פסיקת בג"ץ: בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת ההורים | הלכת 919/15 בג"ץ 5988/21 והלכת שרגאי

פסק הדין שניתן ביום 19/02/2025 בבג"ץ 5988/21 ואח' (ספטמבר 2023) מחדד מחדש את גבולות סמכותם של בתי הדין הרבניים בישראל בכל הנוגע לתביעות מזונות ילדים. פסק הדין, שניתן בדעת רוב של השופטות יעל וילנר ורות רונן כנגד דעת מיעוט של השופט נעם סולברג, קובע כי הלכת שרגאי מ-1969 - האוסרת על דיון במזונות ילדים (תביעת הילד עצמו) ללא הסכמת הצדדים - עדיין חיה ובועטת. החלטות בתי הדין הרבניים, שדנו בתביעות למזונות ילדים שלא במתכונת “תביעת השבה” מצומצמת או ללא הסכמה, בוטלו על ידי בג"ץ כניתנות בחוסר סמכות.

ההלכה המרכזית הינה כי כאשר אין הסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), הרי שללא הסכמה מפורשת של שני בני הזוג, אין לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות הילדים עצמם במסגרת הליך גירושין. עם זאת, בתי הדין הרבניים כן רשאים לדון בתביעה מוגבלת המכונה "תביעת השבה", שעניינה התחשבנות בין ההורים לגבי הוצאות עבר או הוצאות קונקרטיות ידועות עבור צרכי הילדים. בכך מונעים מהכרעה בבית הדין הרבני להפוך ל"מעשה בית דין" כלפי הילד עצמו, ובפועל משמרים את זכות התביעה העצמאית של הילד בערכאה האזרחית. פסק הדין שם קץ למחלוקת שנוצרה בפסיקה הרבנית, ובעקיפין גם בין עורכי דין ובעלי דין: האם ניתן "לכרוך" את מזונות הילדים בלי הגבלות או תנאים ברורים?

סוגיה זו, שהוצפה כעת בשנית, איננה חדשה. במרוצת השנים ידעה הפסיקה האזרחית-רבנית עליות ומורדות. הלכת שרגאי (בר"ע 120/69) ריחפה ברקע כל הזמן. פסק הדין הנוכחי מאושש את מעמדה; הוא מחזק את המסקנה שבתי הדין חסרים סמכות לעסוק ב"מזונות הילדים" גרידא אלא אם קיימת הסכמה מפורשת, או שמדובר בתביעה בין ההורים בלבד לקיזוז והחזר.

חלק ראשון: הרקע המשפטי והיסטורי – בין הלכת שרגאי לבע"מ 919/15

1. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) ותביעת הכריכה

לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, כאשר מוגשת תביעת גירושין על ידי אחד מבני הזוג לבית הדין הרבני, ניתן "לכרוך" אליה עניינים נוספים "הכרוכים מטבעם" בגירושין כגון ענייני רכוש, מזונות אישה ואף מזונות הילדים. חרף הנוסח הפשוט לכאורה של הסעיף, הפסיקה הגבילה במרוצת השנים את אפשרות הכריכה במזונות הילדים, מחשש לפגיעה בזכותו העצמאית של הילד לקבל מזונות. הסייג המשמעותי: הילד הוא בעל זכות עצמאית, ולא ניתן לפגוע בה במהלך מלחמות הגירושין בין ההורים.

2. עיקר הלכת שרגאי משנת 1969

בהלכת שרגאי (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171) הותווה הקו המנחה שלפיו "מזונות הילדים" - כתביעת הילד עצמו - אינם עניין הנכרך אוטומטית לתביעת הגירושין. אין לבית הדין הרבני סמכות לחייב את הילד או להידיין מולו ללא הסכמת שני ההורים. מה כן מותר? "תביעת השבה" בין ההורים, שבה הם מתחשבנים ביניהם לגבי הוצאות שהוצאו או שהורה אחד יישא בהן בהקשר הילדים. תביעת ההשבה הוסברה ככזו שבה הילדים אינם צד, והסכמת הילד לא נדרשת. ההכרעה בה אינה יוצרת מעשה בית דין נגד הילד, שזכאי להגיש תביעה עצמאית בכל עת בבית המשפט לענייני משפחה.

