|
לפני: |
כבוד השופט א' רובינשטיין |
|
המבקש: |
פלוני |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבים: |
1. פלונית |
|
|
2. פלוני |
|
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה י' ענבר, והשופטים ש' שוחט וי' שבח)
בעמ"ש 55494-11-12 ועמ"ש 55617-11-12 מיום 17.9.14 |
בשם המבקש: עו"ד משה רועי
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב
(סגן הנשיאה י' ענבר, והשופטים ש' שוחט וי' שבח) בעמ"ש 55494-11-12
ועמ"ש 55617-11-12 מיום 17.9.14, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית
המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (השופט פ' שטרק) בתמ"ש 50553-01 מיום 27.9.12. עניינה של
הבקשה – תביעות הדדיות על פי הסכם גירושין, ובמרכזן מכירתה של דירה משותפת (להלן הדירה) בהליך כינוס נכסים.
בצד הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
רקע והליכים
ב.
המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1983 והתגרשו בשנת 2002, ולהם שני
ילדים משותפים. המשיב הוא בן זוגה של המשיבה כיום ובמועדים הרלבנטיים לבקשה. ברקע
הבקשה הסכם גירושין שנחתם בין המבקש למשיבה, שביום 6.3.2002 אושר וקיבל תוקף של
פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (השופטת צ' צפת). בהסכם נקבע, בין היתר, כי:
משמורת הילדים (אז קטינים) תישאר בחזקת המשיבה תוך קביעת הסדרי ראיה למבקש; המבקש
ישלם מזונות ילדים בסכום מוסכם; הצדדים ישאו בחלקים שוים בהוצאות החריגות של
ילדיהם וכן בחובות שהצטברו במהלך נישואיהם, ובכלל זה חוב לבנק לאומי בגין משכנתא
על הדירה; וכן כי הדירה תימכר למרבה במחיר תוך 12 חודשים מיום אישור ההסכם, תוך שכל
צד רשאי לפנות בתום תקופה זו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למנות כונס נכסים
שיפעל למכירת הדירה.
ג.
בשנת 2002 עזב המבקש את הדירה, והמשיבה המשיכה להתגורר בה,
יחד עם ילדיה והמשיב, במשך כשלוש שנים מיום אישור ההסכם. בשנת 2005 פעל בנק לאומי
למשכנתאות למימוש המשכנתא, והדירה נמכרה למשיב במסגרת הליכי הוצאה לפועל – באמצעות
כונסת נכסים – במחיר של 184,000 דולר ארה"ב. עוד יצוין, כי המשיבה הביאה להפחתה
של 111,000 ש"ח בחוב לבנק לאומי באמצעות תביעה אחרת שהגישה לבית המשפט. ביום
15.2.07 הגישה המשיבה תביעה לאכיפת הסכם הגירושין, ובכתב תביעתה המתוקן מיום
22.1.09 עתרה לחיוב המבקש בתשלום חלקו בהוצאות בריאות וחינוך חריגות לילדיהם,
במחצית מתשלומי המשכנתא וחובות נוספים על פי ההסכם וכן במחצית הסכום שחסכה בצמצום
חובם לבנק; כן עתרה המשיבה לפיצויים בגין הוצאת דיבה ועוגמת נפש. מטעם המבקש הוגשה
תביעה שכנגד, בה עתר לחיוב המשיבה בתשלום שכר דירה ראוי בגין תקופת שהותה בדירה
מעבר למועד המוסכם, בפיצוי בגין התוספת לחוב המשכנתא שאירעה בשל עיכוב זה ובתשלום
ההפרש בין שווי הדירה כפי שהוערכה על ידי השמאי לבין המחיר בו נמכרה בפועל. בבסיס
תביעותיו אלה עמדה טענת המבקש, שלפיה פעלו המשיבים במשותף למכירת הדירה למשיב
במחיר נמוך, תוך שהמשיבה הכשילה בהעלאת הצעות נמוכות יותר ואף מנעה מרוכשים
פוטנציאליים להיכנס לדירה; כן עתר המבקש לפיצוי בשל נזק נפשי שנגרם לו לטענתו על
ידי המשיבה בהתנהלותה הנטענת. כן עתר המבקש לקבלת פיצוי מן המשיב, בטענה כי איחר
בתשלומים בהם חויב על פי הסכם המכר.
