השופט צ' זילברטל:

 

           האם הביטוי "בן-זוג" שבסעיף 1(2)(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) כולל גם "בן-זוג לשעבר". זו, בתמצית, השאלה נשוא בקשת רשות ערעור זו.

 

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה א' קובו, סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) מיום 14.12.2010 ברע"א 1216/08, אשר דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' ריש-רוטשילד) מיום 29.1.2008 בבש"א 4272/07, בה נקבע, כי בית המשפט לענייני משפחה (להלן: בית המשפט למשפחה) מוסמך לדון בתביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת. בקשת רשות הערעור הובאה לפני כב' השופט ע' פוגלמן, אשר בהחלטתו מיום 20.3.2011 הורה על העברתה לדיון בפני מותב תלתא. דיון כאמור התקיים בפנינו ביום 5.3.2012.    

 

           השאלה העומדת לדיון היא האם קנויה לבית המשפט למשפחה הסמכות העניינית לדון בתובענה שהגיש המשיב כנגד המבקשת – אחותה של רעייתו לשעבר – שעניינה הפרת חובותיה המקצועיות של המבקשת  כפרקליטתו של המשיב.

 

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

 

2.        המשיב היה נשוי לאחותה של המבקשת במשך עשרים ושש שנה, משנת 1979 ועד לשנת 2006. בתביעה שהגיש המשיב לבית המשפט למשפחה בשנת 2007 (קרי – לאחר שנישואי הזוג הגיעו לסיומם), נטען, כי בתקופת נישואי המשיב רכשו בני הזוג נכסי מקרקעין שונים. לטענת המשיב, מקרקעין אלו נרכשו באמצעות נכסים אשר ירש מהוריו ופירות השימוש בהם.  

 

           בתביעה שהגיש המשיב לבית המשפט למשפחה הוא טען, כי המבקשת, עורכת דין בהכשרתה ובמקצועה, שימשה במשך שנות נישואי בני הזוג כעורכת דינו, וטיפלה בעבורו בענייניו המשפטיים (האישיים והעסקיים), ובכלל זה ברכישתם, מכירתם והשכרתם של נכסי המקרקעין השונים. לטענת המשיב, קשרים מקצועיים אלה בינו לבין המבקשת נרקמו על רקע מערכת היחסים המשפחתית.

 

           באמצע שנות התשעים הקים המשיב שתי חברות בתחום הבניה, והמבקשת נתמנתה כיועצת המשפטית של החברות הללו, כשבמקביל היא ממשיכה לייעץ למשיב באופן אישי בכל ענייניו המשפטיים. בנסיבות אלו, לפי טענת המשיב, היו כל פרטי רכושו ועסקיו חשופים בפני המבקשת, לרבות מידע באשר למצבו הכלכלי והעסקי, מידע בנוגע לחברות שבבעלותו, מידע באשר לרכוש אותו קיבל בירושה, ומידע על רכוש אותו צבר במסגרת עסקיו במהלך השנים.

 

           על פי הנטען על ידי המשיב, המבקשת ייעצה לו, בין היתר, לרשום את רוב הנכסים שרכש על שמה של רעייתו בלבד, ולרשום את הרעייה כשותפה בחשבונות בנק אשר מאז ומתמיד התנהלו על שמו של המשיב. הנימוק לעצה זו של המבקשת היה הרצון למזער את הסיכון הקיים ברישום הנכסים וחשבונות הבנק על שמו של המשיב בלבד, אשר בהיותו איש עסקים, היה חשוף לתביעות.

 

3.        במהלך שנת 2002 נקלע המשיב לקשיים כספיים. לטענתו, מרגע זה ואילך, נרקמה קנוניה בין המבקשת לבין אחותה, אשת המשיב, תוך שהמבקשת מייעצת לה כיצד לחמוק מסיכונים כלכליים, בשני מישורים עיקריים: האחד – השתלטות על נכסי המשיב אשר נותרו על שמו, והשני – נקיטת הליכי גירושין. המשיב אף טוען, כי משלב זה, עצה לו המבקשת עצות אחיתופל, שעמדו, כפי שגילה בדיעבד, בניגוד לאינטרסים העסקיים שלו. בכך, טוען המשיב, פעלה המבקשת בניגוד למחויבויותיה המקצועיות כלפיו, ותוך הפרה של האמון שנתן בה כעורכת דינו.

 

           בכתב התביעה שהגיש המשיב לבית המשפט למשפחה, ביקש המשיב מבית המשפט לקבוע, כי בעקבות מעשיה ומחדליה של המבקשת, אשר תוארו בקצרה לעיל, נגרמו לו נזקים כבדים, שבגינם יש לחייב את המבקשת לשפותו. המשיב הדגיש, כי במסגרת התובענה עתר לסעדים לא רק בשל פעולותיה של המבקשת כעורכת דין, אלא גם בשל מעורבותה בהליכים משפטיים אחרים, שנוהלו על ידי אשת המשיב, תוך ניצול מעמדה כעורכת דינו, ותוך מצג שווא באשר לכוונותיה האמיתיות.

 

4.        המבקשת מצידה הכחישה את הטענות שיוחסו לה, ובנוסף הגישה לבית המשפט למשפחה בקשה למחיקה או לדחיה של התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. טענתה של המבקשת בפני הערכאה הדיונית היתה, כי אין היא נכנסת להגדרת "בן משפחה", כאמור בסעיף 1(2) לחוק, הואיל ובני הזוג התגרשו טרם הגשת התביעה. עוד טענה המבקשת, כי מקורו של הסכסוך ביחסי עורך דין-לקוח, ואין כל קשר בין הנטען בתובענה לבין היות המבקשת אחות גרושתו של המשיב. גם מטעם זה טענה המבקשת שאין לבית המשפט למשפחה סמכות לדון בתביעה. 

 

5.        בית המשפט למשפחה דחה בהחלטה מנומקת את בקשתה של המבקשת. בית המשפט למשפחה קבע, כי מלשון סעיף 1(2) לחוק, מתבקשת לכאורה המסקנה, כי כאשר עסקינן בגיס לשעבר, כבענייננו, אין האחרון נכלל בביטוי "בן משפחה". אף על פי כן, אימץ בית המשפט למשפחה גישה פרשנית תכליתית, לפיה יפורש הפסוק שבסעיף 1(2)(ו) לחוק - "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו" - ככולל גם אחים ואחיות של בן זוג לשעבר. על פי גישת בית המשפט למשפחה, פירוש לסעיף 1(2)(ו) כך שיחול גם על גיס לשעבר, מגשים את השאיפה העומדת ביסודו של בית המשפט למשפחה, לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקות שבין בני המשפחה. עם זאת קבע בית המשפט למשפחה, כי כשם שסמכותו לדון בתובענה כנגד בן זוג לשעבר מוגבלת, מכוח סעיף 1(2)(א) לחוק, לתובענות שנושאן נובע מהקשר שהיה בין בני הזוג בתקופה בה היו בעל ואישה, כך יש לקבוע, כי סמכותו לדון בתובענות בין בן זוג, לבין גיסו או גיסתו לשעבר, תוגבלנה אף הן למקרה בו נושא התובענה נובע מהקשר שהיה בין בעלי הדין בתקופה בה היו בני הזוג נשואים.

 

           עוד קבעה הערכאה הדיונית, כי אין חולק שהמעשים המיוחסים למבקשת בכתב התביעה נעשו במהלך התקופה בה היה המשיב נשוי, וכי אף שעילת התביעה מבוססת על היחסים המקצועיים אשר שררו בין המבקשת לבין המשיב, הרי שיחסים אלה התקיימו על רקע מערכת היחסים המשפחתית. בכך קבע בית המשפט למשפחה, כי התנאי הנוסף לקביעת סמכותו נתמלא אף הוא.

 

6.        בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי (שככל הנראה נדונה כערעור) נדחתה על-ידו. בית המשפט המחוזי סמך ידו על נימוקיה של הערכאה הדיונית וקבע, כי אכן נתקיימו בענייננו שני התנאים הנדרשים לסמכותו של בית המשפט למשפחה. על פסק דין זה הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפנינו. 

