בבית המשפט העליון

 

ע"א  8993/04

 

בפני:  

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

 

כבוד השופט א' גרוניס

 

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

המערערים:

1. פלונית

 

2. פלוני

 

3. פלונית

 

4. פלונית

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. פלוני - בפשיטת רגל

 

2. עו"ד אורי בן סימון, הנאמן בפשט"ר

 

3. כונס הנכסים הרשמי

                                          

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.6.04 בתיק פש"ר 1831/00 שניתנה על-ידי כבוד השופטת  ו' אלשיך

                                          

בשם המערערים:

עו"ד י' אבירם

 

 

בשם המשיב 1:

עו"ד א' בר-נוי, עו"ד ח' שרם

בשם המשיב 2:

בעצמו

בשם המשיב 3:

עו"ד צ' קויש

 

פסק-דין

 

השופט א' גרוניס:

 

1.        ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) לפיה נדחתה בקשת המערערים להגדלתה של הקצבת מזונות, שהוגשה בהתאם לסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן - הפקודה).

 

2.        המערערת 4 והמשיב 1 היו זוג נשוי. המערערים 3-1 הם ילדיהם. המערערת 1 הגיעה לגיל בגרות בחודש אפריל 2002 ואילו המערער 2 הגיע לבגרות בחודש מאי 2006. בחודש דצמבר 1998 התגרשו המערערת 4 והמשיב 1. ביום 24.1.99 חייב בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד סגן הנשיא פיליפ מרכוס) את המשיב 1 בתשלום מזונות זמניים לילדיו בסכום של 12,825 ש"ח לחודש. בשלב מסוים חדל המשיב 1 מלשלם את דמי המזונות, והמערערת 4 פתחה בהליך הוצאה לפועל לגבייתם. בהמשך ביקש המשיב 1 כי בית המשפט יכריז עליו פושט רגל. בקשה דומה הוגשה גם על ידי בנק אוצר החייל. ביום 28.2.01 ניתן צו לכינוס נכסי המשיב 1, עוכבו הליכי ההוצאה לפועל נגדו והוא חוייב לשלם לקופת הכינוס סכום של 1,800 ש"ח מידי חודש. לאחר מכן נקבעה הקצבת מזונות בסך 2,100 ש"ח לחודש, וזאת מכוח סעיף 128 לפקודה. סכומן הכולל של תביעות החוב שהוגשו נגד המשיב 1 הוא כ-7,000,000 ש"ח. סכום תביעותיהם של המערערת 4 ושל הוריה מהווה כ-85% מכלל הנשייה. ביום 20.6.02 הכריז בית משפט קמא את המשיב 1 פושט רגל, ומינה את המשיב 2 כנאמן לנכסיו. בתוך כך דחה בית המשפט את בקשת המערערים לבטל את צו הכינוס, וכן את עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בעניין מזונותיהם. בית המשפט אף דחה את בקשתם של המערערים להגדלתה של הקצבת המזונות וכן להגדלת התשלום החודשי לקופת פשיטת הרגל. כן קבע בית משפט קמא באותה החלטה כי דו"חות החקירה שערך המשיב 3 בעניין המשיב 1 יהיו חסויים כלפי המערערים, וחייב את המערערים בתשלום הוצאות למשיבים 1 ו-3. המערערים ערערו על ההחלטה. בהסכמתם של המשיבים 1 ו-2, החזיר בית משפט זה את הדיון בהליך לפי סעיף 128 לפקודה לערכאה הראשונה, תוך שקבע כי הקצבת המזונות תעמוד על סך 2,100 ש"ח לחודש עד להחלטה אחרת. כמו כן, בהסכמתם של המשיבים, ביטל בית המשפט את חיובם של המערערים בתשלום הוצאות (ע"א  7916/02).