ד.
בפסק דינו מיום 17.9.12 דחה בית המשפט לענייני משפחה את
התביעות ההדדיות, למעט תביעת המבקש לפיצוי בגין עגמת נפש, כאשר מנגד, חויב המבקש
בתשלום חלקו (בסך 410 ש"ח) בהוצאות חריגות בודדות שהוכחו כדבעי על ידי
המשיבה. אשר לתביעת המשיבה נקבע, כי אין לחייב את המבקש בתשלום בגין הפחתתו של חוב
המשכנתא לבנק, הואיל וחוב זה נוצר מלכתחילה בשל מחדלה של המשיבה באי-מכירת הדירה
ושהותה הממושכת בה, כעולה, בין היתר ובעיקר, מעדותה של כונסת הנכסים. כן דחה בית
המשפט את תביעת המשיבה לפיצוי בגין עגמת נפש והוצאת דיבה. ביחס לתביעת המבקש נקבע,
כי באי-מכירת הדירה פעלה המשיבה בניגוד להסכם הגירושין והביאה לתפיחת חוב המשכנתא.
על יסוד האמור נקבע, כי במישור העקרוני עומדת למבקש הזכות לקבל מן המשיבה דמי שימוש
ראויים, יחד עם חלקה בתשלום תוספת החוב למשכנתא, ואולם בפועל נדחתה תביעתו ברכיבים אלה מן
הטעם שהיה עליו להעלות את טענותיו בפני כונסת הנכסים במסגרת הליכי הכינוס ולא
בתביעה עצמאית נפרדת; בהתייחס לטענת המבקש כנגד המשיב, נאמר כי גם זו צריכה היתה
להתברר בפני כונס הנכסים, וכי משעה שראש ההוצאה לפועל אישר את הסכם המכר, ככל שחפץ
המבקש להשיג על החלטה זו, הדרך לעשות כן היא הגשת ערעור על פי תקנות ההוצאה לפועל,
תש"ם-1979.
ה.
על פסק הדין הוגשו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי, אשר
במרבית ראשי התביעה פסק בשונה מבית המשפט לענייני משפחה. אשר לערעור המבקש נקבע,
כי עצם שהותה של המשיבה בדירה למשך 3 שנים אינה הפרה של הסכם הגירושין ואף אין
לראות בה מחדל, שכן מועד מכירת הדירה שנקבע בהסכם – כאמור, 12 חודשים מיום אישורו –
מנותק ממועד הפינוי ומסירת החזקה בה, שלפי הסכם הגירושין ייקבע בהסכם המכר עם
הקונה. כן נקבע, כי אכן חל איחור במכירת הדירה שיתכן שהיה בו כדי לחייב את המשיבה
בפיצוי, אך לא עלה בידי המבקש להוכיח כי היא סיכלה את המכירה. לענין זה התייחס בית
המשפט המחוזי לשני מכתבים מטעם כונסת הנכסים, עליהם התבסס בית המשפט לענייני
משפחה; נאמר, כי במכתב אחד קבלה כונסת הנכסים כנגד המבקש והמשיבה כאחד, ואילו
במכתב השני עתרה לפינוי המשיבה מן הדירה, אך זאת בהתעלם מן הקבוע בהסכם הגירושין
לפיו, כאמור, רשאית המשיבה לשהות בדירה עד למסירת החזקה לקונה. בית המשפט דחה
איפוא את ערעור המבקש בכל הנוגע לחיוב המשיבה בדמי שימוש ראויים ותשלום בגין תפיחת
חוב המשכנתא, וביחס להפחתת חלקו בתשלום שכר הטרחה של כונסת הנכסים. עוד דחה בית
המשפט את ערעור המבקש ביחס לחיוב המשיב בפיצוי, אך בנקודה זו נחלקו השופטים: שופט
