בבית המשפט העליון

 

בע"מ  9948/04

 

 

כבוד השופט א' ריבלין

בפני:  

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

 

כבוד השופטת ע' ארבל

 

המבקש:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. פלונית

 

2. פלונית

 

3. פלונית

 

4. פלונית

 

5. פלונית

 

6. פלונית

 

7. פלונית

 

8. פלוני

 

9. פלונית

 

10. פלונית

 

11. פלונית

 

12. פלונית

                                          

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בחיפה  מיום  19.9.04 בבר"ע 1186/04 שניתן על-ידי כבוד השופט ח' פיזם

                                          

תאריך הישיבה:                     י"ד באייר תשס"ה (23.5.05)

בשם המבקש:                        עו"ד רפי כריסטוף; עו"ד שני רייס

בשם המשיבה 1:                    עו"ד זרח רוזנבלום

 

פסק-דין

 

השופטת ע' ארבל:

 

1.       בקשה זו למתן רשות ערעור ענינה תובענה בנושא פיטורים על רקע סכסוך אישי בין בני זוג – האם מקומה של התובענה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, כטענת האשה, או בבית הדין לעבודה, כטענת הבעל? זו השאלה שבפנינו.

 

לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה לה ושמענו את טענות הצדדים בדיון שנערך בפנינו, החלטנו לראות את הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור ולדון בה כערעור.

 

העובדות

2.       בשנת 1970 התקבלה המשיבה 1 (להלן – המשיבה או האשה) לעבודה בחברה שבבעלותו של המבקש. במהלך השנים התפתחו בין המבקש למשיבה קשרים אישיים שחרגו מיחסי עובד ומעביד, וביום 24.5.89 נישאו השניים. כעבור מספר שנים, לאחר שיחסיהם עלו על שרטון, הגישה המשיבה ביום 6.2.02 תובענה למזונות ותובענה למתן סעד הצהרתי בענייני רכוש לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. המבקש הגיש, מצידו, ביום 9.3.03, תביעה לגירושין לבית הדין הרבני האיזורי בחיפה.

 

3.       ביום 2.1.04 פיטר המבקש את המשיבה מעבודתה בחברה. הרקע לפיטורים שנוי במחלוקת בין המבקש למשיבה. לדברי המבקש בבקשתו, ביום 2.1.04 "נערך למשיבה שימוע כדין", בו הודיע לה כי "בהתחשב במצב הכלכלי של החברה והפסקת הפעילות בתחום עיסוקה בחברה, והפסקת פעילות חברת הניהול (בה עבדה המשיבה – ע.א.), בשנת 2002, והיות שהמשיבה לא השתלבה מאז בכל תפקיד אחר בחברה. לפיכך אין מקום להמשך העסקתה." מכתב רשמי מטעם החברה אודות הפיטורים נמסר לידי המשיבה ביום 7.1.03. לדברי המשיבה, הודעת המבקש על פיטוריה נעשתה כתגובה לכך שהמבקש נחקר על-ידי בא-כוחה בבית הדין הרבני שלושה ימים לפני כן. "השימוע" נערך ביום שישי, בביתם הפרטי, בשיחה שבין בעל ואשה. "המכתב הרשמי" שנמסר לה ביום 7.1.03 הונח על-ידי המבקש על הטלוויזיה בחדר השינה של בני הזוג.

 

           לדברי המבקש, הפיטורים לא היו קשורים כלל לסכסוך המשפחתי, בעוד שלדברי המשיבה, הפיטורים לא היו אלא נדבך נוסף בסכסוך העמוק שנתגלע בין בני הזוג.

 

ההליכים הקודמים

4.       ביום 12.1.04 הגישה המשיבה נגד המבקש והחברות שבבעלותו (הן המשיבות הפורמאליות 2- 12) בקשה לצו מניעה נגד ביצוע הפיטורים. בקשה זו הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. בית המשפט (כב' השופטת א' מירז) החליט ביום 26.1.04 שאין לו סמכות לדון בבקשה, שכן הסמכות הייחודית לדון בפיטורים נתונה לבית הדין לעבודה. זאת, לאור הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), הקובע לאמור:

 

 

24. סמכות בית-דין אזורי

(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

 

5.       בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי נקודת המוצא לדיון בסוגיית הסמכות הינה בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, וכי סוגיה זו תוכרע בהתאם לתשובה שתינתן לשאלה האם מדובר בתובענה בין עובד למעביד שעילתה ביחסי עובד ומעביד. לא היתה מחלוקת כי בין המבקש למשיבה התקיימו יחסי עובד ומעביד. בית המשפט המשיך ובחן האם עילת התובענה נובעת מיחסי העבודה, וקבע כי עילת התובענה היתה פיטורי המשיבה ועילה זו נובעת מיחסי העבודה, ובלשון בית המשפט:

 

"סוגיית הפיטורים על סעדיה הנה נושא המשתייך מטבעו למכלול יחסי העבודה וקשור במישרין ליחסי עובד ומעביד ומשכך הסמכות הייחודית מסורה לבית הדין לעבודה."

 

          קביעה זו הסתמכה על דברי בית משפט זה בעניין גנאים (בג"צ 578/80 ג'מיל אחמד גנאים נ' עבד-אל לטיף מואסי ואח', פ"ד לח(2) 29, 35 (להלן: פרשת גנאים), בו נקבע כי פיטורי עובדים שייכים לאותם נושאים המצויים בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. משהסמכות הייחודית לדון בתובענה נתונה לבית הדין לעבודה, הסיק בית המשפט לענייני משפחה כי אין לו סמכות לדון בה והתובענה נדחתה.

 

6.       על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' פיזם), אשר קיבל את הערעור וקבע כי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות לדון בבקשה. זאת, לאור הוראות סעיפים 1(2), 1(2)(א) ו-3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה), הקובעים:

 

"1. הגדרות

בחוק זה, "עניני משפחה" - אחת מאלה:

 ...

(2) תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא;

לענין פסקה זו -

"בן משפחתו" -

(א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;

...

3. סמכות בית המשפט לעניני משפחה

(א) עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה."

          

           סעיף 1 לחוק קובע, כי מלבד מקרים נוספים שאינם נוגעים לענייננו, תהיה סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה אזרחית בין בעל ואשה שמקורה סכסוך בתוך המשפחה.

 

7.       בית המשפט המחוזי קבע כי נקודת המוצא לדיון בסוגיית הסמכות הינה בהוראות סעיפים 1(2), 1(2)(א) ו-3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, וכי סוגיה זו תוכרע בהתאם לתשובה שתינתן לשאלה האם מדובר בתובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה". בית המשפט המשיך ובחן את הסכסוך נשוא התובענה שבפנינו על מנת לקבוע אם הסכסוך במשפחה הוא העילה והמקור לסכסוך המשפטי. לצורך הבירור, פנה בית המשפט המחוזי למבחן "התרומה המשמעותית" שנקבע ברע"א 6558/99 נחום חבס נ' דין חבס, פ"ד נד(4) 337 (להלן: הלכת חבס). על פי מבחן זה, נדרש קשר בין הסכסוך המשפחתי לתובענה האזרחית, באופן שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית למחלוקת נשוא התובענה ובלשונו של הנשיא ברק (בעמ' 344- 345):

 

"תובענה אזרחית שבין בני משפחה מותנית בכך שסיבתה או מקורה של התובענה הוא "סכסוך בתוך המשפחה". נדרש, איפוא, קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי. השאלה הינה מהי עוצמתו של קשר זה? האם די בכך שקיים קשר כלשהו, ולו רחוק, בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי, או שמא נדרש קשר קרוב ומיידי, ואם כן - מהי עוצמתו של קשר זה? ...

