בשם המבקש:                        עו"ד רמי פרגן; עו"ד בן שלומן

 

 

א.           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צ' צפת) ברמ"ש 55565-09-16 מיום 7.12.16, שבמסגרתה נתקבל ערעור המשיבה על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (סגן הנשיא נ' שילה) בתמ"ש 58469-10-10 מיום 19.9.16. בד בבד, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. עניינה של הבקשה – פסילתה, על-ידי בית המשפט המחוזי, של חוות דעת מטעם שמאי בנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג.

 

רקע והליכים קודמים

 

ב.                  המבקש והמשיבה הם בני זוג שהתגרשו. על רקע זה, מנהלים הם משנת 2010 הליך משפטי שעניינו חלוקת רכושם, בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. במסגרת זאת, מינה בית המשפט מומחה מטעמו כדי שיחוה דעתו בדבר זכויות הצדדים לצורך קביעת חלוקת הרכוש שיהא עליהם לבצע על פי הסכם הגירושין החתום ביניהם. המומחה פנה מצדו לשמאי, לשם קבלת חוות דעתו בדבר הערכת זכויותיו של המבקש במתחם בתי ויטנברג בירושלים (להלן הנכס). יצוין, כי הצדדים הסכימו לצורך העניין על זהותו של השמאי, וכי המשיבה היא זו אשר הציעה שייעשה שימוש בשירותיו.

 

ג.                   ביום 13.8.12 הגיש השמאי את חוות דעתו למומחה, וזו צורפה לחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט מטעמו של המומחה ביום 29.10.14. בחוות דעתו של המומחה צוין, כי נכון למועד הגשתה התנגדה המשיבה לצירופה של חוות הדעת של השמאי, וזאת חרף הסכמתה הראשונית באשר לזהותו. נאמר, כי התנגדותה נבעה מן העובדה שגילתה בדיעבד, כי השמאי היה מצוי בקשרי עבודה עם שותפו העסקי של המבקש (להלן השותף), המחזיק אף הוא בזכויות בנכס. בהמשך לאמור, הגישה המשיבה למומחה חוות דעת פרטית מטעמה, אותה צירף בנוסף לתיק בית המשפט, וביקשה לחקור את השמאי.

 

ד.                  החקירה נערכה בישיבת הוכחות שנקבעה ליום 19.9.16, ובמסגרתה נשאל השמאי על חוות הדעת שערך בהליך הנוכחי, וכן על שתי חוות דעת נוספות: הראשונה משנת 2003, שנעשתה בעבור השותף באופן פרטי, בנוגע לנכס אחר; והשניה לגבי הנכס, אשר נערכה בהליך משפטי אחר בשנת 2007. כן עלה במהלך החקירה, כי השמאי שוחח בעל פה עם השותף לצורך עריכת חוות הדעת הנוכחית, וזאת מבלי שתועדו השיחות ובלא שיידע את הצדדים בדבר. בשלב הסיכומים, ביקשה המשיבה לפסול את חוות דעתו של השמאי. נטען, כי השמאי הפר את חובת הגילוי שלו כלפי הצדדים, שכן היה עליו לחשוף את דבר עריכתה של חוות הדעת הפרטית מטעמו בשנת 2003 בעבור שותפו של המבקש. באשר לחוות הדעת משנת 2007 נטען, כי השוני בין ממצאיה לבין אלה של חוות הדעת הנוכחית מבסס חשש בדבר היעדר אובייקטיביות של השמאי במקרה דנא; חשש זה מתחזק – כך נטען – נוכח שיקול הדעת אשר הפעיל המומחה, בצרפו את חוות הדעת הפרטית מטעמה של המשיבה לתיק בית המשפט.

 

ה.                  בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה, בקבעו כי לא נמצאה עילה לפסילתה של חוות הדעת. במסגרת זאת נפסק, כי חוות הדעת הפרטית משנת 2003 אינה רלבנטית לשם הערכתו של הנכס הנוכחי, כיון שהיא עוסקת בנכס אחר ונוגעת לאדם – דהיינו, השותף – אשר אינו מהוה צד להליך, ועל כן השמאי לא היה חייב בגילויה. עוד נאמר, כי המשיבה ידעה שהשותף מסר לשמאי מידע על הנכס, ולא הביעה בשעתו התנגדות לדבר, כך שעובדה זו אף היא אינה מקימה עילה לפסלות חוות הדעת.

