית המשפט לא יורה על בדיקת אבהות גנטית. איך בכל זאת פותרים? לעיתים, מנסים למצוא פתרונות יצירתיים. למשל: בית המשפט יכול לקבוע שהגבר הזר ישלם מזונות לילד בהסכמה, מבלי להצהיר שהוא האב, כך הילד נהנה מתמיכה כלכלית בלי הכרזה רשמית. או שבית המשפט יקבע ממצא של "אבהות אזרחית" רק לצורכי רישום ומזונות, אך לא לצורכי דיני אישות. יש גם מקרים שבהם בית הדין הרבני מתבקש להכריע בשאלת ממזרות, ברוב המקרים בתי הדין ינסו להימנע מלהכריז ממזרות על ילד (קיימת חזקה "רוב הבאים להריון אחר הבעל", וכל מיני הנחות הלכתיות שנועדו להכשיר ילד). לפיכך קרה לא פעם שילד גדל בידיעה שאביו הביולוגי הוא פלוני, אך רשמית בניירת רשום שם הבעל של אמו, כדי לא לפגוע בכשרותו. מורכבות זו מחייבת התנהלות רגישה: עורך דין מנוסה יסביר ללקוחת האם למשל שאם תתעקש על בדיקת רקמות כשהיא נשואה לאחר, הבקשה תידחה וממילא זה לא ישרת אותה, ולכן עדיף לדרוש רק מזונות ללא הצהרת אבהות.

במקרים שבהם אין חשש ממזרות, בית המשפט יטה להורות על בדיקת אבהות גנטית לצורך בירור האמת. הבדיקה פשוטה יחסית (נטילת דגימת רוק מצד כולם והשוואת פרופיל DNA), והתוצאה כאמור כמעט ודאית. אם הבדיקה קובעת שהגבר הוא האב, בית המשפט יתן פסק דין הצהרתי המכיר בו כאב הקטין. מכאן ואילך, לאב חלות כל החובות ההוריות (בעיקר מזונות) וגם עומדות לו זכויות הוריות (זכות לקשר עם ילדו, מעמד בהליכי אימוץ אם חלילה עולה, וכו'). אם הבדיקה שוללת את אבהותו, התביעה תידחה. יצוין, שאם גבר שמזומן לבדיקה מסרב ללא סיבה טובה, חוק מידע גנטי קובע שבית המשפט רשאי לראות בסירוב ראיה לכך שהוא האב. כלומר, אי אפשר לחמוק מאבהות באמצעות סירוב לבדיקה; ההיפך, בית המשפט עשוי לקבוע אבהות על סמך סירוב (שכן מדוע יסרב אם אינו האב?). קביעה כזו נעשית בזהירות, אך היא אפשרית. במצב של קביעת אבהות, יירשם שמו של האב במרשם האוכלוסין בתעודת הלידה של הילד, הילד יקבל את שם משפחתו (או שילוב שמות, תלוי בהחלטת ההורים או בית המשפט), ותיווצר משפחה משפטית חדשה.

מלבד הפן הממוני והסטטוס, לקביעת אבהות יש השלכות רגשיות משמעותיות. לרוב, ילד שגדל ללא אב נוכח עשוי בהמשך לשאול על זהותו, ולכל אדם הזכות לדעת מאיפה בא. ישנם מצבים שבהם אנשים בוגרים מגישים תביעת אבהות בדיעבד כדי, למשל, להתיר ספקות משפחתיים או כדי לקבל זכויות ירושה. פסיקה ידועה קבעה שגם אדם בן 30 יכול לבקש בדיקת אבהות כלפי מי שהיה בן זוגה של אמו, מתוך זכותו לזהות הוריו, למרות שכבר אין לזה נפקות מזונות.

הגשת תביעת אבהות צריכה להיעשות בזהירות ותוך שמירה על טובת הקטין. בתי המשפט נוקטים יד רכה בהליכים אלו: הדיונים הם בדלתיים סגורות (חסויים מהציבור) כדי להגן על פרטיות הילד, ולעיתים ממנים לקטין אפוטרופוס לדין נפרד או אפוטרופוס לדיני רוחב (כמו האפוטרופוס הכללי) שיוודא שהליך הבדיקה אינו פוגע בו. משרדנו מלווה לקוחות בתביעות אבהות, בין אם מדובר באם הנאבקת למען הכרה באבי ילדה, באב המבקש להוכיח שהוא האב ולזכות בקשר עם ילדו, או אפילו בקטין בוגר יותר המבקש סיוע בחקר זהותו. אנו פועלים בשיתוף עם מומחים (למשל גנטיקאים, במקרה של טענות סביב אפשרות ביצוע בדיקה) ומנווטים בין הרגישויות הדתיות והמשפטיות, על מנת להביא לתוצאה צודקת, הכרה באמת הביולוגית תוך שמירה על מעמדו וכבודו של הילד.

אפוטרופסות

אפוטרופסות משמעותה אחריות חוקית לטיפול ולקבלת החלטות בענייניו של אדם שאינו מסוגל לדאוג לכך בעצמו. לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, החל מלידתם ועד הבגרות (גיל 18). כלומר, אב ואם באופן אוטומטי אחראים מבחינה משפטית על ילדיהם: מייצגים אותם, מחליטים עבורם בעניינים רפואיים, חינוכיים, רכושיים וכו'. אולם ישנם מצבים שבהם נדרש מינוי אפוטרופוס בנוסף או במקום ההורה הטבעי. כך, למשל, אם ילד התייתם משני הוריו, בית המשפט ימנה לו אפוטרופוס (קרוב משפחה אחר, או אפוטרופוס חיצוני).

מעבר לקטינים, תחום האפוטרופסות רלוונטי בעיקר לבגירים – אנשים מעל גיל 18, אשר איבדו (או לא רכשו מעולם) את היכולת לנהל את ענייניהם. קהל היעד המוכר ביותר הוא קשישים תשושי נפש (למשל, חולי אלצהיימר), מבוגרים לאחר תאונה או מחלה שפגעה בכשירותם הקוגניטיבית, וכן אנשים עם מוגבלות שכלית או התפתחותית שאינם יכולים לקבל החלטות מושכלות. עבור אלה, מוסד האפוטרופסות נועד לספק הגנה: שלא יישארו ללא השגחה ושלא ייפגעו ענייניהם (למשל, שלא יבזבזו את כספם, או שלא יימנע מהם טיפול רפואי חיוני). בית המשפט ממנה אפוטרופוס לגוף (ענייני רווחה ובריאות) ו/או אפוטרופוס לרכוש (ענייני כספים ונכסים) בהתאם לצורך, ויכול לקבוע אפוטרופסות כוללנית אם האדם תלוי לחלוטין.