 

נראה לי כי אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה.

 

נמצא, כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית משפט אחד - הוא בית המשפט לענייני משפחה - את הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו, תוך נסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית המשפט לענייני משפחה.

 

8.       בית המשפט המחוזי יישם את המבחן שנקבע בהלכת חבס וקבע:

 

"עיון בתיקי בימ"ש לענייני משפחה המתאר את הסכסוך החמור בין המערערת והמשיב (המשיבה והמבקש – ע.א.) יביא למסקנה חד משמעית שאין מדובר כאן בסכסוך "מקצועי" אלא בסכסוך אישי שביטויו הגיע גם לכדי פיטוריה של המערערת (על רקע סכסוכה עם המשיב) בלי, שברור, כי אין להסיק מכך שהפיטורים לא היו מוצדקים. למעשה, הצדדים עצמם קשרו את יחסי המשפחה שלהם, גם בעבודתה של המערערת, במסגרת המשיבות (החברות שבבעלות המבקש – ע.א.). זה עולה חד משמעי מהסכם יחסי ממון שצורף לכתב ההגנה (מטעם המשיב), בו מתחייב המשיב שהמערערת תמשיך להיות מועסקת בחברת חיון מחשבים (שבבעלות המבקש – ע.א.)...".

 

         

          בית המשפט המחוזי קיבל אפוא את הערעור וקבע כי הסמכות לדון בבקשת המשיבה בעניין פיטוריה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. מסקנה זו התבססה כאמור על הוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה, שבמסגרתן בחן בית המשפט המחוזי הן את גורמי הסכסוך שעמדו ברקע הפיטורים, והן את העובדה שהמבקש התחייב להמשיך להעסיק את המשיבה בעבודתה במסגרת הסכם יחסי ממון שנערך בין בני הזוג ערב נישואיהם.

 

דיון

9.       כפי שציינתי בפתח הדברים, השאלה הניצבת בפנינו היא, איזוהי הערכאה המוסמכת לדון בתובענה שעילתה ביחסי עובד ומעביד כאשר ברקע התובענה עומד סכסוך בתוך המשפחה? כפי שראינו, הערכאות הקודמות הגיעו למסקנות שונות. השוני בין גישתו של בית המשפט לענייני משפחה לבין גישתו של בית המשפט המחוזי נובע מנקודת המוצא השונה בה אחזה כל אחת מהערכאות. בית המשפט לענייני משפחה בחן את הסוגיה באספקלריה של סמכות בית הדין לעבודה, בעוד שבית המשפט המחוזי בחן את הסוגיה לפי השאלה אם מדובר בתובענה, שעל פי טיבה, מתאימה להתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה. כפי שיובהר בהמשך הדברים, דעתי כדעת בית המשפט לענייני משפחה. סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענה שעילתה ביחסי עובד ומעביד הינה סמכות ייחודית, בעוד שסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה הינה סמכות עניינית הכפופה – על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה – לסמכותו של בית הדין.

 

סמכות ייחודית – סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה

10.     אם נמקד את מבטנו תחילה להוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, כי אז מתבקשת המסקנה כי המקרה דנן עומד בדרישות הסמכות של בית הדין לעבודה. לשם הנוחות, אביא כאן, בשנית, את לשונו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה:  

 

24. סמכות בית-דין אזורי

(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

 

מכוח סעיף זה, סמכותו של בית הדין לעבודה מותנית, כפי שצוין כבר, בקיומם של שני תנאים מצטברים, שעניינם בזהות הצדדים ובנושא התובענה. התנאי הראשון מגביל את סמכותו של בית הדין לעבודה למצבים בהם קיימים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, או שיחסים כאלו היו קיימים בעבר או שעתידים היו להתקיים. התנאי השני לסמכותו של בית הדין לעבודה הוא שעילת התובענה תהיה ביחסי העבודה (ראו: דב"ע מב/14-3 מישאל שחם נ' חב' קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פד"ע יג 309; דב"ע אריה צייג נ' רוקונט תעשיות (1968) בע"מ, פד"ע ל 425).

 

          חוק בית הדין לעבודה אינו מבחין בין כלל המצבים בהם תנאים אלו מתקיימים לבין מצבים בהם קיימים גם קשרי משפחה בין הצדדים, בנוסף ליחסי עובד ומעביד. מבחינת חוק בית הדין לעבודה, די להצביע על קשרי עבודה ועילה שביחסי עבודה כדי להקנות סמכות לבית הדין לעבודה. קשרי משפחה, בהקשר זה, אינם מעלים ואינם מורידים. אכן, ישנן שיטות משפט בהן המצב הוא שונה. כך, למשל, בארצות הברית החוק הפדראלי המסדיר את בתי הדין ליחסי עבודה (National Labor Relations Act) קובע בסעיף 2(3) כי החוק אינו חל על יחסי עבודה בין הורים לילדים או בין בני זוג. אולם שיטתם אינה שיטתנו. החוק שלנו כמו אדיש לשאלה אם בין המעביד לעובד קיים גם קשר משפחתי.  

 

11.     הגישה העקרונית העולה מחוק בית הדין לעבודה היא, כי קיומם של יחסי משפחה אינו שולל את אפשרות קיומם של יחסי עבודה. גישה זו נותנת כוח בידי הפרט ליצור קשרי עבודה עם בן משפחתו, על כל הזכויות והחובות הכרוכות בכך, לרבות זכות הגישה לבתי הדין לעבודה. ראוי לציין בהקשר זה את גישתו של המשפט הגרמני, גישה הדומה לזו שלנו:

 

“Basically, a relationship under family law does not preclude an employment relationship. It must be noted, however, that one spouse can be obliged to work in the profession or company of the other spouse where this is usual in the particular conditions in which the couple lives. Children (even after they have reached the age of majority) are also obliged to help out at home and in the firm as long as they are still living at home and dependent on their parents support. If therefore, a member of the family goes beyond the provisions of a relationship under family law and works within the framework of a dependent contract of employment, this must be clearly agreed and the agreement thus reached must also be applied in practice.” (G. Halbach Labour Law in Germany: an Overview (1994) 40)

 

בגרמניה, כמו אצלנו, קיימת מערכת שיפוט מיוחדת לענייני עבודה. הגישה הבסיסית במשפט הגרמני הינה כי קיומם של יחסי משפחה אינו שולל את אפשרות קיומם של יחסי עבודה, על כל המתחייב מכך. יחד עם זאת, יש כמובן לנהוג בזהירות בטרם קובעים כי אכן קיימים יחסי עובד ומעביד בין בני המשפחה. שאלה זו נבחנת במקרה הספציפי. גישה דומה שוררת גם בדין הצרפתי:

 

«Certains liens personnels unissant les prétendus employeur et salarié seront parfois considérés par la loi ou par le juge comme inconciliables avec la notion de subordination:…Le concours du conjoint à l’exploitation du type familial – artisanal, commercial ou agricole – demeure fréquent. L’obligation d’assistance entre époux – qui ne se limite pas aux travaux ménagers – suffit le plus souvent à l’expliquer. Mais le statut de travailleur salarié comporte sur le plan social des avantages manifestes, notamment au regard de la Sécurité sociale et du fisc. Aussi comprend-on, à la demande des intéressés eux-mêmes, l’admission en droit positif d’un contrat de travail se superposant au lien conjugal, dans le domaine strictement distinct de l’activité professionnelle.