 

נימוקי הבקשה והתגובה 

 

7.        המבקשת חוזרת וטוענת בפנינו, כי אין היא נכללת בהגדרת "בן משפחה" במובן סעיף 1(2) לחוק, כיוון שהיא אחות של בת זוג לשעבר. המבקשת סבורה, כי שגו בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי בפרשנות המרחיבה שנתנו לתנאים הקבועים בחוק, ואשר קיומם המצטבר נדרש כדי להקנות סמכות עניינית לבית המשפט למשפחה. על פי טענת המבקשת, לא היה מקום להעניק פרשנות מרחיבה שכזו נוכח לשונו הברורה של החוק. כמו כן, טוענת המבקשת, כי לא מתקיים בענייננו סכסוך משפחתי, משום שעילת התביעה מבוססת על היחסים המקצועיים שבין המשיב למבקשת וההפרות הנטענות של חובותיה המקצועיות של המבקשת.

 

           עוד מציינת המבקשת, כי הבקשה מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות עקרונית, החורגות מעניינם של בעלי הדין. המבקשת טוענת, כי עובדה זו מתחדדת נוכח קיומן של פסיקות סותרות של בתי משפט מחוזיים, ונוכח העובדה ששאלות אלו טרם הוכרעו במפורש בפסיקת בית משפט זה.

 

8.        המשיב מצידו תומך יתדותיו בפסיקת בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי, לפיה נתקיימו התנאים הקבועים בחוק לשם הקניית סמכות לבית המשפט למשפחה. בנוסף סבור המשיב, כי הסוגיות שמעלה הבקשה אינן חורגות מעניינם של הצדדים, ואינן בעלות חשיבות משפטית או ציבורית, המצדיקות התערבות של בית משפט זה ב"גלגול שלישי". 

 

דיון והכרעה

 

9.           כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן כדבר שבשגרה. בהחלטה הידועה בעניין ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), התווה מ"מ הנשיא שמגר (כתארו אז), את הקווים המנחים שלפיהם יפעל בית משפט זה בבואו לבחון האם יש מקום לדון בעניין ב"גלגול שלישי" ותיאר סוגי מקרים בהם יהיה ראוי ליתן רשות ערעור.

          

           דומני, שהבקשה דנן נכנסת בגדרם של כמה מן המקרים המפורטים בהחלטה הנ"ל. כך למשל, וכפי שיפורט להלן, בסוגיה הנדונה מוצאים אנו קיומן של החלטות סותרות של בתי המשפט השונים בעניין בו טרם נפסקה הלכה על ידי בית משפט זה. זאת ועוד, בהבהרת גדרי סמכותם של בתי המשפט יש משום שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת.

 

           לפיכך, ובהסכמת הצדדים, אציע לחבריי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

 

           לטעמי, דין הערעור להתקבל.

 

דיון

 

10.      בית המשפט למשפחה הוקם במטרה לכנס תחת קורת גג אחת את הטיפול בסוגיות משפטיות שונות, ששורשיהן במחלוקות בתוך התא המשפחתי. הקמת "בית" אחד לסכסוכי משפחה הייתה המלצתה העיקרית של "הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה" בראשותו של השופט אלישע שינבוים (ראו: משרד המשפטים דין וחשבון הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה (1986), להלן: הועדה לבחינת יישום דיני המשפחה). לצורך כך רוכזו בידי בית המשפט למשפחה סמכויות מתחומים שונים, שנועדו לאפשר מתן פתרון מקיף למחלוקות השונות, תוך התחשבות ביחסים המיוחדים שבין בני המשפחה (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 343-342 (2000) (להלן: הלכת חבס); דין וחשבון הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, בעמ' 18). תכליתו של החוק היא, בין השאר, להביא לכך שמכלול הסכסוכים המשפחתיים של אותה משפחה ידון בפני אותו שופט בערכאה מקצועית ומיוחדת, אשר יוכל לרדת לשורשיה של המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה. ביסודה של תכלית זו נעוצה התפיסה, כי הצדדים לסכסוך המשפחתי ממשיכים לנהל מסגרת חיים משותפת ומשיקה בצל ההליך המשפטי ולאור המתרחש במהלכו (ראו: דן ארבל ויהושע גייפמן "חוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995" הפרקליט מג(3) 431, 435-434 (התשנ"ז); מיכל בן שבת, בנימין שמואלי, רונה שוז, איילת בלכר-פריגת ורונה קפלן "שולחן (משפחתי) עגול – עשור לבית המשפט לענייני משפחה: חזון ומציאות" משפחה במשפט ב 1, 2 (התשס"ט)).

 

           עם הקמת בית המשפט למשפחה רוכזו תחת כנפיו סמכויות שיפוטיות שהיו פזורות בערכאות האזרחיות השונות, נקבעו סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים, והוקמו מסגרות טיפוליות אשר מסייעות לבית המשפט למשפחה בהכרעותיו בסכסוך המשפחתי. כפי שכבר ציין בית משפט זה בעבר, סמכותו של בית המשפט למשפחה גרעה מסמכותם של בתי משפט אזרחיים כלליים אחרים, במובן זה ש"ענייני משפחה" כהגדרתם בחוק, נתונים לסמכותו העניינית הייחודית של בית המשפט למשפחה, ואין לבתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים סמכות לדון בהם כלל (ראו: בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, 192-191 (2005). לעניין אופיו המיוחד של בית המשפט למשפחה יפים לענייננו הדברים שכתב השופט ש' שוחט:  

 

"המידה שבה נשקל הצדק בבית המשפט לענייני משפחה – לעומת בית משפט אזרחי 'רגיל' – שונה היא, והדבר נעשה בחסות המחוקק ומתקין התקנות. המניע לכך ברור: על מנת ליתן לשופט את הכלים הנאותים לבירור הליך משפט ייחודי זה – שלעיתים כרוכים בו נושאים מענפי משפט מגוונים, סוגיות בעלות רגישות רבה הנוגעות למרקם העדין של יחסי המשפחה, הן בין בני המשפחה הגרעינית והן בין מעגלים משפחתיים נוספים – נדרש היה להקנות לבית המשפט לענייני משפחה את האפשרות להחליט החלטות צודקות, לצד יעילות הדיון ...

 

       מכאן ש'עיוורון' הצדק המיוצג על ידי השופט היושב בדין בבית המשפט לענייני משפחה אינו אותו 'עיוורון' המאפיין שופט אזרחי 'רגיל', שכן גם תוצאתה של איווחת החרב בידה של אלת הצדק אינה בעלת תוצאות זהות עת האוחז בחרב הוא שופט בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל משופט אזרחי 'רגיל'. לאיווחת החרב, היא פסק הדין שנותן שופט בית המשפט לענייני משפחה, יש, לעיתים, תוצאות הרסניות הרבה יותר מאשר אם היה ניתן אותו פסק דין בין צדדים זרים על ידי שופט אזרחי 'רגיל' (שאול שוחט "בית המשפט לענייני משפחה – האמנם בית?" משפחה במשפט ב 375, 378 (התשס"ט)).

 

 

11.      סמכותו העניינית של בית המשפט למשפחה לדון בענייני משפחה קבועה בסעיפים 1 ו-3 לחוק. סעיף 1(2) לחוק מורה, כי לבית המשפט למשפחה תהא הסמכות לדון ב:

"תובענה אזרחית שבין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא" (ההדגשות הוספו).  

 

הוראת חוק זו קובעת, כי על מנת שתובענה אזרחית תהיה בסמכותו של בית המשפט למשפחה חייבים להתקיים שני יסודות מצטברים: הראשון – זהות הצדדים: בין הצדדים לתובענה צריך שתתקיים קרבה משפחתית כהגדרתה בסעיף 1(2) לחוק. השני – מהות הסכסוך: סיבת הסכסוך או מקורו ביחסים המשפחתיים. במילים אחרות, סמכותו של בית המשפט למשפחה בתובענות בין פרטים מוגבלת למצבים בהם קיימים קשרי משפחה כהגדרתם בחוק, וכאשר עובדת קיומם של קשרים משפחתיים תרמה תרומה משמעותית לסכסוך המשפטי (ראו: הלכת חבס, בעמ' 344).