טעם ההלכה: להגן על הילד מפני התפשרויות-הורה בסכסוך הגירושין ולמנוע מצב שבו אישה נאלצת לוותר על מזונות הילדים בתמורה לקבלת גט, מה שעשוי לפגוע בילדים. הלכת שרגאי אינה מבוססת רק על מישור פמיניסטי-מיגדרי אלא על שמירת זכויות הילד כצד נפרד.

3. מהפכת בע"מ 919/15 והקשרה להליכי מזונות

בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (2017) הוא פסק דין חשוב נוסף בדיני משפחה בו ייצגה עו"ד רוטנברג את האב העותר, שבו נקבע בין היתר עיקרון חלוקת הנטל במזונות ילדים אצל הורים בעלי יכולת כלכלית דומה וחלוקת זמנים שווה במשמורת – מה שהפחית לא פעם את חבות הבעל/האב במזונות. ייצוגו של אחד הצדדים בידי עו"ד מאיה רוטנברג בפסק הדין ההוא סימל את התמורות בשדה המזונות: אם בעבר האם קיבלה כמעט תמיד מזונות בלעדיים מהאב, הרי שפסק הדין 919/15 היטה את הכף לטובת החלת עיקרון שוויוני יותר בגילים מסוימים ותחת תנאים ספציפיים.

לגבי יחסי גומלין בין הלכת שרגאי לבע"מ 919/15: "בע"מ 919/15" מתערבת בשאלת השיעורים המהותיים של החיוב במזונות, בעוד הלכת שרגאי נוגעת לסוגיית הסמכות והכריכה. אולם יש מחלוקת מעשית: בדור האחרון התהפכו לעיתים סדרי מירוץ הסמכויות; בעוד שבעבר הגבר רצה את בית הדין הרבני (שכביכול נתפס כמקל עמו), כיום יש מקרים שגם האם עשויה להעדיף את בית הדין, משום שדווקא שם תוכל להשיג סכום מזונות גבוה יותר. היפוך זה גורם לכך שלא רק "גברים" אלא לעיתים דווקא "נשים" מבקשות את הכריכה, וההלכה שנועדה להגן על נשים כעת מונעת מהן להשיג פסק מזונות מהיר (לכאורה) בבית הדין. פסק הדין הנוכחי בבג"ץ 5988/21 מנסה להבהיר ולשמר את גבולות ההלכה מבלי להיסחף לשינויים עובדתיים חולפים.

חלק שני: ההתנגשות בפועל – ארבע עתירות בבג"ץ 5988/21 ואח'

1. כתבי הטענות ועיקר הנושא

בארבע עתירות שונות שהוגשו לבג"ץ טענו ארבעה אבות כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם בהחלטות בהן דנו במזונות הילדים אגב גירושין, ללא הסכמתם וללא האפשרות המפורשת להסכים. בתי הדין פסקו מזונות "זמניים" או "קבועים" בסכומים שנראו לתובעים כחורגים מגדר “השבה”. העותרים טענו: בהתאם להלכת שרגאי אין סמכות לרבני לדון במזונות הילדים אם אין "הסכם" לכך. מנגד, האם (או בית הדין) טענו שמדובר ב"תביעת השבה" או לחלופין שלבית הדין יש סמכות, משום שסעיף 3 לחוק השיפוט מתיר לכרוך "מזונות לילדי הזוג".

2. פסיקת בתי הדין הרבניים וקביעתם על סמכות "מזונות ילדים"

חלק מבתי הדין האזוריים קבעו כי יש להם סמכות עקרונית לדון במזונות הילדים, לפחות באופן זמני, ואף אם הילד לא צד להליך. בבית הדין הרבני הגדול נפסק (10.10.2021), באופן עקרוני, כי בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון ב"תביעה למזונות ילדים" שלא רק בצורת השבה – מה שעורר את זעם העותרים שראו בכך סתירה בוטה להלכת שרגאי ולהחלטות בע"מ 7628/17. בית הדין ציין שהתוצאה ההיסטורית היא שבפועל הם דנים שנים במזונות ילדים, והפנו לנתונים המעידים על תביעות כרוכות רבות. אך בג"ץ הדגיש כי פועל יוצא – בחלק מהמקרים הורה אכן מחויב בסכום מוסכם על ידי בית הדין, בלי שקיימת הסכמה לפי סעיף 9.