 

3.        בהמשך הגיש המשיב 2 לבית משפט קמא דו"ח המפרט את הכנסותיו ורכושו של המשיב 1. מהדו"ח הסתבר כי הכנסתו החודשית הממוצעת של המשיב 1 היא 15,743 ש"ח (נטו). עוד עלה מהדו"ח כי ממוצע הוצאותיו של המשיב 1 למחייתו הינו כ-11,000 ש"ח. על רקע נתונים אלו הגיש המשיב 2 בקשה לבית משפט קמא להורות למשיב 1 להעביר 4,000 ש"ח בחודש לקופת הכינוס (במקום 1,800 ש"ח), ולהקציב סכום של 3,000 ש"ח בחודש למזונות (במקום 2,100 ש"ח). המערערים הגישו בקשה להגדלת סכום ההקצבה למזונות, ולחלופין, לביטול הליכי פשיטת הרגל, וזאת על מנת שיוכלו לחדש את הליכי ההוצאה לפועל לגביית המזונות הזמניים שפסק בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערים לבטל את הליכי פשיטת הרגל, העמיד את התשלום החודשי הכולל בו יישא המשיב  על סכום של 7,000 ש"ח, וקבע כי 2,500 ש"ח מתוך הסכום האמור יוקצבו כדמי מזונות. בית משפט קמא מתח בקורת על התנהלותה של המערערת 4 בהליך שלפניו, וציין כי התרשם כי היא מונעת על ידי שיקולים הזרים להליך פשיטת הרגל. בנוסף, חייב בית המשפט את המערערת 4 לשאת בהוצאות ושכר טרחה של המשיב 2 בסך 20,000 ש"ח ובסכום של 5,000 ש"ח למשיב 3. מכאן הערעור.

 

4.        להשלמת התמונה חובה לציין, כי ביום 1.11.05, כשנה וחצי לאחר ההחלטה נשוא הערעור, מחק בית המשפט לענייני משפחה (כבוד סגן הנשיא פיליפ מרכוס) את תביעת המזונות שהגישה המערערת 4 בשם המערערים 3-1, תוך שהביע מורת רוח מאופן ניהול ההליך, ותוך חיובה של המערערת 4 בהוצאות. בפסק הדין נקבע, כי התביעה נמחקת "מבלי שהדבר יחייב החזרת הסכומים ששולמו על חשבון המזונות" (ראו, ע"א 473/72 כרמלי נ' כרמלי פ"ד כז(1) 538; וכן ע"א 346/79 טננבאום נ' טננבאום פ"ד לד(1) 697). לאור התפתחות זו ביקש המשיב 1 למחוק את הערעור דנא, בנימוק שמחיקת התביעה שמטה את הבסיס להקצבת מזונות לפי סעיף 128 לפקודה. כבוד הרשם של בית משפט זה (השופט י' מרזל) דחה את הבקשה, תוך שקיבל את עמדת המערערים לפיה כתב הערעור עודנו מגלה עילה לכל הפחות בנוגע לתקופה שבין יום מתן צו הכינוס (28.2.01) ועד ליום מחיקת התביעה.

 

5.        בהמשך הדברים הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק הדין שמחק את תביעת המזונות. ביום 2.5.06 נתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' שפירא) תוקף של פסק דין להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים. על פי ההסדר יגישו המערערים תביעה חדשה למזונות בבית המשפט לענייני משפחה שעניינה מזונות מן היום בו נתבעו המזונות בתביעה הקודמת. במסגרת ההסדר הדיוני סוכם, בין היתר, כי סכום המזונות שנקבע כסעד זמני בערעור (על ידי כבוד השופט ד' חשין), בסך 2,500 ש"ח, ימשיך לחול וישולם על ידי המשיב 1. כן נקבע כי סכום זה אינו מונע דיון בשאלת גובה המזונות הקבועים או הזמניים שעל המשיב 1 לשלם, "אולם כל עוד לא תשונה או תבוטל פסיקת בית המשפט של פשיטת רגל בעניין הסכום המוקצה למזונות, בין על ידי בית משפט של פשיטת רגל ובין על ידי בית המשפט העליון בערעור שהוגש, ימשיך המשיב [1] לשלם מדי חודש את הסכום האמור, אף אם בית המשפט לענייני משפחה יפסוק סכום שונה". נוכח הסכמה זו בין בעלי הדין, אין כל ספק בדבר כי תלויה ועומדת נגד המשיב 1 החלטה בדבר חיובו במזונות, החלטה שהיא תנאי להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט של פשיטת רגל בהתאם לסעיף 128 לפקודה, להקציב לזוכה על פיה מזונות מתוך נכסי פושט הרגל או מהכנסותיו. יצוין, כי לא נמסרה הודעה בדבר הגשת תביעה חדשה למזונות בבית המשפט לענייני משפחה.

6.        בדיון שנערך בפנינו עוררנו את השאלה האם עומדת למערערים זכות ערעור על ההחלטה עליה הם משיגים, או שמא היה עליהם לבקש רשות ערעור. בעלי הדין השלימו טענות בעניין זה. יצוין, כי הסוגיה התעוררה בעבר בבית משפט זה אך לא הוכרעה (רע"א 4023/95
מנשה מאיר - עוזי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 6.8.1996)).