 

12.      מהכא להתם. שתי משוכות עומדות בפני המשיב בטרם יוכל להיכנס בטרקלינו של בית המשפט למשפחה, ואלו הן: האם המבקשת, אחות אשתו לשעבר של המשיב, היא לפי ההגדרות שבחוק "בת משפחתו"? והאם הסכסוך נשוא התובענה, שעניינה טענות לרשלנות מקצועית של המבקשת ששימשה כפרקליטתו של המשיב, הוא סכסוך בתוך המשפחה?

 

13.      כאמור לעיל, כדי להקנות סמכות לבית המשפט למשפחה לדון בתובענה אזרחית, על הצדדים לה להיות בני משפחה. בן משפחה, לצורך קביעת הסמכות, מוגדר בסעיף 1(2) לחוק (ההדגשות הוספו):

 

 

 

"'בן משפחתו' –

(א)   בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;

(ב)   ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;

(ג)   הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;

(ד)   נכדו;

(ה)   הורי הוריו;

(ו)   אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;

'הורה' -  לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס".

 

 

           האם יש ליתן לביטוי "בן זוגו" המופיע בסעיף 1(2)(ו) לחוק – כמו גם בסעיפים 1(2)(ב) ו-1(2)(ג) – פרשנות מרחיבה, הכוללת גם בן זוג לשעבר? נושא זה נדון בעבר מספר פעמים בבתי המשפט המחוזיים, וניתנו לגביו החלטות, אך אלו אינן אחידות.

 

14.      בשורה של החלטות מוצאים אנו עמדה הגורסת, כי בהוראות סעיף 1(2) לחוק תחם המחוקק באופן מדויק את מעגל קרובי המשפחה שעניינם ראוי להתברר בפני בית המשפט למשפחה. על פי גישה זו, הוראות הסעיפים האמורים הן בבחינת "הסדר שלילי", המונע את הרחבת מעגל קרובי המשפחה (ראו: החלטת השופטת (כתוארה אז) ה' גרסטל בבש"א (ת"א) 10331/04 זיגדון נ' זיגדון (לא פורסם, 22.8.2004); החלטת השופטת ש' דותן בבר"ע (ת"א) 3059/05 ברנר-תבור נ' ברנר (לא פורסם, 6.12.2005); והחלטתו של השופט מ' רביד בבר"ע (י-ם) 323/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 12.3.2008) (להלן: עניין פלוני)).

 

           לצד החלטות אלה קיימות החלטות המציגות עמדה אחרת, לפיה הגדרת "בן זוג לשעבר" המופיעה בסעיף 1(2)(א) לחוק תקפה גם לגבי קרובי המשפחה הנזכרים בסעיפים הקטנים האחרים, היינו: כל אימת שנזכר "בן זוג" הכוונה גם ל"בן זוג לשעבר" (ראו: החלטת השופט מ' סובל בבר"ע (י-ם) 443/08 לוי נ' לוי (לא פורסם, 10.6.2008), שניתנה בהסתמך על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב בבש"א 116078/02 שפרינגר נ' שפרינגר (לא פורסם, 29.7.2002); החלטת השופט י' אטדגי בה"פ (ת"א) 47271-10-11 ש.פ. נ' ג.ר. (לא פורסם, 27.11.2011)). בגישה זו תומכות אף הערכאות קמא בענייננו, אשר קבעו, כי צירוף הוראות סעיפים 1(2)(א) ו- 1(2)(ו) לחוק מוביל למסקנה, כי יש להעניק להוראות החוק פרשנות מרחיבה לפיה המבקשת היא בגדר "בת משפחה" מאחר והיא אחות של בת זוגו לשעבר של המשיב. עיקרו של הנימוק בהכרעתם של בתי המשפט קמא הוא, כי בחינת הפרשנות התכליתית, לפיה בית המשפט למשפחה נועד לרכז את מלוא המחלוקות המתגלעות בין בני המשפחה, מוביל למסקנה, כי יש מקום לכלול גם את בני המשפחה לשעבר האחרים בגדר הקרבה המשפחתית שהיא תנאי לקיום סמכותו העניינית הייחודית של בית המשפט למשפחה. גם מלומדים התומכים בפרשנות זו גורסים, כי אין בניתוק הקשרים המשפחתיים הפורמאליים בין בני המשפחה בעקבות הגירושין כדי לאיין את הקרבה המשפחתית שהיא היסוד והגורם לסכסוך, ומשום כך ראוי שגם מקרים אלה ידונו בפני בית המשפט למשפחה (ראו והשוו: שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 143-142 (2009)).

 

           במקרים אחרים הושארה השאלה בצריך עיון, תוך ציון הבעייתיות בלשון ההוראה, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בענייני סמכות שמצופה שיהיו ברורים ויוגדרו במדויק על ידי המחוקק (ראו: החלטת סגן הנשיא ח' פורת בבר"ע 103/96 פורס נ' סבירסקי (לא פורסם, 14.4.1997; החלטת השופט א' פרקש בבר"ע 999/05 בלאיש נ' בלאיש (לא פורסם, 15.12.2005)). 

 

15.      לאחר שעיינתי בטענות ובנימוקים השונים, אלה שהביאו בעלי הדין ואלה שנזכרו בפסיקת בתי המשפט ובדברי המלומדים, באתי לכלל מסקנה, כי אין ליתן להיגד "בן זוגו" המוגדר בהוראת סעיף 1(2)(ו) לחוק, ובהוראות סעיפים 1(2)(ב) ו-1(2)(ג), פרשנות מרחיבה, הכוללת גם בן זוג לשעבר.

          

16.      נקודת המוצא הפרשנית לקביעת משמעותה של הוראה בחיקוק היא לשון ההוראה. בחירת המשמעות המשפטית של הוראת החוק מוגבלת, כשאין הדבר מוליך לאבסורד פרשני, למשמעות המקובלת והרגילה של הלשון. חזקה היא, כי תכלית החוק תוגשם אם תינתן ללשון החוק המשמעות הטבעית, הפשוטה והמפורשת; שכן, רק כך יוכל המעיין בהוראת החוק ללמוד מלשונו על ההסדר הנורמטיבי העולה מתוכו. כבר נאמר, כי החוק נועד לציבור, ועליו להיות מובע בדרך המובנת לציבור (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 85-81, 585-584 (1993), להלן: פרשנות החקיקה). חזקה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו אנו דנים בפירוש הוראת סמכות של בית משפט, המכוונת את התנהגות הציבור בהחליטו לאיזה בית משפט עליו לפנות. בעניינים אלה יש ליתן לשיקולים של ודאות ובהירות משקל ניכר.  

 

           עיון בהוראות סעיף 1 לחוק מלמד, כי מדובר בסעיף הגדרות, אשר נועד, בעיקרו של דבר, לייתר חלק מהתהליך הפרשני, בקובעו את היקף המשמעות הלשונית שיש ליתן למונחים שונים הנמצאים בחוק (ראו: פרשנות החקיקה, בעמ' 138). בהתאם לכך דומני, כי הניסיון לחבר בין סעיפי ההגדרות הנפרדים, ולטעון, כי ההגדרה הקובעת שאחיו של בן הזוג הוא "בן משפחה", כוללת גם את אחיו של בן הזוג לשעבר, מתעלם מכך שסעיף 1(2) לחוק מפרט שש אפשרויות שונות, כאשר האפשרות היחידה בה נזכר "בן זוג לשעבר" כבן משפחה, היא בסעיף 1(2)(א) לחוק. העובדה שהמחוקק כלל בהגדרת המונח "בן זוג" שבסעיף 1(2)(א) גם את בן הזוג לשעבר, אולם נמנע במפורש מלעשות מהלך דומה בנוגע להגדרת בני המשפחה האחרים, תומכת במסקנה שאין לראות במונח "בן זוג" שבסעיף 1(2)(ו) ככולל בתוכו גם "בן זוג לשעבר" (לבעיית ה"הסדר השלילי" ראו והשוו: פרשנות החקיקה, בעמ' 115-112).    