Les discussions doctrinales concernant la compatibilité du lien de subordination caractérisant le contrat de travail avec le statut conjugal peuvent en effet paraître aujourd’hui dépassées. Peu importe même que ce soit le mari qui devienne ainsi le salarié de sa femme. Le seul problème sera donc de rechercher si en fait la collaboration s’explique par la simple entraide familiale ou par l’exercice réel de l’activité d’un travailleur salarié.» (G. Lyon-Caen, J. Pélissier, A. Supiot Droit du Travail (17e édition, 1994) 165-166(

 

          כפי שמציינים המחברים, הגישה המסורתית ראתה קושי בהכרה ביחסי עבודה בין בני זוג, מפני שהמאפיינים המקובלים של יחסי בני זוג – קירבה ושותפות – אינם עולים בקנה אחד עם המאפיין המרכזי והבולט של יחסי עובד ומעביד – כפיפות (subordination) (ראו והשוו: בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נ(4), 628). אולם, עם השתנות העתים וירידת חשיבותה של דרישת הכפיפות כתנאי להכרה ביחסי עבודה ובעיקר כתוצאה מהרצון להשוות את תנאיהם של עובדים בני משפחה לאלו של עובדים אחרים, החל המשפט הצרפתי, כך מסבירים המחברים,  להכיר בכוחם של בני זוג ליצור ביניהם קשרי עבודה. ויודגש, תובענות בענייני עבודה בין בני משפחה נדונות בצרפת באותם המסלולים המיוחדים בהם נדונות כלל תובענות העבודה (ראו למשל:R. Bommart C/ SCP Bommart-Forster, Soc. 8 dec.1999 ;  Poupel Pere C/ Poupel Fils, Soc.18 mai 1967, Bull. Civ. IV. 338). זהו גם המצב בגרמניה (ראו: BFH, Urt. v. 01.12.2004, Az: X R 4/03).

 

          מוסיפים המחברים ואומרים, כפי שכבר נזכר לעיל, שיש לנהוג בזהירות בטרם קובעים כי אכן נוצרו בין בני הזוג יחסי עובד ומעביד. יצוין, כי גם אצלנו בתי הדין לעבודה מתמודדים עם שאלות אלו וקבעו מבחנים שונים לזיהוי יחסי עובד ומעביד כאשר בין הצדדים גם יחסי משפחה. במסגרת זו בוחן בית הדין, בין היתר, את שעות העבודה, השכר ותנאי עבודה נוספים (ראו למשל: דב"ע לג/0-108 המוסד לביטוח לאומי נ' כץ, פד"ע ה 31; עב"ל 20034/98 המוסד לביטוח לאומי נ' הרצליך שמואל, פד"ע לה 577; דב"ע לג/0-159 מרקו נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 134).

 

12.     העולה מהאמור עד כה, כי אין בעצם קיומם של יחסי משפחה כדי לשלול קיומם של יחסי עבודה או כדי לחסום את הגישה לבית הדין לעבודה. השאלה היחידה בהקשר זה שיש לבחון היא, האם מתקיימות הדרישות של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה? הבה נעבור אם כן לבחון את המקרה דנן לאור שאלה זו.

 

13.     בענייננו, דומה שאין מחלוקת כי מתקיימים שני התנאים לסמכות בית הדין לעבודה. אשר לתנאי הראשון, קיומם של יחסי עובד ומעביד, שני הצדדים – המבקש והמשיבה – מציינים בכתבי טענותיהם שהיו קיימים ביניהם יחסי עובד ומעביד עובר לפיטורי המשיבה. כן מציינים הם כי יחסים אלו אף קדמו לנישואיהם בתשע עשרה שנים. אשר לתנאי השני, שעילת התובענה תהיה ביחסי העבודה, דומה שגם על קיומה של דרישה זו אין עוררין. עילת התובענה במקרה דנן נוגעת לפיטורי המשיבה, והיא עילה מובהקת שביחסי עבודה (ראו: פרשת גנאים הנזכרת למעלה).

 

14.     משמוסכם על הכל כי מתקיימות במקרה דנן דרישות הסמכות של בית הדין לעבודה, כי אז מתבקשת המסקנה הנוספת – מכוח לשונו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה – כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בתובענה. מסקנה זו מתבקשת, שכן סמכותו של בית הדין לעבודה, באותם הנושאים המסורים לידיו, הינה סמכות ייחודית, כלשון הסעיף. הטיבה להסביר זאת השופטת מ' נאור, בציינה:  

 

"סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה בענינים מסוימים מחד וסמכותם הכללית והשיורית של בתי המשפט האזרחים - המעוגנת בעקרון שלטון החוק - מאידך, מגבשות איזון כדלקמן: ענינים שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה. זהו המפתח לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בית הדין האזורי לעבודה." (ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנש) בע"מ ואח' נ' נחום ליפקונסקי ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 29.11.04) (להלן: פרשת פי. או. אס.)

 

 

          סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קובע במפורש שהסמכות הייחודית לדון בתובענות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עבודה נתונה לבית הדין לעבודה ולו בלבד. בית המשפט לענייני משפחה אכן הלך בדרך הזו וקבע שבמקרה דנן אין לו סמכות לדון בתובענה. אולם בית המשפט המחוזי קבע אחרת. זאת, מפני שעל פניו, ובעקבות ההלכה שנקבעה בעניין חבס, מתקיימות גם דרישות הסמכות לפי סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה: הסכסוך בתוך המשפחה, כך קבע בית המשפט המחוזי, תרם תרומה משמעותית לסכסוך המשפטי.

 

15.     לסיכום הדברים עד כאן. אין, ככל הנראה, עוררין על כך שבענייננו מתקיימות דרישות הסמכות של בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע – ומוכנה אני לצורך הדיון הנוכחי לקבל קביעה זו – כי גם דרישות הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה הקבועות בסעיף 1(2) לחוק מתקיימות בענייננו. עניין לנו אפוא במצב, בו מתקיימות דרישות הסמכות של שתי הערכאות. מצב זה מציב בעיה של ברירת פורום ולבעיה זו, מבחינה עיונית, מספר פתרונות אפשריים. ניתן לומר כי הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה, או כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. כן ניתן לומר כי לשתי הערכאות סמכות מקבילה, וכי הערכאה אליה מוגשת התובענה תחילה קונה סמכות (השוו: סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה), או כי לשתי הערכאות סמכות לדון במקביל, אך על כל ערכאה לכבד החלטה מוקדמת של חברתה (השוו: בג"צ 304/04 עוזי יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי ואח' (ניתן ביום 6.7.05, טרם פורסם); בג"צ 5969/94 אליהו אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נ(1) 370). כן ניתן לקבוע כללים גמישים לפיהם ינותבו תיקים על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. לכל אחת מהאפשרויות שנזכרו יתרונות וחסרונות. ברם, המחוקק קבע פתרון ברור לסוגיה שבפנינו. למעלה כבר ציינתי כי לפי הוראות סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה הסמכות הייחודית לדון בתובענה נתונה לבית הדין לעבודה. נותר אך לשאול: האם חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה, אשר נחקק אחרי חוק בית הדין לעבודה, גרעה מסמכויותיו של בית הדין לעבודה? נפנה כעת לשאלה זו.   