           הכללים בעניין ערעור שונים הם כאשר מדובר בענייני פשיטת רגל מן הכללים הרגילים הנוהגים בהליכים אזרחיים. כידוע, בהליכים אזרחיים מבחינים אנו בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". בעוד שלגבי "פסק דין" קיימת זכות ערעור, הרי משמבקשים להשיג על "החלטה אחרת" יש צורך לבקש רשות (סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בענייני פשיטת רגל נוהג כלל אחר. סעיף 182(א) לפקודה קובע כי קיימת זכות ערעור על "צו בפשיטת רגל". לפיכך, אם ההחלטה בה עסקינן הינה "צו בפשיטת רגל" קיימת זכות ערעור, שאם לא כן יש צורך לבקש רשות ערעור. נהוג לומר כי הביטוי "צו בפשיטת רגל" כולל צווים הניתנים שעה שבית המשפט של פשיטת רגל מפעיל את הסמכות המיוחדת הנתונה לו על פי הפקודה (ע"א 93/69 ברנדר נ' מרקו מטרי ובניו, פ"ד כג(2) 127; בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק), פ"ד מו(2) 749). ברור כי צו כינוס, הכרזת פשיטת רגל וצו הפטר באים בגדר "צו בפשיטת רגל". כך אף החלטות אחרות הניתנות בגדר הליך פשיטת רגל, כמו החלטה הדוחה ערעור של נושה נגד החלטת נאמן לדחות תביעת חוב (רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נא(3) 559). השאלה במקרה דנא היא האם החלטה בעניין הקצבת מזונות הינה "צו בפשיטת רגל".

7.        דומה שיש פנים לכאן ולכאן בכל הנוגע לסוגיה זו. אמנם, החלטה להקציב מזונות לפי סעיף 128 לפקודה ניתנת על ידי בית המשפט על יסוד סמכותו כבית משפט לפשיטת רגל. מצד שני, קשה לומר שהחלטה בעניין הקצבת מזונות הינה החלטה בעלת נפקות מרכזית בהליכי פשיטת רגל. זאת ועוד, סעיף 128 לפקודה קובע שבית המשפט רשאי להקציב מזונות לזכאי להם "מזמן לזמן". אמירה זו מלמדת, כי הקצבת המזונות הינה בעלת אופי זמני ונתונה היא לשינוי מעת לעת. בעבר היו מקרים בהם הליך ערעורי כנגד החלטה לפי סעיף 128 לפקודה נדון כערעור (למשל, ע"א 5554/02
הנאמן על נכסי עמית שגב נ' מאירה שגב (לא פורסם, 5.11.02)). כפי שראינו (פיסקה 2 לעיל), בסיבוב קודם בבית משפט זה נדונה השגתם של המערערים דכאן על החלטה לפי סעיף 128 בגדרו של ערעור. זאת ועוד, בעניין אחר קבע בית משפט זה שהחלטה המחייבת חייב לשלם תשלום חודשי לקופת פשיטת הרגל נחשבת כ"צו בפשיטת רגל" ולפיכך יש להשיג עליה על דרך ערעור בזכות (ע"א 2831/91 כהן נ' הכונס הרשמי, פ"ד מה(4) 215). יהיה מי שיטען, מקל וחומר, שהחלטה לפי סעיף 128 לפקודה מהווה "צו בפשיטת רגל". ייתכן, שהסוגיה טעונה בחינה מחודשת. אולם, לאור הגישה בעבר, ובמיוחד מאחר שהליך ערעורי קודם שהגישו המערערים נדון בגדרו של ערעור, איננו רואים לנכון לקבוע עתה כי חובה הייתה על המערערים לבקש רשות ערעור. 