 

           בחינה לשונית נוספת של הוראות סעיף ההגדרות שבחוק מחזקת את המסקנה האמורה לעיל. לו חפץ המחוקק בהחלת המונח "בן זוג" במובנו הרחב (ככולל בן זוג לשעבר) על כלל הוראות סעיף 1(2), חזקה כי היה עושה כן במפורש, בייחדו הגדרה ספציפית למונח, כפי שראה לנכון לעשות לעניין המונח "הורה", כשזה הוגדר ככולל גם הורה מאמץ או אפוטרופוס.

 

17.      אכן, לעיתים, לשון החוק מעמידה לפנינו מספר אופציות לשוניות שונות. כך אף בענייננו, מוכן אני לקבל, כי הסיפא בהוראת סעיף 1(2)(ו) לחוק נושאת שתי משמעויות לשוניות אפשריות: האחת, משמעות מפורשת, לפיה אח ואחות של בן זוג ביום הגשת התביעה נמנים על "בן משפחה". השניה, משמעות משתמעת לפיה המונח "בן זוג" כולל גם "בן זוג לשעבר". 

 

           כאשר לפנינו שני פירושים שהלשון יכולה לשאת, יש ליתן את הבכורה למשמעות המקובלת והמפורשת של לשון ההוראה. כך בדרך כלל, וכך במיוחד במלאכת פרשנות ההוראות התוחמות את גדרי סמכותם של בתי המשפט, אשר ביחס אליהן מצופה כי המחוקק ינקוט בלשון ברורה.

 

           בית משפט זה כבר עמד על כך, כי אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים (ראו: בג"צ 264/77 משה נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד לב(1) 678, 687 (1978); פרשנות החקיקה, בעמ' 535-532). הלכה היא, כי יש לפרש בדווקנות ובצמצום הוראות חוק המסדירות סמכות ייחודית לרשות שיפוטית שמחוץ למערכת בתי המשפט הרגילים, וכי בהינתן שני פירושים אפשריים, יועדף הפירוש המצמצם את הסמכות ולא המרחיב אותה (ראו: ע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' מואב, פ"ד כז(1) 260, 265 (1973); בג"צ 3/73 כהנוף נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד כט(1) 449, 453 (1974)). לא למותר יהיה להזכיר בהקשר זה את דבריו של הנשיא שמגר באחת הפרשות:

 

"הכלל הגדול הוא, כי לבתי המשפט הרגילים של המדינה מוקנית הסמכות לדון בנושאים המהותיים כחלוקתם על-פי הקווים הכלליים, שהותוו בחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 (כיום בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד­-1984), שקיבלו עתה גם מעמד חוקתי עקיף על-פי חוק-יסוד: השפיטה. משמע, מי שמבקש לשלול סמכותו של בית המשפט הרגיל, צריך להישען על הוראה מפורשת, כי הכלל המנחה הוא, שאין שוללים סמכותו של בית המשפט הרגיל בעניינים שהם בתחומו לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], אלא אם כן נאמר הדבר מפורשות. הכלל האמור אינו נושא בתוכו אך ורק סימן היכר של עיקרון פרשני. הוא, מעבר לכך, ביטוי מובהק לשלטון החוק, אשר אחד מביטוייו בכך שאין שוללים סמכותו של בית-משפט כללי ורגיל..." (ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113, 127 (1985)).

 

 

כאמור לעיל, דברים אלה כוונו כלפי הזהירות שיש לנקוט במתן פירוש מרחיב לסמכויות בתי דין או רשויות שיפוטיות אחרות שמחוץ למערכת בתי המשפט האזרחיים הכלליים. יחד עם זאת, ההיגיון המונח ביסודם נכון במידה רבה גם לעניין פגיעה בסמכות שיפוט של כל בית משפט בעל סמכות כללית "לטובת" בית משפט העוסק בתחום מוגדר (ראו: פרשנות החקיקה, בעמ' 531).   

 

           נוכח כל אלה עולה, כי יש להבין את הביטוי "בן זוג" בסעיף 1(2)(ו) לחוק לפי המובן המילולי, הפשוט והרגיל של הלשון. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם השאיפה להקנות להוראות החוק משמעות ישירה וברורה, ועם המגמה הקיימת בפסיקה, להעניק פרשנות מצמצמת ודווקנית להוראות חוק המסדירות סמכות ייחודית של ערכאה שיפוטית בעלת סמכות מוגבלת. מסקנה זו גם אינה מוליכה לתוצאה שאינה סבירה או לתוצאה שאינה מתיישבת עם עקרונות היסוד של השיטה.

 

18.      האם הפירוש המילולי של המונח "בן זוג" על פי המובן הפשוט והרגיל של הדברים, עולה בקנה אחד עם תכלית החוק? סבורני כי אכן כך. על רקע התכלית העומדת בבסיס החוק, עולה, כי לא כל תובענה אזרחית בין בני משפחה על כל דרגות הקרבה האפשריות, שעניינה סכסוך בתוך המשפחה, מסורה לסמכותו הייחודית של בית המשפט למשפחה. ההיגד "בן משפחתו" בסעיף 1(2) לחוק, מונה שש קבוצות של קרובי משפחה – בן זוג, ילדיו, הוריו, נכדו, הורי הוריו, אחיו ואחיותיו. לגבי חלק מקבוצות אלה כלל בהן המחוקק גם את בני משפחתו של בן הזוג. כך למשל, עשה המחוקק ביחס לאחיו ואחיותיו של בן הזוג, או ביחס לילדיו של בן הזוג. יחד עם זאת, ישנן קבוצות של קרובי משפחה אשר אינם נזכרים כלל בחוק, כמו למשל, דוד, אחיין ובן-דוד. דומני, כי ניתן להבין זאת על רקע התכלית העומדת בבסיס החוק. רק בנוגע לאותו "גרעין קשה" של בני משפחה, אשר בגדרו מתעוררות מחלוקות, שמטיבן ומטבען הן מורכבות מהתחום המשפטי ומהתחום הרגשי גם יחד, נדרש הפתרון היסודי, המקיף והממצה אשר בתחום מומחיותו של בית המשפט למשפחה (ראו: בית המשפט לענייני משפחה, בעמ' 29-28).

 

           זאת ועוד, סבורני כי חיובו של מי שאינו נמנה על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט למשפחה עלול "לקפחו" לעומת מתדיין בבתי המשפט האזרחיים ולשלול ממנו מספר יתרונות דיוניים וראיתיים העומדים לו בבתי משפט אלה. הגמשת כללי הדיון ודיני הראיות לגיטימית כשמדובר בסכסוכים משפחתיים "אמיתיים" על מנת שלבית המשפט למשפחה יהיו כלים להתמודד עם סוג זה של סכסוכים ולהכריע בהם בדרך התואמת את הבעייתיות המיוחדת להם. אך ככל שפוחתת ה"משפחתיות" המעורבת בסכסוך ראוי לאפשר למתדיינים למצות את זכויותיהם הדיוניות והראייתיות הלגיטימיות במסגרת התדיינות אזרחית "רגילה". כאשר מדובר במחלוקת (כמו זו שבענייננו), שגם אם לקשר המשפחתי יש תרומה מסוימת להיווצרותה, הרי שעיקרה נוגע למערכת יחסים שבין עורך-דין לבין לקוחו, וכאשר הקשר המשפחתי הפורמאלי שבין בעלי הדין פקע זה מכבר, אין כל תרומה למיומנותם של בתי המשפט למשפחה כמומחים לטיפול בסכסוכים בתוך המשפחה. ברגיל, מערכת יחסים משפחתית, לרבות בין בני זוג שנישואיהם פקעו, מאופיינת ביחסים מתמשכים, שיימשכו גם לאחר סיום ההליך המשפטי. במקרה דנן, לא ניתן לומר שבמהלך הדברים הרגיל בהכרח יישמרו היחסים בין המבקשת לבין המשיב. כל אלה תומכים, לטעמי, בפירוש המוצע על-ידי להוראת הסמכות.