3. עמדת היועצת המשפטית לממשלה והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני

4. תפקיד עורכת הדין מאיה רוטנברג

בשתי העתירות, ייצגה עו"ד מאיה רוטנברג את האבות העותרים שזכו באופן תקדימי ששינה את דיני הגירושין בישראל, והעלתה טענות סדורות כנגד הכריכה של מזונות הילדים לפני בית הדין הרבני. ההשפעה של עו"ד רוטנברג משמעותית, שכן נודע שהיא בקיאה במיוחד הן בהלכות פסק הדין 919/15 והן בנבכי הלכת שרגאי. עמדתה סייעה לביסוס קו הטיעון כי החלטות בית הדין נוגדות את ההלכה המחייבת של העליון, וכי ההכרעות – דה פקטו – מהוות חריגה מסמכות. בג"ץ קיבל עמדה זו בדעת הרוב.

חלק שלישי: הכרעת בג"ץ – הכרעה מפוצלת

1. פסק דינה של השופטת יעל וילנר (דעת רוב)

2. פסק דינה של השופטת רות רונן (הצטרפות לדעת הרוב)

3. פסק דינו של השופט נעם סולברג (דעת מיעוט)

4. התוצאה המעשית – קבלת העתירות ברוב דעות

המשמעות: ארבעת הגברים העותרים זכו, במובן שבג"ץ קיבל את עתירותיהם והורה לבטל את החלטות בתי הדין הרבניים המחייבות אותם בסכומי מזונות ילדים שלא במתכונת השבה מצומצמת או ללא הסכמה. כלומר, פסיקות הרבני בוטלו כי נעשו "בחוסר סמכות". השופטים הבהירו שהילד עדיין זכאי לתבוע בבית המשפט לענייני משפחה, וההורים עצמם יכולים בנסיבות מסוימות לנהל "תביעת השבה" מוגבלת, אך לא מעבר לכך.

חלק רביעי: בין 919/15 לשרגאי – סינרגיה או התנגשות?

כאשר מזכירים את פסק הדין בע"מ 919/15 (הלכת השוויון במזונות), עולה שאלה כיצד ההלכות משתלבות זו בזו:

חלק חמישי: השלכות הפרשנות החדשה על נשים, גברים וילדים

1. השלכות לנשים

2. השלכות לגברים

3. השלכות לילדים

חלק שישי: האם מדובר בפורמליזם או במהות? – זווית משפטנית

בפסיקות של השנים האחרונות, בית המשפט העליון נטה במידה רבה לכיוון "מבחן מהותי" בסוגיות סמכות (כגון המבחן המהותי בהכרה בהסכם גירושין בדיני רכוש). אולם כאן, בתחום מזונות הילדים, הוא מאמץ בפועל גישה שהשופט סולברג מכנה "פורמליסטית": נאמר שהמינוח "השבה" חייב לשקף מצב מצומצם, ללא כניסה לתביעת המזונות המהותית של הילד. אם חורגים מזה – אין סמכות. הדבר ממחיש שפרשנות החוק בהקשר מזונות ילדים אינה נגזרת מאיזושהי גמישות כללית, אלא מהכרעה ערכית-חוקתית על שמירת זכויות הילד. לכן, בתי הדין הרבניים לא יכולים להשתמש ב"מבחן מהותי" ולהגיד: "אנחנו דנים במזונות כמו בית המשפט, אבל הילד לא צד" – מפני שבית המשפט דורש דווקא הפרדה פרוצדורלית זו.

חלק שביעי: שאלת הוולונטריות של סעיף 9 לעומת סעיף 3 לחוק שיפוט

סעיף 9 קובע אפשרות לבתי הדין הרבניים לדון בכל עניין של מעמד אישי (לרבות מזונות ילדים) בהסכמה מפורשת של שני ההורים. אם יש הסכמה כזאת – לא תחול הלכת שרגאי. ברם, כשאין הסכמה (וזה המצב השכיח במרבית הסכסוכים), נכנס מנגנון הכריכה שבסעיף 3, והלכת שרגאי מונעת כריכה "אמיתית" של מזונות הילדים. זה כל הבסיס לפסק הדין: בג"ץ רוצה לעגן את האבחנה בין הסכמה יזומה במודע לבין כפיית כריכה.

חלק שמיני: הארה על "תביעת השבה" מצומצמת – האם זה מעשי?

לפי דעת הרוב, תביעת השבה אינה יכולה לשמש כ"מסלול עוקף" הלכת שרגאי. מהי אפוא הצורה הנכונה של תביעת השבה?