 

8.        טענתם המרכזית של המערערים היא כי אין הלימה בין הכנסותיו של המשיב 1 לבין סכום הקצבת המזונות. טענה נוספת היא, כי בניגוד למה שנאמר בהחלטה נשוא הערעור, אין ניגוד בין מעמדה של המערערת 4 כנושה העיקרית של המשיב 1, לבין מעמדה כאמם של המערערים 3-1, התובעת את מזונותיהם. לטענת המערערים, היה על בית משפט קמא לערוך איזון שונה בין צרכי המשיב 1 ונושיו לבין צרכי ילדיו. בהקשר זה מדגישים המערערים, כי בבקשתם להגדיל את הקצבת המזונות אין הם מבקשים להקטין את התשלומים המועברים על ידי המשיב 1 לקופת הכינוס, אלא להגדילם על חשבון הוצאות המשיב 1 לצרכיו שלו. המערערים מציינים, כי אף שהמערערת 1 כבר איננה קטינה, לא עזבה היא את בית אימה שכן שירתה שירות לאומי. עוד מלינים המערערים על סכום ההוצאות שנפסק לחובתם. יצוין, כי במהלך הדיון שנערך לפנינו הודיע המשיב 2 כי הגיש בקשה לבית משפט דלמטה להגדיל את הסכום המועבר על ידי המשיב 1 לקופת הכינוס.

 

9.        פשיטא, שבית משפט של פשיטת רגל יכול להקציב מזונות לזכאי, בהתאם לסעיף 128 לפקודה, רק לאחר שבית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי קבע את שיעור המזונות. במלים אחרות, סעיף 128 לא בא להסמיך את בית המשפט בפניו מתנהלים הליכי חדלות הפירעון לקבוע מזונות תחת בית המשפט למשפחה או בית הדין הדתי. רק כאשר קיים פסק מזונות שיצא תחת ידי הערכאה המוסמכת בנושא זה ניתן לפנות לבית המשפט של פשיטת הרגל על מנת שיקציב את המזונות. יש, כמובן, לזכור כי הקצבת המזונות חלה אך לגבי התקופה שמיום צו הכינוס ואילך. חוב מזונות לתקופה שעד ליום מתן צו הכינוס הינו בגדר חוב בר תביעה (סעיף 72(1) לפקודה) וזוכה הוא לדין קדימה (סעיף 78(3)(ד) לפקודה). אכן, הערכאה המוסמכת לדון בנושא המזונות תתחשב במצבו הכלכלי של החייב במזונות. עם זאת, ברי כי האיזון בין הצרכים המתחרים יישקל בצורה אחרת על ידי בית המשפט של פשיטת הרגל. בית המשפט האמור צריך למצוא את נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים של הזכאי למזונות, של נושי החייב ושל החייב עצמו. 

 

10.      לכאורה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שכן שקל הוא את השיקולים הרלוונטיים על רקע האינטרסים הנזכרים. בית המשפט נתן את דעתו להכנסותיו של המשיב 1, לסכום הנשייה ולצרכי הזכאים למזונות. בנסיבות המקרה הנוכחי קיים נתון מיוחד והוא שהמערערת 4 והוריה הם הנושים העיקריים של המשיב 1. ראוי אף לזכור כי המערערת 1 הגיעה לבגרות בחודש אפריל 2002. אם בכל זאת החלטנו להתערב, הרי זה בשל נתון נוסף שראוי ליתן לו משקל רב במקרה הנוכחי. כוונתנו לכך שהמשיב 2 הציע בבית משפט קמא שהקצבת המזונות תעמוד על 3,000 ש"ח לחודש. משזו עמדתו של הנאמן בפשיטת רגל, ראוי היה לקבלה בנסיבות המיוחדות של המקרה דנא. לפיכך, יתווסף סכום של 500 ש"ח (נכון להיום) לסכום המזונות וזאת לגבי התקופה שמיום מתן צו הכינוס (28.2.01) ועד ליום מחיקתה של תביעת המזונות (1.11.05). למען הסר ספק יובהר, כי סכום זה לא יופחת מן הסכום החודשי ששילם המשיב לקופת פשיטת הרגל אלא זו הגדלה של הסכום הכולל. התנהלותה של המערערת 4 הצדיקה את החיוב בהוצאות שהושת עליה. ברם, משהחלטנו לקבל את הערעור, קובעים אנו כי ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לזכות המשיב 2 בבית משפט קמא יועמדו על מחצית הסכום, בלא שייפסקו הוצאות בערעור.

 

11.      אי לכך, הערעור מתקבל כאמור לעיל.   

 

 

                                                                             ש ו פ ט

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             המשנה לנשיאה

 

השופט א' רובינשטיין:

 

           אני מסכים.

 

 

                                                                             ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.

 

 

 

           ניתן היום, ח' בתשרי התשס"ח (20.9.07).

 

 

 

 

המשנה לנשיאה                           ש ו פ ט                            ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04089930_S18.docגק

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il