בקשה למינוי אפוטרופוס לבגיר מוגשת לבית המשפט לענייני משפחה, בדרך כלל על-ידי קרובי משפחתו. לפי החוק, ניתן למנות אפוטרופוס אחד או כמה, וניתן למנות גם תאגיד או את האפוטרופוס הכללי עצמו במקרים מתאימים. בפועל, ברוב הגדול של המקרים מתמנים קרובי משפחה, בן/בת זוג, אחד הילדים, אח וכו'. בית המשפט יבקש לראות תעודות רפואיות או חוות דעת מקצועיות המעידות על מצבו של האדם (המכונה "חסוי" לאחר המינוי). רק אם משתכנע שאכן האדם "אינו מסוגל לדאוג לענייניו" (מבחן משפטי), יורה על המינוי. כיום החוק והמדיניות המשפטית מעדיפים להגביל את האפוטרופסות להכי פחות שנחוץ, למשל, למנות אפוטרופוס רק לרכוש אם האדם מבין ומסוגל לקבל החלטות אישיות בעצמו, או להפך. כמו כן, ישנה עדיפות למנות מי שהחסוי עצמו היה רוצה שימונה (אם הביע דעתו, למשל במסמך הבעת רצון או פשוט בבקשותיו לפני איבוד כשירותו).

תפקיד האפוטרופוס הוא כבד משקל, והוא תמיד כפוף לפיקוח האפוטרופוס הכללי (יחידת משרד המשפטים הממונה על פיקוח אפוטרופסים). אפוטרופוס לרכוש חייב להגיש דוח שנתי המפרט את נכסי החסוי, הכנסותיו, הוצאותיו וכדומה, והאפוטרופוס הכללי עובר עליו כדי למנוע ניצול. אפוטרופוס לגוף צריך לדווח על החלטות רפואיות חריגות. כל הוצאה משמעותית או פעולה לא שגרתית מחייבת אישור בית משפט (למשל, מכירת דירתו של החסוי, גם אם הדבר לטובתו לצורך מימון אשפוז, דורשת צו שיפוטי). למעשה, האפוטרופוס נכנס לנעלי החסוי ופועל כ*"ידו הארוכה"*, הוא אמור, ככל שניתן, לפעול כפי שהחסוי עצמו היה פועל עבורו. למשל, אם ידוע שהחסוי מתנגד מביע לרעיון טיפול מסוים, אף שהאפוטרופוס סבור אחרת, עליו לשקול בכבוד רב את רצון החסוי. החוק מתווה עיקרון של כיבוד רצון החסוי בעבר ובהווה, כל עוד אין בכך פגיעה בו.

בעשור האחרון עבר מוסד האפוטרופסות שינוי תפיסתי גדול. תיקון 18 לחוק (2017) הכניס חלופות גמישות יותר: בראשן, ייפוי כוח מתמשך (ראו פרק נפרד בהמשך). כלי זה מאפשר לאדם בעודו כשיר למנות מיופה כוח לעתיד, ובכך אולי לייתר את הצורך באפוטרופוס. חלופה נוספת היא מינוי "תומך בקבלת החלטות": בית המשפט, במקום למנות אפוטרופוס השולל כשרות, רשאי למנות לאדם בעל מוגבלות תומך – אדם שתפקידו לסייע לחסוי להבין מידע ולקבל החלטות, בלי להסיר מהחסוי את הסמכות להחליט. כך נשמרת עצמאותו והכבוד לאוטונומיה שלו, רק עם תמיכה. חלופה שלישית היא הנחיות מקדימות – אדם יכול בעודו כשיר לתת הנחיות כיצד לנהוג בענייניו אם יתמנה לו אפוטרופוס בעתיד, למשל: "אם אי פעם אהיה חסוי, איני רוצה שימכרו את ביתי אלא שימשיכו לטפל בי שם ככל האפשר". ההנחיות מחייבות את האפוטרופוס העתידי וביהמ"ש.

משרדנו עוסק הן בבקשות אפוטרופסות למשפחות הדואגות ליקיריהן, והן בהסדרת הפתרונות החלופיים הנזכרים. כאשר מוגשת בקשה למינוי אפוטרופוס, אנו מלווים את הלקוח (לרוב בן משפחה המבקש להתמנות) בהכנת המסמכים הנדרשים, בקבלת חוות הדעת הנכונות, ובניהול ההליך בבית המשפט. לא פעם קורים חילוקי דעות בתוך המשפחה, למשל, שני ילדים שרבים מי יהיה אפוטרופוס להורה, ואנו מסייעים להגיע להסכמה אם אפשר, או מייצגים את אחד הצדדים במידה ויש דיון. מטרתנו תמיד לשים את טובת החסוי מעל לכל, ובגישה זו אנו גם מציגים את הדברים בבית המשפט. כמו כן, אנו מוסמכים מטעם האפוטרופוס הכללי לערוך ולהגיש ייפוי כוח מתמשך (ראו להלן), ובכך מציעים ללקוחותינו לחשוב מראש על פתרונות תכנון עתיד, במקום להיקלע לסיטואציה של מינוי כפוי. במקרים מתאימים, אנו ממליצים ומסייעים במינוי "תומכי החלטה" לאנשים שמסוגלים במידה מסוימת, ובכך מאפשרים להם להמשיך בחיים עצמאיים עם מינימום התערבות.

ייפוי כוח מתמשך

בעבר, כאשר אדם הדרדר במצבו המנטלי ולא יכול היה עוד לטפל בענייניו, בני משפחתו נאלצו לפנות לבית המשפט לקבלת אפוטרופסות עליו. ואולם, החל משנת 2017, נכנס לתוקף כלי משפטי חדש ששינה את התמונה: ייפוי כוח מתמשך. ייפוי כוח מתמשך מאפשר לכל אדם בן 18 ומעלה, בעודו צלול ומבין את מעשיו, לתכנן את עתידו ולמנות בעצמו אדם או מספר אנשים שהוא סומך עליהם (קרוב, חבר, עורך דין וכדומה) לשמש כמיופי כוח מטעמו בעתיד, אם וכאשר יאבד את יכולתו לקבל החלטות באופן עצמאי. למעשה, זהו מסמך שבא להקדים תרופה למכה: במקום שבית משפט ימנה לי אפוטרופוס אם אהפוך לחסר כושר, אני כבר עכשיו קובע מי יטפל בענייני ובאיזה אופן, וכך נשמרת העצמאות והבחירה שלי.