האם מנגנון זה יעיל בפועל? רבים יאמרו שלא. מקובל לשלם את ההוצאות לילד באופן שוטף, וממילא יש צורך קיים לעתור לערכאה מסודרת שתדון בחלוקת הנטל העתידי. הרוב ב"בג"ץ 5988/21" מוכן להסתפק בכך שהורה שנאלץ לשלם את כל הוצאה – יוכל לדרוש שיפוי בבית הדין, אך הילד רשאי לתבוע מזונות מלאים בבית המשפט. מבחינה מעשית, הדבר כנראה יעודד יותר הורים לפנות ישירות לערכאה האזרחית מלכתחילה, כדי לחסוך כפל התדיינות, אלא אם ההורים הגיעו להסכמה לפי סעיף 9.

חלק תשיעי: ביקורת על עמדת השופט סולברג בדעת המיעוט

השופט סולברג, כאמור, ראה צורך להתריע כי פרשנות מחמירה בימינו תזיק לנשים מוחלשות, משום שכיום לא בהכרח שהאישה תזכה ליתרון בבית המשפט האזרחי. הוא ציין שתכלית הלכת שרגאי "אינה רלוונטית עוד באותה עוצמה". ועוד הדגיש שהורי הילדים מודעים לכך, והגישו עתירות תוך "שימוש ציני". אבל השופטות וילנר ורונן דוחות זאת באומרן שאין כאן עניין של בחינת איזו ערכאה 'טובה' יותר, אלא שמירה על מסגרת סמכות תחומה, בה הילד לא נפגע. אין להתגמש על סמכות סטטוטורית בשל שינוי נסיבות ארעי.

יש מי שמציעים שמצב כזה יזמין יוזמה חקיקתית, שתבהיר האם אומנם לשון סעיף 3 מאפשרת סמכות נרחבת או מוגבלת. בינתיים המחוקק לא תיקן דבר, ונשמר המבנה הקיים מאז שנות ה-50. בג"ץ בוחר ליישם את ההלכה הקלאסית של שרגאי ולא "להרים את הכפפה" לשינוי. והרי סולברג כותב ארוכות שמדובר בהלכה יצירתית מלכתחילה, שנוגדת את פשט החוק, אך רוב השופטים ממשיכים בכך מתוך הגנה על הילד.

חלק עשירי: מה המשמעות לעתיד? פרקטיקה מומלצת לעורכי דין והורים

המציאות הנוכחית לאחר בג"ץ 5988/21 ואח' מציבה כמה כללי דרך:

חלק אחד עשר: התחזקות מעמדה של הלכת שרגאי

למרות "רוחות השינוי", נראה שבג"ץ הנוכחי איתן בדעתו ומדגיש ששרגאי עודנה בתוקף, ואינו מתכוון לפתח חריגים פרשניים חדשים. כך נציין בקצרה:

חלק שנים-עשר: סיכום ביניים – פסק דין חשוב גם בתקופת "הלכת 919/15" של מאיה רוטנברג

הלכת 919/15 שינתה מאוד את התפיסה לגבי גובה חלוקת המזונות בין הורים. עו"ד מאיה רוטנברג, שייצגה את אחד הצדדים בתיק המפורסם ההוא, מזוהה עם ההתפתחות החשובה ההיא בזכויות ובחובות הורים במשמורת משותפת. אבל כאן, סוגיית הסמכות והכריכה שונה מיסודה: בעוד 919/15 עוסקת בפרמטרים לחיוב (משמורת משותפת, גיל הילדים, הכנסות משק הבית וכו'), בג"ץ 5988/21 עוסק בשאלה אם בכלל בית הדין הרבני רשאי לדון בנושא בלי הסכמה.

אף על פי שלא מדובר באותה סוגיה בדיוק, יש הקבלה עקרונית: פסקי הדין מגלמים מעבר ממצב היסטורי מסוים למצב מודרני יותר, אולם הם מקפידים לשמור על עיקרון יסוד – שהילדים אינם בני ערובה במאבק הגירושין. בע"מ 919/15 עשה זאת באופן מהותי, בעוד בג"ץ 5988/21 עוסק במישור הסמכותי-פרוצדורלי; שניהם תורמים יחד לקידום וודאות בדיני המשפחה.

חלק שלושה-עשר: ביקורת מלומדת – האם הגיעה העת להסדר חקיקתי חדש?