 

19.      ראוי לציין ולהדגיש, כי הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה מיקדה את המלצותיה ביחסים שבין בני הזוג (בעל ואישה), וביחסים שבין הורים וילדים (ראו: הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, בעמ' 19, 20, 47-46). בנוסף, עיון בהצעת החוק לתיקון דיני המשפחה (ריכוז סמכויות שיפוט), התשנ"ה-1994, ה"ח 2330 (להלן: הצעת החוק לתיקון דיני המשפחה), מעלה כי, לכתחילה ביקש המחוקק ליישם את המלצות הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, ולהקנות לבית המשפט למשפחה סמכות ייחודית לדון, בין היתר, "בתביעה אזרחית שהגיש אדם נגד בן זוגו, יהא שוויו של נושא התביעה אשר יהיה". אלא, שבמהלך דיוניה של ועדת החוקה, חוק ומשפט חלו שני שינויים עיקריים בהוראה דלעיל: האחד, תחת "בן זוגו" נקבע "בן משפחתו", בבחינת הרחבת מעגל בני המשפחה נגדם ניתן להגיש תובענה לבית המשפט למשפחה. השני, הוסף התנאי בדבר היות עילת התובענה "סכסוך בתוך המשפחה". בהלכת חבס עמד הנשיא א' ברק על הוספת התנאי בדבר היות עילת התובענה "סכסוך בתוך המשפחה", בקובעו: "מטרת ההוספה הייתה למנוע מצב שבו כל תובענה אזרחית בין בני משפחה תהא בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה" (הלכת חבס, בעמ' 342). באשר להרחבת מעגל קרובי המשפחה נגדם ניתן להגיש תובענה אזרחית, הכוללים בהגדרת "בן משפחתו" בחוק, בנוסף ל"בן זוגו" של מגיש התובענה, יפים הדברים שכתב השופט מ' רביד בעניין פלוני: 

 

"...סבורני כי לאור התכלית העומדת בבסיס החוק - לרכז בידי בית המשפט לענייני משפחה כל הסכסוכים הנוגעים לאותה משפחה, תוך ניסיון ליתן פתרון יסודי ומקיף לסכסוך כולו - אין מקום להרחבה נוספת של מעגל קרובי המשפחה, כאמור בהחלטת בית משפט קמא. דומני, כי ככלל, סכסוך בין מגיש תובענה לקרובי משפחה נוספים, ממעגלים רחוקים יותר, אשר אינם נמנים מפורשות על הגדרת ההיגד 'בן משפחתו' בהוראת סעיף 2(1) לחוק, אינו בעל אותם מאפיינים ייחודיים של סכסוך משפחתי, אשר בעטיו נדרשת מומחיותו של בית משפט לענייני משפחה, לרבות התרת סדרי דין ודיני ראיות. לאמור, ככלל, אין המדובר בנסיבות בהן בעלי הדין ימצאו עצמם במצב בו נושאים מסויימים של הסכסוך הסתיימו והוכרעו, בעוד נושאים אחרים נותרו תלויים ועומדים בבתי משפט אזרחיים אחרים, נסיבות המאפיינות סכסוך בין בני משפחה מאותו 'גרעין קשה'..." (עניין פלוני, פס' 12).

 

 

           גם כוונתו המקורית של המחוקק, כפי שזו עולה מהצעת החוק לתיקון דיני המשפחה, לא הייתה להרחיב יתר על המידה את סמכותו הייחודית של בית המשפט למשפחה, וחרף הוספת קרובי משפחה נוספים בסופו של דבר, יש לפרש בצמצום את הגדרת קרובי המשפחה המנויים בהוראת סעיף 1(2) לחוק. תמיכה לעמדה זו, ניתן למצוא גם בדברי ההסבר להצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 10), התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 574 (להלן: הצעת התיקון לחוק), מהם עולה כוונה מפורשת להביא לצמצום חוג התובענות המוגשות לבית המשפט למשפחה, בין היתר, בשל העומס המוטל על בתי משפט אלה. עמדתי בפרשה דנן עולה בקנה אחד עם המגמה שבאה לידי ביטוי בהצעת החוק האמורה.

20.      מעבר לכך, כשסעיף 1(2)(א) לחוק מתייחס לבן זוג לשעבר, המחוקק ראה לתחום את סמכותו של בית המשפט למשפחה, לתובענה שנושאה נובע מהקשר שהיה בין בני הזוג "בתקופה שבה היו בני זוג". מגבלה כזו או דומה לה לא קיימת בנוגע לבני משפחה לשעבר, אם נכלול אותם בסעיפים הקטנים האחרים שבסעיף 1(2) לחוק. לפיכך, אם נאמר שגם תובענות בין בני משפחה אלה הן בסמכותו של בית המשפט למשפחה, צמצום הסמכות ייעשה על פי אמת המידה הכללית של "עילתה סכסוך בתוך המשפחה", בלא לדרוש את הקשר האמיץ יותר בין הקרבה המשפחתית לבין  המועד בו נולד הסכסוך הנדון בתובענה. ברי, שמהלך פרשני שכזה יוביל לתוצאה אבסורדית, לפיה תובענות בין גיסים לשעבר יוגשו תמיד לבית המשפט למשפחה, בעוד שתובענות בין בני הזוג, בינם לבין עצמם, יוגשו לבית המשפט למשפחה רק במידה והתובענה נובעת מהקשר שהיה בין בני הזוג בתקופה שבה היו זוג.

 

           זאת ועוד, יש לדחות גם את המהלך הפרשני מרחיק הלכת של בתי המשפט קמא, לפיו אף תובענות בין בני משפחה לשעבר אחרים (ולא רק בני זוג) תוגבלנה למקרה בו נושא התובענה נובע מהקשר שהיה בין בעלי הדין בתקופה בה היו בני הזוג נשואים. באמצעות הדרישה הקבועה בסיפא לסעיף 1(2)(א) לחוק, ביקש המחוקק לבצע ניתוק הדרגתי של בני הזוג שנישואיהם תמו, ככל שהדבר מתייחס לסמכותו של בית המשפט למשפחה. הרציונאל לכך שהמחוקק לא החיל מהלך דומה על קרובי המשפחה האחרים המוגדרים בחוק אף הוא ברור – הקשר בין בעל דין לבין קרובי בן הזוג שנישואיו עמו תמו (להבדיל מבן הזוג עצמו), רחוק מדי ואינו מצדיק הקניית סמכות ייחודית לבית המשפט למשפחה. הבחנה זו, בין בני הזוג עצמם לבין קרובי המשפחה האחרים הנזכרים בחוק, משתקפת גם מדברי ההסבר שבהצעת התיקון לחוק:

 

"לשון החוק והאופן בו פורשה קביעה זו על ידי בתי המשפט יוצרים קושי במקרים שבהם מוגשת תובענה בין בני משפחה שאינם בני זוג ...

 

בהצעת חוק זו מוצע להבהיר כי סמכות בית המשפט לענייני משפחה בתובענה אזרחית שעילתה סכסוך בין בני משפחה, שאינם בני זוג, תחול רק במקרים שבהם התובענה מעצם מהותה, טיבה ומאפייניה קשורה ביחסי המשפחה בין הצדדים. כך, סכסוכים בין בני משפחה אשר אינם בני זוג אשר אופיים הוא עסקי, מסחרי, כלכלי או בעל מאפיין אזרחי אחר אשר אינו משפחתי במהותו, יוגשו לבתי המשפט האזרחיים העוסקים בנושאים אלה ואשר נושאים אלה מצויים בתחום מומחיותם".     

 

           על יסוד הטעמים לעיל, הגעתי למסקנה כי על פי לשונו הברורה של החוק, המבקשת והמשיב אינם "בני משפחה". די במסקנה זו כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט למשפחה.

 

21.      למעלה מהדרוש אוסיף, כי באשר ליסוד השני להקניית סמכות לבית המשפט למשפחה כבר נקבע, כי המבחן לקיומה של תובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" הוא מבחן המקור או הסיבה. על פי מבחן זה, אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה, לצורך סיווגו של הסכסוך לסמכות הערכאה האזרחית הכללית או בית המשפט למשפחה היא, שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה. לצורך כך, לא די בקשר רחוק וזניח, אולם גם לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרות עילת התביעה היא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדת וחשובה להיווצרות עילת התביעה, על מנת שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה (ראו: הלכת חבס, בעמ' 344).