ייפוי הכוח המתמשך נערך בפני עורך דין שעבר הסמכה מיוחדת מטעם משרד המשפטים (לא כל עו"ד רשאי לערוך מסמך כזה, רק בעלי ההכשרה). עורך הדין מסביר לממנה (האדם שעורך את ייפוי הכוח) את המשמעויות, את הבחירות שעליו לעשות, ומוודא שהוא מבין וחותם מרצונו החופשי. חשוב לציין: הממנה חייב להיות כשיר בעת החתימה, עורך הדין אף מצהיר ששוחח עמו והתרשם שהוא מבין. לא פעם פונים אלינו לקוחות רגע לפני שקרוב משפחה שוקע בדמנציה, ואם חלה התדרדרות חמורה מדי, עלול להיות מאוחר מדי לערוך ייפוי כוח מתמשך (ואז חוזרים לאופציית אפוטרופסות). לכן מומלץ לא לחכות לרגע האחרון. אנשים רבים בשנות ה-50-60 לחייהם כבר מסדירים ייפוי כוח מתמשך כאקט של תכנון אחראי, בדיוק כפי שעורכים צוואה.

בייפוי כוח המתמשך, הממנה רשאי לקבוע הנחיות והוראות לכל תחום. למשל, הוא יכול למנות את בנו הבכור כאחראי על ענייני הכספים, ובתו הצעירה כאחראית על ענייני הבריאות והסיעוד, או למנות את שניהם יחד להחליט במשותף בכל דבר. הוא יכול לקבוע שאם יתעורר צורך להעבירו לבית אבות, רק מוסד מסוג מסוים ייבחר, או שהוא מעדיף מטפל בבית ככל הניתן. הוא יכול להנחות את מיופה הכוח למכור את הדירה שלו רק כמוצא אחרון, או דווקא להיפך, למכור ולהשתמש בכסף לשיפור איכות חייו. אפשר לקבוע "אנשי הודעה", קרובי משפחה או חברים שמיופה הכוח יצטרך לעדכן אותם שהתחיל לפעול, כך שיהיה פיקוח חברתי. אפשר גם לקבוע מנגנון בקרת חשבון בנק (למשל, שמיופה הכוח לא יוכל למשוך מעל סכום מסוים ללא אישור אדם נוסף). התקנות לפרטי פרטים.

ייפוי הכוח המתמשך מופקד במשרדי האפוטרופוס הכללי, ושם הוא נשמר עד שיבוא יום ויצטרכו להפעילו. בעת עריכתו, הממנה יכול לציין טריגר לכניסתו לתוקף: למשל, חוות דעת רפואית שקובעת ירידה קוגניטיבית חמורה, או החלטה משותפת של שני מיודעים. לעיתים קובעים בפשטות: "כאשר מיופה הכוח סבור שאיני מסוגל לנהל ענייניי, וייעץ עם רופא מומחה, יכנס ייפוי הכוח לתוקף". גמישות זו מאפשרת להתאים את המסמך למצבו של כל אדם. למשל, אדם הסובל ממחלת נפש מחזורית יכול לקבוע שייפוי הכוח יכנס לתוקף זמנית בתקופות בהן הוא באפיזודה פעילה, ויפוג כשמצבו משתפר.

מרגע שייפוי הכוח נכנס לתוקף (ומיופה הכוח הודיע זאת לאפוטרופוס הכללי), מיופה הכוח מוסמך לפעול בשם הממנה בכל העניינים שהוגדרו. זה יכול להיות ניהול חשבונות הבנק שלו, טיפול בדירתו (השכרה, תחזוקה), תשלום חשבונות, החלטות רפואיות (בחירת טיפול, הסכמה לניתוח, מעבר למוסד רפואי), טיפול ברווחתו היומיומית (שכירת מטפל, קניות, וכו'). מיופה הכוח מחויב לפעול לפי ההנחיות המקדימות שהשאיר הממנה, ובלבד שאין בהן משהו בלתי חוקי או שאי אפשר לביצוע. אין פיקוח שוטף של המדינה על מיופה הכוח (בשונה מאפוטרופוס שחייב בדיווחים), הרעיון הוא שנבחר אדם אמין ולכן יחסכו הבירוקרטיה והדיווח. עם זאת, אם בני המשפחה או "אנשי הודעה" חוששים שמשהו לא תקין, הם יכולים לפנות לבית המשפט ולבקש בירור או אפילו ביטול ייפוי הכוח, ובית המשפט יתערב אם יש חשש שנעשות פעולות בניגוד לטובת הממנה.

ייפוי כוח מתמשך תקף למעשה עד מותו של האדם (ואז הוא פוקע כמו אפוטרופסות), אלא אם כן האדם הפך כשיר שוב ויכול לבטלו. הממנה, כל עוד הוא בדעה צלולה, רשאי לבטל או לשנות את ייפוי הכוח בכל עת. כמו כן, מיופה הכוח יכול להתפטר אם אינו יכול לשמש, ובמקרה שלא נותר מיופה כוח, ייתכן שימונה אפוטרופוס רגיל.

בשנים הראשונות מאז כניסת ההליך לתוקף (2017), עשרות אלפי אנשים בישראל כבר ערכו ייפוי כוח מתמשך, עדות לכך שהציבור מזהה את התועלת והחשיבות שלו. הוא מתאים לכל אחד: לא רק לקשישים חולים, אלא לכל אדם שרוצה לשלוט בגורלו. הרי איש מאיתנו לא יודע מה ילד יום, תאונה או אירוע רפואי עלולים לפגוע בכשירות גם באדם צעיר, וייפוי כוח מתמשך הוא סוג של "ביטוח משפטי" המבטיח שנהיה בידיים של מי שבטחנו בו.