 

שמירת סמכויות – סעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה

16.     התשובה לסוגיה זו מצויה לטעמי בסעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הקובע:

25. שמירת סמכויות

 (א) חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה.

 

           סעיף זה מבקש לשמר את סמכויותיהם של בתי הדין הדתיים וסמכויות בית הדין לעבודה. ברם, מטרה נוספת של המחוקק היתה לרכז את הסכסוך המשפחתי כולו בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הקובע כי כל סכסוך בין בני משפחה שמקורו בתוך המשפחה, דינו להתברר בבית המשפט לענייני משפחה. מהו אפוא היחס בין שני הסעיפים, בין סעיף 1(2) לבין סעיף 25(א) לחוק? שאלה זו טרם נדונה לגופה בבית משפט זה, אך התייחסות אליה אנו מוצאים בבג"צ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן, פ"ד נז(2) 118 (להלן: עניין פייג-פלמן), בו התייחס בית המשפט לפרשנות סעיף 25 לחוק, בהקשר של חלוקת הסמכויות בין בית המשפט לענייני משפחה לבין בית הדין הרבני. וכך קבעה השופטת ד' בייניש בעניין זה (בעמ' 133):

 

"יצוין כי חוק בית המשפט לעניני משפחה אמנם ריכז את סמכויות-השיפוט האזרחיות בענייני משפחה בידי ערכאה אזרחית אחת. עם זאת, החוק האמור לא שינה את חלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט לבתי-הדין הרבניים; לפיכך, "מרוץ הסמכויות" ממשיך להתקיים בשיטתנו גם לאחר חקיקת החוק האמור. (ראו: סעיף 25 לחוק בית המשפט לעניני משפחה; כן ראו: מ' שאוה "היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית-הדין הרבני" הפרקליט מד (תשנ"ח) 44; מ' שאוה "היש לנקוט ב'דחיה על הסף' או ב'הקפאת התביעה' במקרה של כריכת רכוש ומזונות אישה בתביעת גירושין של הבעל?" קרית המשפט ג (התשס"ג) 145)."

 

 

          החוק נועד לרכז את הסמכויות לדון בענייני משפחה שהיו פזורות עד לתחילת החוק בין בתי המשפט האזרחיים השונים. ברם, החוק לא נועד לגרוע מסמכויותיהן של הערכאות החיצוניות למערכת המשפט הרגילה, אשר מחזיקות בסמכויות ייחודיות לדון בנושאים מסוימים. כך עולה מלשונו הברורה של סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה ומפסק הדין בעניין פייג-פלמן.

 

17.     כפי שציין פרופ' שאוה ז"ל, גישה אחרת, לפיה די בכך שעילת התובענה תהיה סכסוך בתוך המשפחה כדי להכניסה לתחום סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, היתה מובילה למסקנה שגם הסמכות לדון בתביעת גירושין נתונה לבית המשפט לענייני משפחה (ראו: מ' שאוה השיפוט בדיני משפחה (תשס"ג) 10- 11), שכן אין ספק שתביעת גירושין הינה תובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה." ברם, המחוקק נשמר מתוצאה זו וקבע במפורש, בסעיף 25(א), "כי חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה." הקניית סמכויות לבית המשפט לענייני משפחה  שלא היו בעבר בידיהם של בתי המשפט האזרחיים, תוך הפיכת סמכויותיהם הייחודיות של בתי הדין הדתיים או של בית הדין לעבודה לסמכויות מקבילות, גריעה היא (ראו: שאוה, שם בעמ' 51-56; ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113).

 

18.     אכן, גישה אחרת, לפיה די בכך שעילת התובענה תהיה סכסוך בתוך המשפחה כדי להכניסה לתחום סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, היתה מרוקנת, הלכה למעשה, את סעיף 25(א) מכל תוכן, ככל שהסעיף מתייחס לבית הדין לעבודה. סעיף 25(א) בא להבהיר כי על אף האמור בסעיפים האחרים, החוק לא בא לגרוע מסמכויות בית הדין לעבודה. המקרה היחיד שניתן באופן סביר לומר כי נדרשת לגביו הבהרה שכזו הוא מקרה כגון זה שבפנינו, מקרה הנכנס מצד אחד לגדר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה (על פי הסעיפים האחרים של החוק) ומצד שני לגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. רק מקרים העונים על דרישות הסמכות של שתי הערכאות מצריכים הבהרה באשר לערכאה המוסמכת לדון בהם. ואמנם, רק מקרים כגון זה שבפנינו עונים על דרישות הסמכות של שתי הערכאות.

 

          כמו סמכותו של בית הדין לעבודה, גם סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, מותנית, ככלל, בקיומם של שני תנאים מצטברים, שעניינם בזהות הצדדים ובנושא התובענה. סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בתובענות בין פרטים מוגבלת בעיקר למצבים בהם קיימים קשרי משפחה בין הצדדים. התנאי השני לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה היא שהסכסוך במשפחה תרם תרומה משמעותית לסכסוך המשפטי (ראו: סעיפים 1(2), 1(2)(א) ו-3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה; עניין חבס הנ"ל).

 

החפיפה בין הסמכויות והצורך בהסדרת החפיפה מתעוררים אפוא רק במקרים כגון זה שבפנינו, בהם מתקיימות הדרישות הכפולות של שתי הערכאות: כאשר בין הצדדים קיימים גם קשרי משפחה וגם יחסי עובד ומעביד וכאשר עילתו של הסכסוך המשפטי ביחסי העבודה אך מקורו ביחסים המשפחתיים. אכן, דוגמה מובהקת למצב שכזה הוא המקרה שבפנינו: פיטורי בן זוג על רקע סכסוך במשפחה. סעיף 25(א) הבא לשמר את סמכויותיו של בית הדין לעבודה בא במפורש להסדיר מקרים כגון זה שבפנינו, שאם תנקוט גישה אחרת, לפיה מקרים כאלו יידונו בבית המשפט לענייני משפחה, עשית את סעיף 25(א) לחוק פלסתר ככל שהסעיף מתייחס לבית הדין לעבודה.

 

          לסיכום פרק זה. הפתרון לשאלה שהצבתי בשלהי הפרק הקודם – האם הסמכויות הייחודיות אשר נתן המחוקק לבית הדין לעבודה מכוח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, נגרעו ממנו בעקבות חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה – מצוי, לטעמי, בדל"ת אמותיו של סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. לשון הסעיף ברורה. הסעיף בא במפורש להסדיר מקרים כגון זה שבפנינו. אולם, בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על פסיקת בית משפט זה בפרשת חבס ועל המגמה של ריכוז הסמכויות בסכסוכי משפחה בידי בית המשפט לענייני משפחה. המשיבה אף היא תמכה את יתדותיה בנימוקים אלו ועלינו להתייחס אפוא אליהם. ברם, כפי שאבהיר, פרשת חבס אינה נוגעת בהכרח לענייננו ותכליות ההסדרים החוקיים הרלבנטיים אינן תומכות במסקנה שהסמכות במקרה דנן נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

 

פרשת חבס

19.     בפרשת חבס עמדה לדיון השאלה לאיזו ערכאה של המערכת האזרחית הרגילה – בית המשפט המחוזי או בית המשפט לענייני משפחה – נתונה הסמכות לדון בתובענה לקבלת סעד הצהרתי בדבר ביטול החלטות דירקטוריון של חברה שבבעלותם של אב ובן, בנסיבות בהן היחסים המשפחתיים בין הצדדים תרמו תרומה משמעותית לסכסוך. בית המשפט קבע, על-פי הוראות סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כי תובענה זו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה צריכה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה.