 

22.      אכן, מלאכת הסיווג לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה אינה תמיד קלה (ראו: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 308 (2002)). בענייננו, קבעו בתי המשפט קמא, כי עילת התביעה של המשיב מבוססת על היחסים המקצועיים, אשר שררו בין המבקשת לבין המשיב, וההפרות הנטענות של חובותיה המקצועיות וחובת האימון של המבקשת, ושאף על פי כן, יחסים מקצועיים אלה נרקמו נוכח מערכת היחסים המשפחתית, ומכאן שמתקיים הקשר הנדרש בין עילת התביעה לסכסוך המשפחתי. כשלעצמי, אינני בטוח, שבענייננו הפן המשפחתי של הסכסוך הוא בעל תרומה כּה משמעותית עד כי לבית המשפט למשפחה יתרון בשל מומחיותו, ובשל הגורמים המקצועיים העומדים לרשותו, על פני הערכאה האזרחית הכללית (ראו והשוו: עמוס זמיר "בית המשפט לענייני משפחה – סמכויותיו הנרחבות" המשפט ז 463, 469-468 (התשס"ב); דברי ההסבר להצעת התיקון לחוק). דעה דומה הביעה באחת הפרשות כב' השופטת ד' דורנר:

 

"...על-אף לשונו הרחבה של סעיף 2 (1) לחוק בית-המשפט לעניני משפחה, מסופקני אם סכסוך כספי בין אחים נכנס לגדר הסעיף, אך ורק מפני שהמתדיינים הנם אחים. במקרה שלפנינו כיוון שמעורב בסכסוך המשיב 2, אשר אינו צד לסכסוך המשפחתי, הרי ודאי שאין בית-המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בו" (בר"ע 314/98 כהן נ' כהן (לא פורסם, 10.2.1998), ההדגשה הוספה).

 

           אך גם אם אניח לצורך הדיון, כי אכן נתמלא היסוד השני הדרוש לשם הקניית הסמכות לבית המשפט למשפחה, תחילה יש לעבור את המשוכה המגדירה במדויק מיהו "בן משפחה" על פי החוק. כפי שהוסבר לעיל, המבקשת אינה עונה להגדרה זו, ומשכך יש לקבוע, כי בית המשפט למשפחה נעדר סמכות לדון בתובענה שהגיש נגדה המשיב.

 

אחרית דבר

 

23.     נוכח הנימוקים המפורטים לעיל אציע לחבריי לקבל את הבקשה ואת הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת החלטת בית המשפט למשפחה, ולקבוע כי לבית המשפט למשפחה אין סמכות לדון בתביעת המשיב נגד המבקשת, אחותה של בן זוגתו לשעבר. בית המשפט למשפחה ייקבע מהי התוצאה האופרטיבית של קביעה זו. כמו כן, בנסיבות העניין ונוכח קיומן של החלטות סותרות בסוגיה הנדונה הייתי נמנע מלעשות צו להוצאות. 

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מצטרף להכרעתו של חברי, השופט צ' זילברטל, לפיה לשון החוק ותכלית החקיקה מובילים למסקנה כי הביטוי "בן זוג" שבסעיף 1(2)(ו) לחוק, אינו כולל גם "בן זוג לשעבר".

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.         קראתי בעיון את פסק דינו המקיף של חברי השופט זילברטל, במסגרתו הוא מבקש לקבוע את סמכות בית המשפט לענייני משפחה:

 

"באופן שמחד גיסא, לא תשלל האפשרות מבית המשפט לענייני משפחה לפתור את הסכסוך, ששורשו הוא יחסים בתוך המשפחה, במסגרת המשפחה, ומאידך גיסא, לא יועבר לבית המשפט הטיפול בנושאים שאינם בתחום מומחיותו" (כלשון השופטת שטרסברג-כהן בעניין חבס, עמוד 347).

 

חברי מנה את הדעות השונות - הנוטות לכאן או לכאן - בפסיקה ובספרות (פסקה 14 לחוות דעתו) ולא אחזור על כך. לשיטתו, יש לאמץ בנידון דידן גישה מצמצמת בכל הנוגע להגדרת "בן משפחה" לעניין רכישת סמכות לפי סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995 (להלן החוק). לעמדתו הצטרף גם חברנו השופט פוגלמן.

 

ב.         גישתי הבסיסית שונה. לטעמי את המשקל הפרשני העיקרי בכל הנוגע לסעיף 1(2) לחוק יש לייחס למלים המודגשות להלן:

 

"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".

 

ובלשון שנקט חברי (בפסקה 11), התנאי שעניינו "מהות הסכסוך". סבורני, כי אם מדובר בסכסוך שעילתו בתוך המשפחה, ראוי לו להיבנות מן היתרונות הייחודיים של בית המשפט לענייני משפחה אף אם מדובר בקרובים שנתרחקו; ככל שמדובר בסכסוך שאינו בא בגדרים אלה, בכל מקרה אין עניין שיידון שם. כלשון שנקטו המחברים שוחט ושאוה:

 

"ניתוק הקשרים המשפחתיים הפורמליים בין בני המשפחה בעקבות הגירושין אין בו די כדי לאיין את הקרבה המשפחתית כשהיא היסוד והגורם לסכסוך, ואין בו כדי לפגוע. לדעתנו, לצורך הגשמת תכליתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה יש להביא במקרים כאלו את הסכסוך לדיון פני בית המשפט לענייני משפחה" (ש' שוחט וד' שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש"ע) 143).

 

לדידי המבחן הרלבנטי הוא, כאמור, מבחן המהות. חברי נדרש (בפסקה 19) להצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 10), תשע"א - 2011 ולמגמה העולה ממנו "להביא לצמצום חוג התובענות המוגשות לבית המשפט למשפחה". ואולם אולי לא למותר לציין, כי מדובר בהגבלה (ושמא בהבהרה) העושה שימוש במבחן מהותי ולא במבחן זהות הצדדים. לשון אחר, אין הצעת החוק מצמצמת את הגדרת "בן משפחה" אלא מבהירה, כי תובענה אזרחית בין צדדים שאינם בני זוג - לכאורה שאלה היא מה באשר לבני זוג לשעבר בהקשר זה -תידון בבית המשפט לענייני משפחה "רק אם היא קשורה מעצם מהותה, טיבה ומאפייניה, ביחסי המשפחה בין הצדדים" (סעיף 1 להצעת החוק; ההדגשה הוספה - א"ר). המסר העולה, לדעתי, מהצעה זו, תומך דוקא בהתאמה מהותית של הסכסוך לערכאה. הקלת העומס הנדרשת תיעשה -לפי דרכה של הצעת החוק - על ידי התאמה מהותית מדויקת יותר, ולא על ידי צמצום זהותן של הנפשות הפועלות.

 

פרשנות לשונית

 

ג.          חברי נכון לקבל את ההנחה, לפיה הוראת סעיף 1(2)(ו) לחוק "נושאת שתי משמעויות לשוניות אפשריות" (פסקה 17), ולפיכך לא ארחיב בעניין הפרשנות הלשונית. עם זאת אבקש לציין, כי לדידי אין לראות בעמדת בתי המשפט קמא משום הרחבה של המונח "בן זוגו" שבסעיף 1(2)(ו) דוקא, ויתכן אף שאין לראות את עמדתם כמוגבלת לסעיף 1(2)(ו) בלבד. במישור הלשוני, ניתן לכאורה לקרוא את סעיף 2(1) על כל חלופותיו, כך שהגדרת "בן זוג" (שבסעיף 1(2)(א)) תשמש בכל מקום בו נוקטים הסעיפים הקטנים הבאים במונח בן זוג (השוו תא"ק (שלום חיפה) 7171-09-09 אטייה נ' צרפתי (לא פורסם)). לדוגמה, ניתן לקרוא את סעיף 1(2)(ב) לחוק באופן הבא: "ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו [לרבות הידועה בציבור כאשתו, בן זוגו לשעבר...]", והוא הדין לסעיף 1(2)(ג): "הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם [לרבות הידועה בציבור כאשתו, בן זוגו לשעבר...]". אכן, כפי שציין חברי (בפסקה 16), אם לדרך קריאה זו כיון המחוקק, ניתן היה לצפות שייחד למונח "בן זוג" הגדרה עצמאית, כדרך שעשה למונח "הורה"; ואולם, לכל אחת מן הדרכים הפרשניות יתרונות וחסרונות פרשניים.