עריכת ייפוי כוח מתמשך במשרדנו מתבצעת תוך ישיבה מעמיקה עם הלקוח, הבנת משפחתו ורצונותיו, סיוע לו בהחלטות (למשל, מי מבין ילדיו מתאים לכל תפקיד, מה הסיכונים והתרחישים הצפויים) וכתיבת מסמך מפורט המגלם את רצונו. לאחר מכן מטפלים בהחתמה הנדרשת (כולל הסבר גם למיופה הכוח על חובותיו), בהפקדת המסמך באופן מקוון במערכת הייעודית של משרד המשפטים, ולבסוף בהפקת אישור ההפקדה. הלקוח מקבל עותקים חתומים של המסמך, ויכול לישון בשקט. כמובן, אם עם הזמן ירצה לעדכן (נניח אחד הילדים שינה סטטוס ולא מתאים יותר, או רצון לשנות הנחיות), אנו מסייעים בעריכת מסמך חדש והפקדתו שוב.

בשורה התחתונה, ייפוי כוח מתמשך שומר על כבודו, רצונו ועצמאותו של הפרט, וחוסך מהמשפחה ביורוקרטיה, כסף ועוגמת נפש בעת משבר. זה כלי חשוב ביותר שאנו ממליצים עליו לכל לקוחותינו במסגרת תכנון כולל של העתיד (לעיתים לצד עריכת צוואה). המשרד רואה בכך חלק בלתי נפרד מדיני המשפחה, לא רק פירוק משפחות, אלא גם דאגה לרווחת הפרט בתוכן המשפחה.

גישור משפחתי

גישור משפחתי הוא תהליך אלטרנטיבי ליישוב סכסוכים בתוך המשפחה מחוץ לכותלי בית המשפט, בהסכמה ובדיאלוג. בגישור, צד שלישי ניטרלי, המגשר – מסייע לבני הזוג או לבני המשפחה להגיע להסכמות ביניהם בנושאים השנויים במחלוקת. בדיני משפחה, הנושא העיקרי הוא גירושין: בני זוג העומדים בפני פרידה יכולים לפנות למגשר (או זוג מגשרים) שיסייעו להם להסדיר את כל הנושאים הקשורים בגירושין, רכוש, מזונות, משמורת, חלוקת חובות, הסדרי שהות, וכו', ולהגיע להסכם גירושין כולל, במקום שכל אחד יפנה לבית משפט וינהל מלחמה משפטית. אך גישור משפחתי קיים גם בהקשרים נוספים: סכסוכי ירושה בין אחים או בין הורה לילדיו, סכסוכים עסקיים בתוך משפחה, סכסוכים בין בני זוג ידועים בציבור הנפרדים, ועוד.

המגשר אינו שופט ואין לו סמכות לכפות פתרון או להכריע מי צודק. תפקידו הוא "לתווך", לאפשר לכל צד להשמיע את צרכיו ודאגותיו, ולעזור לצדדים לזהות אינטרסים משותפים ופתרונות אפשריים. המגשר מספק מסגרת דיון בטוחה: הכלל הבסיסי הוא שהדברים הנאמרים בגישור הם חסויים ולא יוכלו לשמש כראיה אם ההליך יתפוצץ ויגיעו לבית משפט. כך, בני הזוג יכולים לדבר בחופשיות, להודות אולי בדברים מבלי לחשוש ש"הודאה" תפגע בהם, ולהציע פשרות.

בגישור, הצדדים הם בעלי השליטה – הם אלה שמחליטים בסוף מה הפתרון, לא מגשר ולא שופט. לכן הפתרון לרוב מקובל על שניהם, בניגוד לפסק דין שכמעט תמיד צד אחד (לפחות) לא מרוצה ממנו. העובדה שההורים הגיעו בעצמם להסכם משמורת, למשל, יחד, מגדילה מאוד את הסיכוי שישתפו פעולה בביצועו לטובת הילדים, לעומת מצב שבו שופט הכריע בכפייה. יתרון נוסף: גישור הוא מהיר וזול יותר. בעוד תיק גירושין ממוצע בבית משפט עלול להימשך שנה-שנתיים (או הרבה יותר, אם יש ערעורים) ולעלות עשרות אלפי שקלים לכל צד, גישור יכול להסתיים בתוך מספר שבועות או חודשים, בעלות של מספר פגישות מגשר (הנחלקת בדרך כלל בין הצדדים). הגישור מתקדם בקצב שנוח לצדדים, אפשר להיפגש פעם בשבוע, או לעיתים קרובות יותר, תלוי בדחיפות וברצון.

חשוב לציין כי משנת 2016, בהתאם לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, זוגות המעוניינים לפתוח בהליכים משפטיים מחויבים קודם להגיש בקשה ליישוב סכסוך ולנסות הליך גישורי קצר ביחידת הסיוע שליד בית המשפט. יחידת הסיוע עורכת 1-4 פגישות "מהו״ת" (מידע, הערכה ותיאום), שבהן העובדות הסוציאליות מנסות לסייע לזוג להגיע להבנות או לפחות להסכים ללכת למגשר חיצוני. רק לאחר פגישות אלה, אם לא הושגה הסכמה, אפשר להגיש תביעות לבית המשפט. מטרת החוק הייתה להפחית את העומס על בתי המשפט ולעודד פתרון סכסוכי משפחה בדרכי שלום. החוק אמנם מסדיר שלב ראשוני קצר בלבד, אך בפועל אחוז לא מבוטל של זוגות מצליחים להמשיך בהידברות ולגבש הסכם עוד לפני שהגישו תביעה. משרדנו מטפל בזוגות רבים שמגיעים אלינו לאחר יחידת הסיוע, כשהם מבינים שעדיף לנסות לסיים בהסכם. אנו מציעים שירותי גישור מקצועיים, כאשר עורכת הדין מאיה רוטנברג משמשת כמגשרת ניטרלית (או יחד עם מגשר נוסף במקרים מתאימים), וגם במסגרת זו ניסיוננו הרב בתחום דיני המשפחה מסייע, כי בניגוד למגשר "רגיל", עו"ד מגשר מכיר כבר את הפתרונות המקובלים משפטית ויכול להציע לצדדים רעיונות בהתאם לפסיקה ולחוק. למשל, במו"מ על מזונות ילדים, מגשר שהוא עורך דין ידע לכוון לסכומים סבירים על פי הדין ולצפות את הסכמת בית המשפט להסדר.