המיעוט גרס כי משתם הליך הכינוס, אין המוכר-החייב – המבקש בענייננו – מנוע מתביעת
פיצויים מן הקונה בגין הפרתו של הסכם מכר שנחתם במסגרת הליך כינוס נכסים, שכן ככל
שקיימת לחייב זכות לתבוע פיצויים, יש לאפשר לו לממשו גם בתום הליך זה, ולאחר
שהכונס "יצא מנעליו" (עמ' 11 לפסק הדין). שופטי הרוב סברו לעומת זאת, כי
אין למוכר-חייב זכות נגזרת להגיש תביעה עצמאית מעין זו, שכן אף לאחר הכינוס, רק
לכונס הנכסים היכולת להביא בחשבון את האינטרסים של כלל הצדדים לעסקת המכר – החייב,
הקונה והנושים – וכי מתן אפשרות להגיש תביעה מסוג זה אף עשוי להרתיע קונים
פוטנציאליים לרכוש נכסים במסגרת הליכי כינוס נכסים. ערעור המשיבה נתקבל במספר
נושאים: בית המשפט חייב את המבקש במחצית מתשלומי המשכנתא וביטל את חיוב המשיבה
לשלם למבקש בגין עגמת נפש; אשר לחיוב המבקש בחלקו בחובות נוספים ובמחצית מהפחתת
חוב המשכנתא נאמר, כי בית המשפט לענייני משפחה לא דן בעתירות אלה לגופן, ונקבע כי התיק
יוחזר אליו בעניינים אלה לשם קביעת ממצאים ומתן פסק דין חדש.
הבקשה
ו.
בבקשה נטען, כי נסיבות המקרה מעוררות שאלה משפטית כללית
המצדיקה התערבות בגלגול שלישי, שלגביה אף נחלקו שופטי בית המשפט המחוזי, והיא –
האם לאחר שנמכרה הדירה, וסיים כונס הנכסים את תפקידו, עומדת לחייב הזכות לפנות
בתביעה עצמאית כנגד הרוכש בשל הפרת הסכם המכר. לטענת המבקש, טרם נפסקה הלכה מחייבת
בשאלה האמורה, כאשר בתי המשפט דנו לאחרונה בסוגיות דומות, הן במסגרת ת"א
(ת"א) 39442-10-12 פנינסולה פיננסים
בע"מ נ' סדן ואח' (2014)) – שם נקבע כי נושה
בהליכי פשיטת רגל, המתנגד להסדר נושים זכאי לפעול במסגרת תביעה עצמאית ללא אישור
בית המשפט לפשיטת רגל בו הסדר זה אושר (לשלמות התמונה יצוין, כי על פסק הדין האמור
הוגשה בקשת רשות ערעור – רע"א 1685/14, התלויה ועומדת בפני בית משפט זה); והן
במסגרת ע"א 9559/11 מנהל מיסוי
מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים (להלן ענין שעלים), בו עמד בית המשפט
על זכות החייב להגיש תביעת פיצויים כנגד הרוכש, תוך כדי הליכי ההוצאה לפועל. עוד
טוען המבקש, כי נגרם לו עיוות דין, משבית המשפט המחוזי התערב בממצאים עובדתיים
וקביעות מהימנות של בית המשפט לענייני משפחה בלא הצדקה לכך. בפרט נטען, כי המבקש
הרים את נטל ההוכחה בכל הנוגע למחדל המשיבה באי-מכירת הדירה ושהותה הממושכת בה, וזאת
באמצעות עדותה של כונסת הנכסים בשילוב עדותו שלו. כן מוסיף המבקש, כי בית המשפט
המחוזי לא נתן דעתו לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בדבר חוסר תום לבה של
המשיבה טרם הגשת התביעה ובמהלכה.