 

ד.         קריאה זו, כך יודגש, עשויה להיות משמעותית לא רק בהקשר דנא (בני זוג לשעבר), אלא גם לגבי ידועים בציבור (אף שסוגיה זו אינה מונחת לפתחנו). לפי הדרך הפרשנית שהוצגה בפסקה הקודמת, יהא דינה של תביעת ילד נגד בעלה של אמו כדין תביעת ילד נגד הידוע בציבור של אמו; ועל אותה הדרך, יהא דינה של תביעה שהגיש אדם נגד אשתו של אחיו כדין תביעת שמגיש אדם נגד ידועתו בציבור של אחיו. אין ספק, שהתביעות הראשונות באות בגדרי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. האם יש מקום איפוא להבחין - במציאות הישראלית הנוכחית, ונוכח נטיית הפסיקה "לצמצום הפער המשפטי בין ידועים בציבור לבין נשואים" (ש' ליפשיץ, הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה) 17; כן השוו עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן (לא פורסם)) - בין התביעות האחרונות לתביעות הראשונות?

 

ה.         אציין, לדוגמה, כי בעניין אטייה הנזכר לא היה לבית המשפט כל ספק כי המונח "בן זוגו" שבסעיף 1(2)(ו) לחוק כולל גם ידועה בציבור, והספק היה תחום - כבענייננו - אך לשאלה אם הסעיף חל גם על ידועה בציבור לשעבר. אינני נדרש לטעת מסמרות בסוגיה זו, שכן ענייננו גדור לכאורה אך בשאלה: האם חל סעיף 1(2)(ו) לחוק גם על "גיסה לשעבר". ואולם, לדרך שנקט חברי בתיק זה עשויה (אך לא חייבת) להיות השלכה גם על אופן קריאת הסעיף בנסיבות אחרות (אמנם, ניתן להגיע לתוצאה זו גם בדרכים אחרות). עוד נזכיר, כי קריאה זו פותרת גם את אותה "תוצאה אבסורדית" עליה הצביע חברי (בפסקה 20), ולכך נידרש להלן (בפסקה ט"ו). עד כאן בכל הנוגע לאופן קריאת הסעיף, שכן בין אם נחיל את הגדרת "בן זוג" שבסעיף 1(2)(א) על כל החלופות שבסעיף 1(2) ובין אם ניתן למונח "בן זוגו" (שבסעיף 1(2)(ו)) פרשנות תכליתית בפני עצמו, אין חולק כי לשון החוק נושאת את שתי האפשרויות הפרשניות. בהינתן הנחת מוצא פרשנית מוסכמת זו אינני נדרש, כאמור, לטעת מסמרות לגבי היחס בין הגדרת "בן זוג" שבסעיף 1(2)(א) לבין יתר הסעיפים הקטנים שבסעיף 1(2) לחוק. 

 

פרשנות מצמצמת להוראות חוק השוללות סמכות מבית משפט "כללי"

 

ו.          חברי ביסס את הכרעתו הפרשנית, בין היתר, על כלל לפיו "אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים" (כניסוחו של חברי בפסקה 17). בהקשר זה אעיר בשתיים.

 

ז.          ראשית,  כשלעצמי רואה אני את בתי המשפט לענייני משפחה כחלק בלתי נפרד מבתי המשפט הכלליים, על כל המשתמע. בתי המשפט לענייני משפחה הם בשר מבשרה של מערכת בתי המשפט, הערעור על החלטותיהם הוא לבית המשפט המחוזי ולשם גם מקודמים שופטי בית המשפט לענייני משפחה שנמצאו ראויים. גם מינוי שופטי בית המשפט לענייני משפחה לסגני נשיא נעשה בהתאם לדין החל על מינוי שופטים של בית משפט השלום והמחוזי לתפקידים אלה (ראו סעיף 9 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 וסעיף 2(ב) לחוק), בשונה - לדוגמה - מקידומם של שופטי בית הדין לעבודה (ראו סעיף 6 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969) אף שגם הם מתמנים בהתאם להוראות חוק יסוד השפיטה. אולי לא למותר להזכיר, כי שופטי בית המשפט לענייני משפחה - גם בדרך השבעתם - הם שופטי בית משפט שלום לכל דבר ועניין (למעשה בית משפט לענייני משפחה הוא בית משפט שלום על פי מינוי שופטיו אשר הוסמך "לשבת כבית משפט לעניני משפחה"; סעיף 2(א) לחוק), אשר ממונים על ידי שר המשפטים (בהסכמת נשיא בית המשפט העליון) לדון בבית המשפט לענייני משפחה, ואין בכך כדי לגרוע מסמכותם "לדון בענינים הנדונים בבית משפט השלום" (כלשון סעיף 2(ד) לחוק).

 

ח.         אכן, משופטי משפחה נדרשים "ידע ונסיון מקצועי בתחום" (כלשון סעיף 2(ג) לחוק), וסדרי הדין המשמשים אותם - בחלק מהמקרים אך לא בכולם - גמישים על פי הדין מאלה הנוהגים ככלל בבתי משפט השלום. ואולם, הדבר נובע מטיב העניינים הנדונים בפניהם ולא מהיותם ערכאה נפרדת ממערכת המשפט הכללית. כך, לדוגמה, סעיף 8 לחוק, המאפשר "גמישות בנושא ראיות וסדרי דין" (בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)), אינו חל על בית משפט לענייני משפחה הדן בתובענה לפי חוק הירושה "שעילתה אינה סכסוך בתוך המשפחה" (סעיף 8(ה) לחוק), דוגמת סכסוך בין "אוניברסיטה כיורשת לבין בני משפחה של המוריש על העיזבון" (ראו בש"א (משפחה תל אביב) 16870/00 לזר נ' וולפמן (לא פורסם); ראו גם תקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). ומנגד, סעיף 8 לחוק על הגמישות הדיונית שהוא מאפשר חל על בית משפט שלום "רגיל" "בדונו בתובענות לפי חוק למניעת אלימות במשפחה" (סעיפים 8(ד) לחוק). למצער במישור העקרוני, ההבחנה היא מהותית ולא מוסדית, ועיקרון זה חוזר ותומך - לדידי - בהעדפת מבחן המהות (בשולי הדברים אציין, כי תפיסה זו של התאמת סדרי הדין לטיבו ומהותו של הסכסוך, מקשה לקבל מיניה וביה את ההנחה שחיוב אדם להתדיין בבית המשפט עלול, כדברי חברי (בפסקה 18) "לקפחו לעומת מתדיין בבתי המשפט האזרחיים", שכן - למצער במישור העקרוני - אם אכן מדובר בסכסוך שמאפייניו "משפחתיים", אין מדובר בסדרי דין "מקפחים" אלא בסדרי דין מותאמים).

 

ט.         בהקשר זה אינני רואה איפוא בפרשנות המרחיבה את סמכות בית המשפט לענייני משפחה משום שלילת "סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי", וסבורני כי לא בקלות ניתן ליישם בעניינם, אף בהיקש, את פסקי הדין הנוגעים לסמכות בתי הדין לעבודה (בג"צ 264/77 משה נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד לב(1) 678; ע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים נ' ד"ר מואב, פ"ד כז(1) 260), ולא כל שכן פסקי דין הנוגעים לסמכות הערכאות הדתיות (בג"צ 3/73 כהנוף נ' בית-הדין הרבני האזורי, פ"ד כט(1) 449; ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113). אטעים, כי הדברים נאמרים בלא כל פגיעה בבתי הדין לעבודה או במעמדם, וכך גם לגבי בתי הדין הדתיים או הצבאיים לפי סמכויותיהם.

 

י.          הערה שניה עניינה השימוש בעיקרון הנזכר לצורך פרשנות סעיף 2(1) לחוק. בפסק הדין בעניין ההסתדרות הכללית של העובדים אכן ציין השופט עציוני:

 

"כי כשמדובר בסמכות של בית-דין שתחום עיסוקו מצומצם לעניינים מיוחדים, והסמכות שהוענקה לו באה לשלול מסמכותם של בתי-המשפט הכלליים, הרי שיש לפרש את הוראות החוק מעניק הסמכות פירוש דווקני ומצמצם" (עמוד 265).