כבר זמן רב יש המלצות רבות לפשט את דיני המשפחה, ובפרט בחלק הנוגע ל"מירוץ הסמכויות", באמצעות חקיקה שמבהירה באופן חד-משמעי את מעמד בתי הדין הרבניים ו/או מסדירה את סמכותם רק בהסכמה, בלי פתחי פרשנות. כך יחסך חלק מהוויכוחים שעלו כאן מאז 1969. מחקרים אקדמיים ומאמרים של משפטנים טוענים שעל המחוקק לומר ברחל בתך הקטנה: "לבית הדין הרבני אין סמכות במזונות ילדים ללא הסכמת הצדדים במפורש." אך עד כה, הכנסת לא נקטה צעד כזה. פסק הדין הנוכחי מהווה איתות חזק לכך שבית המשפט ימשיך לאכוף פרשנות מצמצמת; ייתכן שהמחוקק ירצה להתערב, וייתכן שלא.

חלק ארבעה-עשר: הדינמיקה בין בתי הדין הרבניים לבג"ץ – צו פיוס או המשך חיכוך?

השופטת וילנר ציינה בפסק דינה כי למרות שהלכת שרגאי מנוגדת אולי ללשון הרחבה של סעיף 3, אין מנוס מלראות בה הלכה מבוססת. השופט סולברג חושש שהפורמליזם הזה יגרום להמשך מחלוקות. הסוגיה נוגעת למתח ארוך שנים בין "מערכת המשפט האזרחית" ל"משפט הדתי". נשאלת השאלה, האם בפועל בתי הדין ימשיכו לצמצם עצמם או שימשיכו לפסוק מזונות ולקרוא לזה "השבה". ייתכן שנראה עוד ועוד עתירות בנוסח דומה, עד שייווצר מנגנון מדויק יותר או יוקם בית דין מיוחד (לפי סמכויות סימן 55 לדבר המלך).

חלק חמישה-עשר: ארגז כלים לצדדים ולעורכי דין

לאור פסק הדין, הנה מספר המלצות והנחיות מעשיות:

חלק שישה-עשר: התייחסות למרכיב "הסכמי גירושין כוללים" והמקום של הגישור

פסק הדין רלוונטי גם לתחום הגישור. כיום, זוגות רבים בוחרים בהליך גישור טרם פנייה לערכאות. אם כך, בגישור ניתן להגיע להסכמה מלאה בכל העניינים, לרבות המזונות. לאחר מכן, אם רוצים לאשר את ההסכם במלואו בבית הדין הרבני, יש לזכור שענייני המזונות דורשים הסכמה לפי סעיף 9 או לכל הפחות הצהרה ברורה שהדיון מתבצע בהסכמה. אחרת, יקום חשש שהחלטת בית הדין בסוגיית המזונות אינה בסמכות ותתבטל בבג"ץ.

גם בניסוח הסכם ממון או הסכם גירושין, שבו קיים רצון משותף להסמיך את בית הדין, יש לציין בהדגשה ששני הצדדים מודעים וזוכרים שהסמכות היא בהתאם לסעיף 9. יש המוסיפים סעיף שלפיו "שני הצדדים מצהירים ומאשרים שבית הדין הרבני ידון במזונות הילדים במעמדנו וכי אנו מבינים את המשמעות המשפטית, לרבות ויתור על זכות בירור בבית המשפט." זהו ההסדר שמאפשר דיון “מרצון” במזונות הילדים, מבלי להתנגש בהלכת שרגאי.

חלק שבעה-עשר: חשיבות הייצוג וההתייעצות לאור פסק הדין

מבחינה מקצועית, פסק הדין מחדד את התפקיד המכריע של עוה"ד בקביעת מסלולי ההליך. כך, למשל, עורך דין מטעם האב יוכל לבדוק האם הכריכה התבצעה שלא כדין ולבקש הכרזה על חוסר סמכות. עו"ד מצד האם (או האישה) יבקש להראות שהאב נתן הסכמה או שמדובר בתביעת השבה אמיתית. בחלק מהמקרים עו"ד ימליץ על הגשת תביעה למזונות הילדים ישירות בבית המשפט לענייני משפחה כדי "לנעול" את הסמכות שם.