 

          ביסוד גישתו של בית המשפט עמדה התפיסה לפיה יש לרכז בבית המשפט לענייני משפחה את מלוא הסכסוך באופן שיאפשר לערכאה אחת להקיף עד כמה שניתן את התמונה כולה, לרדת לשורשי המחלוקת ולנסות למצוא פתרונות כוללים, תחת שבעלי הדין ימצאו עצמם במצב בו נושאים מסוימים של הסכסוך הסתיימו והוכרעו, בעוד נושאים אחרים נותרו תלויים ועומדים בבתי משפט אזרחיים אחרים. תכלית זו היוותה מטרה מרכזית בחקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה והיא שעמדה ביסוד הלכת חבס. ואמנם, על פי הלכת חבס הסיק בית המשפט המחוזי כי מן הראוי שפיטורי המשיבה יתבררו בבית המשפט לענייני משפחה, שכן הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לפיטורי המשיבה.

 

ברם, המקרה דנן אינו דומה לפרשת חבס. שם עמדה להכרעה, כאמור, השאלה לאיזו ערכאה של המערכת האזרחית הרגילה – בית המשפט המחוזי או בית המשפט לענייני משפחה – נתונה הסמכות לדון בתובענה. ההכרעה, לפיה הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, מובנת ומתבקשת, שכן אין כל פלא בקביעה כי חוק בית המשפט לענייני משפחה גרע מסמכויותיהן של הערכאות האזרחיות האחרות, ובעניין חבס, מסמכויות בית המשפט המחוזי. מטרה מרכזית של החוק היתה כאמור לרכז את הסמכויות לדון בענייני משפחה שהיו פזורות בין הערכאות האזרחיות השונות ולהעבירן תחת קורת גג אחת של בית המשפט לענייני משפחה. ריכוז סמכויות כאמור פירושו גריעה מסמכויותיהן של הערכאות האזרחיות האחרות. בכך נעוץ לדעתי השוני בין המקרה דנן ובין המקרה שנדון בעניין חבס.

 

להבדיל מהסוגיה שעמדה לדיון בפרשת חבס, הסוגיה שבפנינו אינה עוסקת בחלוקת הסמכויות בתוך המערכת האזרחית הרגילה. הסוגיה שבפנינו עוסקת בתיחום גבולות הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה ביחס לטריבונלים מיוחדים העומדים מחוץ למערכת האזרחית הרגילה. המחוקק הסדיר סוגיה זו במפורש בסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה והבהיר, כי מגמת ריכוז הסמכויות מתייחסת למערכת בתי המשפט "הרגילים" וכי החוק לא בא לגרוע מסמכויותיהן של הערכאות העומדות מחוץ למערכת המשפט הרגילה – בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה. נוכח האמור בהוראה מפורשת זו, איני רואה מקום להרחיב את סמכויות בית המשפט לענייני משפחה הרחבה נוספת, מעבר למה שנקבע בפרשת חבס, ומעבר לכוונתו של המחוקק (ראו: ע' זמיר "בית המשפט לענייני משפחה – סמכויותיו הנרחבות: בעקבות רע"א 6558/99 חבס נ' חבס" המשפט ז (תשס"ב) 463).

 

20.     אכן, דווקא בעניין חבס נבחנה השאלה אם יש מקום להגביל את היקף סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה הגבלה נוספת, שאינה קבועה במפורש בסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, וכדברי השופטת ט' שטרסברג-כהן:

 

"...הבעיתיות במקרים כאלה נובעת מהדואליזם הקיים בהם, כאשר מצד אחד מדובר בסכסוך משפחתי, שלפי הטענה גורם לכל הבעיות שהתעוררו במסגרת החברות המשפחתיות, ומצד אחר עילות התביעה נגד החברות ויחודיהן והסעדים המבוקשים הם מתחום דיני החברות...

 

....יש לתחום את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה הקבועה בחוק בית משפט לענייני משפחה, באופן שמחד גיסא לא תישלל האפשרות מבית המשפט לענייני משפחה לפתור את הסכסוך ששורשו הוא יחסים בתוך המשפחה ומאידך גיסא לא יועבר לבית המשפט הטפול בנושאים שאינם בתחום מומחיותו." (פרשת חבס, בעמ' 347)

 

 

          דברים אלו, המזהירים מפני העברת נושאים לבית המשפט לענייני משפחה שאינם בתחום מומחיותו, נאמרו במצב שאין הוראת חוק מפורשת הקובעת כי בירור תובענות שעילתן בדיני החברות יהיה בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר. בית המשפט התלבט שמא נושאים אלו אינם מתאימים להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, על אף שעילת הסכסוך בתוך המשפחה, וקבע שאין לצמצם את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה מקום שהמחוקק לא עשה זאת. בענייננו, המחוקק קבע במפורש כי עניינים שביחסי עובד ומעביד הינם בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ואין להעבירם לבית המשפט לענייני משפחה. כך, כאמור, על-פי לשון סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה.

 

סיכומה של נקודה זו. פרשת חבס, שעסקה בחלוקת הסמכויות בתוך המערכת האזרחית הרגילה, אינה נוגעת למקרה דנן, העוסק בחלוקת הסמכויות בין המערכת האזרחית הרגילה לבין בית הדין לעבודה. דווקא בפרשת חבס הביע בית המשפט חשש מפני העברת נושאים לבית המשפט לענייני משפחה שאינם בתחום מומחיותו. ביסוד חשש זה מונח האינטרס שטריבונלים מיוחדים יעסקו בתחום מומחיותם ובתחום מומחיותם בלבד. אינטרס זה הוא המונח ביסוד חוק בית המשפט לענייני משפחה והוא המונח ביסוד חוק בית הדין לעבודה, כפי שיובהר. 

 

בחירת ערכאה על פי שיקולי ההכרעה

21.     המטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק בחקיקת חוק בית הדין לעבודה היתה לרכז בפני ערכאה בעלת מומחיות מיוחדת את כלל התובענות בענייני עבודה. הטיב להסביר זאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה (בדימוס), השופט מנחם גולדברג, בציינו:

 

"כשהוצג החוק בכנסת ע"י שר העבודה נמנו שלוש סיבות עיקריות המחייבות הקמת מערכת שיפוט מיוחדת והן: הראשונה – ריכוז השיפוט במימוש זכויות עובדים; השניה – העלאת רמת ההתמחות בטיפול ב"בעיות סגוליות שנוגע להם גם אופי ציבורי", וכן החשת קצב הבירורים המשפטיים תוך הוזלת ההוצאות המשפטיות; והשלישית – תרומה לשיפור יחסי עבודה בארץ." (מ' גולדברג "סמכויות בית הדין לעבודה בראי הפסיקה" עיוני משפט ה (תשל"ו)147, 148).