תהליך הגישור עצמו מתחיל בפגישה משותפת, בה המגשר מסביר את הכללים (סודיות, התנדבות, זכות לפרוש בכל עת וכו') והצדדים מציגים בצורה כללית את הנושאים והקשיים. לאחר מכן יורדים לפרטים: בדר"כ המגשר יאפשר לכל צד להציג את עמדותיו בכל אחד מהנושאים שעומדים על הפרק, רכוש, משמורת, מזונות, ואז יתחיל דיון שבו מנסים למצוא פתרונות. לעיתים המגשר משתמש בפגישות נפרדות (caucus) עם כל צד, כדי לברר עמדות חשאיות או להעביר מסרים בעדינות. למשל, צד אחד עשוי לשתף את המגשר שהוא מוכן לוותר על הבית תמורת קבלת חלק גדול יותר בחסכונות, אך לא ירצה לחשוף זאת במיידי לצד השני. המגשר יעזור לתזמן הצעות.

כאשר מושגת הסכמה על כל הסוגיות, נהוג שהמגשר, אם הוא עורך דין, ינסח הסכם גירושין כתוב המסכם את ההבנות. את ההסכם אפשר (וצריך) להגיש לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני לאישור ולקבלת תוקף של פסק דין. הליך האישור הוא בדר"כ פורמלי וקצר: השופט מוודא שהצדדים חתמו מרצונם ושהם מבינים את ההסכם, ואז מאשר. משלב זה, ההסכם אכיף ככל פסק דין, ניתן למשל לפתוח תיק הוצאה לפועל אם תשלום מזונות שבהסכם לא משולם.

גם לאחר תחילת הליך משפטי, ניתן בכל שלב לעבור לגישור. היו מקרים בהם זוג היה כבר בעיצומו של משפט, עם תביעות ותביעות נגדיות, אך בהמלצת בית המשפט או ביוזמתם החליטו לעצור וללכת לגישור, ובתוך זמן קצר פתרו הכל. בתי המשפט אף מעודדים זאת, לעיתים "תולים" הליכים ומפנים את הצדדים חזרה למו"מ. משרדנו טיפל לא אחת בתיקים מורכבים שהחלו בבית משפט והסתיימו לבסוף בהסכם כאשר הצדדים הבינו שהליטיגציה גורמת להם לנזק יותר מתועלת.

עם זאת, יש להודות: לא בכל מקרה גישור מתאים. למשל, במקרה של אלימות במשפחה, אי אפשר לצפות מבן זוג מוכה לשבת למשא ומתן "שוויוני" עם מי שפגע בו. גם במקרים של חשד להברחת רכוש והעלמות, צריך כלי גילוי וכפייה שבית משפט מספק. אי-שוויון קיצוני ביחסי הכוחות (כגון אחד כריזמטי והשני חסר בטחון באופן קיצוני) עלול להוביל לתוצאה לא הוגנת בגישור. לכן, מגשר טוב יודע לזהות מתי המצב לא מאוזן, ובמידת הצורך להמליץ לצדדים לפנות לייעוץ משפטי פרטני תוך כדי התהליך, או אפילו להפסיק את הגישור אם הוא סבור שלא ייצא ממנו הסכם ראוי. אנו במשרדנו לעולם לא "דוחפים" להסכם בכל מחיר, המטרה היא לא רק לסגור את התיק, אלא לסגור אותו בתנאים נכונים וצודקים.

לאורך השנים, עו"ד מאיה רוטנברג, בהיותה גם מגשרת משפחתית מוסמכת, סייעה לעשרות רבות של משפחות לפתור סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, לעיתים סכסוכים שנראו בתחילה בלתי פתירים. הגישה שלנו היא שבענייני משפחה, ניצחון אמיתי הוא כאשר שני הצדדים מרוויחים ומוצאים דרך להמשיך לתפקד (במיוחד כהורים) אחרי המשבר. הסכמי הגישור שיצרנו הוכיחו את עצמם לאורך זמן, וכאשר יש צורך בשינוי מסוים (למשל, התאמה של זמני שהות כשהילדים גדלים), הצדדים הרבה יותר מוכנים וגמישים לדון ולשנות, לעומת מצב של פסק דין נוקשה. מבחינתנו, הצלחת גישור נמדדת לא רק בסיום המיידי של הסכסוך, אלא גם בהשפעה ארוכת הטווח על רווחת המשפחה.

תביעות כלכליות בין בני זוג

מעבר לתביעות "הסטנדרטיות" שנלוות לגירושין (מזונות, רכוש, משמורת), לעיתים קרובות מתעוררות בין בני זוג (או בין גרושים) גם תביעות כספיות ונזיקיות נוספות. דיני המשפחה המודרניים מכירים בכך שבני זוג יכולים לתבוע זה את זה גם בעילות נזיקין או חוזיות, במקרים מתאימים, ולא בהכרח להגביל את עצמם להליך הגירושין גרידא. נפרט מספר דוגמאות בולטות:

• תביעת נזיקין בגין סרבנות גט: אחד הפיתוחים החשובים בפסיקה בעשורים האחרונים הוא האפשרות לתבוע פיצוי כספי מבן זוג שמסרב סירוב עקשני לתת גט או לקבל גט (בבית הדין הרבני) ללא צידוק, ובכך גורם נזק רב לבן הזוג האחר המוחזק "עגון/עגונה". בתי המשפט לענייני משפחה קבעו כי סרבנות גט ממושכת מהווה עוולה נזיקית, הן משום הפרת חובה חקוקה (החובה הדתית והפסיקתית לתת גט בהוראת בית הדין) והן על בסיס עוולת הרשלנות או עוולת הנגישה (התנהלות בחוסר תום לב קיצוני). בפסקי דין שונים חויבו סרבני גט, גם גברים וגם נשים, בתשלום פיצויים בסכומים משמעותיים לבני זוגם, בגין הנזק הנפשי, אובדן שנים ו"הפסד החופש" שנגרם להם עקב הסירוב. לדוגמה, בעל שסירב לתת גט במשך 5 שנים אחרי שנפסק שעליו לגרש, חויב בפיצוי עגונה בסך מאות אלפי ש"ח. ישנם קריטריונים שגובשו: משך הזמן של הסרבנות, חומרת הנזק (האם נניח האישה חלפה בגיל הפוריות, או הגבר החמיץ הזדמנות להינשא שוב), התנהלות זדונית במיוחד (סחטנות בכוונה) וכו'. מטרת התביעות הללו כפולה, גם לשפות את הנפגע/ת, וגם להרתיע סרבנים אחרים.