 

ו.             על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 7.12.16 החליט בית המשפט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור, וקיבל את הערעור לגופו. נקבע, כי אף שאין ליחס לשמאי כוונת זדון, ישנם טעמים לפסילת חוות דעתו ומינוי שמאי אחר תחתיו. ראשית, הגם שהיעדר הגילוי בדבר עריכת חוות הדעת משנת 2003 אינו משמעותי כשלעצמו, הדבר מעורר אי נוחות בנסיבות דנא, נוכח קיומם של מגעים מתמשכים בין השמאי לשותף, הן בשנת 2007 הן על רקע הכנת חוות הדעת הנוכחית. שנית צוין, כי מעבר לחשש הכללי באשר למידת האובייקטיביות של השמאי, קיים בענייננו חשש קונקרטי, הנובע מן העובדה ששומתו נערכה – בין השאר – על יסוד שיחותיו בעל פה עם השותף, אשר אין להן סימוכין בכתב. לשיקול זה חשיבות מיוחדת, נוכח אחד ההבדלים שנמצאו בין חוות הדעת שערך השמאי בשנת 2007 לבין חוות דעתו הנוכחית – מספר הדיירים המוגנים בנכס. הואיל ומדובר בממצא בעל משמעות לשם הערכת שוויו של הנכס, נקבע כי ממילא יש מקום לערוך לגביו בדיקה חוזרת, בשל הסתמכותו על נתונים שנדלו משיחותיו הבלתי מתועדות של השמאי עם השותף.

 

בקשת רשות הערעור

 

ז.             ביום 21.12.16 הוגשה הבקשה הנוכחית, המופנית כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. בראש וראשונה נטען, כי לא היה מקום ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מעיקרא, שכן בקשתה של המשיבה נסבה על ממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, בלא שנמצאה עילה להתערב בהם. לגופו של עניין נטען, כי בית המשפט המחוזי סטה מאמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין פסילת חוות דעת מומחה: ראשית, ההחלטה התעלמה מן העובדה שהיכרותו של השמאי עם השותף היא שולית בלבד, ונוצרה באקראי; שנית, לא נשקל טיבם של יחסי השותפות בין המבקש לשותף בכל הנוגע לזכויותיהם בנכס, שהלוא אינטרס המבקש – כנטען מצדה של המשיבה – לפיו תיקבע לנכס שומה נמוכה, כדי שחלקה של גרושתו יקטן, מנוגד לאינטרס של שותפו – אשר לגביו, כביכול, נטענה השפעה כלשהי על שיקול דעתו של השמאי. זאת, שכן עניינו של השותף, כבעל זכויות בנכס, דוקא בקביעת שווי גבוה; שלישית טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי התעלם מן ההסברים שסיפק השמאי בחקירתו, למשל באשר להבדלים שנמצאו בין חוות דעתו לגבי הנכס משנת 2007 לבין חוות הדעת הנוכחית, המעידים על אמינותו ומקצועיותו, ואשר יש בהם כדי להסיר כל חשש להיעדר אובייקטיביות מצדו. לבסוף נטען, כי הבקשה דנא מצדיקה מתן רשות ערעור אף מפאת השלכותיה הקונקרטיות על הצדדים, שעניינן בהתארכות משמעותית של ההליכים הצפויה להיגרם בשל החלפתו של השמאי. אציין כי הבקשה ארוכה יתר על הצורך – מחזיקה 12 עמודים צפופים אל מול 3 עמודים בהכרעתו של בית המשפט המחוזי ו-4 בזו של בית המשפט לענייני משפחה.

 

דיון והכרעה

 

ח.           לאחר העיון בבקשה ובנספחיה לא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; קל וחומר שעה שעוסקת הבקשה ב"החלטה אחרת" כבענייננו, אשר נדונה זה מכבר ברשות ערעור (בע"מ 6243/16 פלוני נ' פלוני (2016), פסקה י"ג וההפניות שם; וראו גם חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 211–213 (מהדורה שלישית, 2012); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 214 (מהדורה שניה, 2008)).

 

ט.           המבקש משיג על האופן שבו יישם בית המשפט המחוזי את עמדת הפסיקה לעניין פסילתה של חוות דעת מומחה בהליך אזרחי, ובמסגרת זאת ממקד טענותיו בקביעות העובדתיות, שעליהן ביסס בית המשפט את מסקנתו לפסול את חוות הדעת. ככלל, בית משפט לערעורים לא יטה להתערב בממצאים שבעובדה או בממצאי מהימנות אשר קבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים של טעות היורדת לשורשו של ההליך (ראו ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536, 545 (1997)) – דבר שאינו מתקיים בענייננו; על אחת כמה וכמה מקום בו עסקינן במתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 5487/16 עיריית קרית אתא נ' תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרב יהודה גפן זצ"ל (ע"ר) פסקה י"ב (2016)). זהו מן המקרים שבהם גם אילו סברנו כי טעה בית המשפט המחוזי וצדק בית המשפט לענייני משפחה, או כי היינו פוסקים בשונה, מה שאינו מתקיים כאן בהכרח, עסקינן בסוגיה שאינה מצדיקה התערבות נוספת.