 

 

          וכלשון השופטת מ' נאור בפרשת פי. או. אס (ע"א 2618/03 הנ"ל):

 

"...התכלית בבסיס הענקת סמכות ייחודית כאמור לבית הדין האזורי לעבודה היא ריכוז כל עניני העבודה בטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה (בג"צ 221/69 פלוני נ' שר הבטחון ואח', פ"ד כד (1) 365, 369; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 701; ראו גם ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 77-78)."

 

אכן, המחוקק ביקש כי סכסוכי עבודה יתבררו בפני ערכאה מיוחדת, בעלת הרכב מיוחד, הכולל נציגי עובדים ומעבידים, על מנת ליצור וליישם דיני עבודה מתוך רגישות לשיקולים המיוחדים שבתחום זה ועל מנת להבטיח אחידות ושוויון בפסיקה (ראו גם: מ' גולדברג "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון ועל פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה" הפרקליט לח (תשמ"ט) 278; ר' בן-ישראל "תפקידו ומקומו של בית-הדין לעבודה" הפרקליט לט (תש"ן) 485).

 

22.     כפי שציינתי למעלה, מטרות דומות במהותן עמדו לנגד עיני המחוקק בחקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה: לרכז בפני ערכאה בעלת מומחיות מיוחדת וכלים מיוחדים את הסכסוכים שמקורם בתוך המשפחה על מנת שזו תוכל לפתור אותם, מתוך ראית הסכסוך על מכלול היבטיו ושורשיו ומתוך שקילת השיקולים המיוחדים של דיני המשפחה (ראו: דין וחשבון של הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה בראשות השופט א' שינבויים (1986) 20-18). אכן, מדובר במטרה כפולה: יצירת ערכאה שיפוטית בה ניתן יהיה לראות את הסכסוך כולו, על עומק שורשיו ומכלול היבטיו, וכן פיתוח ערכאה שיפוטית בעלת כלים מיוחדים, בה יושבים שופטים בעלי "ידע וניסיון מקצועי" בתחום המשפחה (ראו: סעיף 2(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה). שתי מטרות אלו נועדו לשמש תכלית אחת: יישוב סכסוכים משפחתיים מתוך רגישות לבעיות המיוחדות שבהקשר המשפחתי, ומתוך ישום השיקולים המיוחדים שבדיני המשפחה.

 

23.     משראינו כי מטרה מרכזית, הן בהקמת מערכת בתי הדין לעבודה, והן בהקמת מערכת בתי המשפט לענייני משפחה, היתה לפתח וליישם את דיני העבודה ואת דיני המשפחה מתוך השיקולים המיוחדים לתחומים אלו, כי אז מתבקשת מאליה המסקנה כי הפתרון לשאלה איזו ערכאה מתאימה לדון במקרים כגון זה שבפנינו טמון בפתרונה של שאלה אחרת: מה הם השיקולים המתאימים להכרעה בסכסוכי עבודה כאשר מקור הסכסוך הוא ביחסי המשפחה שבין העובד למעביד – האם נטועים אלו במחוז דיני העבודה, או שמא במחוזם של דיני המשפחה? לשאלה זו אפנה כעת.

 

השיקולים הרלבנטיים בסכסוך פיטורים

24.     קיומם של יחסי עבודה בין בני משפחה אינו דבר נדיר (ראו למשל: דב"ע לג/0-108 הנ"ל;  עב"ל 20034/98 הנ"ל; דב"ע לג/0-159 הנ"ל). שילובם של חיי העבודה וחיי המשפחה מאפשר את העשרתם ההדדית של שני העולמות. כאשר בין בני הזוג שורר שלום, נהנים הם משילובן של המערכות. אולם, כאשר פורץ סכסוך במשפחה, קיימת סכנה כי בן הזוג המעביד יעשה שימוש לרעה בכוחו כמעביד לפגוע בזכויותיו של בן זוגו העובד. בנסיבות אלו חשוב שהמשפט יעמוד על המשמר להגן על זכויות בן הזוג העובד, כעובד. ההגנה על האינטרסים של העובד מחייבת הבחנה ברורה, בעת משבר, בין המערכות הכפולות בהן מצויים הצדדים. אין זה הוגן ואין זה מוצדק שאדם אשר השקיע את מיטב שנותיו המקצועיות כעובדו של בן זוגו יאבד את עולמו המקצועי על רקע סכסוך משפחתי כשם שאין זה הוגן שעובד שאינו בן משפחתו של המעביד יאבד את זכויותיו בשל סכסוך אישי עם מעסיקו. חשוב אפוא, בעת שקשרי המשפחה והעבודה באים לקראת סיומם, להתיר את הקשרים שנקשרו בין שתי המערכות על מנת להבטיח שזכויותיו של העובד תיבחנה בנפרד ותישמרנה על פי הכלים המיוחדים לתחום זה.

 

אכן, זכויות העובד וההגנות המוענקות לו בעת פיטוריו צומחות מיחסי העבודה ומיחסים אלו בלבד (ראו: י' לובוצקי סיום יחסי עבודה (תש"ס) 53-83 (להלן: לובוצקי)). קיימות אמנם שיטות משפט בהן ההגנות בעת פיטורים נשללות מעובד בן משפחה. כך למשל במצרים, שוודיה, הונג קונג, ניגריה ועוד (ראו: Termination of Employment Digest (1998, ILO, UN)). אולם, זו אינה שיטתנו. שיטתנו אינה מבחינה בהקשר זה בין עובד שהוא בן משפחה לבין כל עובד אחר. מכאן נובע כי בירור היקף ההגנות והזכויות של עובד בן משפחה הוא מלאכה הנעשית בשדה דיני העבודה. סכסוך בעניין פיטורים הוא סכסוך עבודה, יהא מקור הסכסוך אשר יהא. אמנם, אין להתעלם מכך כי בפועל יתכן כי במקרים מסוימים המקור לסכסוכי עבודה עשוי להיות חיצוני ליחסי עובד ומעביד, לרבות סכסוך משפחתי, אך אין להסיק מכך כי מהות הסוגיה והפתרונות הראויים לה מצויים מחוץ לתחומם של דיני העבודה או בתוך תחומם של דיני המשפחה.

 

25.     התופעה של פיטורים על רקע סכסוכים אישיים אינה תופעה נדירה. מקרים מעין אלו מובאים בפני בית הדין לעבודה מפעם לפעם ובידיו הכלים להבחין בין פיטורים על רקע מניעים לגיטימיים לבין פיטורים על רקע מניעים פסולים, יהיו אלה אשר יהיו (ראו: לובוצקי, בעמ' 69). הדרך להבטיח כי כל מקרה ייבחן על-פי אמות המידה הראויות וכי אמות המידה הראויות תיושמנה בכלל המקרים באופן שוויוני ואחיד, היא לקבוע כי סוגית הפיטורים תידון בבית הדין לעבודה. ואמנם, כפי שראינו למעלה, הנחת היסוד שעמדה בבסיס הקמתה של מערכת בתי הדין לעבודה היתה שטריבונלים מיוחדים המתמחים בדיני עבודה יוכלו להגיע להכרעות ראויות שתשקפנה את ערכי החברה ויגנו על מעמדו הייחודי והרגיש של העובד, תוך רגישות למאפיינים הייחודיים של כל מקרה ומקרה ותוך ראיה כוללת של כלל המקרים על מנת להבטיח אחידות ושוויון בפסיקה. יכולתם של בתי הדין לעבודה להגשים מטרות אלו נובעת הן מן הניסיון הרב שהם צוברים בתחומם הייחודי והן מן ההתמקצעות בדינים המסועפים של תחום סבוך ורגיש זה. העברת הדיון בסכסוכי עבודה בין בני משפחה לבית המשפט לענייני משפחה עלולה לסכל את שתי המטרות הנזכרות. לבית המשפט לענייני משפחה הניסיון והכלים להכריע בסוגיות מדיני המשפחה, אך סוגית הפיטורים היא סוגיה מדיני העבודה וראוי אפוא שהיא תתברר בבית הדין לעבודה, שלו המומחיות והבקיאות בתחום זה.