• עוולות בתוך הנישואין: למרות שבית המשפט העליון פסק בעבר שאין מקום לתביעות נזיקין על עצם התנהגות שלילית במסגרת יחסי נישואין (למשל, לא ניתן לתבוע בן זוג על "שקר" או "בגידה" כעוולה, כי יחסי נישואין אינם חוזה מסחרי), בכל זאת במקרי קיצון יש תביעות. למשל, תביעות על אלימות במשפחה: בן זוג שהורשע בתקיפת בת זוגו, יכולה האישה לתבוע אותו אזרחית לפיצויים על כאב וסבל, אובדן השתכרות וכד'. מקרה נוסף שעלה בפסיקה: תביעת פיצוי על ניכור הורי – אב שטען שבגלל התנהגות האם והסתת הילדים נגדו הוא איבד את הקשר איתם, תבע פיצוי כספי על הנזק הנפשי שגרמה לו. התביעה הזו חדשנית ומורכבת (כי קשה לכמת "אובדן קשר" בכסף), אך היו מקרים שהגיעו לפשרות. תביעות בגין הטרדה מינית בין בני זוג (למשל, בן זוג שכפה מעשים או התעמר מינית), גם הן אפשריות תיאורטית, אם כי לרוב מטופלות בפן הפלילי.

• תביעות חוזיות/כספיות בין בני זוג: למרות שבני זוג לרוב נתפסים כיחידה כלכלית אחת, בפועל קורים מקרים שבהם צד אחד מלווה כספים לצד השני, או חותם ערבות, או נותן מתנה משמעותית ואז מתחרט. כאשר היחסים מתדרדרים, עלולות לצוץ תביעות החזר כספים. למשל: אישה טוענת שבמהלך הנישואין מכרה דירה שהייתה רק שלה מלפני הנישואין, ואת הכסף "הלוואה" לבעלה כדי שיפתח עסק, ועתה היא דורשת את הכסף חזרה (בנפרד מחלוקת הרכוש הרגילה). דוגמה אחרת: בעל טוען שנתן לאשתו מתנה של רכב יוקרה "מתוך אהבה", וכעת רוצה לבטל את המתנה כי האהבה נגמרה, תביעה כזו מורכבת (כי החוק לא אוהב לבטל מתנות), אבל ישנן עילות כמו הפרת הבטחה או התנהגות חסרת תום לב שנדונות.

• תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין: זו עילה ותיקה אך כמעט לא קיימת עוד, בעבר נשים שתבעו גברים ש"הפרו הבטחת נישואין" (אירוסים שהתבטלו) קיבלו פיצויים קטנים על עוגמת נפש והוצאות. כיום זה נדיר ובתי המשפט מעדיפים לא לעודד זאת (כי זה גורם לאנשים להינשא בעל כורחם מחשש תביעה). אך עדיין אפשרי תאורטית.

• סכסוכים עסקיים בין בני זוג: לא מעט זוגות עובדים יחד או מנהלים עסק משפחתי. בעת גירושין, בנוסף לחלוקת שווי העסק, יכולים לצוף חילוקי דעות כמו בין שותפים רגילים: האחד טוען שהשני מעל בכספי החברה, או לא חולק רווחים. לפעמים בני זוג הם בעלי מניות בחברה בע"מ יחד, וצריך בנוסף לגירושין גם "לפרק את השותפות העסקית". זה יכול להצריך תביעת פירוק חברה, או תביעה נגזרת, או חשדות להברחה עסקית, תחומים שגולשים מדיני משפחה לקורפורייט. בתי המשפט לענייני משפחה מוסמכים לדון בזה אם רואים בכך חלק מהסכסוך המשפחתי. משרדנו, שמנוסה גם בדיני תאגידים וניהול עסקים, יודע לתת ללקוח מענה גם בהיבט העסקי הזה.

• תביעת כתובה: אמנם זו לא תביעה "אזרחית" קלאסית, אבל מבחינה כספית טהורה, הכתובה היא התחייבות כספית שעל הבעל לשלם לאשתו במקרה גירושין (אם נפסק בבית הדין שהוא חייב בכתובה). ישנן נשים שמגישות בבית הדין הרבני תביעת כתובה במקביל לגירושין, ויכולות לזכות בעשרות או מאות אלפי ש"ח, בהתאם לסכום הנקוב. זהו מנגנון ייחודי לדין הדתי, אך בפועל מהווה חלק מהתמונה הכלכלית בגירושין. לפעמים הסכם גירושין כולל ויתור של האישה על כתובתה תמורת נכס או תשלום אחר. כך שהכתובה משחקת תפקיד כמו "קלף מיקוח" כלכלי.

כאשר מתנהלות כמה חזיתות משפטיות בין בני זוג, יש חשיבות רבה לגיבוש אסטרטגיה כוללת. למשל, אם אישה מנהלת גם תביעת מזונות, גם רכוש, גם נזיקין נגד הבעל, צריך לתעדף: מה הכי מועיל, איפה להשקיע משאבים, אולי לוותר על משהו תמורת הסכמה במשהו אחר. משרדנו מספק ללקוחות ראייה רחבה זו. היו לנו תיקים שבהם החלטנו, למשל, לא לתבוע נזיקין על סרבנות גט כי ראינו שהבעל נוטה להסכים לגט בלי סנקציה, ובמקום זאת התרכזנו בהגדלת חלקה ברכוש. במקרים אחרים המלצנו דווקא כן להגיש תביעת נזיקין מתוקשרת, כדי להפעיל לחץ ולקדם פתרון, ואכן זה הועיל. כל מקרה לפי נסיבותיו.

חשוב לדעת גם שסמכויות השיפוט עשויות להשתנות בהתאם לסוג התביעה. למשל, תביעת נזיקין בגין סרבנות גט, לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות ברורה, אך גם בית הדין הרבני טוען לעיתים שיש לו סמכות (כתוצאה מפס"ד של בג"ץ בעניין פלוני). לכן, יש החלטות טקטיות איפה להגיש. זה עולם מורכב והלקוח הפשוט אינו מודע לכל ההשלכות, ולכן עליו לסמוך על עורך דינו. אנו מגלים ללקוח שקיפות, מסבירים את היתרונות והסיכונים בכל מהלך, את העלויות והתועלות, ונותנים המלצה.