הכרעה
ז.
לאחר העיון בבקשת רשות הערעור לא אוכל להיעתר לה. חרף הנטען
בה, היא אינה מעלה שאלה משפטית כללית, ותחומה היא למערכת העובדות והנסיבות
הקונקרטית – ובפרט פרשנות הסכם הגירושין והתנהלות הצדדים סביב מכירת הדירה – אשר
זכתה להתייחסות נרחבת בפסקי הדין שניתנו בערכאות הקודמות. משכך, אין הבקשה באה
בקהל המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. אמנם במקרה דנא התערב בית המשפט
המחוזי בהכרעתו של בית משפט השלום והגיע לתוצאות שונות, אך בכך בלבד אין כדי
להקנות עילת ערעור בגלגול שלישי על פי הכללים הנהוגים (ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי 215 (מהד' 3, תשע"ב-2012)). דברים אלה אמורים הם גם ביחס לטענת המבקש, כי התערבות בית משפט קמא
בממצאי עובדה עולה כדי עיוות דין המצדיקה התערבות בגלגול הנוכחי; פסק דינו של בית
משפט קמא ניתן בעקבות בחינת המסכת העובדתית והראיות שהונחו בפניו וקודם לכן בפני
בית משפט השלום, ואין מקום שבית משפט זה יידרש, במסגרת בקשת רשות ערעור לבחינת
נתונים אלה בשלישית (רע"א 3420/14 אביחיל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח (19.8.14)), וכדברי הנשיא ברק: "המבקש מבקש, למעשה, כי בית משפט זה ישוב
וידון בשלישית בעניינו, יקבע ממצאים עובדתיים ויבסס עליהן הכרעות משפטיות. לא לכך
נועד הערעור השני" (רע"א
7138/98 בניסטי נ' אלום עשת
(אומן) בע"מ (2000); רע"א
4024/06 קינן נ' הירשבנד (2007)).
ח.
מעבר לצורך אציין, כי בשאלת זכות החייב להגיש תביעת פיצויים
עצמאית בתום הליך הכינוס, דעתי כדעת שופטי הרוב בבית משפט קמא; דומני, בכל הכבוד,
כי גישה זו עולה בקנה אחד הן עם התכליות שביסוד הליך מכירה בידי לשכת ההוצאה
לפועל, הן עם הסמכות הרחבה המסורה לרשם ההוצאה לפועל כעולה מסעיף 54(ב) לחוק
ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (למגמת ההרחבה הכללית בסמכויות הרשם להוצאה לפועל
ראו שחר קטוביץ' סוגיות נבחרות בדיני
ההוצאה לפועל 26
(תשס"ט-2009)), והן עם מינויו של כונס הנכסים, הפועל מתוך ראיה רחבה של כלל
השיקולים והאינטרסים הקיימים במסגרת הליכי הכינוס.
ט.