 

26.     גישה זו היא המקובלת בשיטות אחרות בהן, כמו אצלנו, קיימים הן מסלולי שיפוט מיוחדים לתובענות בענייני עבודה והן מסלולי שיפוט מיוחדים בענייני משפחה. למעלה ציינתי כי הן במשפט הצרפתי והן במשפט הגרמני נדונות תובענות עבודה בין בני משפחה במסלולים שנקבעו לתובענות עבודה, ולא במסלולים המיוחדים לענייני משפחה. כך גם באנגליה (ראו: (1996) Hoyland v. Ltd. Hoyland Don 950/95 EAT; EAT 67/84 J.B.Shakespeare Ltd. (1984) Shakespeare v.); כך גם בסקוטלנד (ראו: EATS 78/03 Cables Maintenance and Engineering Ltd. v. Sudworth (2004)); כך גם באוסטרליה, הגם שאוסטרליה עברה בשנים האחרונות רפורמה בהקשר זה  (ראו:  IRC 197/97 Ashley v. Grenaid Pty. Ltd. (1997)  Kirsty Gail). ודוק: בפסקי הדין הנ"ל נדונו סכסוכי עבודה שמקורם, על פניהם, בסכסוכי משפחה.

 

27.     ראוי לציין בהקשר זה את דבריו של השופט ג' בך בפרשת ברבי (ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 689). באותו עניין נדון סכסוך בין בני משפחה – שני אחים – שביניהם התקיימו גם יחסי עובד ומעביד. לדיון עמדה שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בהסכם פשרה שערכו האחים ואשר נגע ליחסיהם כעובד ומעביד. בית המשפט קבע כי הסמכות לדון בתביעה לאכיפת ההסכם נתונה לבית הדין לעבודה:

 

"שיקולי מדיניות מחייבים העברת הדיון בכל העניינים הנוגעים ליחסי עובד-מעביד וריכוזם במידת האפשר בידי בית הדין לעבודה שהוא הבקיא והמצוי בתחום זה. (ראה: בג"צ 221/69 פלוני נגד שר הבטחון, פ"ד כד(369 ,365 (1, ע"א 684 ,683/80 כהן נגד קולומבוס, פ"ד לז(22 ,16 (4 וכן: מ' גולדברג "סמכויות בית הדין לעבודה בראי הפסיקה" עיוני משפט ה' 147). בענייננו עולות שאלות של חובותיו של פרדי כמעביד לפי הסכם הפשרה, תקפות הודעת הפיטורין שנמסרה ליוסף, ואפשרות אכיפתו של הסכם הפשרה כחוזה עבודה. אין ספק שלבית הדין לעבודה הכלים והבקיאות להתמודד עם שאלות אלו ואחרות שתעלנה במסגרת ההתדיינות שבין הצדדים." (פרשת ברבי, בעמ' 701)

 

28.     בטרם אחתום פרק זה, אבקש להעיר, כי קיומן של מערכות כפולות, בחינת "שניים אוחזים בטלית", הינו תופעה העשויה להתעורר בהקשרים נוספים. כך למשל נדון בעבר תיחום הגבולות בין סמכות בית המשפט הגבוה לצדק לבין סמכות בית הדין לעבודה. בעניין גאנים (בג"צ 578/80 הנ"ל) חזר בית משפט זה על ההלכה הפסוקה, לפיה סכסוך שעילתו ביחסי עובד ומעביד דינו להתברר בבית הדין לעבודה, גם כאשר  המעביד הוא גוף שלטוני ועל היחסים חלים עקרונות מהמשפט המנהלי לצד עקרונות מדיני העבודה. כלשון השופט (כתוארו דאז) א' ברק (בעמ' 41-42):

 

"השאלה בדבר תיחום הגבולות בין סמכות בית המשפט לצדק לבין סמכות בית הדין לעבודה התעוררה, סמוך להקמתם של בתי הדין לעבודה, בארבעה פסקי-דין, שניתנו תוך פרק זמן קצר על-ידי בית המשפט העליון.

 

העיקרון שנקבע היה, כי השימוש בסמכות שלטונית, שעילתה ביחסי עבודה קיימים - אין בה כדי להביא את הסכסוך, המתעורר עקב שימוש בסמכות זו, לתחום סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק ( ראה: בג"צ 344/69; בג"צ 7/70; בג"צ 221/69; בג"צ 347/69). מגישה זו לא סטה בית המשפט העליון עד עצם היום הזה. במספר החלטות מאוחרות יותר קבע בית המשפט, כי השימוש בסמכות שלטונית יידון בבית הדין לעבודה - אם שימוש זה עילתו ביחסי עובד-מעביד...

 

...בתי הדין לעבודה, שעה שהם מבקרים הפעלתה של סמכות שלטונית, בוחנים סמכות זו לא על-פי אמות מידה של משפט העבודה בלבד, אלא גם על-פי אמות מידה של המשפט המינהלי (ראה, למשל, דב"ע שמ/4-18 ). גישה זו נכונה היא ורצויה. בתי המשפט הם רבים, אך המשפט המינהלי הוא אחד, ויש לישמו בכל בית-משפט, שבפניו מתעוררת שאלת התוקף של החלטה מינהלית...

 

לדעתי, מדיניות משפטית נבונה של בית המשפט הגבוה לצדק צריכה לאפשר למערכת בתי הדין לעבודה לעסוק במכלול הרחב של סכסוכי העבודה על אלפי תובענותיהם תוך פיקוח משפטי על אותם מקרים מועטים המצדיקים את התערבותנו (ראה: ב' ברכה "סמכות בג"צ וסמכות ביה"ד לעבודה בעילות המבוססות על יחסי עובד-מעביד" הפרקליט כו (תש"ל) 556 ,552 ו-כז (תשל"ז) 87). בכך יושג איזון ראוי בין הרצון לקיים ערכאה מיוחדת בעניני עבודה, לבין הרצון להבטיח אחידות הדין ברחבי המדינה."

 

בעניין גאנים הצדדים להליך מצויים היו במערכות כפולות – עובד ומעביד – כאשר המעביד הוא גוף שלטוני. בית המשפט קבע שהסכסוך שהתעורר דינו להתברר בבית הדין לעבודה, מאחר שמדובר היה בנושא מובהק מדיני העבודה: הפסקת עבודתו של העותר כמנהל בית ספר. דומה שדברים אלו יפים גם לענייננו על דרך של קל וחומר. שכן כאמור, בענייננו קיימת הוראת חוק מפורשת, סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הקובע כי בנסיבות בהן קיימות מערכות כפולות – עובד ומעביד שהם בני משפחה – דין הסכסוך להתברר בבית הדין לעבודה.