 

והוא סומך את דבריו, על פי ההפניות לגופן (בעקבות ספרו של Broom משנת 1939 אליו הוא מפנה), בעיקר על פסק הדין האנגלי Peacock v. Bell משנת 1667.

 

י"א.      כאמור, בעניין ההסתדרות הכללית של העובדים נדונה סמכותם של בתי הדין לעבודה, שעניינם (לדעתי) אינו דומה במלואו לענייננו - מבלי לפגוע כמובן. ואולם ניתן גם להזכיר, כי ההלכה האנגלית (בודאי בגלגוליה בעשרות השנים האחרונות) באה להדגיש (בעיקר) את היות הערכאות הנמוכות - בניגוד לערכאות הכלליות והגבוהות יותר - חשופות לביקורת שיפוטית בכל הנוגע לחובתן להצביע על מקור סמכותן (ראו לדוגמהJ. L. Hafetz, “The Untold Story of Noncriminal Habeas Corpus and the 1996 Immigration Acts”, 107 Yale L. J. 2509, 2527 (1998); P. M. Perell, “Civil Jurisdiction of Ontario County and District Courts”, 4 Advoc. Q.10 (1983)), ואת העובדה כי הסמכות השיורית (או הסמכות הטבועה) מסורה דווקא לערכאות הגבוהות יותר (ראו לדוגמהW. H. Charles, “Inherent Jurisdiction and its Application by Nova Scotia Courts: Metaphysical, Historical or Pragmatic?”, 33 Dalhousie L. J. 63, 71 (2010); Halsbury’s Laws of England (5^th Edition 2009) 11, para 15; והשוו לסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, לפיו "בית משפט מחוזי ידון... [ב]כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום"), ובהקשר זה יש להבין את המונחיםSuperior  ובהתאמה גם Inferior  הנזכרים בפסיקה האנגלית.

 

י"ב.      דומה איפוא, כי הדברים רלבנטיים יותר לאפשרות לפעול ללא מקור הסמכה מפורש, ופחות - אם כי ניתן ליישמם גם בהקשר זה - לשאלת אופן פרשנותו של דבר חקיקה. עוד מפנה חברי (בפסקה 17) לדברים שכתב פרופ' ברק בספרו פרשנות החקיקה. ואולם דומה, כי שם נדונה החזקה הפרשנית "שתכלית החקיקה היא להעניק את סמכות השפיטה לרשות השופטת" (עמוד 530), המיוסדת על שיקולים "המבוססים בחלקם על עקרון הפרדת הרשויות, ובחלקם על עקרונות שלטון החוק וזכויות האדם" (עמוד 532), קשה לראות באלה משום תמיכה בהענקת סמכות לבית משפט זה או אחר דוקא.

 

קרובים שנתרחקו בבית המשפט לענייני משפחה

 

י"ג.       יש לזכור, כי סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, נשוא התיק שלפנינו, אינו הערוץ היחיד, ואף לא המרכזי, לרכישת סמכות בתביעות "משפחתיות" שיסודן בקשר זוגי שכבר ניתק. לדוגמה: תביעת מזונות של קטין נגד בן זוגה לשעבר של אמו תידון בבית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 1(3) לחוק ("תובענה למזונות או למדור"), ותביעות הקשורות למשמורת והסדרי ראיה יידונו - במקרים המתאימים - באמצעות סעיף1(6)(ג) לחוק. הוא הדין גם לתביעות כלפי הוריו של בן זוג וכדומה, וכך גם בענייני ירושה (סעיף 1(6)(ה) לחוק). התיק שלפנינו נוגע רק לפריפריה של התביעות "המשפחתיות", תביעות שהן במהותן תובענות אזרחיות רגילות, ועם זאת - כפי שקבעו הערכאות הקודמות לגבי התיק שלפנינו - סכסוך משפחתי "תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה" (כלשון הנשיא ברק בעניין חבס, עמוד 344). לדידי, ראוי כי גם תביעות אלה יתבררו בבית המשפט לענייני משפחה. הקרובים שנתרחקו אינם איפוא זרים לבית המשפט לענייני משפחה בתביעות אחרות.

 

י"ד.      בהקשר זה מעדיף אני לצרף את הפריפריה של התביעות המשפחתיות (לפי מהותן) לדרך המלך, מאשר להסיטה לערכאה מקבילה שאין לה בהכרח המומחיות הנצרכת לטיפול בתביעות שביסודן סכסוך משפחתי. לא למותר להזכיר, כי במקרים רבים ניתוק הקשר הזוגי אינו מתיר - ודאי לא באבחת חרב חד-פעמית - את מכלול הקשרים המשפחתיים שנוצרו לאורך שנות הקשר, במיוחד כשיש ילדים משותפים (וגם לא את הקשרים העסקיים והקנייניים שבאו אגבם; למורכבות אופיינית הנוגעת לחברות משפחתיות ראו בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(4) 614). ישנם מקרים בהם סכסוך משפחתי העומד ברקע הוא הגורם להתנהלות עסקית רגילה להסתבך, וירידה לשרשו של הסכסוך המשפחתי עשויה להיות במקרים מסוג זה, פתרון יעיל יותר - משפחתית, חברתית וכלכלית - מאשר הכרעה בסכסוך העסקי לגופו בכלים ה"רגילים" שנעשה בהם שימוש בבתי משפט השלום והמחוזי. כל אלה תומכים לדעתי בגישה הרמונית, החובקת - בהמשך לאמור מעלה - את כל הסיטואציות הרלבנטיות ביסודן, ועל כן בדעת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בנידון דידן.

 

ט"ו.      עוד אציין, כי האופן בו יישם בית המשפט למשפחה (בעמוד 10 לפסק דינו) את הגדרת בן זוג (שבסעיף 1(2)(א) לחוק) בהקשר דנא ("אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו") יש בה משום מענה לכאורה לתוצאה האבסורדית - כלשון חברי - עליה הצביע (בפסקה 20), שכן הרחבת הסמכות הוגבלה:

 

"לדון בתביעה בין בן זוג לבין גיסו או גיסתו לשעבר... למקרה בו נושא התובענה נובע מהקשר שהיה בין בעלי הדין בתקופה בה היו בני הזוג נשואים, ולתקופה זו בלבד".

 

גישה זו עולה, לדעתי משילוב הסעיפים, באופן בו המונח "בן זוגו" בסעיף 1(2)(ו) מתפרש בהתאם להגדרת "בן זוג" בסעיף 1(2)(א) באופן הבא: "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו [לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר... ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג]". מודע אני לכך, שלתחימת סמכות לפי קריטריון מהותי חיסרון בדמות חוסר ודאות שבצדו ריבוי התדיינות, וממילא חשש לכילוי משאבי הצדדים ומשאביו המוגבלים של בית המשפט. דרכם של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי, שאף אני תומך בה, תחייב התדיינות במקרים אשר לפי גישת חברי לא יהא לגביהם מקום לדיון מהותי בשאלת הסמכות. אף על פי כן, סבורני כי התדיינות מסוג זה מוכרת היטב לבתי המשפט למשפחה (באותם תיקים בהם מתקיים התנאי שעניינו זהות הצדדים), ולפי האופן בו הבינותי את לשון החוק ותכליתו, וחרף העומס המוטל עליהם (כפי שעולה גם מהצעת החוק הנזכרת) היא נחוצה במקרים המתאימים, כדי להגיע לתוצאה מהותית נכונה וצודקת.

 

סוף דבר

 

ט"ז.      אילו נשמעה דעתי היינו נעתרים לבקשת רשות הערעור, כדי להעמיד הלכה על מכונה, אך לא נעתרים לערעור, והיינו מפרשים את המונח "בן זוג" כדרך שפירשוהו בית המשפט למשפחה בהחלטה מקיפה וכן בית המשפט המחוזי. משלא נתקבלה דעתי, אציע כי תינתן הדעת בכל מקרה למבחן המהות, שבו כשלעצמו תומכים גם חבריי.

 

 

 

 

 

 

 

לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

 

            ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ב (‏29.4.2012).

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11001640_L06 doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il