ודוק, עסקינן בהליך כפוי
השונה במהותו מהליך מכירה רגיל, ושמטרתו בראש וראשונה להשיא את הרווח הגבוה ביותר
ממכירת הנכס לשם כיסוי חובות החייב לנושים. מינוי כונס הנכסים לצורך ההליך נעשה
מתוך ההכרה, כי להבדיל מן הצדדים הישירים למצב שנוצר, יוכל הוא לפעול למטרה זו תוך
איזון בין כלל האינטרסים, הן של החייב – בקבלת מירב התמורה, הן של הקונה – שלא
יהיה צפוי לסכנה שרכישתו תיטרף לאחר זכייתו, והן של הנושים – שיזכו לפרעון החוב או
חלק משמעותי ממנו. אמנם, כפי שנקבע בענין שעלים הנזכר, זכות החייב אינה
"חסרת שיניים" – הוא עדיין בעל הנכס, ומן הרגע שבו אושר הסכם המכר על
ידי ראש ההוצאה לפועל, קמה לו זכות לקבל תמורה בעבורו; כנגזרת מזכותו זו, עומדת לו
הזכות לתבוע פיצויים מן הרוכש; ואולם לצורך תביעה זו על כונס הנכסים – או על
החייב, אם מבקש הוא להגיש את התביעה בעצמו – להצטייד באישורו של רשם ההוצאה לפועל,
שביכולתו כאמור להתחשב באינטרסים של כלל הצדדים למשוואה. הדברים אמורים ביחס
לתביעת פיצויים תוך כדי הליך הכינוס – אך לטעמי גם בתום הכינוס ולאחר שפג תוקף
מינויו של הכונס, אין החייב רשאי להגיש תביעת פיצויים ללא צורך באישורו של רשם
ההוצאה לפועל. כאמור, מכירת הנכס וזכות החייב בפיצוי נולדו בהליך הוצאה לפועל;
והנה, גם בתום הכינוס אין החייב נותר לבדו בתמונה – יתכן כי הנושים לא קיבלו את
מלוא החוב ומעוניינים בפירותיה של תביעת הפיצויים, כדי שכספים שעילתם בהפרת חוזה
המכר, ייכנסו לקופת הכינוס, ולא לכיסו של החייב; ויתכן כמובן גם כי הקונה התנהל
כראוי ובתום לב. אין הכוונה לומר, כי זכות החייב לתבוע פיצוי "מתיישנת"
או "פוקעת" בתום הליך הכינוס, אלא עודנה תחומה באותם שיקולים ואינטרסים
שעמדו כנגדה בהליך שבעקבותיו נולדה, ומרגע בו חפץ המבקש לממשה, עליו לעשות זאת
בתנאי הליך המכר הכפוי, דהיינו באישור רשם ההוצאה לפועל. לכן, כשם שעל רשם ההוצאה
לפועל לאשר הגשת תביעת פיצויים תוך כדי הכינוס, כך נדרש אישורו לאחריו.
י.
על החשיבות שבראיית מכלול האינטרסים ביחס להסכם מכר שנכרת
בהליכי כינוס, ניתן ללמוד מעיקרון דומה
מוכר, לפיו על בתי המשפט לנקוט מידת זהירות בבואם לבטל הסכם מסוג זה, ולשוות לנגד עיניהם את
עניינם של כלל בעלי האינטרסים הנוגעים בדבר ולא רק את עניינו של החייב (ע"א 2391/13 ליפשיץ נ' בנק אדנים (2013)). כך בענייננו, רצונו
של החייב להגיש תביעת פיצויים בתום הליך המכר צריך לעמוד לבחינתו של רשם ההוצאה
לפועל, השוקל את עניינם של כלל הנוגעים בדבר. בנוסף יש לשוב ולהזכיר את הרצון שלא להרתיע קונים
פוטנציאליים לרכוש נכסים במסגרת הליכי כינוס נכסים – פעילות שקיים אינטרס חברתי
מובהק בשימורה ועידודה – דבר המעצים את החשיבות הכרוכה במנגנון ביקורת של רשם
ההוצאה לפועל שיהא תקף גם לאחר הכינוס (רע"א 3880/06 בירס נ' בנק הפועלים בע"מ אגף "משכן" (2006)); רע"א 9166/12 בריסק נ' עו"ד קובי בן איון (2013)). אילולא כן, עלולים רוכשים פוטנציאליים להירתע בחשש שמא יושם כספם
על קרן הצבי, ולכך נדרשו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי בענייננו, ובלשונה של
השופטת שבח (פסקה 5 לחוות דעתה) "דרושה, איפוא, יד מסננת וממיינת אשר תעמוד
בשער" – וזאת בין בעת הליך המכר ובין בסיומו. בכך, לטעמי, תובטח הגינות ההליך
כלפי כולי עלמא.
כללם של דברים
יא.
כללם של דברים, אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא לבקשה לעיכוב
ביצוע.
ניתנה היום, כ"ו בכסלו
התשע"ה (18.12.2014).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14073580_T01.doc רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il