לסיכום, מלבד "תיק הגירושין" המרכזי, לעיתים קרובות יש היבטים משפטיים נוספים בין בני זוג. משרדנו הוא בעל ניסיון ייחודי בניהול תיקים מורכבים רב-תחומיים – אנו שולטים הן בדיני המשפחה והן בדינים המשיקים (חוזים, נזיקין, תאגידים, ירושה) כדי לספק ללקוח הגנה מקסימלית על זכויותיו מכל כיוון.

התרת נישואין אזרחיים

בישראל, ענייני הנישואין והגירושין כפופים ברובם לדין הדתי האישי, יהודים נישאים ומתגרשים ברבנות, מוסלמים בבתי דין שרעיים, נוצרים בכנסיות וכו'. מצב זה יוצר בעיה לזוגות שלא יכולים או לא רוצים להינשא במסגרת דתית. רבים מאלו פונים לפתרון של נישואין אזרחיים בחו"ל: הם טסים למדינה שבה מותר לנישא אזרחית (כגון קפריסין, צ'כיה, ארה"ב וכו'), עורכים שם טקס נישואין אזרחי, וחוזרים עם תעודה. מדינת ישראל מכירה בנישואין אלו למטרות מנהלתיות – כלומר, משרד הפנים ירשום אותם כנשואים, והם יהנו מכל הזכויות החוקיות של זוג נשוי (מעמד, זכויות סוציאליות, מיסוי וכו'). זוהי דרך נפוצה: כיום מעריכים שכ-20% מכלל הזוגות היהודים בישראל נישאים בחו"ל בנישואין אזרחיים.

האתגר מגיע כאשר בני הזוג הללו רוצים להיפרד. גירושין של זוג שנישא אזרחית בחו"ל (שני בני הזוג אזרחי ישראל) מכונים "התרת נישואין". מבחינה משפטית, צריך לשים לב: אם בני הזוג מאותושתייכים לאותה דת מוכרת בישראל, הערכאה הדתית שלהם עשויה לתבוע סמכות. לדוגמה, זוג יהודי שהתחתן אזרחית, בית הדין הרבני מחזיק בדעה שהוא מוסמך "לסדר גט לחומרא" או לפחות לאשר את הגירושין שלהם. בפועל, ברוב המקרים בית הדין הרבני ידרוש מהם גט או הצהרת "אין מניעה" דתית להינשא לאחר, שכן לפי חלק מהדעות ההלכתיות הנישואין האזרחיים אינם תקפים כדת משה וישראל אך עדיין נדרשת פרוצדורה לסיימם. אולם, במקביל, בני הזוג עדיין רשומים כנשואים במשרד הפנים, וצריך צו שיפוטי אזרחי כדי לשנות זאת אם אין לערכאה דתית סמכות.

כאשר מדובר בבני זוג שאינם בני אותה דת או חסרי דת (למשל, יהודי ונוצרייה, או שני חסרי דת), אז אין שום ערכאה דתית שיכולה לתת להם גט (הרבנות לא מטפלת בנישואי תערובת, וכו'). במצב כזה, חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969 מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לטפל בפירוק הנישואין. בית המשפט בוחן את זהויות בני הזוג, פונה לקבלת חוות דעת רשמית מנציגי בתי הדין הדתיים של בני הזוג (למשל, אם האישה יהודייה והבעל חסר דת, יפנו לרבנות לשאול אם הם יטפלו בו. הרבנות תשיב שאין להם סמכות). לאחר קבלת האישורים שאין ערכאה דתית מוסמכת, בית המשפט לענייני משפחה יכול לדון בבקשה ולהוציא פסק דין של התרת נישואין. פסק דין זה, כשהופך חלוט, מוגש למשרד הפנים, ומאפשר לרשום את בני הזוג כ"גרושים".

במקרים שבהם שתי הערכאות לכאורה בעלות סמכות (כמו זוג יהודי), קיים מתח, יש שסוברים שצריך גם גט רבני וגם התרה אזרחית. בדרך כלל פותרים זאת כך: מגישים בקשה לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט יעכב הליכים, יפנה את הצדדים לבית הדין הרבני "לסידור גט" (גט פורמלי). אחרי שיביאו אישור מהרבנות שהם גרושים או שאין מניעה, בית המשפט ייתן את פסק הדין האזרחי כדי לסגור את הפן המנהלי.

הליך התרת נישואין בפני עצמו אינו מורכב מבחינת עילות, אין "אשם" או עילות ספציפיות. די בכך שבני הזוג רוצים להיפרד. אם שניהם מסכימים, לרוב יתנו תצהיר והדבר ייגמר מהר. אם אחד מהם מתנגד, בית המשפט ינהל דיון ויכריע האם יש טעם לשמר את הנישואין. בדרך כלל, אם אין ילדים משותפים והנישואין התפרקו, לא יכפה המשך קשר. למעשה, אפילו במקרה של סכסוך, בית המשפט לענייני משפחה מפעיל מבחן המזכיר "קרע בלתי ניתן לאיחוי" בנישואין אזרחיים, ואין כאן את המגבלות ההלכתיות של עילות גירושין (כמו שברבני צריך עילה ספציפית לפעמים). לכן, התרת נישואין דומה לגירושין "בלי אשמה", אם אחד רוצה, לרוב גם בלי הסכמת השני זה יקרה.

חשוב להבין שהתרת הנישואין מטפלת רק בסטטוס הנישואין. במקביל אליה, עדיין צריך להסדיר את כל יתר העניינים, מזונות, רכוש, משמורת ילדים, בדיוק כמו אצל כל זוג מתגרש. אם שני בני הזוג מסכימים, אפשר לחתום על הסכם גירושין רגיל, אלא שבמקום המילה "גט" משתמשים במונח "התרת הנישואין". הסכם כזה יאושר בבית המשפט. אם אין הסכמה, מגישים תביעות מתאימות לבית המשפט לענייני משפחה (שהוא ממילא הפורום שעוסק בהתיק). ייתכן מצב שבו ההתרה ניתנת לפני שכל העניינים האחרים נפתרו, או אחרי, זה תלוי. למשל, לעיתים מעדיפים להמתין עם ההתרה עד סיום ענייני הרכוש, כדי למנוע מצב שבן זוג יתחתן שוב לפני שחילקו נכסים (דבר שעלול לסבך).