 

י.             אציין כי לגופו של עניין, קשה להלום את הטענה, והדעת נותנת כי כשעסקינן בשמאי הממלא תפקיד מטעם בית המשפט יפה הזהירות (“when in doubt – cut it out”), שכן למראית העין נודעת חשיבות בבניית האמון במערכת השיפוט. המבקש מפנה להחלטתו של בית משפט זה ברע"א 6234/09 חיות נ' הדר-חברה לביטוח בע"מ (2009) (להלן עניין חיות), במסגרתו הותוו אמות המידה לפסילה של חוות דעת מומחה:

 

"לא בכל מקרה שבו היו קיימים קשרים כלשהם בין המומחה לבין בא-כוחו של אחד הצדדים יוביל הדבר באופן אוטומטי לפסילת המומחה. ההחלטה בעניין זה תלויה במספר משתנים, ובהם: טיב מערכת היחסים המקימה חשד לניגוד עניינים, תכיפות הקשר בין הצדדים, סמיכות הזמנים ונכונותם של כל המעורבים לחשוף את המידע הרלוונטי בפני בית-המשפט. גם המועד שבו מוגשת הבקשה לפסילת המומחה רלבנטי בכגון דא. לא ניתן להצביע מלכתחילה על שיקול אחד שיזכה תמיד לבכורה, ויש לבחון כל מקרה לגופו" (פסקה 5, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין).

 

          דברים נכוחים אלה טעונים יישום בכל מקרה לגופו.

 

יא.         לאחר העיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי בה פגם. ההחלטה לפסול את חוות דעתו של השמאי, ונטעים שלא ייחסה לו זדון חלילה, התבססה על השיקולים שנמנו בעניין חיות, קרי: טיב מערכת היחסים בין השמאי לשותפו של המבקש, תכיפות הקשר ביניהם, ונכונותו של השמאי לחשוף את המידע הרלבנטי בפני בית המשפט. כן התיחס בית המשפט לשיקול נוסף הנזכר באותו עניין, והוא ידיעת הצדדים עצמם באשר לעובדות הצריכות גילוי. יוער בזהירות, מבלי לטעת מסמרות, כי נסיבות המקרה דנא – ובמיוחד השיחות שנערכו בין השמאי לשותף לעניין שומת הנכס לצורך ההליך הנוכחי – עלולות לעורר מטיבן חששות מסוימים של מראית עין בנוגע למידת האובייקטיביות של חוות הדעת (ראו והשוו, לעניין התחשבות במראית פני הצדק כאמת מידה בדבר פסילתם של שופטים, יגאל מרזל דיני פסלות שופט 107 (2006), או למצער כשיקול המטה את הכף לטובת החזרת התיק לאותו השופט לשם שקילה מחודשת של החלטת הפסילה). ניכר, איפוא, כי הפער בין שני בתי המשפט מתמצה בעניינם הפרטני של הצדדים, ומכל מקום לא נמצא טעם להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר נומקה ואינה בלתי סבירה כשלעצמה.

 

יב.          יתר על כן, דומני שאין המקרה דנא מעורר קושי מן הסוג המצריך עדכון או שכלול של אמות המידה הנזכרות מעלה, כנטען בבקשה, וזאת בשל הפתח הרחב שהן מותירות לשיקול דעתו של בית המשפט. יתכן כי דוקא בנסיבות כגון דא, בהן היריבות בין הצדדים – בני זוג כתום הליכי גירושין – היא אישית מעיקרא, ראוי שלא לכבול את ידיו של בית המשפט להנחיות דוקניות, כי אם לאפשר לו לבחון באופן מהותי האם הופר איזון הכוחות ביניהם, ולהידרש גם למראית העין. כך נעשה בסופו של יום בנידון דידן, וכאמור לא נמצא מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

 

יג.           אין בידי, איפוא, להיעתר לבקשה, ומשכך גם לבקשה לעיכוב הביצוע. 

 

           ניתנה היום, ‏כ"ט בכסלו התשע"ז (‏29.12.2016).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   16099480_T01.doc   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il