עורכת הדין מאיה רוטנברג – כסמל לייצוג מהוקצע בדיני משפחה – מלמדת: כדי לוודא שמירת זכויות הלקוח צריך להכיר לעומק את הלכות בית המשפט העליון. עו"ד שלא בקיא בכך עלול להחטיא את המטרה, להגיש תביעה לא נכונה בבית הדין, ולבסוף התביעה תבוטל. או מנגד, לפספס יתרונות כלשהם במקרה בו ניתן לגשת בהסכמה לרבני. היערכות נכונה תתרגם את פסיקת בג"ץ לפרקטיקה מדויקת שתשתדל לחסוך בהליכים ובעלויות מיותרות.

חלק שמונה-עשר: דיון נוסף אפשרי? סגירת מעגל או פתח להתפתחויות

האם פסק הדין החדש הוא המילה האחרונה? ייתכן שנושא כה מרכזי וסבוך עשוי לשוב לדיון נוסף או להרכב מורחב בעתיד, בייחוד אם וכאשר תתעורר נסיבה שמעוררת "סתירה להלכה קודמת". לעת עתה, בהתאם לגישה הרשמית, פסק הדין בבג"ץ 5988/21 לא מכריז על "הלכה חדשה" אלא מחיל את זו הישנה – שרגאי – ומיישמה ביתר דגש. קשה לדעת אם הצדדים יפנו לבג"ץ המיוחד או יבקשו דיון נוסף. אם לא יוגש, הטקסט ברור: יש להימנע מפסיקת מזונות ילדים בבית הדין הרבני שלא בהסכמה.

חלק תשעה-עשר: “מבחן התוצאה” מנקודת מבט חברתית ומשפטית

מה הושג כאן? בג"ץ החזיר את הגלגל אחורה, וחידד שלא נעשו שינויים בהלכת שרגאי. בתי הדין הרבניים, שעד כה לעיתים נטו לשלב "מזונות ילדים" בהכרעה, נדרשים לדייק את עצמם: או לדחות את הדיון למקום שבסמכות – בית המשפט לענייני משפחה – או לערוך דיון מצומצם בלבד על החזר הוצאות "קונקרטיות".

חלק עשרים: סיכום סופי – מה מלמדנו פסק הדין על העתיד?

פסק הדין בבג"ץ 5988/21 ואח' משרטט מחדש את גבולות סמכותו של בית הדין הרבני בדיני המזונות של ילדים ללא הסכמה של הצדדים. הוא מאשש באופן נחרץ את הלכת שרגאי, חרף חלוף חמישים וארבע שנים, ואת עקרון "תביעת השבה" במתכונת צרה – במסגרת כריכה.

אפשר לומר שהמסר הכללי הוא: “לא מתירים כריכת מזונות ילדים בתביעת הגירושין ללא הסכמה, למעט מנגנון השבה על הוצאות מדויקות.” בג"ץ הבהיר כי בתי הדין אינם יכולים להסתמך על הסמנטיקה של "מזונות ילדים" כדי לרכוש סמכות, אלא אך ורק להסדיר התחשבנויות בפועל בין בני הזוג. הניסיון להרחיב ולנהל הליך מזונות בפועל נוגד את ההלכה, וההחלטות שניתנו כך – מבוטלות.

מצד שני, השופט סולברג הסביר שיש כאן אולי “כבילה” מיותרת; אך דעתו היא מיעוט. דעת הרוב הכריעה. האם תפותח הלכה נוספת או שמא יועלה מסלול חקיקה חדשה? ימים יגידו. בפועל, כל עוד לא נחקק אחרת, זוהי ההלכה המנחה. עורכי הדין, וכן זוגות בהליכי גירושין, חייבים לדעת: אם אין הסכמה, בית הדין רשאי רק "להשיב" הוצאות הורה קונקרטיות – לא לקבוע חיוב עתידי במזונות לטווח הארוך.

כך מבהיר פסק הדין באופן סופי ש"אין מנוס מלאשר: מזונות ילדים – ביד בית המשפט לענייני משפחה, להוציא הסכמה מפורשת או השבה מצומצמת.” נגזרותיו מעשיות מאוד, וגורסות שמיד עם כניסת הצדדים להליך גירושין, יש לבחון היטב: אם רצונם להימנע מפיצול ערכאות, עליהם להסכים לכך מפורשות בבית הדין. אם אין הסכמה – הילד נותר מחוץ לדיון, ותביעת המזונות עצמה תתנהל בבית המשפט. בסופו של דבר, זו כנראה המשמעות הראויה של הלכת שרגאי, אשר בג"ץ חזר ורענן.