משרדנו מלווה זוגות רבים בהליכי התרת נישואין. אנו מכירים היטב את הפרוצדורות המיוחדות: למשל, השגת תעודת הנישואין המקורית מחו"ל עם תרגום נוטריוני, טיפול בקבלת חוות הדעת מבתי הדין (יש לנו קשרי עבודה שוטפים עם גורמי רבנות/שרעיים/נוצרים לצורך זה), הכנת תצהירים והגשת בקשה מנומקת. בנוסף, אנו מטפלים עבור הלקוח בכל שאר הנגזרות, אם צריך, מנהלים את תביעות המשמורת, המזונות והרכוש. חשוב לציין: בהרבה מקרים של נישואין אזרחיים, מדובר בזוגות מעורבים מבחינת מוצא ותרבות, ולעיתים גם מיקום (למשל, אחד מבני הזוג לא ישראלי). זה יכול ליצור קשיים ייחודיים, כמו ענייני הגירה (ויזה, אזרחות) בעת הפרידה, או סכסוכי משמורת בינלאומיים. משרדנו, בעל אוריינטציה בין-לאומית (אנחנו רב-לשוניים ומנוסים בתיקים חוצי גבולות), נותן מענה גם למצבים כאלה, לדוגמה, טיפלנו במקרה של יהודי ישראלי ואשתו הלא-יהודייה, שבמקביל להתרת הנישואין התמודדנו עם סוגיית מעמדה החוקי בארץ לאחר הפרידה.

לסיכום, התרת נישואין היא "גירושין אזרחיים" ומצריכה עורך דין הבקיא גם בדיני המשפחה הרגילים וגם בדין המיוחד החל על מקרים אלו. משרדנו, שכבר סייע לזוגות רבים במסלול זה, דואג שההליך יתבצע בזריזות, ביעילות ותוך שמירה על מלוא זכויות לקוחותינו. בני זוג שנישאו באופן לא שגרתי זכאים להתגרש בצורה מסודרת לא פחות מכל זוג אחר, ואנו כאן כדי לוודא שזה אכן קורה, עם מינימום סיבוכים וביורוקרטיה.

תחום דיני המשפחה והגירושין בישראל הוא רחב, מורכב ודינמי. הוא משלב בין היבטים רגשיים עמוקים לבין סוגיות משפטיות סבוכות, מפירוקי שותפות חייה ועד הגנה על חסרי ישע, מחלוקת רכוש ועד זכויות ילדים. משרד עורכי דין מאיה רוטנברג ניצב בחזית התחום מזה למעלה משני עשורים, ומוביל את לקוחותיו בבטחה בין כל שבילי המבוך המשפטי הזה. המשרד גאה ביכולתו לשלב מקצועיות חסרת פשרות עם אנושיות ואמפתיה ללקוח. הניסיון הרב שנצבר, בכלל הערכאות מבית הדין הרבני ועד בית המשפט העליון, והתקדימים שהמשרד היה שותף להם, מעניקים ללקוחות ביטחון כי עניינם מטופל על-ידי גורם מומחה, בעל סמכות והישגים מוכחים. צוות המשרד, בהובלת עו״ד מאיה רוטנברג, מקפיד להתעדכן בכל שינוי בחקיקה ובפסיקה, ומשלב ידע עדכני זה בעבודתו היום-יומית, בין אם בעריכת הסכמים מדויקים או בניהול מאבקים משפטיים מורכבים.

בכל אחד מהנושאים שנסקרו לעיל, הסכמי גירושין, משמורת, מזונות, רכוש, צוואות, אפוטרופסות, גישור משפחתי, ועוד – למשרדנו יש מומחיות וכלים ייחודיים להשיג את התוצאה המיטבית עבור הלקוח. אנו דוגלים בגישת "Tailor Made": כל משפחה היא עולם ומלואו, וכל מקרה מנותח לגופו ומקבל פתרון מותאם. הערכים המנחים אותנו כוללים רגישות (כי מאחורי כל תיק יש אנשים וילדים עם רגשות וחיים שלמים), יסודיות (לא משאירים אבן משפטית בלתי הפוכה בדרך למטרה), יצירתיות (למציאת פתרונות חכמים מחוץ לקופסה, במיוחד כאשר הדרך הרגילה חסומה), וכמובן נחישות ודבקות במטרה (למען מיצוי זכויות הלקוח עד תום).

דיני המשפחה נמצאים כל העת בהתפתחות, המחוקק והפסיקה מגיבים לשינויים חברתיים, בין אם זה במעמד האישה, ההכרה בזכויות ילדים, או בטכנולוגיות חדשות (כגון סוגיות של הורות ביולוגית לעומת משפטית). משרדנו היה ועודנו מעורב בהליכי חקיקה ופסיקה תקדימיים המעצבים את התחום. אנו רואים בכך שליחות, לא רק לייצג לקוחות, אלא גם להשפיע על המערכת לטובה, לקדם שוויון וצדק במשפחה ובחברה.

בסופו של דבר, הצלחתנו נמדדת בראש ובראשונה בשביעות רצונם של לקוחותינו, אותם אנשים שליווינו ברגעים אולי הקשים בחייהם, וסייענו להם להגיע לחוף מבטחים ולפתוח דף חדש. מכתבי התודה וההמלצות הרבות שצבר המשרד עם השנים מעידים על האמון שנרכש וההשפעה החיובית שהייתה לנו. אנו ממשיכים בעבודתנו עם אותה תשוקה ומסירות, עבור כל לקוח ולקוחה הפונים אלינו, במטרה לספק להם את הייצוג המשפטי הטוב ביותר, האנושי ביותר והמקיף ביותר בתחום דיני המשפחה.

המשרד פה בשבילכם, בכל שאלה והתלבטות בתחום דיני המשפחה והירושה. הניסיון, המומחיות, הסמכות והאמינות, כולם עומדים לרשותכם, כדי שנעבור יחד את התהליך המורכב הזה בצורה הטובה ביותר, ונסלול עבורכם ועבור משפחותיכם דרך חדשה של יציבות וביטחון.