 

29.     התוצאה אליה הגעתי נראית מתאימה ולו על רקע העובדה כי יחסי המשיבה והמבקש כעובדת ומעביד קדמו לנישואיהם בתשע עשרה שנים. אכן, יתכנו מקרים יוצאי דופן בהם יחסי המשפחה השפיעו באופן משמעותי על יחסי העבודה מראשית יצירתם ולאורך שנות קיומם (ראו למשל: סעיף 21(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988). יתכנו אף מקרים שהשפעתם של יחסי המשפחה כה חזקה עד שבית הדין לעבודה יסיק שאין לו סמכות לדון בתובענה, מפני שבין הצדדים כלל לא נוצרו יחסי עבודה עצמאיים מעבר למסגרת היחסים המשפחתיים. לבית הדין הכלים לסנן מקרים מסוג זה, כלים הנמצאים בדיני העבודה עצמם. בתי הדין נדרשים, בהקשרים שונים, לשאלה אם בין בני משפחה נוצרו יחסי עובד ומעביד, אם לאו (ראו למשל: דב"ע לג/0-108 הנ"ל; עב"ל 20034/98 הנ"ל; דב"ע לג/0-159 הנ"ל). אכן, דרישות הסמכות של בית הדין לעבודה, ובפרט הדרישה לקיומם של יחסי עובד ומעביד מהוות ערובה מספקת לכך שסכסוכים הזרים לתחום מומחיותו של בית הדין לעבודה לא יבואו בשעריו.

 

ואולם, בענייננו, כאמור, שאלות אלו אינן מתעוררות, שכן יחסי העבודה שבין הצדדים קדמו לנישואיהם בתשע עשרה שנים ולא נטען בפנינו שהנישואים הביאו לשינוי ביחסי העבודה. נהפוך הוא. בהסכם יחסי הממון בין בני זוג שערכו הצדדים נקבע כי יחסי העבודה ימשיכו כסדרם.

 

פיצול התדיינויות

30.     הגעתי אם כן למסקנה, כי על-פי לשון החוק ותכליתו, מן הדין ומן הראוי כי  פיטורי עובדים הבאים על רקע סכסוך משפחתי יתבררו בבית הדין לעבודה. אני ערה לכך שמשמעותה של עמדתי זו היא כי יתכן שבמקרים מסוימים ייווצר מצב של פיצול ההתדיינויות. כך כנראה יקרה במקרה דנן. כזכור, בין הצדדים תלויים ועומדים הליכים נוספים בבית המשפט לענייני משפחה. רצוי אפוא לבחון את השפעת הפיצול לא רק על ההכרעה בסוגיות שביחסי העבודה, אלא גם את השפעתו של הפיצול על הסוגיות הנדונות בבית המשפט לענייני משפחה.

 

אכן, ככלל, פיצול ההתדיינות אינו רצוי. כפי שציינתי למעלה, מטרה חשובה של חוק בית המשפט לענייני משפחה היא להבטיח כי בפני ערכאה אחת תיפרש תמונה שלמה, שכן תמונה חלקית עשויה להביא לקיפוחו של אחד מבני הזוג (ראו: בג"צ 2421/93 צפורה כהנא נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד מז(5) 550 ,עמ' 566-567). ברם, טעם זה אינו מתקיים בענייננו, מאחר שהיחסים המשפחתיים ויחסי העבודה אינם יוצרים תמונה אחת אלא שתי תמונות נפרדות, וראוי שהן תבחנה בנפרד. אכן, בבוא בית המשפט לענייני משפחה לקבוע הסדר בענייני הרכוש או המזונות עליו לקחת בחשבון את עבודתה של המשיבה או פיצויי הפיטורים שתקבל, בדיוק כשם שהיה עושה לו היתה המשיבה עובדת אצל מעביד שאינו בעלה. אין אפוא הצדקה לאחד במקרה דנן שתי סוגיות שהיו נדונות בנפרד לו היתה המשיבה עובדת אצל מעביד שאינו בעלה.

 

           יחד עם זאת, אין להתעלם מהקושי שיוצרת התוצאה אליה הגעתי עבור הצדדים. ברם, כפי שנקבע בפרשת פי.או.אס שנזכרה למעלה, לעתים אין מנוס מפיצול ההתדיינות. לעתים, פיצול התדיינות הכרחי הוא לצורך בירור נכון של הסוגיות.  כך במקרה דנן, וכמצוות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה וסעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה.

 

אחרית דבר

          מן הנימוקים המפורטים כולם אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בבקשת המשיבה בעניין פיטוריה ממקום עבודתה.

 

בנסיבות העניין, אין לדעתי מקום לצו להוצאות.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

השופט א' ריבלין:

           אני מסכים.

 

                                                                                                            ש ו פ ט

 

השופטת א' פרוקצ'יה:

 

           עילת תובענה בגין פיטורי בן זוג מעבודתו בחברה בבעלותו של בן הזוג האחר, על רקע משבר נישואין בין השניים, מעלה את שאלת היחס בין סמכותו של בית הדין לעבודה לבין סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. על פני הדברים, הענין עשוי להיכנס הן לגדרו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, בבחינת תובענה בין עובד למעביד שעילתה ביחסי עובד ומעביד, והן לגדר תובענה בין אדם לבן משפחתו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה במשמעות סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. האמור בסעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה אינו עומד בסתירה לאפשרות זו.

 

           ההכרעה איזו היא הערכאה המוסמכת לדון ולהכריע בענין אינה קלה, והיא נחתכת על פי הסיווג הענייני של עילת התובענה. מאחר שלפנינו עילה שכרוכים בה יסודות משולבים של יחסי עבודה וסכסוך בתוך המשפחה,  אין מנוס מהערכת המשקל היחסי בין היסודות האמורים, תוך חיפוש אחר המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת, אשר על פיו תוכרע שאלת הסמכות.

 

           אני מסכימה עם מסקנתה של חברתי, השופטת ארבל, כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, היסוד הדומיננטי בסוגיית פיטוריה של האשה הוא היבט יחסי העבודה, אף שברקעו עומד משבר הנישואין בין בני הזוג. כפי שהדגישה השופטת ארבל בסעיף 29 לפסק דינה, יחסי העבודה בין המבקש למשיבה קדמו לנישואיהם, ונמשכו כתשע-עשרה שנים קודם להיווצרות הקשר ביניהם, ולפיכך יש להם קיום עצמאי במשך תקופה ארוכה שקדמה לקשר הנישואין. מציאות זו אוצלת גם על השאלות העולות בהקשר לפיטורי האשה, שעיקרן בתחום יחסי העבודה, גם אם לסכסוך המשפחה תתכן השלכה

עליהם. על רקע תשתית עובדתית ספציפית זו, אני מסכימה כי הסמכות במקרה זה נתונה לבית הדין לעבודה. מטעמים אלה אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת ארבל.

 

                                                                                                      ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

 

           ניתן היום, כ"ג בתשרי תשס"ו (26.10.05). 

 

 

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט ת                                ש ו פ ט ת

                    

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04099480_B06.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

/עכ.